ארכיון קטגוריה: Uncategorized

ואני עדיין מתעקש לשמור על החלום מפני שברו

sarid

יוסי שריד: "הייתי רוצה לחיות בישראל שהורי חלמו עליה". צילום: דור מלכה

 

ביום לוהט בקיץ 1995 התלוויתי ליוסי שריד לסיור בדרום ישראל בתקופת ממשלת רבין. אישה אחת, בנתיבות, נישקה את ידו. הודתה לו על ההקצבה שהעביר לחינוך מיוחד בעיר. בבאר שבע אמרו לו שלוש נשים שהוא נהדר ושבזכות המחשבים לבית הספר הילדים שלהן השתפרו בלימודים ורכשו מקצוע. "אז תצביעו לי בבחירות?", חייך שריד. והנשים הרצינו לפתע: "היינו רוצות, אבל אנחנו לא יכולות".

למה לא? הסתקרן שריד.

"כי אתה לא ליכוד".

והוסיף גבר בחולצת ג'ינס שעמד בצד, אב לארבעה ילדים: "באמת הייתי רוצה להצביע לך, אבל לא נכנס לי הפתק של מרצ ליד, לא נכנס".

שריד המשיך איתנו בסיור. "אנחנו צריכים להמשיך", אמר. ולא היה לי ברור איך הוא לא נשבר.

מאוחר יותר, ב-2004, נפגשתי איתו בכנסת. נסעתי עם טל השילוני לנסות ולהסביר לוועדה המיוחדת (ששריד היה חלק ממנה) מדוע חשוב ש-88FM תמשיך להתקיים ולשדר. שריד היה בעדנו. בסופו של דבר התחנה המשיכה לשדר.

שריד נולד ברחובות באוקטובר 1940. שירת בחיל תותחנים. סיים תואר שני במדע המדינה ובסוציולוגיה. היה כתב צבאי וגם איש רדיו, חבר כנסת מטעם המערך ואחר כך מטעם מר"צ והיה שר לאיכות הסביבה ושר החינוך. עם אשתו, דורית, עבדתי בידיעות אחרונות. יש להם שלושה ילדים. 

שריד היה איש תרבות וספר. ספריו: "פגישה במקום אחר: שירים" (מחברות לספרות, 1961), "זה הניתוח שלי" (משכל, 2004), "‫שירים 2003-2005" (ידיעות אחרונות, 2005). "‫פפיצ’ק: הוא לא ידע את שמו" (ידיעות ספרים ויד ושם, 2006) ו"לפיכך נתכנסנו" (ידיעות ספרים) הציגו מחשבה מקורית ויכולת מילולית נפלאה.

לפגישה האחרונה שלנו בשנת 2008, בבית העיתונאים בתל אביב, שריד הגיע באוטובוס. "נוח מאוד", הוא אמר כשירד מקו 26, "תחבורה ציבורית היא המצאה חשובה".

דיברנו על ספרות.
מה דעתך בנוגע לקשר שבין "קפה" ו"ספרות"?
אין לי דעה, יש לי רק ידיעה. אני יודע שסופרים מפורסמים מזוהים עם בתי קפה מפורסמים, שהם בעצמם פירסמו אותם – זה מה שמקובל לספר. המשורר, ז'אק פרוור, כתב שיר נפלא על הקשר בין קפה לשירה, שהיה פעם, בבחרותי, מהשירים האהובים עלי.

אתה אוהב בתי קפה?

אפשר להגדיר אותי כ"יושב אוהלים", ואין לי בית קפה שחביב עלי במיוחד. אני עובד, כותב ונפגש עם אנשים בביתי. רק ההכרח גורר אותי, לפעמים, לבתי קפה שנמצאים בחצרות פתוחות. זה מרגיע אותי. לא פעם מצאתי את עצמי מצותת לשיחות בשולחן סמוך – הייתי נבוך – קמתי ועברתי לשולחן מרוחק.

אם היית יכול לבחור כל איש ספרות מכל זמן שהוא, במי היית בוחר לשבת איתו לקפה?
היה מעניין להיפגש עם המשורר חיים לנסקי שהלך לאיבוד בברית המועצות לשעבר ועקבותיו לא נודעו. אני מאוד רוצה לדעת מה עלה בגורלו, ואחר כך לספר לאחותי שמאוד אוהבת את שיריו.

ספר לי על דמות ספרותית שהשאירה עליך רושם מיוחד.
רק על דמות ספרותית אחת אני חולם בלילה – דמותו של יצחק, לא בשל אישיותו המחוקה אלא בשל התנסותו הטראומטית. הייתי כבן שמונה או תשע, בפעם הראשונה קראתי את סיפור העקידה, ומיד תרגמתי אותו לביעות אישי. מאז אני צועק לפעמים בלילות, כי אבא שלי עומד עלי לשחוט אותי.

לאיזה ספר אתה חוזר שוב ושוב, ומדוע?
אני יודע שזה נשמע פלצני, אבל מה אעשה – זאת האמת: כל יום אני קורא בתנ"ך, וכל יום אני בודק את עצמי במילון אבן שושן לבל אטעה.

בעיר זרה, לאן תלך?
הניסיון מלמד אותי שאבקר בבית קפה תחילה, אולי כדי לפצות את עצמי על חסך קפה מקומי ובלי חשש להיתקל בפרצופים מוכרים, גוזלי זמן בשיחה בטלה.

אתה קורא בטיסות?
יש לי פחד טיסות ובהמתנות אני מתאמץ להפיג אותו. פיתחתי שיטות משלי שמחייבות ריכוז. ספרי טיסות רק מעצימים את חרדתי.
 
 
איך כתבת את "לפיכך נתכנסנו"?
התחלתי לכתוב במלחמת לבנון השנייה, כשעשיתי את ימי המלחמה במושב מרגליות שעל גבול לבנון, וסיימתי את הכתיבה בקיץ שאחרי, שנה לאחר הרעש. הופתעתי למצוא אותו בראש רשימת רבי המכר, הוא בכלל לא ידע שהוא כזה, לא התכוון להיות.
 
 
אם לא היית גר בישראל, היכן היית רוצה לחיות?
הייתי רוצה לחיות בישראל האחרת שהורי חלמו עליה, ואני עדיין מתעקש לשמור על החלום שלהם מפני שברו.

האם אתה קורא מוספי ספרות?
מאז פרשתי מהחיים הפוליטיים הפעילים, אני קורא קודם את מוספי הספרות ומדוריה יחד עם מוספי הספורט ורק אחר כך אני מתפנה לשאר.

האם לדעתך יש עדיין מקום למגזינים וכתבי-עת לשירה ופרוזה?
בוודאי. הרי בלעדיהם היינו נשארים רק עם אהוד ואהוד וביבי, ואנה היינו באים.

יש בשנים האחרונות התרחקות של הקוראים הישראלים משירה ומסיפורים קצרים.  מה דעתך על כך?
כיו"ר ועדת פרס ספיר לספרות, אני שוקל דרכים שונות לעידוד השירה והסיפור הקצר. נראה אם אצליח.

כשר חינוך, לשעבר, מה יחסך לגבי הוראת הספרות בבתי ספר?  מה צריך לשנות, להוסיף ולחזק?
לפעמים אני חושב שמוטב לא ללמד בכלל ספרות כדי לא להשניא. הייתי מאפשר לתלמידות ולתלמידים להציע בעצמם את הספרים החביבים עליהם, לקרוא מתוכם בכיתה, לדבר עליהם ולפתח שיחה.

מה  מעורר בך השראה?
הבדידות, שרק אשתי, דורית, יודעת איך לשכך אותה.

מהו הספר האחרון שקראת והשאיר עליך את רישומו, ומדוע?
הספר האחרון שלי הוא כספר האחרון של רבים – "אשה בורחת מבשורה" של דוד גרוסמן. מי שיצליח לצלוח את מאה העמודים הראשונים – יזכה בזכייה גדולה.
 
מה חסר במיוחד בתרבות הקריאה הישראלית?
חסרה הנכונות לקרוא ספרים שאינם כתובים על פי אותו מתכון, שאינם נראים כמי שמיוצרים בסרט נע של סדנת כתיבה.

ותמיד תמיד לכבד

באהבה ובכבוד. ההורים שלי ואני באמצע. דצמבר 1966

באהבה ובכבוד. ההורים שלי ואני באמצע. דצמבר 1966

 

אבא שלי, אורי כהן, הוא ג'נטלמן.

אבא תמיד אמר לי: "לא חשוב מה קרה ולא משנה מה היא אמרה ומה היא עשתה, תמיד תמיד תכבד את האישה, כמו שאני מכבד את אמא שלך".

אבא שלי הוא אכן ג'נטלמן מושלם ומודל ראוי לחיקוי, וכמצוותו של אבי עשיתי (ואני חושב שגם קצת הצלחתי). לא הרמתי קול. לא העלבתי. לא זלזלתי. לא פקפקתי. לא נקמתי – גם באלה שפגעו בי.

יותר מכך. כשאחת האהבות הגדולות של חיי נטשה אותי לאנחות וכאבי לב קשים, ואחד מחבריי פלט בזעם "איזו שרמוטה!" – נזפתי בו. אל תדבר עליה ככה, אמרתי לו, היא אישה שאהבתי מאוד. היא התנהגה לא בסדר, אבל אני מבקש שתכבד אותה. היא לא אשמה שהיא כבר לא אוהבת אותי ולא רוצה לחיות איתי. ללב יש חוקים משלו.

ובסופו של דבר, זהו עצם הענין. לכבד. לכבד את זכותה ללבוש מה שהיא רוצה, לעשות מה שהיא רוצה, ללכת לאן שהיא רוצה – וזה אומר גם לכבד את רצונה ללכת ממך. ולא להציק. ולא להעיק.

ולכבד את עבודתה הקשה ולהילחם למען זכותה להיות מתוגמלת כמוך. בשכר הוגן ובתנאים שווים לך. ולכבד את מרחב המחיה הפרטי שלה ולא להשתלט עליה. ולכבד את שונותה, את העובדה שהיא אישה ולא גבר, לכבד אותה באשר היא אישה. 

להבין שסימביוזה היא רעה לשני הצדדים. להבין שתלות הדדית היא לא בהכרח עדות ליחסים טובים יותר. לאינטימיות גבוהה יותר. להבין ולהפנים שיחסים בין גברים ונשים הם יחסים בין שתי אוטונומיות עצמאיות שמקיימות ביניהן יחסי גומלין טובים מתוך רצון חופשי.

כמי שחי עם נשים, לא אחת ולא שתיים, וכמי שמגדל בבית שתי נשים קטנות (ומהממות) אני שואף תמיד אל המקום הזה. לאהוב בלי לחנוק, לתת חופש ולהרעיף חום ללא גבול.

ולכבד. כל הזמן לכבד.

חדר משלי בדירה מול הים

מתישהו בסוף כיתה י"ב קראתי את "חדר משלך" של וירג'יניה וולף – אותה הרצאה שנשאה הסופרת באוניברסיטת קיימברידג' ב-1928, שהפכה לספר קטן אבל משפיע. העובדה שכל כך הרבה נשים החלו לכתוב ולפרסם החל משנות השלושים של המאה העשרים יכולה להיזקף גם, בין היתר, לספר ההוא של וולף שיצר את המודעות של כותבות למצבן כנשים ולייעודן ככותבות-סופרות.

ובעקיפין חזרתי למסה ההיא, בעקבות מאבקים (לא מעניינים במיוחד) במחסום כתיבה, עד שמצאתי את החדר משלי.

בדירה של חגית

ושם ישבתי וכתבתי את מה שאמור להיות הספר השני שלי. מינימליזם יפה. דירת כותבים מושלמת. מול הים.

דירה שהיא מספיק מנותקת מהבלי העולם, כדי לאפשר לך את המרחב הנפשי והשקט לכתוב, וגם מספיק מחוברת לעולם המודרני כדי שלא יחסר לך קפה.

בדירה של חגית-3

 

זו היתה, ועודנה, תקופה מיוחדת עבורי. אחרי צאת הספר "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים". המפגש עם הקהל, הנסיעות ברחבי הארץ, התגובות מהקוראים וגם, במקביל, הכתיבה של הספר הבא.

 

בדירה של חגית-7

ובאמת, כנראה שהדבר הנחוץ כל כך למי שמבקש ליצור משהו בעל משמעות עבורו, הוא להתנתק. קצת.

לזמן מה. להתרחק. לשבת בתוך השקט, עם עצמו, והמחשבות, והנייר, והמילים, והתחושות, והרגשות, והזכרונות.

 

בקרוב יהיה ספר שני. בקרוב. תהיו איתי.

שלכם,

בועז

 

ואם יתחשק לכם גם ניתוק, שקט, זמן לעשות משהו עם עצמכם, כלשהו אז רק שתדעו שזו הדירה

www.seanrent.com

וזה הבלוג המגניב שלהם

www.unlocktelaviv.com

על סיפורים קטנים, תקליטים גדולים מאת בועז כהן

HAGIT GROSSMAN

הספר של בועז כהן, הוא ניצחון על הזמן. ניצחון על החלוף. רצף של הוויה שלא נקטע. שכל החיים בו הם הווה מתמשך ומה שהיה עדיין ישנו. זו מחשבה שמסוגלת להרגיע חרדות של ילדים, המחשבה שרצף ההוויה לא נקטע, שמה שיש הוא מה שיהיה ושאין נתק מן ההווה לעתיד ומן העבר להווה, שכל החיים הם בעצם הווה מתמשך, ודבר אינו הולך לאיבוד. האנשים שהכרת תמיד יהיו איתך, האנשים שאהבת לא יעזבו.

זהו ספר של אהבה לחיים, לילדות, למשפחה. אך זהו גם ספר חניכה של אמן, ילד, פרי אהבה, עם נפש פתוחה ולב עצום, שמכור לסרטים, קורא וכותב כל הזמן ושהמוזיקה בנשמתו. יפה במיוחד לגלות איך הרגעים המשמעותיים בחיי האמן בועז כהן, התרחשו דווקא כשברח מן המוסדות שבהם היה אמור להתחנך. רגעי החניכה החשובים התרחשו דווקא כשברח מבית הספר, בבית סבתו, דודתו ואחייניו. היכן שדלק תמיד הרדיו ואום כול תום שרה. היכן שהושמעו תקליטים. דווקא שם, ברגעי הבריחה, ברגעי הבוקר הגנובים או…

View original post 1,377 מילים נוספות

כהן

קובי אור (אדיר, כהרגלו) על "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים".

בשבוע הספר אחד, נתן זך כתב לי הקדשה בספר הילדים שלו "הנשר הגדול":

"לאור: אפילו הנשר הגדול דורש בשלומו. בברכת שבוע הספר: נתן זך".

כתודה נתתי לו ספר של המשורר האנגלי שכה אהוב עלי – טום גאן. לתדהמתי, זך ביקש שאכתוב בספר הקדשה. כתבתי: "לנתן. אילו האמנתי באלוהים, הייתי כותב שאני מאמין שאלוהים נגע ביד הכותבת שלך. אבל אני לא. אז אכתוב שאתה נפלא, וראוי לאהבת אמת. אני עוד לא. קובי".

זה לא. אז מה כן?

ספר חדש ויפהפה לבועז כהן. "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים". אילו אני הוצאתי ספר, הייתי קורא לו "סיפורים גדולים על תקליטים קטנים". מפני שאני אוהב, גם בכתיבה, להמריא גבוה, שהמרחקים ממני לאדמה (לשפיות?) יהיו גדולים גדולים. ומשום שהיחס שלי למוזיקת פופ / רוק הוא דו קוטבי. אני קרוב לסגידה לרוקרים מוחלטים כמו ג'וני תאנדרס, הנרי רולינס, ג'לו ביאפרה, ענבל פרלמוטר, גבריאל בלחסן. אבל אני רואה שאין יצירה רוקיסטית שמגרדת את העקבים של יצירות קלאסיות אוונגרדיות…

View original post 617 מילים נוספות