Category Archives: שירים עקרוניים

הרוח היא פראית. דייויד בואי. ינואר 1976. מיתולוגיה נולדת

Bowie_WildIsTheWind

 

 

מעטים יודעים את זה, אבל הגרסה של דייויד בואי לשיר "הרוח היא פראית" נולדה בכלל מרעיון של פרנק סינטרה.

קליפורניה, סוף 1975, דייויד בואי עובד על תקליט הסולו העשירי שלו. הוא מסומם רוב הזמן, שתוי, אוכל מעט מאוד. יום אחד הופיעו אנשיו של פרנק סינטרה כדי לבדוק את המקום. סינטרה ביקש להקליט את אלבום הקאמבק לאחר פרישתו ושמע על אולפני צ'רוקי. בואי עבד שם על סטיישן טו סטיישן.

"היה משהו מפחיד בכך שסינטרה היה אמור להגיע", אמר קרלוס אלומר, "אמרו לנו: 'אל תדברו איתו אם הוא לא ידבר אתכם. רק תקראו לו מר סינטרה. אל תשאלו אותו אם הוא זקוק לבדיקת מיקרופונים. הוא פשוט ייכנס ויעשה את מה שיתחשק לו כשיתחשק לו" אבל כשהגיע לבסוף סינטרה הוא שמח לגלות שם את בואי והיה ידידותי וחברותי מאוד. הוא שיעשע את בואי, את להקתו ואת צוות אולפני צ'רוקי בסיפורי דרכים וברכילות על סקס פרוע וכוכבים הוליוודים.

"הם נעשו חברים טובים מאוד," סיפרו הנגנים על היחסים של בואי וסינטרה.

וקרלוס אלומר נזכר: "הם ישבו הרבה ביחד בסלון. דיברו. החליפו רעיונות. יום אחד דייויד שר הרמוניה לאחד משיריו של סינטרה ופרנק האזין לגרסה שבואי אילתר על הגיטרה האקוסטית לשיר ישן משנות החמישים מתוך איזה סרט בשם "Wild is the Wind".

אני לא משוגע על הגרסה המקורית, אבל אני אוהב את הביצוע של נינה סימון, אמר בואי כמעט בהתנצלות.

זה בתקליט החדש שלך? שאל סינטרה.

לא, אמר בואי בהפתעה. מה פתאום. זה לא מתאים לאלבום שלי.

זה שיר שאתה אוהב?  סינטרה תהה.

מאוד אוהב, בואי ענה, מופתע מהתפעלותו של המלך פרנק.

אז תקליט אותו, אמר סינטרה בנחישות הטבעית. אתה שר את זה נהדר.

 

האלבום Station To Station היה גמור לגמרי, אבל בשל התלהבותו הרבה של סינטרה מהשיר החליט בואי לנסות להקליט גרסה כלשהי עם הלהקה ולבדוק אפשרות, אם זה ייצא מוצלח, לכלול אותו בתקליט כשיר הסיום.

חברי הלהקה חשבו שזה משונה. "זו בחירה מוזרה", אמר הטכנאי באולפן.

בואי אמר שהוא יודע, אבל כדאי לנסות בכל זאת.

"זו בלדת אמצע הדרך. איך זה מסתדר עם אלבום יורו-פאנק שמתעסק בקוקאין ובתורת המסתורין?" התפלא אלומר.

 

אבל בואי רצה לנסות.  "אני רוצה תיפוף רפוי כזה", אמר למתופף דניס דיוויס. "נינוח, אבל יציב, עצלני אבל עם מעברים מדויקים". מקרלוס אלומר הגיטריסט הוא ביקש: "תנגן כמו מישהו שהרגע חברה שלו הודיעה לו שהיא עוזבת אותו".

וג'ורג' מוריי, הבאסיסט שמע את המשפט: "פשוט תעצום עיניים ותרגיש את הרגש ממלא אותך".

הארי מסלין, המפיק המוזיקלי של האלבום, עיקם את הפרצוף. בואי ראה את זה. "הארי, אני יודע מה שאני עושה. אני ממש צריך את השיר הזה בתקליט".

 

רוי ביטן, הפסנתרן באלבום, סיפר שבואי שתה הרבה יין טוב והשתמש בלי הפסקה בסמים לפני ההקלטה. "ביום ההוא דייויד הלך והדליק המון נרות וקטורת בוערת באולפן ופיזר כל מיני סמלים. שאלתי אותו מה הוא עושה, והוא אמר: אני צריך להיכנס להלך רוח מסוים כדי לעשות את השיר הזה…"

 

אלומר הוסיף: "זה היה כמו שחקן שמוריד או מעלה עשרים קילו כדי לגלם תפקיד. זה גומר אותו גופנית, אבל אין לו ברירה. הוא חייב".

 

בואי לא רצה לעשות את השיר בחלקים, כמו שאר האלבום. הוא רצה לשיר את זה יחד עם הנגנים. "זה מסבך את ההקלטה", אמר לו מסלין. "תן להם להעלות את הריתם סקשן ואת הגיטרות, ואז תיכנס לשיר על הפלייבק".

בואי סירב. "לא, לא", הוא אמר, "אנחנו נקליט את זה יחד, אני רוצה להרגיש אותם מאחוריי, כשאני שר".

הביוגרף של בואי, מרק ספיץ, כותב שלא נרשם בשום מקום כמה טייקים בדיוק נעשו לשיר, אבל ברור לגמרי שלא יותר מדי. "הם ביצעו את זה פעמיים, אולי שלוש, מקסימום. דייויד ביצע את זה ללא פגם. לא היתה סיבה להתעכב על זה".

 

מבחינה ווקאלית, בואי הגיע לשיאו כזמר מבצע בשיר הזה. הוא לא רק חידש את השיר במדויק, הוא נשמע כמו מי שנשבר במהלך הביצוע. הוא מבקש אהבה. הוא שר, זועק, מתרסק, מתחנן, מקונן, מתמוטט. כשהוא ממריא בסוף עם השורה "פראית היא הרוח, פראית היא הרוח, פרררררראית….היא…..הרוח….." והיללה שלו קורעת את האויר והופכת חרישית ונעלמת בזמן שכלי הנגינה ממשיכים ונותרים אחריו, המאזין נותר ללא נשימה.

 

אלומר, הגיטריסט אמר מאוחר יותר: "במקרה של דייויד בואי ההוכחה היא תמיד המוצר הסופי. והמוצר הסופי, אין מה להגיד, יצא מושלם. יצירת אמנות מדהימה".

 

למרבה הפליאה, "הרוח היא פראית" סגר את התקליט ההוא – צד שני, שיר אחרון – אבל בחברת התקליטים של בואי לא האמינו בשיר. הוא לא יצא כסינגל לתחנות הרדיו. הוא נראה למנהלים כלא שייך לאלבום. לא מתאים לזמן,  תחילת 1976, בבריטניה פאנק ואופל וקדרות וציניות מסביב והמון להקות צעירות וקוצניות. גם באמריקה הוא לא בדיוק התאים לרוח החופשית והעליזה של הדיסקו והרוק הלבן שכבש את המצעדים.

 

אבל פרנק סינטרה אהב את זה. "עשית את זה", הוא אמר לדייויד. "לא משנה מה אומרים לך כולם, הפכת את זה לשיר שלך". בשנת 1981 דייויד בואי סיים את החוזה שלו עם RCA והחברה הוציאה לו אוסף להיטים. אז גם יצא השיר "הרוח היא פראית" כסינגל. פרדי מרקורי מלהקת קווין ניצל את ההזדמנות והחמיא לבואי "לא חשבתי שאחרי נינה סימון מישהו יוכל לבצע את השיר הזה כל כך טוב. אף אחד לעולם לא יוכל לשיר את זה טוב כמוך". חלפו בדיוק 40 שנה מאז ראה אור לראשונה. בואי היה אז בן 29. החודש הוא בן 69. לא במצב גופני טוב אבל עם אלבום חדש. "הרוח היא פראית" רק תופס תאוצה מיתולוגית עם השנים. זהו אחד השירים המושמעים ביותר בתחנת הרדיו 88FM. יותר מכל השירים של בואי. השיר שחברת התקליטים לא האמינה בו הוא השיר ששורד היטב עמוק אל תוך המאה ה-21 ויישאר איתנו גם הלאה.

 

אלה היו ימים של ורדים

 

 

 

מרכזיה, מספר בבקשה

עברו שנים כה רבות. האם היא תזכור את קולי הסדוק שנחנק מדמעות?

"הלו, הלו, זאת מרתה? זה תום פרוסט, ואני מתקשר מרחוק, אבל לא חשוב המחיר כי עברו 40 שנה, אז מרתה, זה אני, זוכרת? בואי ניפגש לקפה ונדבר על הכל…
.
אלה היו ימים של ורדים, שירה ופרוזה ושל מרתה, לי היה אותך ולך היה אותי, לא היה מחר, ארזנו את העצב ושמרנו אותו ליום סגריר…
.
ואני מרגיש הרבה יותר מבוגר וגם את מבוגרת יותר. איך בעלך? ואיך הילדים?
את יודעת, גם אני נשוי. טוב שמצאת מישהו שיעניק לך יציבות, כי היינו צעירים ופזיזים כל כך, ועכשיו התבגרנו.
.
והייתי כל כך נמהר, אני עדיין כזה, וכל מה שהיה חשוב לי אז זאת גבריותי. כנראה שלא באמת נועדנו להיות ביחד, אבל מרתה, מרתה, אני אוהב אותך – האם אינך רואה?

ואלה היו ימים של ורדים, שירה ופרוזה ושל מרתה, לי היה אותך ולך אותי, לא היה מחר, ארזנו את העצב ושמרנו אותו ליום סגריר.

ואני זוכר ערבים שקטים
רועד
קרוב אלייך…

שירה של אמילי

יֶשְׁנָם שָׁמַיִם אֲחֵרִים / בְּהִירִים הֵם וְזַכִּים /

וְיֵשׁ אוֹר שֶׁמֶשׁ אַחֵר / גַּם אִם אֲפֵלָה שָׁם /

נַנִּיחַ לַיּעָרוֹת הנמוגים / נַעֲזֹב אֶת הַשָּׂדוֹת הַשְּׁקֵטִים /

הִנֵּה יַעַר קָטָן לְפָנֵינוּ / וְהוּא יָרֹק-עַד /

הִנֵּה כָּאן גַּן בָּהִיר יוֹתֵר / שֶׁלֹּא יִקְפָא לָעוֹלָם /

בפרחיו שָׁאַף פַּעַם לֹא יקמלו /

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת זִמְזוּם הַדְּבוֹרָה /

וַאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת, רעי /

בֹּא אֶל תּוֹךְ גַּנִּי

EMILY

 ישנם שמיים אחרים /  בהירים הם וזכים /

ויש אור שמש אחר / גם אם אפלה שם /

נניח ליערות הנמוגים / נעזוב את השדות השקטים /

הנה יער קטן לפנינו / והוא ירוק-עד /

הנה כאן גן בהיר יותר / שלא יקפא לעולם /

בפרחיו שאף פעם לא יקמלו /

אני שומעת את זימזום הדבורה /

ואני מבקשת, רעי /

בוא אל תוך גני

אמילי דיקינסון

EmilyDickinson

נשקי אותי חזק נשקי עד שיכאב

פעם, בראשיתה של המדינה, היו שירי האהבה העבריים מלאי עזוז וגבורה, נשים המחכות לגברים היוצאים לקרב,  אך השירים היו נטולי סקס. באהבה, כמו במלחמה, היו רגשות של מחוייבות, של שליחות ושל קרבה בלתי נפרדת בין הנאמנות והזוגיות לבין המוות הבלתי נמנע. קחו למשל את "יצאנו אט" (מלים: חיים חפר, לחן: דוד זהבי), שיר פרידה מאהובה נאה ("ואת היית יפה כשתי עינייך, עת הדמעות היו בן עצורות"), של לוחם היוצא למלחמה ("ואת זכרת את השעות בטרם יצאנו במשעול הצר לקרב"). או את "הוא לא ידע את שמה" (גם כן למלים של חיים חפר, והלחן של סשה ארגוב).  היתה לה צמה, לנערה העברית היפהפיה, אבל "הגדוד המשיך לצעוד, ועם הגדוד הלך הוא", וכשהלך בלי שוב היא נותרה חיוורת ו"זכרה היא כי שכח לשאול אותה לשמה". עצוב.

עצב עמוק, כאב הפרידה וכאב השכול שזורים היו באהבה הגדולה. אחוזים זה בזה. גם ב"אל נא תאמר לי שלום" (מלים ולחן: טולי רביב) "צחוק בעיניים דומעות…אש ושלהבת בלבב בוער, כי הפרידה עצובה".  האהובה מבקשת: "אל נא תאמר לי שלום / אמור רק להתראות / כי מלחמה היא חלום טבול בים של דמעות".  המונח "ים של דמעות" עוד ישוב ויופיע בזמר העברי, מאוחר יותר. וזה ממשיך הלאה והלאה. גם ב"מה אומרות עינייך" (מלים: יצחק שנהר, לחן מרדכי זעירא) תוהה החייל הקרבי "בוקר עת יאור / ואשוב מלחום / האמצע עדיין זכר לחלום?" וכך גם ב"סתיו בחלונות" היפהפה והקודר של יפה ירקוני (מלים ולחן אמיתי נאמן), האהוב: "ולפתע נותרתי לבד / כי הלכת ומאום לא אמרת / עוד חיכיתי לשוא / בלילות ארוכים / אך אתה מעולם לא חזרת".

ולפעמים דווקא האהובה היא זו שמתה. כמו ב"מגדלור" (מלים: דן אלמגור, לחן: משה וילנסקי) ששושנה דמארי הפכה לקלאסיקה מצוטטת לבלי די (כולל מערכון נפלא של "החמישיה הקאמרית"). ב"מגדלור" הוא המלח שיוצא אל הים וחומק עם שחר, והיא זאת שאומרת לו "הישאר, כי לא אוכל יותר!" – אבל הוא הולך שוב אל הים, וכשהוא חוזר היא מתה. "הם מצאו אותה בחוף, בין הצדפים, ולבה כגוש פחם שחור / ורק אז בלאט גילו לו השחפים / כי לבה היה לו מגדלור". 30 שנה אחרי כן יכתוב יאיר לפיד את "שיר אהובת הספן" לריטה, שבו הספן הוא זה שמת והאהובה נשארת. או "אנו ניפגש" שכתב ושר ישראל יצחקי. "צער פרידה בלב / עת לומר לך שלום /ולחייך תוך כאב / אנו ניפגש  אף אם יפרידו מרחקים".  לפחות כאן, יש אופטימיות זהירה. "כי לי אותם יעד גורלי לעד, ונהיה מאושרים".

 

בקפיצה נחשונית אל זמננו אנו. שנות התשעים, המאה ה-21. שירי האהבה הגדולים. הם ישירים, גופניים. לא פוחדים להיות ארוטיים ונטולי כל שמץ לאומיות ופטריוטיזם מגוייס. "יקירתי" של אסף אמדורסקי, למשל, הופך את מעשה האהבה לשירה צרופה: "בקרוב את / תדברי אלי שוב / וגופי ירגיש את חומך / ואת נשימותייך". גם כשהאהבה סבוכה ומבלבלת, עדיין הגבר השר מדוייק וחזק: "לעתים את לא קולטת שאני איתך / ואין אחרת / בכל יום שעובר אני אוהב אותך יותר" (ג'וני שועלי). וגם ערן צור, שברבים משיריו האהבה היא על גבול הפרברטי-מוזר-קינקי, כותב ושר ישיר ומדוייק ב"פרפרי תעתוע": "עכשיו תשמעי את / איך שאצעק / אני אוהב אותך".

המלים הישירות, אני-אוהב-אותך, פשוטות וקולעות גם אצל מיכה שטרית, ממשוררי האהבה הגדולים של הזמן החדש. "אני אוהב אותך / למרות שאני אוהב אותי / אני פותר את בדידותך, ואת את בדידותי / אני אוהב אותך / ואם תראי לי את שלך, אני אראה לך את שלי".

גופני ואצילי הוא גם שלום חנוך, שמי כמוהו יודע לכתוב נפלא על אהבה לאשה ועל אהבה לילדה ("מאיה"). חנוך כותב ב"לאט לאט" את המלים המפורשות: "מגע כזה לא יתואר / אף פעם לא הכרתי בעבר / את מתקרבת אלי לאט לאט / את נמסה בין ידי לאט לאט / את תגלי מי אני לאט לאט / את תגלי לי מי את לאט לאט".

 גם נשים כותבות אחרת. אתי אנקרי ("קח אותי כך") שרה פעם לגבר, ולא לרבי נחמן מברסלב: "קח אותי אליך / חבק אותי חזק / קח אותי אליך / אין לי כוח למשחק / קח אותי אליך / לטף אותי לישון / קח אותי כך". סיון שביט, ב"נשקי אותי", כותבת על גבר שנוסע איתה במכונית, עם סיגריה בפה ורדיו פתוח, שר לה שיר אהבה, ואומר לה: "נשקי אותי חזק / נשקי עד שיכאב / והשמש לא תשקע / את אחת ויחידה / אהובתי המופלאה / ואני אוהב אותך".

 

ואם פעם כששרו בעברית על אהבה, היא היתה כמובן לגמרי הטרוסקסואלית, והארוטיקה המקסימלית היתה הליכה במשעול בלב שדות של זוג פוסע לבדו וידה בתוך ידו, אז הדור החדש כבר לא עוצר שם. עם קום המדינה איש לא היה מעז לשיר כמו  מאיר בנאי ("השמש עוזבת") משפט כמו: "בים להיות איתך / ללקק מגופך את המלח / עינייך יפות יפות / אני מבקש רק לתת לך". עשר שנים קודם לכן כתב אפרים שמיר ב"הרבה יותר מסתם אחת" את המשפט "אני נותן לך בגאוותי לשחק / ואת זיעת הסוסים ממך מוכן ללקק", אבל ברור שאף אחד לא היה מעלה בדעתו לכתוב ולשיר כמו עברי לידר ב"זאת תמיד אהבה" משפט כמו "הוא פשוט מאוד מוצא חן בעיני", שיר שבסופו של דבר עוסק לא רק בהומוסקסואליות אלא, רחמנא ליצלן, בשלישיה. שני גברים ואשה. הוא, והיא, והוא:

"זה יפני או סיני אני תמיד מתבלבל
וזה חשוב לי אחרת לא הייתי שואל
הוא פשוט כל כך מוצא חן בעיני
שרציתי לדעת איך כדאי להתחיל לדבר
את יודעת שפות, אז תיגשי
המשולש הזה מנסה להיות אמיתי …"

וכמובן שאף אשה לא היתה שרה לאשה "בואי אל תוך הפלא / שם את שלי / בואי אלי / פה בין ידי / בתוך עיני / את כל חיי / בואי" (בואי אלי, קורין אלאל).

הסטורית, השינוי חל עם כניסתם למגרש של הכותבים שהושפעו מהשאנסונרים הצרפתים. יעקב שבתאי, הסופר הדגול, תרגם את "הגבירה בחום" של מוסטקי (ששרו יוסי בנאי ואילנה רובינא) ובו תואר במפורש מעשה האהבה הגדול ("ותהיה לי לעיר מקלט במיטתך"). לא עוד הסתפקות בפרידות ושקיעות ורוחות של סתיו, אלא גוף נוגע בגוף. צרויה להב לא היתה מגיעה ל"דרך המשי" הארוטי שלה בלי אלה שסללו את הדרך 20 שנה קודם.

 

סריקה עמוקה של שירי האהבה העבריים מגלים שהמופלאים שבשירים נכתבו או הרבה לפני קום המדינה, או דווקא בתקופתנו (30-35 השנים האחרונות)– והכוונה היא לשירי אהבה שאין בהם בהכרח מלחמה, מוות, פרידה, אובדן, מדינה ולאום או משל כזה או אחר. פשוט שירי אהבה, וחיפוש אחרי האהבה ("אהובתי" של יובל בנאי ואורלי זילברשץ, ששרו משינה) ושירים שפורטים את הסקס המפורש, כמו "חשמל בכפות ידיך" שכתב יורם טהרלב לרותי נבון: "חשמל זורם בכפות ידיך / אהוב אותי חלש / אהוב אותי בכפות ידיך / ככה לאט, נואש, לחי צואר כתף, ככה לאט לאט לוטף, אהבו אותי במשעול שפתיך / ככה לאט, עכשיו / תן לי יותר ועוד ועוד ועוד"… אין צורך בפרשנות. זה ברור

בין השירים שנכתבו בידי גדולי המשוררים ("אילאיל" של שאול טשרניחובסקי, "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק) לבין משוררי-זמרי התקופה הנוכחית, היו עוד שירי אהבה דגולים שנוצרו ממש בידי משוררים עבריים, שכתבו בשפה גבוהה ובשלל דימויי גוף, אור וצבע על הרגש הנותן את הטעם לחיים. כך יהודה עמיחי "באהבתנו", ששרה יהודית רביץ, ("באהבתנו גוף הפך מקום"), וכך לאה גולדברג  ("בואי כלה" של אחינועם ניני) – "קרבתך וקרבת הים גזלו את שנתי / נשמת אפך נשבה מן הים ותחדור מלוחה אל ביתי", וכך כמובן אברהם חלפי שחתום על "עטור מצחך זהב שחור", הקלאסיקה הגדולה של אריק איינשטיין ויוני רכטר – ובין שירי האהבה הגדולים ביותר שנכתבו וזומרו אי פעם בשפתנו.

 

25 שירי האהבה גדולים לטעמו של כותב שורות אלה:

שלושה שירים של אריק איינשטיין. "היא יושבה לחלון", "הכניסיני תחת כנפך" (ביאליק), עטור מצחך זהב שחור" (חלפי).  אריק איינשטיין שר גם את  "אני אוהב אותך היום" ו"זאת אותה האהבה"  הנפלאים.

"אהבה יומיומית" (תרצה אתר), "באהבתנו" (יהודה עמיחי)– יהודית רביץ

"לאט לאט", "לילות שקטים" (עם המשפט הנהדר: "את בטח שחקנית, כי את יפה שזה אסון") – שלום חנוך

"כולם יודעים" – אהוד בנאי

"נמנע ממך" – מיכה שטרית

"עוד נגיעה" – החברים של נטאשה

"לעתים"  – רעש (המלים של  ג'וני שועלי, שכתב גם את "עכשיו")

"אהובתי" – משינה (מלים: יובל בנאי ואורלי זילברשץ) ו"את לא כמו כולם" (מלים: יובל בנאי)

"היא כל כך יפה" – כוורת (מלים: דני סנדרסון)

"דרכנו" – דני בסן (מלים: יעקב רוטבליט)

"דניאלה" – דויד ברוזה (מלים: יהונתן גפן)

"אדבר איתך" ו"לפעמים זו אהבה" (מלים: רחל שפירא, את שניהם שרה חוה אלברשטיין)

"אהובתי" – עמיר לב

"מתי נתנשק?" – אביתר בנאי

"בבוסתנים" – אריק לביא

"שדות גולדברג" – מאיר אריאל (שכתב גם את "אגדת דשא")

"את כל שהיה בינינו" – יזהר כהן (מלים: משה טבנקין).

"פתאום עכשיו, פתאום היום" (תרצה אתר) – שלמה ארצי

"עד סוף הקיץ" (מלים: אהוד מנור) – אלי מגן (הלחן של מישה סגל).

"זה היה סיפור של חורף" (מלים: יהונתן גפן, לחן: מיקי גבריאלוב) – מיקי גבריאלוב וסמדר וימזר

 

ועוד משהו לסיום:

ואיך אפשר בלי ארבעה שירי אהבה של אב לבתו:

"שיר לשירה" (יהונתן גפן לשירה גפן)

"שיר משמר" (נתן אלתרמן לתרצה אתר)

"מאיה" (שלום חנוך למאיה חנוך)

"תני לי יד" (עלי מוהר לשרון מוהר).

יום השנה לנישואים. דילן תומס

דילן תומס

המשורר מעשן. תומס

המשורר הוולשי דילן תומס  היה נשוי לקייטלין מקנמרה. לזוג נולדו שלושה ילדים, שני בנים ובת. הזוגיות של השניים ידעה עליות ומורדות וידוע ששניהם במהלך נישואיהם ניהלו מספר רומנים מחוץ לנישואים. על מנת להמלט מחיי הנישואים (וגם כדי להרויח קצת כסף) תומס נסע לעתים קרובות לארצות הברית על מנת לקדם את עסקיו שם.

בעברית יצאה האוטוביוגרפיה של דילן תומס. "דיוקן האמן ככלב צעיר". בספר הצנום והיפה הזה פורש דילן תומס תמונות ורשמים משנות ילדותו והתבגרותו בווילס.  כילד המתארח בחווה כפרית חביבה ומוזנחת של דודתו בסיפור "האפרסקים", או במפגש סוריאליסטי עם סבו ב"ביקור אצל סבא"; כנער המבין שהוא נמשך לכתיבת שירה בסיפורים "הקרב" ו"במקום שבו טאווי זורם",  כגבר צעיר בתחילת דרכו, כעיתונאי בעיירת נמל ולשית ציורית, ב"גארבו הזקנה", וכבחור אבוד המשתוקק לטעום את טעם החיים בסיפור "שבת חמימה אחת". בסיפורים אחרים אנו עדים למפגשים אנושיים שונים: צמד משרתות המאוהבות באותו בחור ("פטרישיה, אדית וארנולד"), חבורת נערים הנתונה למרותם של בריונים ("שיעול קטן מיוחד במינו"), צמד נוודים בלילה אפל ("ממש כמו כלבלבים") וחלום על החופש עם חבר מעורער ("מי היית רוצה שיהיה אתנו").

DILAN

 

הוא מת בגיל 39, ולמרות שהיה חולה בסוכרת וגם אלכוהוליסט, הוא מת דווקא מדלקת ריאות, וזה קרה ב-9 בנובמבר 1953.

קרועים לאורכם הם השמיים

דהוי הוא יום השנה של השניים

שנעו שלוש שנים

מתואמים

במורד הדרכים הארוכות של שבועות אמונים

ועכשיו, אהבתם שרועה אבודה

האהבה וקורבנותיה הנואקים בכבליהם

נושאים ענן כבד מכל צליל או מכתש

מוות מכה את ביתם.

מאוחר מדי, בגשם השגוי

ובאו יחד אלה שהאהבה הפרידה ביניהם

החלונות מתמוטטים אל תוך לבם

והדלתות בוערות בתוך מוחם.

וזה המקור, של דילן תומס.

The sky is torn across This ragged anniversary of two Who moved for three years in tune Down the long walks of their vows. Now their love lies a loss And Love and his patients roar on a chain; From every tune or crater Carrying cloud, Death strikes their house. Too late in the wrong rain They come together whom their love parted: The windows pour into their heart And the doors burn in their brain.

 וזו הגרסה המולחנת של ג'ון קייל.