הסיפור נכלל בספרי סיפורים קטנים, תקליטים גדולים ואני מעלה אותו לכבוד יום הולדתו ה-70 של דון מקלין שחל היום. תודה מיוחדת לעורכת שלי, איילת מוהר, שלחצה עלי לכתוב אותו רגע לפני שהספר ירד לדפוס ותודה לאורלי זיו-צרפתי על שיתוף הפעולה
היינו חבורה. תלמידי כיתה י', חורף ישראלי, ובין פסקול הסרט גריז לבין הבי ג'יז שידרו ברדיו שירים של דון מקלין, שצפוי היה להגיע להופעות בארץ.
מקלין היה כוכב על. התקליט "אמריקן פאי" נמכר במיליוני עותקים. "וינסנט", השיר על ואן גוך, שבה גם את לבנו. "ואני אוהב אותך כל כך" שבר את לבן של הנערות. אבל מקלין היה בעיקר נביא הזעם והתוכחה של "אמריקן פאי".
מהי המשמעות של השיר? שאל אותו ירון לונדון ב"עלי כותרת".
ומקלין ענה: המשמעות היא, מבחינתי, שאני לא צריך לעבוד יותר כל החיים.
אבל הפאי האמריקני של מקלין היה שיר שסימן תפנית. שינוי. העולם הפך למשהו אחר. שיר נוסטלגי. געגוע לאמריקה של שנות החמישים, לתמימות הפשוטה, לשמרנות השקטה, לבאדי הולי, לפאי תפוחים ושברולט פתוחה, למרילין מונרו, ג'יימס דין ולרעיון הבסיסי של הרוקנרול. מקלין התגעגע לנעורים. אנחנו לא הבנו את זה. אנחנו היינו הנעורים.
בהפסקה שבין שיעור תושב"ע לבין שיעור של"ח, ליד הקיוסק של חיה, פיתה קרה עם חומוס מקופסה ומלפפון חמוץ ומיץ פטל וטוויסט, ואבי היפה שאל אותנו: "אתם יודעים מי נמצא אצלנו בבית עכשיו?" וכולם שאלו מי, מי, ואבי היפה אמר:
דון מקלין.
צחוק נעורים קולני. כן, בטח. דון מקלין. אצלכם בבית.
"ואריק קלפטון עושה מקלחת אצלנו בבית עכשיו", עודד אמר.
"ופרדי מרקורי משחק שש-בש אצלנו במרפסת", אמיר גיחך.
ורק אבי היפה היה רציני, בתלתליו המפוארים וזיפי זקנו הנערי, ואמר:
"תצחקו, תצחקו חופשי, אבל הוא יוצא עם אחותי. "
זה היה שיא חדש. שאגנו, טופחים על ירכינו. אורלי צרפתי, אחותו היפהפייה של אבי היפה יוצאת עם דון מקלין? זה היה בלתי נתפס. הרי בארנק הבד האדום שלי, שסמל אנגליה עליו, היה כרטיס. דון מקלין בהופעה חיה בקיסריה, 30 בינואר 1979. עניין של כמה ימים בלבד.
"אנחנו רוצים לראות," אמר דורון.
"מה לראות?" תמה אבי היפה.
"לראות," חזר דורון, "לראות את דון מקלין. אצלכם בבית".
יום שישי, יום קצר. כשהלימודים הסתיימו יצאנו יחד והלכנו בחבורה גדולה, כל הדרך מהתיכון ביהוד עד ביתו של אבי היפה בקריית אונו. ציוצי ציפורים מראש הברוש ומעצי הסיגלון השתלבו בקולות חבטה עזים ממרפסות הבתים, עקרות בית נמרצות ועוזרות מסורות רכנו אל המעקות והלמו במרבדים בחובטי שטיחים, מפריחות אבק אל על. טיפות גשם זהרו באבני המדרכת. בכניסה לבניין הקשיב חייל במעיל דובון לטרנזיסטור, חמישה צפצופים ו"כאן קול ישראל מירושלים והרי החדשות מפי משה חובב ועיקרן תחילה…" ועל סוסיתא לבנה שחנתה ליד, התחמם חתול בשמש החורפית.
עלינו למעלה. אבי היפה נעץ מפתח בדלת וסובב. נדחקנו אל ההול, בין הכניסה לסלון, ליד טלפון החוגה השחור שניצב על ספר הטלפונים של אזור חיוג 03 וכרך של דפי זהב, קרוב לתרמיל פגז ששימש כסוג של אגרטל נוי עם שלל קוצים ונוצת טווס בתוכו. מסלסלת העיתונים הציצו גליונות של ניוזוויק ומוניטין ועל המכתבה עמדה מכונת כתיבה הרמס רוקט.
ושם, ליד השולחן במטבח, הוא ישב.
בג'ינס כחול ובטי שירט עם הדפס I LOVE NYC וחולצת כפתורים משובצת,
פתוחה, ישב דון מקלין ואכל קורנפלקס. "Hi, guys" אמר המשורר של נהר
ההדסון, וחייך.
כך עמדנו שם, חמישה נערים בני 15 מתיכון ביהוד, צפופים בסלון ישראלי בקריית אונו, בוהים בתדהמה נערית בזמר בינלאומי מפורסם היושב אל השולחן, נינוח וגאה, ולצידו אורלי, אחותו של חברנו לכיתה והיא שזופה ויפה עד מאוד, אוחזת בזרועו של הדון. ואנו נאלמנו דום.
נשמנו חרש, ואולי רק לי היה נדמה שקירות המטבח זוהרים לפתע באור יקרות.
בימים שאחרי הופיעו בעיתונים דיווחים על הרומן בין הכוכב האמריקאי המצליח לצעירה הישראלית היפיפייה אורלי צרפתי שפגש בחוף הים בתל אביב. פלאטו שרון הזמין אותם למסיבה בביתו. באחת מהופעותיו הוא הקדיש לה את השיר "And I Love You So" וגם אנחנו אהבנו. אהבנו כל כך.