ארכיון קטגוריה: רשימות מן המרתף

קורנפלקס ואבק כוכבים

AMERICAN PIE VINYL

 

הסיפור נכלל בספרי סיפורים קטנים, תקליטים גדולים ואני מעלה אותו לכבוד יום הולדתו ה-70 של דון מקלין שחל היום. תודה מיוחדת לעורכת שלי, איילת מוהר, שלחצה עלי לכתוב אותו רגע לפני שהספר ירד לדפוס ותודה לאורלי זיו-צרפתי על שיתוף הפעולה

 

היינו חבורה. תלמידי כיתה י', חורף ישראלי, ובין פסקול הסרט גריז לבין הבי ג'יז שידרו ברדיו שירים של דון מקלין, שצפוי היה להגיע להופעות בארץ.

מקלין היה כוכב על. התקליט "אמריקן פאי" נמכר במיליוני עותקים. "וינסנט", השיר על ואן גוך, שבה גם את לבנו. "ואני אוהב אותך כל כך" שבר את לבן של הנערות. אבל מקלין היה בעיקר נביא הזעם והתוכחה של "אמריקן פאי".

מהי המשמעות של השיר? שאל אותו ירון לונדון ב"עלי כותרת".

ומקלין ענה: המשמעות היא, מבחינתי, שאני לא צריך לעבוד יותר כל החיים.

אבל הפאי האמריקני של מקלין היה שיר שסימן תפנית. שינוי. העולם הפך למשהו אחר. שיר נוסטלגי. געגוע לאמריקה של שנות החמישים, לתמימות הפשוטה, לשמרנות השקטה, לבאדי הולי, לפאי תפוחים ושברולט פתוחה, למרילין מונרו, ג'יימס דין ולרעיון הבסיסי של הרוקנרול. מקלין התגעגע לנעורים. אנחנו לא הבנו את זה. אנחנו היינו הנעורים.

בהפסקה שבין שיעור תושב"ע לבין שיעור של"ח, ליד הקיוסק של חיה, פיתה קרה עם חומוס מקופסה ומלפפון חמוץ ומיץ פטל וטוויסט, ואבי היפה שאל אותנו: "אתם יודעים מי נמצא אצלנו בבית עכשיו?" וכולם שאלו מי, מי, ואבי היפה אמר:

דון מקלין.

צחוק נעורים קולני. כן, בטח. דון מקלין. אצלכם בבית.

"ואריק קלפטון עושה מקלחת אצלנו בבית עכשיו", עודד אמר.

"ופרדי מרקורי משחק שש-בש אצלנו במרפסת", אמיר גיחך.

ורק אבי היפה היה רציני, בתלתליו המפוארים וזיפי זקנו הנערי, ואמר:

"תצחקו, תצחקו חופשי, אבל הוא יוצא עם אחותי. "

זה היה שיא חדש. שאגנו, טופחים על ירכינו. אורלי צרפתי, אחותו היפהפייה של אבי היפה יוצאת עם דון מקלין? זה היה בלתי נתפס. הרי בארנק הבד האדום שלי, שסמל אנגליה עליו, היה כרטיס. דון מקלין בהופעה חיה בקיסריה, 30 בינואר 1979. עניין של כמה ימים בלבד.

"אנחנו רוצים לראות," אמר דורון.

"מה לראות?" תמה אבי היפה.

"לראות," חזר דורון, "לראות את דון מקלין. אצלכם בבית".

יום שישי, יום קצר. כשהלימודים הסתיימו יצאנו יחד והלכנו בחבורה גדולה, כל הדרך מהתיכון ביהוד עד ביתו של אבי היפה בקריית אונו. ציוצי ציפורים מראש הברוש ומעצי הסיגלון השתלבו בקולות חבטה עזים ממרפסות הבתים, עקרות בית נמרצות ועוזרות מסורות רכנו אל המעקות והלמו במרבדים בחובטי שטיחים, מפריחות אבק אל על. טיפות גשם זהרו באבני המדרכת. בכניסה לבניין הקשיב חייל במעיל דובון לטרנזיסטור, חמישה צפצופים ו"כאן קול ישראל מירושלים והרי החדשות מפי משה חובב ועיקרן תחילה…" ועל סוסיתא לבנה שחנתה ליד, התחמם חתול בשמש החורפית.

עלינו למעלה. אבי היפה נעץ מפתח בדלת וסובב. נדחקנו אל ההול, בין הכניסה לסלון, ליד טלפון החוגה השחור שניצב על ספר הטלפונים של אזור חיוג  03 וכרך של דפי זהב, קרוב לתרמיל פגז ששימש כסוג של אגרטל נוי עם שלל קוצים ונוצת טווס בתוכו. מסלסלת העיתונים הציצו גליונות של ניוזוויק ומוניטין ועל המכתבה עמדה מכונת כתיבה הרמס רוקט.

ושם, ליד השולחן במטבח, הוא ישב.

בג'ינס כחול ובטי שירט עם הדפס I LOVE NYC וחולצת כפתורים משובצת,

פתוחה, ישב דון מקלין ואכל קורנפלקס. "Hi, guys" אמר המשורר של נהר

ההדסון, וחייך.

כך עמדנו שם, חמישה נערים בני 15 מתיכון ביהוד, צפופים בסלון ישראלי בקריית אונו, בוהים בתדהמה נערית בזמר בינלאומי מפורסם היושב אל השולחן, נינוח וגאה, ולצידו אורלי, אחותו של חברנו לכיתה והיא שזופה ויפה עד מאוד, אוחזת בזרועו של הדון. ואנו נאלמנו דום.

נשמנו חרש, ואולי רק לי היה נדמה שקירות המטבח זוהרים לפתע באור יקרות.

 

 

אורלי צרפתי ודון מקלין

אורלי צרפתי ודון מקלין, 1979

בימים שאחרי הופיעו בעיתונים דיווחים על הרומן בין הכוכב האמריקאי המצליח לצעירה הישראלית היפיפייה אורלי צרפתי שפגש בחוף הים בתל אביב. פלאטו שרון הזמין אותם למסיבה בביתו. באחת מהופעותיו הוא הקדיש לה את השיר "And I Love You So" וגם אנחנו אהבנו. אהבנו כל כך.

תה, בורקס וגלן גולד

אמא שלי שמעה אך ורק מוסיקה קלאסית. ואת הביטלס.  אבל מוסיקה קלאסית היתה אהבה גדולה שלה.

לפעמים, אחר הצהריים, עם כוס תה ובורקס חם וטעים ליד, הייתי מנסה להביא את התקליטים *שלי* אל האזניים שלה. לשדל אותה להאזין לתקליטים שלי. ידעתי איך לעשות את זה. למשל, דרך Atom Heart Mother של פינק פלויד.

באמצעות מודי בלוז Days Of Future Past

או ברקלי ג'יימס הרבסט Other Short Stories

וגם ג'טרו טול, ג'נסיס ו-YES – בקטעים השקטים.

אז אמא שלי השתכנעה שיש משהו גם באגף התקליטים שלי ומכאן אפשר היה להתקדם. בשעות אחר הצהריים, אני על הספה, היא על הכורסא, אני שותה שוקו, היא שותה קפה בכוס שקופה, רחבה ונמוכה.  כריכים קטנים עם ריבה על צלחת. שומעים מוזיקה. היתה לה דרך אלגנטית אך פסקנית להביע חוסר נחת ממשהו. כשהייתי שואל אותה: איך זה? והיא היתה עונה: "לא משגע" – ידעתי שהיא לא אוהבת.

אבל היא השתכנעה לא פעם לשבת ולהאזין לתקליטים שלי. היא היתה מקשיבנית מעולה.  אני חושב שלמדתי ממנה איך להקשיב – להקשיב ולא רק "לשמוע". היא היתה מעניקה את מלוא תשומת הלב ליצירה המתנגנת. גם אם היא נמשכה 20 דקות. גם אם היו בה קטעים של קקופוניה (מיטב להקות הפרוגרסיב חטאו בכך). שילוב של סבלנות, מצד אחד, וכבוד כפול ליצירה ולמי שמשמיע לה את היצירה.

בחלק מהדברים לא הצלחנו לישר קו. היא לא סבלה את לד זפלין (אך הודתה ש"הולכים לקליפורניה" הוא שיר יפה כמו גם החצי הראשון של "מדרגות לגן עדן"). היא לא חיבבה, בלשון המעטה, את ג'ון קולטריין ("זה עושה לי כאב ראש") וחשבה שמיק ג'אגר חמוד ("אבל קטן ורזה מדי") ושיש לו "שפתיים רטובות וחרמניות", ובזה הסתכם יחסה לרולינג סטונס.

מכיוון ששנינו אהבנו פסנתרנים, אז "סולו" של אגברטו ג'יסמונטי היה מתנגן בסלון אחר הצהריים, בסוף שנות השבעים, כמו גם "קרימינל רקורד" של ריק וויקמן, וגם אלטון ג'ון ופול מקרטני היו מחביבי הסלון שלנו, אבל תמיד לקינוח היא היתה מבקשת לשמוע "פסנתרן אמיתי", או במילים אחרות – את אלפרד ברנדל, דניאל ברנבוים, ולדימיר הורוביץ, ארתור רובינשטיין.

אמא שלי אהבה מאוד פסנתרנים אך הסתייגה מגלן גולד. אני עד היום לא יודע למה ומדוע, בדיוק. היא חשבה שעושים ממנו הרבה יותר מכפי שהוא שווה. אז ככה שחלק מ"מרד הנעורים" (עאלק) שלי היה להאזין הרבה דווקא לגלן גולד שמנגן את באך. זה התחיל כשבגיל 14 (שנת 1978) עמי ואני ראינו את הסרט "בית מטבחיים חמש" – ולעמי היה את התקליט. פס הקול. תקליט מאוד נדיר, היום. והמשיך אחר-כך, כשהייתי דוחף את התקליטים של גולד מנגן באך אל תוך היום-יום. גולד היה משוגע. אני אהבתי משוגעים. כמו ג'וני רוטן. כמו פורטיס. חמש שנים לפני שנולדתי, בחודש נובמבר 1958, הגיע גלן גולד להופעות בישראל, הוא היה בן 26, נדלק על המדינה הצעירה והחליט להישאר כאן חודש וחצי. בזמן הזה הוא ניגן בהיכל התרבות בתל אביב עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, נתן כיתות אמן בהתנדבות ודיבר עם מבקרים ומעריצים. נגינתו המופלאה של הקנדי הגאון והמוזר הוציאה את הישראלים מדעתם מרוב התלהבות, כמו גם המנהגים המשונים שלו: השרפרף שלקח איתו לכל מקום, המעיל העבה שלבש גם בשיא החום, דרכו הייחודית לשטוף את כפות ידיו במים חמים לפני העליה לבמה, העובדה שהופיע ללא נעליים (רק עם גרביים), ועוד.

אמא שלי כבר לא איתנו. המוזיקה ההיא עדיין איתי. אני נזכר לא פעם בשעות אחר הצהריים, שנות השבעים, עם התה, הבורקס והפסנתרנים הגדולים, נזכר באופן שבו לימדתי ולמדתי – למדתי מוזיקה מאמי, לימדתי אותה בחזרה את המוזיקה שאהבתי אני. זה היה משחק תמידי. רעב קבוע לעוד ועוד מוזיקה, מכל מיני סוגים, בכל מיני טעמים. המוזיקה היתה חשובה מאוד. היא היתה – והיום אני מבין שגם נשארה – סוג של טעם לחיים.

עיניים עצובות שוקעות באוקיינוס הגדול

ALGIR2

לזכרו של גבריאל בלחסן שהלך מאיתנו היום
הקדמה:  את אלג'יר שמעתי בסוף 1995, בפעם הראשונה, במשרדים של חברת "הד ארצי". הייתי אז עורך משנה של 7לילות וכתב מגזין בידיעות אחרונות. אמרו לי שזו להקה צעירה במיוחד שהפיק אסף שריג מ"איפה הילד". הם באמת היו נערים. שמחתי לגלות שהסולן אביב גדג' הוא אחיו של שלום גד. הם היו נערים מהדרום. קול הפריפריה. אהבתי את זה. אהבתי את האלבום. האלבום האדום לכד אותי. מאז ראיתי ושמעתי וליוויתי אותם. בין השנים 2001-2004 כתבתי ללא הרף בכל מקום שרק יכולתי שמדובר בלהקה שלא היתה כדוגמתה בישראל. יום יום שידרתי שירים של אלג'יר בתכניתי (אז) "אחרי השקיעה" ב-88FM.
חזרתי וטענתי וחזרתי שמי שלא מקשיב להם מפסיד חוויה רגשית טקסטואלית אמנותית חזקה ומטלטלת במיוחד.  לעתים היו בקושי 40 איש בקהל, בהופעות של אלג'יר. הפוטנציאל הענק, העצום, שהיה להם בעיני לא זוהה בידי מי שישבו בצמתי התרבות הישראלית ב-2003. וכך האלבום השני שלהם התעכב והתמהמה ועבר בין ידי מפיקים וטכנאי סאונד, עד ששאול מזרחי לקח את העסק לידיים, וכל הזמן הזה אלג'יר הופיעה, מדי פעם, במועדון בארבי וקבוצת המעריצים השרופים הלכה וגדלה, עד למפץ הגדול שקרה ב-31 במאי 2004, עם מופע ההשקה ויציאת האלבום השני, יצירת המופת הגדולה "מנועים קדימה", ואהוד בנאי שבא להתארח, וברי סחרוף שבא לנגן איתם, והגל גאה ועלה, אבל כל הזמן הבהבה נורת סכנה אדומה מעל ראשו של הגיטריסט והיוצר המחונן גבריאל בלחסן.
 את הביקורת הבאה על "מנועים קדימה" כתבתי ופרסמתי באפריל 2004 באתר "השרת העיור". אני מפרסם אותה שוב, הפעם כאן, בבלוג – לזכרו של גבריאל בלחסן היקר, שאיננו איתנו עוד.
מימין: גבריאל בלחסן, גיל פדידה, אביב גדג', אביב ברק

מימין: גבריאל בלחסן, גיל פדידה, אביב גדג', אביב ברק ; צילום: רונן ללנה

רק שבעה קטעים נכללו ב"נאמנות ותשוקה", אלבום הבכורה של להקת אלג'יר. חיים שמש, אז מנהל המחלקה העברית ב"הד ארצי", היה בשוונג של החתמת כשרונות ולהקות. אסף שריג, גיטריסט 'איפה הילד', הפיק מוסיקלית את היצירה. אלג'יר היו אז שלישיה ממושב תלמי אליהו, בדרום החם – יותר קרובים למצרים מאשר למדינת ישראל – והחברים היו אביב גדג' (Gedge) שניגן בפסנתר, גיטרה ושירה, גבריאל בלחסן, גיטריסט מדהים, ומתופף בשם דביר לביא. את תפקידי הבאס ניגן שלום גד, האח הגדול של אביב גדג'.
אביב גדג', שכתב והלחין בעצמו ששה משבעת שירי "נאמנות ותשוקה", הוא מנהיג פוטנציאלי של הדור השרוט. מוטרף ורב-קסם. אחד שהוא גם נמר שמבקש לטרוף, כזה שקופץ, שורט, תופס אותך בגרון וגם, בעצם, חתול, שמחפש לטיפה. הדואליות הזו היא שמשאירה אותך מתוח ונרגש מול היצירה של אלג'יר. בין האימה לבין היופי.לא רק מוסיקלית, גם טקסטואלית מדובר באלבום חריף, נוטף דם, זרע ודמעות, יש בו מהומה גדולה, נרגשת, של אנשים בני 17, שנולדו וגדלו בדרום החם של מדינת ישראל ומחוברת לנשמת הוריהם, שהיגרו לכאן מאפריקה, שנלחמים על שפיותם וזהותם ויודעים שהעולם לא מקשיב ואולי גם לעולם לא יקשיב.
יש כאן עומס צלילי וגודש מילולי אדיר ("נאמנות ותשוקה" הוא קטע שמחזיק תשע דקות ו-38 שניות!) וגם מינימליזם נזירי (השיר האחרון באלבום, "אזהרות לנפש 1995", כולל 4 מלים בלבד: "חורף. מלחמה. מבצעי הנחה". זהו.  גדג' על פסנתר, פורט ליין רפטטיבי. ויש איזושהי אזהרה באוויר. סכנה שאורבת מעבר לשקט.

'שלי', רצועה מספר 2, הוא משירי העצב הגדולים שאני מכיר בעברית. שלי, הנערה שמנסה "לבדוק איך כדאי לחיות יותר טוב", שלי ש"נושכת את השפתיים. נושכת אותם חזק". אני מכיר כמה נשים חכמות, יפות וסוערות כאלה, שחיות לבד, בדירה בתל אביב, ומחפשות איך לחיות יותר טוב. ''עיניים אדומות היו לה, אז עם המכחול. עיניים עצובות שוקעות באוקיינוס הגדול. לנצח שלי, שלי. אגיד תפילה מגומגמת. ואז אפתח את הדלת". 

התפילה של אביב גדג' ב'מכתבים למיכלי' היא: "אלוהים. אל מלא רחמים. תוריד אהבה וגשמים". האהבה שקולה לגשם. ואם תשאלו אותי – אז בצדק. גם אהבה, גם רחמים, גם גשמים – דרושים כדי לחיות.  השיר מסתיים במלים: "ואיך כל זה נגמר? עם הטעם הטוב או עם הטעם המר. פותח את החלון. פותח את כל התריסים, וצועק: אלוהים. אלוהים. אל מלא רחמים. תוריד אהבה וגשמים…" 
הזעקה הזאת, ב-1995, טרם נענתה. אם יש אלוהים בשמיים, הוא לא מלא רחמים. הוא לא מוריד עלינו לא אהבה ולא גשמים. ''קח את הזעם ותתחיל לירות'', הם שרים רגע לפני שהאלבום מסתיים, ''קח את הזעם ותתחיל לעוף. כל יום מתעורר עם אותה תקווה שהשמיים ייפתחו או שהאדמה תיקרע". 

"נאמנות ותשוקה" של אלג'יר נפל עם צאתו לשוק כמו זרעים טובים על אדמת בור יבשה. הלב היה נעול בפני הדיסק המהמם, הקורע-לב, של שני מג'נונים נסערים עם גיטרות במקום רובים, סרבני שירות טעוני מחאה, עם לב שכמעט ומתפקע מעוצמת הרגשות, עם כאב שמתחנן להישמע. להיקלט.

אבל הלבבות היו ערלים. רגע אחרי שהדיסק יצא נפל דבר בישראל. נרצח ראש ממשלה ונולד לרגע דור ילדי הנרות, ששר "לבכות לך", הרגיש אחדות נורא חזקה, אבל אחר כך לא עשה הכל כדי למנוע מביבי נתניהו לעלות לשלטון.

"נאמנות ותשוקה" בתחילת המאה ה-21 עדיין מהבהב באותם אורות אזהרה. עדיין חריף ועצוב, מתוק וכאוב, נוגע ופוגע. ורלוונטי. כן. לגמרי. השושנים עדיין נוטפות דם.

(פורסם לראשונה באפריל 2004)

גם כשלא אהיה לצדךָ, להזכיר לְךָ

בדצמבר 1993, יום הולדתי השלושים. אמא שלי נתנה לי מכתב. הנה הוא. כלשונו

 

letter from mother 1993

 

lבועז יקר שלי,

20 בדצמבר 1993

אני כותבת לך משהו שייראה לך כמעט ברור מאליו, אבל חשוב לי לומר אותו.

בועז שלי, צריך ליהנות, לחיות טוב, לא לחשוב, לא להתחשב במוסרנות כובלת, במוסכמות או באי-נעימויות, לא לחשוב מה יאמרו אחרים. האחרים תמיד ינסו ליצוק מים על האש שבך.

צריך לטעום דברים, לדעת נשים, לחוות דברים. צריך לראות עולמות, להרחיב דעת, לא להסס לגעת – כי כשאני הייתי בת 30 חשבתי שהעולם מחכה לי ויש לי זמן, אבל אז באה המחלה…

בועז שלי, אני רוצה שלעולם לא תעצור ותהסס ותדחה סיפוקים ומימוש אפשרויות, כי אף פעם אין לדעת מה יוליד יום, וחיים שלא נוצלו, יחלפו ויעברו, ובכל יום עליך לחשוב שזהו היום הראשון בשארית חייך, ועליך לעשות משהו טוב למען עצמך. ללמוד, לקרוא, לצחוק, להתפעל, לאהוב, להיאהב.

אני משביעה אותך לעשות זאת, גם כשלא אהיה לצדך, להזכיר לך.

שלך, אוהבת,

אמא

לפעמים, כשהלילה יורד

אדם, לבד, תחנת דלק. אי שם באמריקה / אדוארד הופר

אדם, לבד, תחנת דלק. אי שם באמריקה / אדוארד הופר

לפעמים, כשהלילה יורד, ראשי שוקע אל תוך הכר ועיניי עצומות, ורגע לפני שהשינה חוטפת אותי אני נזכר בך. איך זה היה לגעת בך. ולנשק אותך באותו להט מטורף שרק אלה שנגעה בהם האש יודעים. אחרי שבחרת ללכת בדרכך וביקשת את ברכת הדרך שלי, האמנות עטפה אותי בהגנה רכה, סיפקה לי נחמה שרק אמנות טובה יכולה.

לא. לא תדעי מה עברתי. לא תביני עד כמה רציתי שתשביעי את רעבוני, כמה ייחלתי לגופך שישקיט את השיגעון. איך ישבתי ליד הטלפון הלבן וקראתי ומדי פעם קמתי להכין לי קפה, לרחוץ פנים, להפוך את התקליט לצד השני, אבל הטלפון לא צילצל ולא שמעתי עוד את קולך הצרוד, קורא לי לבוא ולבקש – ולקבל – עיר מקלט במיטתך. למרות שייחלתי לכך ש…הלוואי. אולי, ותהיתי מתי. זה לא קרה אף פעם. הטלפון לא צילצל. והזמן חלף. וחלף.

היה זה כמו מוות מהיר. הָיתה אִישׁה חושקת – וּרְאוּ: אֵינֶנּה עוֹד; קדֶם זְמַנּוֹ מֵת הרומן הזה.  האם זה יכול היה להיות אחרת?  הצעתי לה מפתח למתחם התענוגות הארצי, כניסה חופשית לגן נעלם של אושר גנוב. היא בחרה שלא לבוא לשם. במאבק שהתחולל בתוכה – קונפליקט טיטני בין התאווה העיוורת והריגוש הגופני והאינטלקטואלי לבין הביטחון והיציבות  – היא בחרה באפשרות השניה. ואני כיבדתי את בחירתה. והלכתי.  בלב כבד ובצער, אבל הלכתי. זו היתה הבחירה שלה. ועכשיו, כשהערב יורד והשמש שוקעת, אני שם תקליט ישן לבן של טוק טוק, כל כך אוהב את טוק טוק, ומביט בציור של אדוארד הופר בספר הגדול מהחנות ההיא, בברלין –  ומריח את הקפה החם. זה אופף אותי. עכשיו ניחוח המשקה החם, והספר שמחכה לי. אני אטביע את עצמי בזה כי את הרעב האמיתי איני יכול להשביע עכשיו.

על קו פרשת המים של חיי אני חושב, מה היה קורה אם רק היתה נותנת לנו לעוף, לו רק היתה מתמסרת ומתמכרת לעונג, לחום שהמיס אותנו יחד, התיך את תשוקותינו לתוך פלגים בוערים סוערים. אבל זו היתה הבחירה שלה. אני מזכיר לעצמי. זו היתה הבחירה שלה. אנשים הולכים בדרך שבה הם בוחרים ללכת ואסור להפריע להם לנוע במסלול שלהם, גם אם הם שוגים, גם אם זה מסב לך עצב. אל תעמוד בדרכם של אלה המבקשים ללכת ממך, מכל סיבה שהיא.  "לך עם מי שאוהב אותך", אבא חזר ואמר, ושינן וחזר. "לך עם מי שאוהב אותך ורוצה אותך".
ערב קיץ. אדוארד הופר

ערב קיץ. אדוארד הופר

והאמנות היא אהבה ושכבת הגנה מפני המציאות. כך ברור לי שאני אוהב את ג'יימס ג'ויס ואת קפקא וגם את איאן בנקס ואת קליפורד סימאק ממש כפי שאני אוהב את קינג קרימזון, הסמית'ס וטוק טוק, כמה שאני אוהב את טוק טוק. אוהב את מרק הוליס, כמו שאני אוהב להביט לעומק השדות המתפרשים מתמתחים נמתחים אל האופק, לשכוח מהזמן החולף ולאבד את הראש, אני אוהב כשהזמן מאבד משמעות ואוהב את האורות הצפוניים של רנסנס ואת השמיים הצפוניים של ניק דרייק ואת נורת'רן פיקצ'ר לייבררי – וגם את כל מה שבין שקספיר למוריסי, בין ג'יימס בונד לבין ג'ון קייל ואוהב את ניחוח הוורדים ותנועת צמרות עצי האקליפטוס, את לונדון, קיימברידג', קנטרברי, אדינבורו והגלים הלוחכים והשבילים הנעלמים והמילים הנאלמות כשמשהו טוב מגיע לחיי, לפעמים, לעתים, ושוטף אותי בגליו אל איזשהו חוף רוגע לזמן מוגבל. תמיד לזמן מוגבל.

היו ימים שיצאתי מבתי קולנוע בתל אביב, בפריז, בלונדון, בניו יורק, והייתי מאוהב עד כלות בביבי אנדרסון של "המגע", במיו מיו של "הכינו את הממחטות", בג'יין סיברג ב"עד כלות הנשימה", בגרטה סקאצ'י של "גבר מאוהב" באורנלה מוטי ב"סיפור של שיגעון פשוט". היו לילות לאין ספור שבהם נפלטתי לבדי אל העיר מאולמות קונצרטים בהם צללתי לתוך שוברט וברהמס ושומאן ובאך, עם אותה תחושת נשגבות שמוזיקה אלוהית מאצילה עלי. מוזיקה תמיד היתה עבורי ההוכחה לקיומו של אלוהים. מוזיקה כמו זו של ביל אוונס בקונצרט ההוא בפאריז או ניק דרייק ב-Five Leaves Left כשהוא כל כך עצוב, ואת תחושת האנגליות של הקינקס או ביל פיי, ואני נודד בתוך ראשי אל מקומות שאינם עוד – אל פרדסי התפוזים והאשכוליות של נעוריי ודיונות החול המוזהבות של ילדותי.

אני מרגיש שהמפרי בוגרט הוא חלק ממני, אבל גם קלינט איסטווד משקף לי חלקים באישיותי, ואני אוהב את הצד האפל ואת הקולנוע האפל, ואוהב את כל סרטי טרקובסקי ואת "מות הזקן" של א.ב. יהושע ואת "הר העצה הרעה" של עמוס עוז, ואת "נמלים" של יצחק אורפז ואת "צרעה" של יעקב בוצ'ן  ו"סוף דבר" של יעקב שבתאי, ואת זכרון הקסטה שוקו-וניל על החוף וארטיק שוקו-שוקו והאבטיחים עם הגבינה הבולגרית מול הים.

וכל מה שהיה איננו עוד, סדרות הבי.בי.סי ההן, עולם שחי בשחרור גמור, גיבורי סרטים שמעשנים גם כשהם מתגלחים,  פסי קול של סרטים ישנים בשחור לבן, ואת מיי בלאדי ולנטיין של שנות השמונים, קוקטו טווינס, ג'יזס אנד מארי צ'יין, את חלומות הימים שחלפו וכל האופקים שלא הגעתי אליהם, ואת הברקים ואת הבקרים השמיימיים של סטיב האקט ואת האיים הסקוטיים ותחושת המרחבים ואת החופש. ואני אוהב את אורגון ואת ניקי סאדן, ואת כל מה שמפתיע אותי פתאום ואופף אותי בחיי, כמו הרגע הזה שבו בונו מביט באוהביו במתיקות מהורהרת, באותה הופעה מיתולוגית, ואני מביט ותוהה לדעת מה הוא חשב כשהוא הביט בהם.

אני אוהב. אני אוהב. ספריות ציבוריות שקטות וקרירות ורחובות קטנים בפריז ובלונדון, את ואן גוך ואן אייק ואן דר גראף ג'נרייטור, ואת אור הנר הרך ואור הלבנה במילואה ואת האש ואור הפנס על עמודי הספר והכותרות בסוף הסרט "גונבי האופניים" שחנק את גרוני,  ואת רבע השעה האחרונה של "זהות גנובה" של אנטוניוני תמיד תמיד תמיד ואת כל הסרטים כולם של טרקובסקי מהראשון ועד האחרון ואת כל השירים כולם של הביטלס ואוהב ללכת לישון עם מוזיקה ולהתעורר עם מוזיקה, ואת האלבום הזה של טוק טוק, שאני שומע כבר כמה ימים מהתחלה ועד סוף, וחוזר חלילה, האלבום שעשוי מהחומרים שמהם עשויות נשמות, או לפחות הנשמה שלי, ואוהב את הזיכרון הצרוב הזה שלך, עומדת במרכז החדר, עירומה לגמרי, כולך שלי ובשבילי, אז, לזמן מוגבל, זמן קסם שחלף ונעלם.

אישה בשמש. אדוארד הופר, 1961

אישה בשמש. אדוארד הופר, 1961