ארכיון קטגוריה: שירים עקרוניים

לתת לחיה הרכה של גופך לאהוב מה שהיא אוהבת

מרי אוליבר / אווזי הבר

את לא צריכה להיות טובה. את לא צריכה לרדת על ברכייך
ללכת מאה מייל במדבר. את לא צריכה להתחרט.
את רק צריכה לתת לחיה הרכה של גופך
לאהוב מה שהיא אוהבת.

ספרי לי על יאושך ואספר לך על שלי
בינתים החיים ממשיכים.
בינתים השמש וחלוקי הגשם הצחים
נעים לאורך הנופים, מעל המישורים והעצים העמקים,
ההרים והנהרות.
בינתים אוזי הבר, גבוה באויר הצח, הכחול,
חוזרים שוב הביתה.
מי שלא תהיי, לא חשוב כמה בודדה
העולם יתמסר לדמיונך, קורא לך כמו אוזי הבר צורמני ונלהב –
מודיע על מקומך שוב ושוב,
במשפחת הדברים.

הלב הכואב והאור המנחה

TELE

Guiding light, guiding light
Guiding through these nights
.
.
.
.
אחרי יום הולדתי ה-14, בסוף דצמבר 1977 נפלתי למשכב והייתי מאוהב. התקשיתי לנשום וחום גופי עלה ולבי בער. היא הייתה הנערה הכי יפה בכיתה ובבית הספר.
.
.
.
בדיוק עברנו מחולון לדירה חדשה ברחוב המעגל 9 בגני תקווה. תחילת כיתה ט' בתיכון מקיף יהוד – וסבלתי מאסטמה קשה. חדר מיון בבית חולים שיבא-תל השומר, אינהלציות ובלוני חמצן.
.
.
.
ואז *זה* הגיח מתוך הרדיו, בסביבות 18:00 בערב, ב רשת גימל במגזין המוזיקה. והשדרנית (שמירה אימבר? אורלי מורג?) אמרה: "זהו טום ורלין" והשיר התנגן וזה היה גיידינג לייט ואני לא ידעתי את נפשי. אחד משירי הגיטרות הגדולים בכל הזמנים. מצד אחד נשען לגמרי על הביטלס I've Got a Feeling ומצד שני שיר נבואי שנושא תחת כנפיו המלאכיות את הצופן הגנטי של אלפי שירים שייכתבו מאותה נקודה, סוף שנות ה-70, עמוק אל תוך האלטרנטיב של שנות ה-80 והלאה אל הניינטיז.
.
.
.
הַאִם אֲנִי…הַאִם אֲנִי…
שַׁיָּךְ לַלַּיְלָה?
הַלַּיְלָה בִּלְבַד
כָּל הַנָּשִׁים
נִשְׁאָרוֹת בִּפְנִים
הַזְּמַן עָלוּל לְהַקְפִּיא
הָעוֹלָם יָכוֹל לִבְכּוֹת
וְכָל הַלַּיְלָה הַזֶּה…
.
.
.
לקח הרבה זמן להשיג את האלבום כולו אבל Guiding Light הוא עדיין אחד מהשירים שמסוגלים לגרום לי לעצור כל מה שאני עושה – ולעצום עיניים.
.
.
.
שׁוֹמֵעַ אֶת הַלְּחִישׁוֹת
שׁוֹמֵעַ אֶת הַזְּעָקוֹת
.
.
.
television77_hclounge025l_yt

הרוח היא פראית. דייויד בואי. ינואר 1976. מיתולוגיה נולדת

Bowie_WildIsTheWind

 

 

מעטים יודעים את זה, אבל הגרסה של דייויד בואי לשיר "הרוח היא פראית" נולדה בכלל מרעיון של פרנק סינטרה.

קליפורניה, סוף 1975, דייויד בואי עובד על תקליט הסולו העשירי שלו. הוא מסומם רוב הזמן, שתוי, אוכל מעט מאוד. יום אחד הופיעו אנשיו של פרנק סינטרה כדי לבדוק את המקום. סינטרה ביקש להקליט את אלבום הקאמבק לאחר פרישתו ושמע על אולפני צ'רוקי. בואי עבד שם על סטיישן טו סטיישן.

"היה משהו מפחיד בכך שסינטרה היה אמור להגיע", אמר קרלוס אלומר, "אמרו לנו: 'אל תדברו איתו אם הוא לא ידבר אתכם. רק תקראו לו מר סינטרה. אל תשאלו אותו אם הוא זקוק לבדיקת מיקרופונים. הוא פשוט ייכנס ויעשה את מה שיתחשק לו כשיתחשק לו" אבל כשהגיע לבסוף סינטרה הוא שמח לגלות שם את בואי והיה ידידותי וחברותי מאוד. הוא שיעשע את בואי, את להקתו ואת צוות אולפני צ'רוקי בסיפורי דרכים וברכילות על סקס פרוע וכוכבים הוליוודים.

"הם נעשו חברים טובים מאוד," סיפרו הנגנים על היחסים של בואי וסינטרה.

וקרלוס אלומר נזכר: "הם ישבו הרבה ביחד בסלון. דיברו. החליפו רעיונות. יום אחד דייויד שר הרמוניה לאחד משיריו של סינטרה ופרנק האזין לגרסה שבואי אילתר על הגיטרה האקוסטית לשיר ישן משנות החמישים מתוך איזה סרט בשם "Wild is the Wind".

אני לא משוגע על הגרסה המקורית, אבל אני אוהב את הביצוע של נינה סימון, אמר בואי כמעט בהתנצלות.

זה בתקליט החדש שלך? שאל סינטרה.

לא, אמר בואי בהפתעה. מה פתאום. זה לא מתאים לאלבום שלי.

זה שיר שאתה אוהב?  סינטרה תהה.

מאוד אוהב, בואי ענה, מופתע מהתפעלותו של המלך פרנק.

אז תקליט אותו, אמר סינטרה בנחישות הטבעית. אתה שר את זה נהדר.

 

האלבום Station To Station היה גמור לגמרי, אבל בשל התלהבותו הרבה של סינטרה מהשיר החליט בואי לנסות להקליט גרסה כלשהי עם הלהקה ולבדוק אפשרות, אם זה ייצא מוצלח, לכלול אותו בתקליט כשיר הסיום.

חברי הלהקה חשבו שזה משונה. "זו בחירה מוזרה", אמר הטכנאי באולפן.

בואי אמר שהוא יודע, אבל כדאי לנסות בכל זאת.

"זו בלדת אמצע הדרך. איך זה מסתדר עם אלבום יורו-פאנק שמתעסק בקוקאין ובתורת המסתורין?" התפלא אלומר.

 

אבל בואי רצה לנסות.  "אני רוצה תיפוף רפוי כזה", אמר למתופף דניס דיוויס. "נינוח, אבל יציב, עצלני אבל עם מעברים מדויקים". מקרלוס אלומר הגיטריסט הוא ביקש: "תנגן כמו מישהו שהרגע חברה שלו הודיעה לו שהיא עוזבת אותו".

וג'ורג' מוריי, הבאסיסט שמע את המשפט: "פשוט תעצום עיניים ותרגיש את הרגש ממלא אותך".

הארי מסלין, המפיק המוזיקלי של האלבום, עיקם את הפרצוף. בואי ראה את זה. "הארי, אני יודע מה שאני עושה. אני ממש צריך את השיר הזה בתקליט".

 

רוי ביטן, הפסנתרן באלבום, סיפר שבואי שתה הרבה יין טוב והשתמש בלי הפסקה בסמים לפני ההקלטה. "ביום ההוא דייויד הלך והדליק המון נרות וקטורת בוערת באולפן ופיזר כל מיני סמלים. שאלתי אותו מה הוא עושה, והוא אמר: אני צריך להיכנס להלך רוח מסוים כדי לעשות את השיר הזה…"

 

אלומר הוסיף: "זה היה כמו שחקן שמוריד או מעלה עשרים קילו כדי לגלם תפקיד. זה גומר אותו גופנית, אבל אין לו ברירה. הוא חייב".

 

בואי לא רצה לעשות את השיר בחלקים, כמו שאר האלבום. הוא רצה לשיר את זה יחד עם הנגנים. "זה מסבך את ההקלטה", אמר לו מסלין. "תן להם להעלות את הריתם סקשן ואת הגיטרות, ואז תיכנס לשיר על הפלייבק".

בואי סירב. "לא, לא", הוא אמר, "אנחנו נקליט את זה יחד, אני רוצה להרגיש אותם מאחוריי, כשאני שר".

הביוגרף של בואי, מרק ספיץ, כותב שלא נרשם בשום מקום כמה טייקים בדיוק נעשו לשיר, אבל ברור לגמרי שלא יותר מדי. "הם ביצעו את זה פעמיים, אולי שלוש, מקסימום. דייויד ביצע את זה ללא פגם. לא היתה סיבה להתעכב על זה".

 

מבחינה ווקאלית, בואי הגיע לשיאו כזמר מבצע בשיר הזה. הוא לא רק חידש את השיר במדויק, הוא נשמע כמו מי שנשבר במהלך הביצוע. הוא מבקש אהבה. הוא שר, זועק, מתרסק, מתחנן, מקונן, מתמוטט. כשהוא ממריא בסוף עם השורה "פראית היא הרוח, פראית היא הרוח, פרררררראית….היא…..הרוח….." והיללה שלו קורעת את האויר והופכת חרישית ונעלמת בזמן שכלי הנגינה ממשיכים ונותרים אחריו, המאזין נותר ללא נשימה.

 

אלומר, הגיטריסט אמר מאוחר יותר: "במקרה של דייויד בואי ההוכחה היא תמיד המוצר הסופי. והמוצר הסופי, אין מה להגיד, יצא מושלם. יצירת אמנות מדהימה".

 

למרבה הפליאה, "הרוח היא פראית" סגר את התקליט ההוא – צד שני, שיר אחרון – אבל בחברת התקליטים של בואי לא האמינו בשיר. הוא לא יצא כסינגל לתחנות הרדיו. הוא נראה למנהלים כלא שייך לאלבום. לא מתאים לזמן,  תחילת 1976, בבריטניה פאנק ואופל וקדרות וציניות מסביב והמון להקות צעירות וקוצניות. גם באמריקה הוא לא בדיוק התאים לרוח החופשית והעליזה של הדיסקו והרוק הלבן שכבש את המצעדים.

 

אבל פרנק סינטרה אהב את זה. "עשית את זה", הוא אמר לדייויד. "לא משנה מה אומרים לך כולם, הפכת את זה לשיר שלך". בשנת 1981 דייויד בואי סיים את החוזה שלו עם RCA והחברה הוציאה לו אוסף להיטים. אז גם יצא השיר "הרוח היא פראית" כסינגל. פרדי מרקורי מלהקת קווין ניצל את ההזדמנות והחמיא לבואי "לא חשבתי שאחרי נינה סימון מישהו יוכל לבצע את השיר הזה כל כך טוב. אף אחד לעולם לא יוכל לשיר את זה טוב כמוך". חלפו בדיוק 40 שנה מאז ראה אור לראשונה. בואי היה אז בן 29. החודש הוא בן 69. לא במצב גופני טוב אבל עם אלבום חדש. "הרוח היא פראית" רק תופס תאוצה מיתולוגית עם השנים. זהו אחד השירים המושמעים ביותר בתחנת הרדיו 88FM. יותר מכל השירים של בואי. השיר שחברת התקליטים לא האמינה בו הוא השיר ששורד היטב עמוק אל תוך המאה ה-21 ויישאר איתנו גם הלאה.

 

אלה היו ימים של ורדים

 

 

 

מרכזיה, מספר בבקשה

עברו שנים כה רבות. האם היא תזכור את קולי הסדוק שנחנק מדמעות?

"הלו, הלו, זאת מרתה? זה תום פרוסט, ואני מתקשר מרחוק, אבל לא חשוב המחיר כי עברו 40 שנה, אז מרתה, זה אני, זוכרת? בואי ניפגש לקפה ונדבר על הכל…
.
אלה היו ימים של ורדים, שירה ופרוזה ושל מרתה, לי היה אותך ולך היה אותי, לא היה מחר, ארזנו את העצב ושמרנו אותו ליום סגריר…
.
ואני מרגיש הרבה יותר מבוגר וגם את מבוגרת יותר. איך בעלך? ואיך הילדים?
את יודעת, גם אני נשוי. טוב שמצאת מישהו שיעניק לך יציבות, כי היינו צעירים ופזיזים כל כך, ועכשיו התבגרנו.
.
והייתי כל כך נמהר, אני עדיין כזה, וכל מה שהיה חשוב לי אז זאת גבריותי. כנראה שלא באמת נועדנו להיות ביחד, אבל מרתה, מרתה, אני אוהב אותך – האם אינך רואה?

ואלה היו ימים של ורדים, שירה ופרוזה ושל מרתה, לי היה אותך ולך אותי, לא היה מחר, ארזנו את העצב ושמרנו אותו ליום סגריר.

ואני זוכר ערבים שקטים
רועד
קרוב אלייך…

שירה של אמילי

יֶשְׁנָם שָׁמַיִם אֲחֵרִים / בְּהִירִים הֵם וְזַכִּים /

וְיֵשׁ אוֹר שֶׁמֶשׁ אַחֵר / גַּם אִם אֲפֵלָה שָׁם /

נַנִּיחַ לַיּעָרוֹת הנמוגים / נַעֲזֹב אֶת הַשָּׂדוֹת הַשְּׁקֵטִים /

הִנֵּה יַעַר קָטָן לְפָנֵינוּ / וְהוּא יָרֹק-עַד /

הִנֵּה כָּאן גַּן בָּהִיר יוֹתֵר / שֶׁלֹּא יִקְפָא לָעוֹלָם /

בפרחיו שָׁאַף פַּעַם לֹא יקמלו /

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת זִמְזוּם הַדְּבוֹרָה /

וַאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת, רעי /

בֹּא אֶל תּוֹךְ גַּנִּי

EMILY

 ישנם שמיים אחרים /  בהירים הם וזכים /

ויש אור שמש אחר / גם אם אפלה שם /

נניח ליערות הנמוגים / נעזוב את השדות השקטים /

הנה יער קטן לפנינו / והוא ירוק-עד /

הנה כאן גן בהיר יותר / שלא יקפא לעולם /

בפרחיו שאף פעם לא יקמלו /

אני שומעת את זימזום הדבורה /

ואני מבקשת, רעי /

בוא אל תוך גני

אמילי דיקינסון

EmilyDickinson