פעם, בראשיתה של המדינה, היו שירי האהבה העבריים מלאי עזוז וגבורה, נשים המחכות לגברים היוצאים לקרב, אך השירים היו נטולי סקס. באהבה, כמו במלחמה, היו רגשות של מחוייבות, של שליחות ושל קרבה בלתי נפרדת בין הנאמנות והזוגיות לבין המוות הבלתי נמנע. קחו למשל את "יצאנו אט" (מלים: חיים חפר, לחן: דוד זהבי), שיר פרידה מאהובה נאה ("ואת היית יפה כשתי עינייך, עת הדמעות היו בן עצורות"), של לוחם היוצא למלחמה ("ואת זכרת את השעות בטרם יצאנו במשעול הצר לקרב"). או את "הוא לא ידע את שמה" (גם כן למלים של חיים חפר, והלחן של סשה ארגוב). היתה לה צמה, לנערה העברית היפהפיה, אבל "הגדוד המשיך לצעוד, ועם הגדוד הלך הוא", וכשהלך בלי שוב היא נותרה חיוורת ו"זכרה היא כי שכח לשאול אותה לשמה". עצוב.
עצב עמוק, כאב הפרידה וכאב השכול שזורים היו באהבה הגדולה. אחוזים זה בזה. גם ב"אל נא תאמר לי שלום" (מלים ולחן: טולי רביב) "צחוק בעיניים דומעות…אש ושלהבת בלבב בוער, כי הפרידה עצובה". האהובה מבקשת: "אל נא תאמר לי שלום / אמור רק להתראות / כי מלחמה היא חלום טבול בים של דמעות". המונח "ים של דמעות" עוד ישוב ויופיע בזמר העברי, מאוחר יותר. וזה ממשיך הלאה והלאה. גם ב"מה אומרות עינייך" (מלים: יצחק שנהר, לחן מרדכי זעירא) תוהה החייל הקרבי "בוקר עת יאור / ואשוב מלחום / האמצע עדיין זכר לחלום?" וכך גם ב"סתיו בחלונות" היפהפה והקודר של יפה ירקוני (מלים ולחן אמיתי נאמן), האהוב: "ולפתע נותרתי לבד / כי הלכת ומאום לא אמרת / עוד חיכיתי לשוא / בלילות ארוכים / אך אתה מעולם לא חזרת".
ולפעמים דווקא האהובה היא זו שמתה. כמו ב"מגדלור" (מלים: דן אלמגור, לחן: משה וילנסקי) ששושנה דמארי הפכה לקלאסיקה מצוטטת לבלי די (כולל מערכון נפלא של "החמישיה הקאמרית"). ב"מגדלור" הוא המלח שיוצא אל הים וחומק עם שחר, והיא זאת שאומרת לו "הישאר, כי לא אוכל יותר!" – אבל הוא הולך שוב אל הים, וכשהוא חוזר היא מתה. "הם מצאו אותה בחוף, בין הצדפים, ולבה כגוש פחם שחור / ורק אז בלאט גילו לו השחפים / כי לבה היה לו מגדלור". 30 שנה אחרי כן יכתוב יאיר לפיד את "שיר אהובת הספן" לריטה, שבו הספן הוא זה שמת והאהובה נשארת. או "אנו ניפגש" שכתב ושר ישראל יצחקי. "צער פרידה בלב / עת לומר לך שלום /ולחייך תוך כאב / אנו ניפגש אף אם יפרידו מרחקים". לפחות כאן, יש אופטימיות זהירה. "כי לי אותם יעד גורלי לעד, ונהיה מאושרים".
בקפיצה נחשונית אל זמננו אנו. שנות התשעים, המאה ה-21. שירי האהבה הגדולים. הם ישירים, גופניים. לא פוחדים להיות ארוטיים ונטולי כל שמץ לאומיות ופטריוטיזם מגוייס. "יקירתי" של אסף אמדורסקי, למשל, הופך את מעשה האהבה לשירה צרופה: "בקרוב את / תדברי אלי שוב / וגופי ירגיש את חומך / ואת נשימותייך". גם כשהאהבה סבוכה ומבלבלת, עדיין הגבר השר מדוייק וחזק: "לעתים את לא קולטת שאני איתך / ואין אחרת / בכל יום שעובר אני אוהב אותך יותר" (ג'וני שועלי). וגם ערן צור, שברבים משיריו האהבה היא על גבול הפרברטי-מוזר-קינקי, כותב ושר ישיר ומדוייק ב"פרפרי תעתוע": "עכשיו תשמעי את / איך שאצעק / אני אוהב אותך".
המלים הישירות, אני-אוהב-אותך, פשוטות וקולעות גם אצל מיכה שטרית, ממשוררי האהבה הגדולים של הזמן החדש. "אני אוהב אותך / למרות שאני אוהב אותי / אני פותר את בדידותך, ואת את בדידותי / אני אוהב אותך / ואם תראי לי את שלך, אני אראה לך את שלי".
גופני ואצילי הוא גם שלום חנוך, שמי כמוהו יודע לכתוב נפלא על אהבה לאשה ועל אהבה לילדה ("מאיה"). חנוך כותב ב"לאט לאט" את המלים המפורשות: "מגע כזה לא יתואר / אף פעם לא הכרתי בעבר / את מתקרבת אלי לאט לאט / את נמסה בין ידי לאט לאט / את תגלי מי אני לאט לאט / את תגלי לי מי את לאט לאט".
גם נשים כותבות אחרת. אתי אנקרי ("קח אותי כך") שרה פעם לגבר, ולא לרבי נחמן מברסלב: "קח אותי אליך / חבק אותי חזק / קח אותי אליך / אין לי כוח למשחק / קח אותי אליך / לטף אותי לישון / קח אותי כך". סיון שביט, ב"נשקי אותי", כותבת על גבר שנוסע איתה במכונית, עם סיגריה בפה ורדיו פתוח, שר לה שיר אהבה, ואומר לה: "נשקי אותי חזק / נשקי עד שיכאב / והשמש לא תשקע / את אחת ויחידה / אהובתי המופלאה / ואני אוהב אותך".
ואם פעם כששרו בעברית על אהבה, היא היתה כמובן לגמרי הטרוסקסואלית, והארוטיקה המקסימלית היתה הליכה במשעול בלב שדות של זוג פוסע לבדו וידה בתוך ידו, אז הדור החדש כבר לא עוצר שם. עם קום המדינה איש לא היה מעז לשיר כמו מאיר בנאי ("השמש עוזבת") משפט כמו: "בים להיות איתך / ללקק מגופך את המלח / עינייך יפות יפות / אני מבקש רק לתת לך". עשר שנים קודם לכן כתב אפרים שמיר ב"הרבה יותר מסתם אחת" את המשפט "אני נותן לך בגאוותי לשחק / ואת זיעת הסוסים ממך מוכן ללקק", אבל ברור שאף אחד לא היה מעלה בדעתו לכתוב ולשיר כמו עברי לידר ב"זאת תמיד אהבה" משפט כמו "הוא פשוט מאוד מוצא חן בעיני", שיר שבסופו של דבר עוסק לא רק בהומוסקסואליות אלא, רחמנא ליצלן, בשלישיה. שני גברים ואשה. הוא, והיא, והוא:
"זה יפני או סיני אני תמיד מתבלבל
וזה חשוב לי אחרת לא הייתי שואל
הוא פשוט כל כך מוצא חן בעיני
שרציתי לדעת איך כדאי להתחיל לדבר
את יודעת שפות, אז תיגשי
המשולש הזה מנסה להיות אמיתי …"
וכמובן שאף אשה לא היתה שרה לאשה "בואי אל תוך הפלא / שם את שלי / בואי אלי / פה בין ידי / בתוך עיני / את כל חיי / בואי" (בואי אלי, קורין אלאל).
הסטורית, השינוי חל עם כניסתם למגרש של הכותבים שהושפעו מהשאנסונרים הצרפתים. יעקב שבתאי, הסופר הדגול, תרגם את "הגבירה בחום" של מוסטקי (ששרו יוסי בנאי ואילנה רובינא) ובו תואר במפורש מעשה האהבה הגדול ("ותהיה לי לעיר מקלט במיטתך"). לא עוד הסתפקות בפרידות ושקיעות ורוחות של סתיו, אלא גוף נוגע בגוף. צרויה להב לא היתה מגיעה ל"דרך המשי" הארוטי שלה בלי אלה שסללו את הדרך 20 שנה קודם.
סריקה עמוקה של שירי האהבה העבריים מגלים שהמופלאים שבשירים נכתבו או הרבה לפני קום המדינה, או דווקא בתקופתנו (30-35 השנים האחרונות)– והכוונה היא לשירי אהבה שאין בהם בהכרח מלחמה, מוות, פרידה, אובדן, מדינה ולאום או משל כזה או אחר. פשוט שירי אהבה, וחיפוש אחרי האהבה ("אהובתי" של יובל בנאי ואורלי זילברשץ, ששרו משינה) ושירים שפורטים את הסקס המפורש, כמו "חשמל בכפות ידיך" שכתב יורם טהרלב לרותי נבון: "חשמל זורם בכפות ידיך / אהוב אותי חלש / אהוב אותי בכפות ידיך / ככה לאט, נואש, לחי צואר כתף, ככה לאט לאט לוטף, אהבו אותי במשעול שפתיך / ככה לאט, עכשיו / תן לי יותר ועוד ועוד ועוד"… אין צורך בפרשנות. זה ברור
בין השירים שנכתבו בידי גדולי המשוררים ("אילאיל" של שאול טשרניחובסקי, "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק) לבין משוררי-זמרי התקופה הנוכחית, היו עוד שירי אהבה דגולים שנוצרו ממש בידי משוררים עבריים, שכתבו בשפה גבוהה ובשלל דימויי גוף, אור וצבע על הרגש הנותן את הטעם לחיים. כך יהודה עמיחי "באהבתנו", ששרה יהודית רביץ, ("באהבתנו גוף הפך מקום"), וכך לאה גולדברג ("בואי כלה" של אחינועם ניני) – "קרבתך וקרבת הים גזלו את שנתי / נשמת אפך נשבה מן הים ותחדור מלוחה אל ביתי", וכך כמובן אברהם חלפי שחתום על "עטור מצחך זהב שחור", הקלאסיקה הגדולה של אריק איינשטיין ויוני רכטר – ובין שירי האהבה הגדולים ביותר שנכתבו וזומרו אי פעם בשפתנו.
25 שירי האהבה גדולים לטעמו של כותב שורות אלה:
שלושה שירים של אריק איינשטיין. "היא יושבה לחלון", "הכניסיני תחת כנפך" (ביאליק), עטור מצחך זהב שחור" (חלפי). אריק איינשטיין שר גם את "אני אוהב אותך היום" ו"זאת אותה האהבה" הנפלאים.
"אהבה יומיומית" (תרצה אתר), "באהבתנו" (יהודה עמיחי)– יהודית רביץ
"לאט לאט", "לילות שקטים" (עם המשפט הנהדר: "את בטח שחקנית, כי את יפה שזה אסון") – שלום חנוך
"כולם יודעים" – אהוד בנאי
"נמנע ממך" – מיכה שטרית
"עוד נגיעה" – החברים של נטאשה
"לעתים" – רעש (המלים של ג'וני שועלי, שכתב גם את "עכשיו")
"אהובתי" – משינה (מלים: יובל בנאי ואורלי זילברשץ) ו"את לא כמו כולם" (מלים: יובל בנאי)
"היא כל כך יפה" – כוורת (מלים: דני סנדרסון)
"דרכנו" – דני בסן (מלים: יעקב רוטבליט)
"דניאלה" – דויד ברוזה (מלים: יהונתן גפן)
"אדבר איתך" ו"לפעמים זו אהבה" (מלים: רחל שפירא, את שניהם שרה חוה אלברשטיין)
"אהובתי" – עמיר לב
"מתי נתנשק?" – אביתר בנאי
"בבוסתנים" – אריק לביא
"שדות גולדברג" – מאיר אריאל (שכתב גם את "אגדת דשא")
"את כל שהיה בינינו" – יזהר כהן (מלים: משה טבנקין).
"פתאום עכשיו, פתאום היום" (תרצה אתר) – שלמה ארצי
"עד סוף הקיץ" (מלים: אהוד מנור) – אלי מגן (הלחן של מישה סגל).
"זה היה סיפור של חורף" (מלים: יהונתן גפן, לחן: מיקי גבריאלוב) – מיקי גבריאלוב וסמדר וימזר
ועוד משהו לסיום:
ואיך אפשר בלי ארבעה שירי אהבה של אב לבתו:
"שיר לשירה" (יהונתן גפן לשירה גפן)
"שיר משמר" (נתן אלתרמן לתרצה אתר)
"מאיה" (שלום חנוך למאיה חנוך)
"תני לי יד" (עלי מוהר לשרון מוהר).
מוזיקאי, עורך ומשדר ברדיו 88fm, כותב על צלילים וצללים, חוויות והזיות. חי בגני תקוה, חולם על אנגליה.
לונדון קולינג 