ארכיון קטגוריה: קלאסיקה / רגעי קסם

מה? חלפה רבע מאה?

אומרים שכל שנה אחרונה בכל עשור מסכמת את עשר השנים ומצד שני גם מנבאת את העתיד לבוא. זה היה נכון ב-1959, ב-1969, ב-1979 וקו התפר של שנות השמונים ושנות התשעים היה מעניין במיוחד. 1989 היתה שנה מיוחדת. בפברואר של אותה שנה הצבא האדום יצא מקאבול, פיטר וילם בותה התפטר מתפקידו כנשיא דרום אפריקה ואחרי 35 שנות שלטון דיכוי אכזרי הודח נשיא פרגוואי, אלפרדו סטרוסנר. בסין אמנם דיכאו באכזריות רבה את ההתקוממות העממית, אבל באירופה הגוש הקומוניסטי התמוטט. מהפכת הקטיפה בצ'כוסלובקיה גרמה לכך שהכוחות הרוסים עזבו בלי שפיכות דמים את ארצם של מילן קונדרה, מילוש פורמן ו-ואצלב האוול, שהתמנה לנשיא. בפולין קרה אותו דבר. לשלטון עלה לראשונה אחרי 42 שנה נשיא לא קומוניסטי. ב-9 בנובמבר הופלה חומת ברלין וגרמניה המערבית אוחדה עם גרמניה המזרחית.

ומה במוזיקה?

Doolittle של הפיקסיז מבוסטון מיצב את הרוק האמריקאי האלטרנטיבי בלב לבה של התעשיה. זהו לא רק אחד האלבומים המשמעותיים של 1989, אלא אחד התקליטים החשובים ביותר של הרוק.  בוושינגטון בערה האדמה. Louder Than Love של סאונדגרדן מסיאטל סימן את התפרצותו הגעשית העומדת לבוא של הגראנג' לצד Bleach – אלבום הבכורה של נירוונה ו- Buzz Factory התקליט הרביעי של מרק לאנגן וחבריו מסקרימינג טריז. בחוף המערבי, רחוק משם (בלוס אנג'לס) יצא לאור  Mother's Milk  התקליט הרביעי של רד הוט צ'ילי פפרס, והראשון עם הגיטריסט המצוין ג'ון פרושיאנטה, עם שינוי דרמטי בסאונד ובגישה.

דוליטל של הפיקסיז

דוליטל של הפיקסיז

סאונדגרדן

סאונדגרדן

נירוונה

הבליץ' של נירוונה

מרק לאנגן והחברים. סקרימינג טריז

מרק לאנגן והחברים. סקרימינג טריז

רד הוט צ'ילי פפרס

ובינתיים בחוף המערבי

השנה שבה החל לבעבע ולגעוש הגראנג' היא גם השנה שבה ניל יאנג, האיש שניבא את הגראנג', חזר עם אלבום מופת בשם Freedom שנפתח ונסגר עם אותו שיר מה שהפך אותו לסוג של אלבום קונספט: Rockin' in the Free World סימן ללהקות הצעירות את הדרך. "כל שנה שמסתיימת בספרה 9 היא שנה טובה לניל יאנג", כתבו באחת הביקורות. האיש שב-1969 הוציא את Everybody Knows This Is Nowhere וב-1979 את יצירת המופת שלו Rust Never Sleeps עשה את זה גם ב-89'.

ב-1989 חזרו לכושר גם היוצרים האישיים היהודים בוב דילן עם  Oh Mercy  ולו ריד עם תקליטו המעולה New York  (בעיני אחד משלושת תקליטיו הטובים ביותר).

ניל יאנג

ניל יאנג יוצא לחופשי וזוכה להצלחה המסחרית הגדולה ביותר שלו מאז שנות השבעים

הו, דילן

הו, דילן. איזה תקליט נפלא

לו ריד חוזר הביתה

לו ריד חוזר הביתה. "ניו יורק"

התקליט האחרון שהקליט סטיבי ריי ווהן (הוא נהרג פחות משנה אחר-כך) הוא בעיני גם האלבום הטוב ביותר שלו. גם In Step יצא ב-1989 והוא מבשר את תחיית הבלוז-רוק של שנות התשעים, שובו של אריק קלפטון (שהוציא גם תקליט טוב ב-89', Journeyman) לדרכים ולז'אנר שבנה אותו והמלכתה מחדש של הגיטרה החשמלית.

אבל 1989 הביאה איתה גם שני תקליטים שנויים במחלוקת, מצד אחד, אבל כאלה שבישרו את מהפכת שנות התשעים ואני מדבר על  Pretty Hate Machine של ניין אינץ' ניילז וכמובן Paul's Boutique  של ביסטי בויז. ז'אנרים שנראו ונדמו רחוקים זה מזה, היפ-הופ, אלקטרוניקה ורוק גיטרות אכזרי, ישלבו ידיים תוך כמה שנים. ושני התקליטים האלה של NIN ושל ביסטי בויז נשמעים היום, במרחק 25 שנה, הרבה יותר טובים ומעניינים באזניי מכפי שהיו בזמן אמת.

האחרון של ריי ווהן

האחרון של ריי ווהן

קלפטון. 1989

קלפטון אריק חזר! ואפילו הופיע בישראל!

NIN - חדים וארוכים

מסמרים ארוכים. 9 אינץ'

היפ-הופ, ראפ רוקנרול, טקסטים וגיטרות. הבוטיק של פול. ביסטי בויז

היפ-הופ, ראפ רוקנרול, טקסטים וגיטרות. הבוטיק של פול. ביסטי בויז

באותה שנה, 1989, הייתי תקופה לא קצרה באנגליה. בממלכה המאוחדת יצאו כמה מהתקליטים הנפלאים ביותר של שנות השמונים ביניהם גם תקליט הבכורה של הרכב ממנצ'סטר שהקדים לבשר את הולדת הבריט-פופ: סטון רוזז.   אלבום של מפץ גדול. שירים כמו ששירים צריכים להיות. כאלה שאתה שואג, בין אם אתה לבד בסלון המשקיף אל הגינה, ובין אם אתה בפאב עם המון חברים. באותה תקופה שתינו תה, טבלנו עוגיות אוכמניות, הורדנו כוסות של וויסקי סקוטי, רקדנו במסיבות, ראינו כדורגל, והתרגשנו מהמוזיקה החדשה. מסקוטלנד הגיע תקליט טרי של ג'יזס אנד מארי צ'יין, פיטר מרפי הוציא סולו משובח ובלונדון, ממש ביום האחרון של השנה, יצא התקליט של הסאנדייז – שילוב של מתיקות נעורים, המנוני תיכון ומלנכוליה אנגלית עם גיטרות מעורבלות ומעורפלות.

סטון רוזז

סטון רוזז

פיטר מרפי

פיטר מרפי

הפינה הסקוטית

הפינה הסקוטית

קריאה כתיבה וחשבון. הסאנדייז. התקליט האחרון של השנה ההיא, 1989

קריאה כתיבה וחשבון. הסאנדייז. התקליט האחרון של השנה ההיא, 1989

ואיך אפשר לקנח בלי עוד שלושה תקליטים שהיו לי חברים כה נאמנים וטובים אז, כשישנתי על שני מזרונים בדירת חדר, אחרי פרידה כואבת, ישן, וקורא וכותב ושומע מוזיקה ובונה את חיי מחדש?  

את הראשון הכיר לי עמי, חברי הטוב. זרעי האהבה של TEARS FOR FEARS היה תקליט בטעם ביטלס, ושמענו אותו שוב ושוב בדירה הקטנה של עמי ברמת-גן, בלילות ארוכים של שיחות וארוחות שחיתות, פסטה בולונז וצ'יפס בקערות ענק עם בקבוקי יין אדום, על מחצלת וכורסת קש.

דמעות במקום פחדים

התקליט Blind Man's Zoo של  10,000 Maniacs  האמריקאים גרם לי לקום ולעלות על רכבת בקיימברידג', ולנסוע 4 שעות למנצ'סטר רק כדי לראות אותם בהופעה בתיאטרון אפולו. באופן משמח במיוחד הצלחתי אפילו להשיג ראיון עם הסולנית ומנהיגת הלהקה, נטלי מרצ'נט. שלוש שנים אחר-כך הם התפרקו.

בליינד מן זו

ונותר רק לומר כמה דברים על  Disintegration של הקיור, שקניתי אותו כתקליט, כקסטה ובסוף גם כדיסק ולפני שנה כדיסק דה-לוקס עם בונוסים. אני קשור בעבותות לאלבום הזה של רוברט סמית וחבריו שהצליחו לבנות יצירה בעלת נפח, שכמו מסכמת ומהדקת את כל שנות השמונים, תקופת שלטון תאצ'ר, התהפוכות החברתיות והבעיות הנפשיות שחווה דור שלם של צעירים בבריטניה, יצירה שמצליחה גם להזיז את הגוף וגם להדמיע את העיניים, שחודרת אל תוך האפלה וחוזרת אל עוצמות הרגש של תחילת הדרך, אבל באופן בשל ועמוק יותר. זה היה אמור להיות תקליט סולו של רוברט סמית אבל בסופו של דבר הפך לתקליט הגדול ביותר של הקיור ולאחד מ-20 תקליטי האי הבודד שלי.

מסע התפוררות. הקיור

מסע התפוררות. הקיור

רבע מאה חלפה מאז 1989. בלתי נתפס. 25 שנה. חזרתי היום לשמוע במלואם כמה מהתקליטים שהוזכרו כאן. להפתעתי ולשמחתי הם לא איבדו מתוקפם. איכשהו הם הצליחו לחמוק ממלכודת האופנתיות ונותרו רלוונטים יפים ומעניינים גם עמוק לתוך המאה ה-21.

JUST SAY YES! YES

 

העטיפה הפנימית. RELYER 1974

העטיפה הפנימית. RELYER 1974

ברשת ג ב"קצת אחרת" – תכנית הפרוגרסיב האגדית שהייתי מכור לה –  שידרו קטע מהאלבום RELAYER של להקת YES.  זו היתה תחילת שנת הלימודים בתיכון, חודש ספטמבר 1978, כיתה יו"ד והייתי כמעט בן 15. תחושת החלום שהשרה עלי הקטע של YES לא עזב אותי. כל מה שרציתי היה רק לשמוע אותו שוב. מכיוון שלא היה לנו טלפון,  לקחתי אסימון והלכתי עד לטלפון הציבורי בישמח משה. חייגתי ובחנות "אלגרו" ענו לי ואמרו שיש להם את התקליט. ביקשתי שישמרו לי אותו בצד.

למחרת, אחרי הלימודים, חזרתי הביתה, אכלתי ארוחת צהריים (מן הסתם, אורז עם גזר וצימוקים ונתחי עוף) ויצאתי לתחנה. האוטובוס שנסע לתל אביב מהשכונה – קו 71 – היה מגיע רק פעם בשעה, היה לו מסלול ארוך והוא הסתיים ברחוב מקוה ישראל בתל אביב. היה לי ארנק כזה פושטי, שכתוב עליו LONDON באדום. שמתי בו את הכסף, לקחתי ספר של עם עובד לדרך, שלא יהיה משעמם, ונסעתי לתל אביב (הספרים של "ספריה לעם" היו קטנים, רכים ומושלמים לנסיעות באוטובוסים).

הנסיעה ארכה שעה. ההליכה ברגל ל"אלגרו", רבע שעה. בהתרגשות עזה לקחתי את התקליט – נפתח! תוצרת חוץ! – ובאתי לקופה.

"רגע אחד", אמר אמיל אשכנזי, מוכר ומנטור רוחני –  "ואת Close to the Edge שלהם כבר יש לך?"
לא, אמרתי במבוכה.
"אז אתה חייב את זה", אמיל אמר.

ספרתי את המטבעות בארנק. אם אקנה את שני התקליטים לא יישאר לי גרוש עד סוף השבוע. אבל אמיל אמר.

 

YESCLOSEDJLP

כך קניתי גם את Close to the Edge וגם את RELAYER. במשך שבועיים רצופים אחרי הקניה ההרפתקנית הנועזת הזו הלכתי ברגל ולא נסעתי לשום מקום ולא הלכתי לסרט ולא קניתי כלום בקיוסק ליד התיכון. לא ארטיק ולא טורטית, לא מיץ פז ולא קרמבו. כלום.

אבל היו לי שני תקליטים חדשים של YES,  נפתחים, ותוצרת חוץ.

באתי איתם הביתה, חבוקים, עטופים בשקית ניילון. שניהם היו בנויים באותו אופן בדיוק. צד אחד הוקדש ליצירה שלמה, ארוכה ומורכבת, והצד השני לשני קטעים אחרים, עצמאיים. אחד ירוק בוהק, השני אפור-לבן.
מערכת הסטריאו היתה אז בסלון. חיכיתי שאבא ואמא יילכו לישון. בחצות הלילה ישבתי לשמוע משהו מהתקליטים שקניתי. הקלידים המרחפים מעופפים, הגיטרות הנמתחות נמשכות נפרשות אל האופק והחלל, הקול הגבוה של ג'ון אנדרסון, ספק עגום מלנכולי, ספק חם מרגש, כמו מספר סיפורים קדמוני, הנוטל אותך אל ממלכת החלומות המוזרה, ומכניס אותך בשעריה.

Soon, oh soon the light
Pass within and soothe this endless night
And wait here for you
Our reason to be here

הרגשתי שהשמיים נפתחים וכוכבים זוהרים כסופים נושרים עלי מתוך הלילה.

 

yes007

העטיפה הקדמית. RELAYER

העטיפה הקדמית. RELAYER

סוויד, 1993 – או: חוטים עדינים של זהב ועצב

BOAZ IN THE RADIO

החורף נמשך ודלף אל תוך זמן אביב. היה קר מאוד. רוחות חזקות. שלג.  הגעתי אל 1993 בגפי. נפרדתי ממי שהיתה אשתי. חזרתי לגור אצל ההורים. זה היה זמן אירגון-מחדש. מעגל אחד נסגר בחיי, מעגל חשוב ויקר, ומעגל חדש טרם התחיל. תמיד התרופה היתה לונדון. מכרתי את האוטו, לקחתי את כל הכסף וטסתי לשם. היה קר. היה נהדר.

ובלונדון, של 1993, הלכתי עם אשה אחת, ידידה, סטודנטית לאמנות – לסיור בתוך השלג בין יוסטון להולבורן, עברנו על פני ראסל סקוור, ריחות קארי וליצ'י עלו מהמסעדות האסיתיות. אורז לבן ואטריות מוקפצות, ומהארובות על גגות הבתים עלה הבל חם. ההסקה פעלה בכל מקום. לבשתי מעיל ארוך וחם, שתיתי תה עם חלב ואז – במהלך הכנת ארוחת הערב – היא חתכה את עצמה אנושות. כמויות הדם היו בלתי נתפסות. שלוליות עצומות של דם ניגרו על הכיור, הרצפה ובגדיה. כמעט עקרתי את דלת הפריזר, הוצאתי קוביות קרח, עטפתי את ידה במגבת עם קרח ולקחתי אותה על הידיים לבית החולים ביוסטון, שם תפרו לה וחבשו לה את היד.  ארוחת ערב כבר אכלנו בחוץ וכשחזרנו מליל הבלהות היא לקחה משככי כאבים ושמנו בטייפ קסטות כפול את כל האלבום הראשון של סוויד.  היא שכבה על המיטה, אני על השטיח. שמענו אותו בעיניים עצומות, מתחילתו ועד סופו. כשנגמר, יצאתי בלי לומר מילה אל השלג הלונדוני.

album-suede

האלבום הזה משקף באופן מובהק את תחושותיי מאותם חודשים. הייתי בלונדון. ביליתי הרבה בבנין של MTV בקמדן טאון. ראיתי הופעות. גם הופעה חגיגית של סוויד שהשיקו את התקליט בקילבורן. באותו זמן כתבתי כתבות ל"7לילות" של ידיעות אחרונות. גם על סוויד כתבתי. זה עדיין אחד מאלבומי הניינטיז האהובים עלי ביותר.  התקליט שמתחיל ב"כל כך צעירים" ומסתיים ב"החיים הבאים". מין מסע כזה, של צעיר מבולבל, מלא רצון לאהבה, מישהו שמחפש דרך, שמנסה להתגבר על משבר נפשי. יש את כל זה באלבום הבכורה של סוויד.

ואם יש שיר שמחובר במיוחד בחוטים עדינים של זהב ועצב לנשמתי הדואבת של אותם ימים, זה השיר הזה.

 

גם האלבום הבא אחריו היה נפלא, אבל בשבילי הצריבה התודעתית הראשונה תהיה זו של התקליט ההוא. העטיפה האדרוגינית המעומעמת (גבר מנשק אישה? גבר מנשק גבר? אישה מנשקת אישה?), שלל השירים החזקים, רגשיים, ערפיליים. הקול של ברט אנדרסון. הגיטרות של ברנרד באטלר. כל שיר נשמע כמו להיט פגז פוטנציאלי. הייתי משוכנע שזו הלהקה שהולכת לקחת את העולם בהליכה. ובכלל – זו היתה שנה יוצאת דופן. 1993. גם רדיוהד הוציאה תקליט ראשון, מעולה בעיני, וגם אדורבל הנפלאים. רוק אנגלי שלנצח יזכיר לי מי הייתי ומה רציתי. אז.

 

SUEDE 1993

לא לטילים, כן לשירים

עטיפת התקליט

עטיפת התקליט

הסיפור של "נו נוקס" הוא סיפור על קבוצה של אמנים ופעילים כנגד הסכנה הגרעינית שהרימו את פרויקט נו נוקס, תקליט + סרט + חמישה קונצרטים בחמישה ערבים רצופים של הופעות, שאליהן נדחס קהל עצום של 200 אלף איש, והכל במטרה ליצור מודעות רחבה ככל האפשר לסכנת הצבת הטילים הגרעיניים על אדמת אירופה ואמריקה, והאפשרות שהמאבק בין שתי המעצמות יביא למלחמת עולם שלישית ואולי לקצה של האנושות. האלבום המצוין הזה מנציח את האירוע המפעים ההוא.

הזמן, סוף שנות השבעים. 1979. בדיוק עשר שנים אחרי פסטיבל וודסטוק (1969). אחרי עשור של התפכחות מהחלום ההיפי על שלום-ואהבה-לי-ולך, עמוק בתוך הקונספט של סקס-סמים-ורוקנרול, עם שלל חללי רוק שנפלו על המזרק (ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, טים באקלי, פול קוסוף) וסתם סם שינה (ניק דרייק), נפילה במדרגות (סנדי דני) או חנק (מאמא קס). מארק בולאן מ"טי רקס" נהרג בתאונת דרכים, והוא לא נהג במכונית, אבל הנהגת גלוריה ג'ונס היתה מסוממת מכדי לנהוג.

אל אולם המדיסון סקוור גרדן בניו יורק באו ג'קסון בראון, בוני רייט, ברוס ספרינגסטין, גרהאם נאש ורבים אחרים ומתברר שהשבוע ההוא, בקיץ 1979 היה רגע חמקמק בתולדות התרבות הפופולרית, רגע נדיר שבו האמנים והקהל היו מאוחדים סביב רעיון שתכליתו ליצור שינוי אמיתי ולעצב אחרת את העתיד. ריי קודר, גיל סקוט הרון, טום פטי ושוברי הלבבות שלו שיתפו פעולה, ניגנו זה עם זה, תמכו אחד בשיריו של האחר, עושים קולות, מנגנים בכלים שונים.

NoNukes-thumb

רגעי השיא: גרהאם נאש מבצע את "קתדרלה" ומיד אחר-כך שר בדואט עם ג'קסון בראון את "העורב בעריסה", ג'יימס טיילור עולה עם אשתו קרלי סיימון לשיר את "הזמנים משתנים" של דילן ואת "מוקינגבירד", ברוס ספרינגסטין וג'קסון בראון שרים יחד את "הישארי", בוני רייט עושה את "בריחה", ריי קודר את "אחות קטנה" וזה נחתם בשלישיה מנצחת של שירים בביצוע בלתי נשכח של קרוסבי, סטילס ונאש – קול התקווה וכל היופי.

מפגן העוצמה ההוא של אמני אמריקה השיג (באופן מסוים) את מטרתו. הנשק הגרעיני צומצם באופן משמעותי והתנועה החיובית שהחלה בניו יורק ב-1979 נמשכה אל תוך שנות השמונים. בדיוק עשר שנים אחר-כך נפלה חומת ברלין והתמוטט הגוש הקומוניסטי.

בפברואר 1986, הכריז גורבצ'וב על דרך חדשה לברית המועצות שהתבססה על שני מושגים חדשים: הגלסנוסט ("פתיחות") והפרסטרויקה ("בנייה מחדש"). גורבצ'וב הכריז על ביטול "דוקטרינת ברז'נייב" (שקבעה כי ברית המועצות לא תיתן למדינות מזרח אירופה לסטות מדרך הקומוניזם), וקבע במקומה את "דוקטרינת סינטרה" (על שם שירו של פרנק סינטרה "My Way"). דבר זה הוביל לגל של שחרור ודמוקרטיזציה במדינות מזרח אירופה. למעט ברומניה, עברו מהפכים אלה כמעט ללא שפיכות דמים. בכך הסתיימה המלחמה הקרה וב-1990 זכה גורבצ'וב בפרס נובל לשלום.

מי אמר שלמוזיקה אין השפעה על המציאות.

No_Nukes_FilmPoster

חיפושית אישית

 

נהגו לומר שנוצרתי עם הביטלס. תקליט הבכורה של ארבעת המופלאים יצא בפברואר 1963. אולי אפילו נוצרתי לצליליו. נולדתי תשעה חודשים אחר-כך, בדצמבר 1963. תמיד אני גאה לומר שגם אני וגם פליז פליז מי נולדנו ב-1963.

דצמבר 1963. עטוף. בזרועות אמי. היום בו נולדתי

דצמבר 1963. עטוף. בזרועות אמי. היום בו נולדתי

 

וכשהגעתי הביתה לראשונה, בחולון, הניחו אותי בעריסת הקש והניחו את המחט של הפטיפון על התקליט ההוא, הראשון של הביטלס, ואני הייתי הילד הראשון להוריי ונכד ראשון לסבא אשר וסבתא מרגלית. על הפטיפון עם מחט האדומה הסתובב התקליט השחור והתנגן קולו של ג'ון:

Come on, come on, come on, come on

Please, please me, woah yeah, like I please you

 

 

הזיכרון הבא הוא מתל אביב. התקליט הזה של הביטלס יצא בקיץ 1967. כמו "החלילן בשערי השחר" של פינק פלויד וכמו "פרחים" של רולינג סטונס. באנגליה היה קיץ מוזיקלי במיוחד. בישראל – מלחמה. ישראל תוקפת בכמה חזיתות ומנצחת במלחמת-נס-ששת-הימים.

ב-1 ביוני 1967 יצא בבריטניה סרג'נט פפר, מהתקליטים החשובים בהסטוריה, אבל אנחנו נחשפנו אליו אחרי המלחמה. אצל הדוד שלי דני כהן, אחיו הצעיר של אבא שלי, אני מוצא את העטיפה הצבעונית שמושכת את לבי. הצלילים מוזרים אך גם יפים בעיני.

מועדון הלבבות הבודדים של הסמל פפר

 

ב-1969 התחלתי ללמוד בבית הספר היסודי. ילד בן חמש וחצי בכיתה א.   וספטמבר 1969, החודש שבו התחלתי ללמוד בבית הספר, הוא גם החודש שבו יצא ה-תקליט של הלהקה. אבי רואד.

כמה ימים אחרי רבקה מיכאלי הגישה אז ברשת ב (שאז נקראה עדיין "הגל הקל") את התוכנית לעקרת הבית ובמסגרתה שידרה באוקטובר 1969 את הסינגל מתוך האלבום החדש של החיפושיות, "בואו יחד". אמא לקחה אותי לקנות ספרים ברחוב אלנבי בתל אביב.  בחנות של ספריית פועלים שמענו ברדיו בפעם הראשונה את "הלהיט" (מילה שרבקה מיכאלי המציאה, שילוב בין "לוהט" לבין המילה האנגלית Hit) של להקת החיפושיות.

Come Together Single Single 6/10/1969

 

בדצמבר חגגו לי יום הולדת שש. אמא אפתה לי עוגה ויצרה את הספרה 6 בסוכריות זעירות צבעוניות. קיבלתי מתנות מכל הדודים והדודות. מתנה אחת אני זוכר ולא אשכח עד יומי האחרון. הדודה אורה, אחותה הצעירה של אמי, הביאה לי את התקליט החדש של הביטלס. "אבי רואד".

 

 

התקליט הזה ליווה אותי כל החורף ההוא, וכל הימים והלילות שבאו מאז ועד היום. הייתי מתופף על הסירים את הסולו של רינגו ומתחשמל כל פעם מחדש מהבאס של פול מקרטני בשיר הפתיחה (לימים יודה הבאסיסט של רד הוט צ'ילי פפרס, פלי שהלחן של Give It Away נולד מחיקוי של התפקיד המיתולוגי של פול ב"Come Together")

 

בעיני, עד עצם היום הזה, זו העטיפה היפה ביותר שנוצרה לתקליט כלשהו. זה לא שיפוט אסתטי. זה רגשי לגמרי. העטיפה של "אבי רואד" היא זו שבהיתי בה הכי הרבה שעות בימי חיי. בחנתי לפרטי פרטים, גם עם זכוכית מגדלת, את הרחוב, את המונית השחורה מימין ואת החיפושית (פולקסווגן) הלבנה שמשמאל, ניסיתי להעריך מי מבין ארבע החיפושיות הוא הגבוה ביותר, תהיתי למה פול יחף והערצתי את הלוק של ג'ורג' הריסון. בבגרותי חיקיתי את המראה הזה, מכנסי ג'ינס, חולצת ג'ינס ונעליים לבנות. בהיתי וחלמתי להיות פעם ברחוב הזה, לעבור במעבר החציה הזה. כמו הביטלס.

 

בשנת 1975 שלחו אותי הוריי לגור במשך שנה אצל הדוד יצחק בגני יהודה. הייתי בן 12. הם נשארו לגור בחולון. בכל סוף שבוע חזרתי אליהם. בגני יהודה גרתי עם בני הדודים, יואב, הגר ועמרי.  יואב, שהיה מבוגר ממני בשנתיים, היה גם סוג של מנטור מוזיקלי. לא פעם ולא פעמיים הדיח אותי להבריז מהלימודים, להישאר איתו בבית הריק והגדול, ואז היינו מכינים לעצמנו שתי כוסות קקאו חם ומתוק, ושמים על הפטיפון שבסלון איזשהו תקליט של הביטלס, בדרך כלל "ריבולבר" או "ראבר סול". עומדים באמצע הסלון ושואגים בקולי קולות.

 

 

 

בתיכון הביטלס היו כבר חלק מהחיים, כמו הלימודים, כמו המים והשמיים. עמי קנה לי מתנה ליום ההולדת את האלבום הלבן, וגם השאיל לי ספר על משפחת מנסון והערצתו של צ'רלס מנסון הפסיכופט לשירי האלבום הלבן. בקולנוע "תכלת" בתל אביב הקרינו ברצף סרטי ביטלס, "לילה של יום מפרך", "הצילו", "צוללת צהובה", "מסע קסם מסתורי", "שיהיה", ואני ברחתי מהתיכון כדי לצפות בהם. ושוב לצפות בהם. וללמוד בעל פה כל סצינה וכל שורה.