ארכיון קטגוריה: פוליטיקה / תקשורת

פטמת הזכוכית / הארלאן אליסון

 

HARLAN ALISON

 

מתוך ההקדמה לספר "לראות" מאת הארלאן אליסון  (1978) הוצאת מסדה

 

…אלה מתוכנו שעדיין איכפת להם, שהם בעלי מוסר וכישרון, אינם מעזים לנטוש בידי הברברים את המדיום רב העוצמה ביותר שידע העולם מימיו, מדיום שנועד להפצת השכלה וידע. הטלוויזיה.

 

אמרתי זאת לפני חמש שנים ומאז יש בי אימה גוברת והולכת מפני מה שעוללה לנו הטלוויזיה.

 

אני מאמין כי הטלוויזיה עצמה, עצם הישיבה מול תיבת פלאים המשלחת בנו ללא הרף דימויים, עצם המעשה של צפייה בטלוויזיה מרסק את המוח. צפייה מתמכרת במסך היא מה שממית את הנשמה, הופך אותנו לחסרי צלם אנוש ומשכר אותנו על דרך התרעלה, ומביא בסופו של דבר לברוטליות. צפייה בטלוויזיה היא דבר רע.

אין לנו לחשוש כלל מ"1984" של ג'ורג' אורוול, כיוון שתקופה זו כבר הגיעה והיא מצויה עימנו…ראו את כוחה של הטלוויזיה ואת ההשפעה שלה עליכם.

אל תכתבו לי ואל תספרו לי איך אתם ניצלתם מן האימה הזאת. איך אתם אינכם עבדים לתיבה. איך אתם קוראים עדיין ומאזינים לבראהמס ולמיילס דייויס ואיך אתם מקיימים שיחות משמעותיות עם ידידכם המשוחררים לא פחות. חידלו מכך וספרו באמת כמה שעות בשבוע שעבר ישבתם המומים מול מסכים… נינוחים, אולי, פורקים את המתח, מעבירים זמן בין מעשים חשובים ותובעניים שלהם אתם מקדישים באמת את מרצכם. שוב תהיו המומים, אם עשיתם את החשבון בכנות. שכאן אני עשיתי זאת, ונמלאתי פחד. נמלאתי פחד ממשי. התוצאה הייתה זמן רב יותר משסברתי כאפשרי. לאור העובדה שאני מתעב את הטלוויזיה ושאין בה דברים שבהם אני מעוניין לצפות.

*

אני מתעורר בדרך כלל בין חמש לשבע בבוקר, בהתאם לשעה המאוחרת שבה הלכתי לישון בלילה הקודם, אני עובד כמטורף במשך היום כולו….אני מכור לעבודה, כמוכם.. וכשמגיעה השעה שש בערב אני חייב להתפרק. לכן אני משתרע לי ופותח טלוויזיה. בעבר הייתי עשוי לקרוא ספר קל או לנמנם או סתם להיאנח ולנעוץ עיניים בתקרה. עכשיו אני משלח בעצמי את היצור הטורף הזה.

 

ואני צופה.

 

כאן בלוס אנג'לס כשמתחיל ה"פריים טיים" (משפט מעוות מבחינה סמנטית) מציגים בפנינו את אותם הבלים שאתם רואים אצלכם. אני רובץ מול המסך כאדם שנקטעו ארבע גפיו. איני מדבר, אני נושם בקלישות, רואה רק מה שמבזיק מול עיניי, יורד לדרגה של קולט-בבואות מעוצב, קצות עצבים חשופים הקולטים אל קרבם את כל הדברים הבנאליים והשטויות שלא ייאמנו שאלה בוחרים להטיל בי בשם "הצורך לתת לצופים מה שהם רוצים לראות".

 

אם בורים ועמי ארצות נכשלים בשאלות פשוטות בספרות, קולנוע, מוזיקה או היסטוריה הם אלה שמייצגים נאמנה את "מה שהצופים רוצים" אז הוכחתי בצורה ניצחת את טיעוניי. וכשאני נותן דין וחשבון לעצמי כמה זמן אני מבלה מול המקלט אני מבין שביליתי חמש שעות תמימות ביניקה מטומטמת של פטמת הזכוכית.

 

אם אתה ישר, תודה גם אתה בביזבוז זמן לא קטן מזה בצפייה. אינך בודד. גם לא אני. סיבובי הרצאות שערכתי הוכיחו לי זאת. אנשים מביעים דאגה ומודעות הולכת וגוברת. הם לא היו מודעים כלל לזמן הרב שהם מבזבזים מול מסך. גם אני לא.

 

ולהשפעה שנודעה לכך עליהם, עליכם, צעירים וקשישים כאחד, שחורים ולבנים וספרדים ומזרחיים ואדומים, גברים ונשים, עשירים ואביונים, נוצרים ויהודים ובודהיסטים, כולנו, כולכם. המוצפים יום אחר יום באבטיפוסים, בקלישאות, בסגנונות חיים "מקובלים".

 

כך שבמרוצת הזמן אתם מתחילים להאמין שכל הרופאים חכמים ואציליים ויש בכוחם לרפא אתכם מכל דבר אם רק תחדלו להיות נרגנים, שהשוטרים אינם עושים לעולם שימוש לרעה בסמכותם, ושבחשבון האחרון האלימות – כפי שהיא מיוצגת על ידי אוצר מילים מתוחכם או חבטה בפרצוף – פותרת בעיות. כי הנשים הן מתוקות ומתלטפות וזקוקות רק ליד חזקה כדי להוליך אותן בדרך הישר, או שנשיותן נפגמת במקרה שהן מצליחות בקריירה שלהן, וכי אכילת מזון מעובד ומוכן מראש עדיפה בעצם על אוכל טרי ברוטב עשבי בר. וגם טעימה יותר.

 

אני רואה את תגובת המתים החיים המרכיבים את קהל שומעיי באוניברסיטאות. זו מתגלה יותר מכל באופי השאלות שהם מציגים לי. כל זמן שאני משמיץ את הקומפלקס הצבאי-תעשייתי, או את אילי ההון המשחקים כחתול בעבר בחיינו, הם מריעים לי שוב ושוב. אבל כאשר אני מסביר להם כיצד הופכת אותם הטלוויזיה רדודים ומתוכנתים, ניכרת בהמון נימה ברורה של מעשה לינץ'…

בפני חבורה של אנשי פרסום לספרים בקליפורניה הצבעתי על נתוני הבורות והאנאלפביתיות. הצגתי את הנתון שרק 8% מאוכלוסיית ארה"ב קונים ספרים, ושמאותם 8% רק 2% קונים יותר מספר אחד בשנה. פירוש הדבר שהספרים פונים ל-2% מאוכלוסיית המדינה, בעוד 98% הנותרים שוקעים יותר ויותר לתוך בורות או בורות תפקודית, כשראשיהם נדחפים עמוק יותר אל תוך הרפש בלחץ הטלוויזיה, שלה מצייתים הכול כעבדים נרצעים. הם מחדדים את להבו של התליין. מסייעים להכחדתם שלהם.

 

ענין רע, הצפייה בטלוויזיה. מבחינה פוטנציאלית, הטלוויזיה היא דבר טוב. היא יכולה לחנך ולעורר וליידע. אנחנו פשוט הנחנו לעשות בה שימוש לרעה. חוששני שעברנו כבר את שלב הצידוקים והגענו למצב קיצוני. עצם המעשה של צפייה בטלוויזיה במשך פרקי זמן ארוכים (ואין שום דרך להתגונן בפנים ההשפעות המשכרות) מזיק לחיה האנושית. המדיום עצמו תובע ממך לשבת שם בשקט, ולהפסיק לחשוב.

 

טלוויזיה – היא בעצם ההיפך הגמור משיחה טובה ואמיתית, היא ההיפך מקונצרטים, קריאת ספרים והאזנה לתכניות רדיו משובחות. טלוויזיה נועדה להמם באורח שיטתי את השימוש בדמיונו של הפרט. הטלוויזיה מציגה את הכול ממש לפני עיניך, כדי שלא תצטרך אפילו לחלום מעט. כאשר היו משדרים סדרות מתח ברדיו בשנות ה-60, היית שומע את חריקת הדלת בבית רדוף השדים ומוחך נאלץ ליצור את תמונתו של בית הרוחות הזה – מקום נורא, כה מפורט ומפחיד…

ספר הוא הרפתקה משותפת. הוא כרוך בפעולה יצירתית בעת התהוותו ובפעולה יצירתית כאשר מוגשמת המטרה. הסופר חולם את החלום ורושם אותו. הקורא מפרש שנית את החלום במונחים אישיים, בראייה אישית, כאשר הוא קורא את הכתוב. כל אחד מן השניים יוצר עולם. כך נוצר הספר.

שלא כמו סדרות אוויליות עם צחוקים מלאכותיים, שעשועונים, משחקי כדורגל, דרבי כדורסל, מלחמות או ישיבות וועדת הקונגרס – שהם כולם הצגות ספורט לצופים – ספר תובע הפעלה של מילותיו באמצעות עיני הקורא ושכלו…אינכם יכולים לקרוא מבלי לשמוע את המילים במוחכם ולראות את הבבואות שהוא מחולל. המילה המודפסת מציגה מידע מזערי. את כל הדברים האחרים חייב לספק הקורא. הבעות הפנים, המעשים, הנוף, הרקע. את כולם יש לשאוב מתוך אותה שורה ארוכה של סמלים בשחור-לבן…

 

הספרים מְתַגְבְּרִים את כושר החלום בעוד שהטלוויזיה משתקת אותו. ואז מופיע עד מהרה הניוון.

 

יז'י קושינסקי ערך פעם ניסוי. הוא דיבר בקצה אחד של חדר הכיתה ואילו בקצה השני הוצגה טלוויזיה שהראתה את המורה מדבר. התלמידים יכלו לצפות בשניהם באין מפריע. הם צפו בטלוויזיה שנראתה להם כמו "הדבר האמיתי" ולא בסופר שעמד באותו חדר איתם, ודיבר.

 

צפייה אינסופית בטלוויזיה והתמכרות לפלייליסט שגרתי מחוללת אופן התנהגות עמום. מת חסר דמיון.

 

זה עניין נפוץ ואין לו תרופה בהתחשב בקריאה המזערית של ספרים המקובלת במדינה. כך, באופן הולך וגובר, נפגמת יכולתם של אנשים צעירים לחפש ולמצוא חומר בעל איכות גבוהה – ספרים, סרטים, מזון, סגנון חיים, מטרות בחיים, יחסים שיש בהם כדי להעשיר את נפשם וחייהם.

 

ספרים אינם יכולים לעמוד כחומת מגן בפני השפעת קורי העכביש של הטלוויזיה, כיוון שהנערים פשוט כבר אינם מסוגלים לקרוא. זה עולה בקנה אחד עם חוסר יכולתם להקשיב למוזיקה שאיננה פשטנית. מוזיקה קלאסית, לרוב רובו של הציבור, היא רעש לבן. ג'אז טורד את מנוחתם. אותם דברים אמורים בספרים. למילה המודפסת אין ערך בעיניהם. אין היא טומנת בחובה, ידע או מסר המתייחס לעולמם האמיתית.

 

אידיוט אחד שהופיע איתי בשידור חי הצהיר מול פני האומה כי "בני-אדם אינם זקוקים לקריאה יותר, בני אדם אינם אוהבים ספרים והם רוצים שיבדרו אותם" (כאילו הקריאה היא דבר מה מכוער, דבר שאיינו גם מבדר). כך שאנחנו מגיעים לנקודת קיפאון.

 

אולם אם אתם מאמינים, כמוני, שהספרים משמרים את העבר, מאירים את ההווה ומורים את הדרך אל העתיד – אתם יכולים להבין מדוע אני מוטרד ונפחד.

 

הטלוויזיה אינה אמת. היא אינה מגלה את האמת. ניקסון שיקר בטלוויזיה ללא שמץ קל שבקלים של מבוכה או מראה של חוסר כנות, והוא שיקר פעם אחר פעם, במשך שנים. הוא טווה שקרים, פשוטים וגסים, שקרים מפלצתיים שלא היה להם כל קשר לאמת. אך יותר ממחצית האוכלוסייה בארה"ב שצפתה בו, האמינה לדבריו. לא רק מפני שרצו להאמין לו בשל סיבות פוליטיות או אישיות…הם האמינו לו כי הוא הביט היישר בעיניהם ודיבר בקול רך ואפשר היה לראות שהוא דובר אמת. הטלוויזיה לא חשפה אותו. הטלוויזיה גם לא שיחקה כל תפקיד בגילויי פרשת ווטרגייט. למען האמת, הטלוויזיה מנעה את החשיפה, כיוון שניקסון ניצל את המסך הקטן כדי לצבור דעת קהל אוהדת. רק כאשר העולם האמיתי, העובדות החותכות טפחו שוב ושוב על פרצופו של הציבור, נקטע באחת המקסם שאחז בדעת הקהל.

 

הטלוויזיה אף לא הראתה איזה שלומיאל היה ג'ראלד פורד. הוא נראה חברי וידידותי כשהופיע בתיבת השוטים. הטלוויזיה לא חשפה את הריקנות, החיוך הנלעג, החשיבה העמומה, את האמת-שנועדה-לשרת-את-בעליה בהצהרות של מדיניות הממשל.  הטלוויזיה אינה עוסקת במציאות, אינה מציגה כנות, אלא מגישה לנו בבואות שאין עמן שיפוט ומאפשרת לנוכלים כמו ניקסון להראות עצמם כאילו היו צדיקים וקדושים.

אתם רואים בטלוויזיה אחוריים לוהטים, רואים את רגשותיה של כוכבנית בנושא כלשהו, רופאי-אליל וסתם עלבונות שמחליף המנחה עם אורחיו. מחברים של ספרים מוזמנים לעתים נדירות, אלא אם זה כדי להדגים דיאטה חדשה, תיאוריה מינית, או איזושהי תחבולה מעניינת (שבה יכול ג'וני קרסון המנחה להשתתף) כמו האבקות עם פומה, גלגול ההולה-הופ או אפיית לזניה בתנור סולארי.

 

כל התכניות הללו הן מוות לקריאה.

וקריאה משולה לשתיית יין-חלומות.

 

*

                                                                                      תרגום: עמוס גפן

 

HARLAN AND COFFEE-2

 

 

 

 

לדקה אחת, בערך, האישה שלטה בעולם. בואו נחזור לרגע ההוא בראשית, פרק ג, פסוק ו

William_Blake_Kiss_of_Adam_&_Eve

"הנשיקה של אדם וחוה". וויליאם בלייק

אני רוצה למקד את תשומת לבכם ברגע הזה שבו האישה שלטה באמת באדם ובעולם זה קורה בספר בראשית פרק ג  פסוק ו  – אדם וחוה בגן עדן, עירומים, אלוהים אוסר עליהם לאכול מעץ הדעת, אבל הנחש מדיח את חוה, והיא אוכלת מפרי עץ הדעת, ועכשיו היא חכמה, עיניה פקוחות לראות את מה שלא ראתה קודם, ונותר רק בעלה, אדם, שטרם טעם.

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל…

אז הנה. זה הרגע שבו היא יכולה לעשות החלטה.

היא יכולה להחליט שלא לתת לו לאכול.

ואז: היא תהיה השולטת בעולם. בעתיד.

היא מחליטה שלא לעשות זאת. אולי מפני שהיא מבינה שיהיה מאוד משעמם לשלוט בעולם שבו אחד המינים הוא חסר-מודעות ונטול-דעת.  זו בחירה קשה מאוד. "בארץ העיוורים בעל העין האחת הוא מלך" כתב הסופר ה. ג'. וולס. חוה, האשה הראשונה בהסטוריה, לא רוצה להיות בעלת העין האחת ולא רוצה למלוך.

היא כבר אכלה מהפרי, והיא יודעת מה הולך להיות. והיא בוחרת, בכל זאת, בצעד גורלי. היא מחליטה לתת לו לאכול: וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל.  וזהו זה. מרגע זה הוא ימשול בה, ישלוט בה, יחליט לאן היא תלך, עם מי היא תזדיין (איתו ורק איתו) ועם מי היא (לא) תיפגש לקפה ביום שישי אחר הצהריים ועם מי היא (לא) תתכתב באינטרנט.

כן. אלוהים מעניש אותה בלידות קשות ובכך שתהיה תמיד מספר שתיים. וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ. הגבר אחרי שטעם מעץ הדעת יקנא לה. הוא יצר את דרכיה. הוא יאמר לה מלים מעליבות. יגיד לה שהיא לא יודעת להחנות ולא יודעת לנהוג. שהיא לא יכולה להגיש מהדורת חדשות לבד בטלויזיה והיא צריכה גבר לידה. יטען שהיא מתלבשת נועז מדי, ומה זה הביקיני הפרובוקטיבי הזה ובשביל מה חצאית המיני הזו. יתעצבן שהיא מדברת יותר מדי.

שהיא אוהבת סדרות טלויזיה שאינן לטעמו.

יגיד שהיא רגשנית מדי. עצבנית מדי. שהיא אוכלת יותר מדי.

יגיד שהוא לא מבין מה היא רוצה.

חוה יודעת, ובכל זאת היא מוכנה לשלם את המחיר.  וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל.  זהו זה.

ומה הדבר הראשון שהם עושים, אחרי שנכנסת בהם הדעת?  מכסים את גופם. וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. תמיד תהיתי ביני לבין עצמי בנוגע לסיפור הזה, של כיסוי הגוף. מעניין של מי היה הרעיון של עלי התאנה והחגורות. ועל שום מה ולמה ז-ה הדבר המיידי שהם עושים? הדבר הראשון מכל הדברים? להתכסות? לכסות? למה?

אולי כי מרגע זה הוא ישלוט במיניות שלה. הוא יקבע כמה היא תחשוף את גופה, ומתי, ולאיזה צורך. מאותו רגע, עדיין בגן-עדן, ועד היום ב-90% מהעולם, הגברים יחליטו מה תלבש האישה ומה לא, עד כמה תהיה מיניותה מורגשת ועד כמה לא. גברים ימציאו להן חגורות צניעות ורעלות, וישכנעו אותן לגלח את ראשיהן אצל חלק מהיהודים, ולחסום את פניהן ברעלות אצל חלק מהמוסלמים, ויקשרו את כפות רגליהן בחלקים מסין ויחתכו דגדגניהן במקומות מסוימים באפריקה, ויסבירו להן שזה טוב בשבילן ללבוש מחוכים, או לגלח את הערווה או להגדיל את החזה, או להסתיר את החזה, וכמובן מאליו גם את ה"את צריכה דיאטה".

אני חוזר לרגע הזה, המסויים, הקצרצר. חוה שולטת בעולם, לשניה וחצי, ואז היא נותנת לאדם לטעום מפרי עץ הדעת.

בום.

הישרדות. מלחמת תרבות

אני נמנע מצפיה בטלויזיה. כלומר, אני רואה תכניות באמצעות מכשיר הטלויזיה שלי, אבל אני "לא רואה טלויזיה" כפי שהמושג הזה נתפס בציבור. אין אצלי צפיה מקרית, אקראית. אני יודע, למשל, שהערב יתקיים משחק הגמר בין באיירן מינכן לבין צ'לסי ואני מתכוון לצפות בו. אני יודע שיש תכניות מסוימות השבוע שבכוונתי לראות ומכשיר היס מאקס שלי מתוכנן להקליט אותן.

אתמול, במקרה, נחשפתי לפרומו ל"פרק הבא בהישרדות".  זה היה בסך הכל הקדימון, אבל הקדימון הזה היווה ריכוז בלתי נתפס של טימטום, רדידות וגועל בדקה אחת. תאמרו, בוקר-טוב-אליהו-איפה-היית-ומה-עשית, ואתם צודקים. אין זה דבר חדש. אלא שבכל פעם מחדש מתגלים שיאים של טיפשות, גבבה, אשפה וקיטש שנשברים מדי שנה, וכשאתה חושב שהגעת הכי נמוך שאפשר, מתברר שמישהו דופק מתחת לבלטות ומראה לך שאפשר לרדת נמוך יותר.

נזכרתי בעלי מוהר המנוח והחכם, שכתב על המזימה "להטפיש את הציבור" – דהיינו: להפוך את העם לטיפש יותר, רדוד יותר ומכור יותר לפסולת המטמטמת הזו, מזימה משולבת של השלטון (שמעמיק את שלטונו בזכות טמטומו של העם) באמצעות כלי התקשורת המסחריים שמקבלים ממנו את הרשיון לטמטם את הציבור (ובתמורה, מתעשרים יותר ויותר מעוד ועוד תכניות ריאליטי, קומבינות עם חברות סלולר ומפרסמים שונים שמשקיעים כסף בהעמקת הבורות והנחלת הטעם הרע בעם).

יד לוחצת יד וידי השלטון רוחצות את ידי התקשורת המסחרית, ולהיפך. הדבר נאמר בעבר לא פעם ולא פעמיים. ובסופו של דבר אי אפשר להתעלם מהנזק העצום ששיתוף הפעולה הקטלני הזה גורם בכל המישורים למרקם החברתי ולאיכות הכללית בכל תחום. רמת התלמידים בישראל הולכת ויורדת (הארץ). בידע מתמטי ובידע מדעי  ישראל נמצאת כיום בשליש התחתון של טבלת ההישגים הבינלאומית.  במקום ה-32 מתוך 41 מדינות. לשם השוואה: בשנת 1972 ישראל מוקמה במקום השני בעולם. ושימו לב למה שכותבות חנה בר־ישי ופאר־לי פיור שהפרדוקס הגדול הוא שבישראל משקיעים בחינוך הרבה יותר מאשר משקיעים במדינות אחרות.

משקיעים, אבל נכשלים. מה זה אומר? תלמידי ישראל מתדרדרים והולכים. אם ב-2003 המצב היה רע מאוד, ב-2008 הוא היה ממש גרוע (NRG) ואנחנו במדרון. יורדים והולכים.

יהודים בעולם הם מיעוט איכותי. יהודים מגיעים להשגים עצומים. אני כבר לא מדבר על ג'ורג' גרשווין, סרז' גינזבורג, לאונרד ברנשטיין, לאונרד כהן, פול סיימון, בוב דילן, לו ריד, רנדי ניומן ששינו לחלוטין את המוזיקה הפופולרית. ואני לא מדבר רק על שכבת הסופרים היהודים באמריקה (סול בלו, פיליפ רות, בשויס זינגר, פול אוסטר, ג'ונתן ספרן פויר) שבלעדיה אי אפשר לתאר את הספרות האמריקאית בפרט, והספרות הבינלאומית בכלל.  יש בעולם 7 מיליארד בני אדם ומתוכם רק 13 מיליון יהודים. שימו לב: אחוז היהודים מכלל אוכלוסיית העולם הוא 0.2% בלבד אבל משקלם בקבוצות האיכות הוא עצום ביחד למספרם. כרבע (24%) מכלל זוכי פרס נובל בכל הזמנים הם יהודים. מדוע, אם ככה, אין לתופעה הזו של "קבוצת איכות מובילה" ביטוי בתוך מדינת ישראל עצמה?

איכות, בעברית, הגדרתה טיב, מדד, ערך. כלומר בשפה העברית דבר טוב הוא רב האיכות. דבר רע הוא פחות-ערך. איכותו מועטה. איכות כערך היא המפתח לחיים טובים יותר וגם להישרדות. אני טוען שבסיטואציה הגיאוגרפית-פוליטית-חברתית שבה אנו חיים אין לנו סיכוי לשרוד אם לא נחזור למגמת עידוד האינטיליגנציה, טיפוח אינטלקטואלים, תמיכה ביצירה חופשית עשירה ומעשירה ובחשיפת ציבור רחב ככל האפשר לאיכות גבוהה. זהו ענין קריטי לקבוצת אוכלוסיה ששואפת לשרוד ולהתקיים.

 

ממש כמו ההשוואה בין השגי התלמידים הישראלים ב-1972 לעומת התוצאות העלובות שהם משיגים כיום אפשר להקביל את התפריט הטלוויזיוני של ראשית ימי הערוץ הראשון לעומת מה שמאכילים בו את רוב הצופים כיום. אם פעם שודרה (בפריים טיים) סדרה כמו "אני קלאודיוס" והבולשוויזם התרבותי קבע שיום בשבוע יהיה קונצרט קלאסי, ויום אחר תהיה דרמה של רם לוי, או סרט של פליני/ברגמן/ברסון/אורסון וולס, וביום אחר "מוקד", או שעשועון-חידון כלשהו, או תכנית מוזיקה, היום הבולשוויזם הכלכלי קובע שמה שישודר יהיה אך ורק על בסיס כלכלי ומכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר שאפשר להגיע אליו.

רוגל אלפר, ממבקרי הטלוויזיה הטובים ביותר שאני מכיר, ראיין בתכנית הינשופים את אורנה בן דור. צריך לראות את הקטע הזה כדי להבין את מאבק הכוחות המתנהל כאן, בתוך החברה הישראלית, בין הכסף (והמטרה לטמטם את הציבור) לבין האיכות (שניצבת מנודה ומבוישת בפינה).

שחור הוא לבן, לבן הוא שחור. מלחמה היא שלום, שלום הוא מלחמה. בשר רקוב הוא מזון גורמה ואשפה מצחינה היא סוגת-עלית. ערוץ 2 וערוץ 10 יחדיו ולבד מנסים (לא לבד, יש להם עוזרים לא מעטים) לנהל את השיחדש ( NEWSPEAK) הזה. להכשיר את המדמנה ולומר שהיא בעצם בריכה צוננת, נעימה ומיטיבה.  בעבר היה זה דן שילון שהודה שבבית הוא שומע בטהובן, אבל לתכנית "המעגל" שלו הוא מביא את אייל גולן, "כי העם רוצה את זה", וארז טל הודה בפה מלא שהוא עצמו לא היה צופה בתכנית כמו "גלגל המזל" שלו.

אבל מאז זרמו הרבה מי שופכין. היום אלה שמרעילים אתכם לא מסתפקים בלהרוג לכם תאי מוח בריאים וטובים. הם מתעקשים לטעון שמדובר באיכויות שלא שמתם לב אליהן. כמו שדודו טופז לא הסתפק בכסף הגדול, במעריצות ובאהבת העם, ודרש שמאיר שניצר יכתוב עליו שהוא איכותי, כמו שעירית לינור טענה בזמנו ש"אני לא פחות טובה מא.ב. יהושע" כך אפשר לזהות את המגמה היום, וביתר אלימות.

את מה זה מזכיר לכם? כמובן. האזבסט והעישון. שתי סוגיות עקרוניות שהיו מי שתמכו בהן למרות שהיה ברור שיש בזה נזק כבד. שתי סוגיות שבהן לחצים כלכליים ואינטרסים שלטוניים מנעו את המידע הנכון מהציבור.

כבר בשנת 1898 דיווח מפקח המפעלים הראשי של בריטניה לפרלמנט הבריטי על "השפעותיו המרושעות של האזבסט". הוא דיווח גם את "טבעם החד כמו זכוכית של החלקיקים" כאשר האזבסט נישא באוויר בכל כמות שהיא, "נמצא להוות מפגע בריאותי, כמו שניתן היה לצפות". בשנת 1906, ועדה פרלמנטרית בריטית אישרה שחשיפה לאזבסט במפעלים בבריטניה גורמת למוות. בשנת 1918  חברת ביטוח אמריקאית הראתה מתאם בין תוחלת חיים קצרה לבין חשיפה לאזבסט בארצות הברית. ב-1977 הוכח מעל לכל ספק הקשר בין אזבסט לבין מחלות קטלניות.

אבל זה לא מנע ממדענים וחוקרים ואנשי תעשיה לזלזל בממצאים, מצד אחד, ולתמוך בהמשך השימוש באזבסט מצד שני כשהם תוקפים בכל הכוח את אלה שמנסים למנוע את המשך השימוש בחומר המסוכן.  בגלל שכיחותו של האזבסט בחומרי בנייה  חששו מתהליך סילוק המוני של אזבסט מבתים, דבר שיעלה למדינות סכום כסף רב. נפחו הגדול של הנטל הרתיע את התעשיינים ואת המבטחים. בשורה התחתונה – הדיון המשפטי לגבי האזבסט היה לדיון הארוך, היקר והמזיק ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, הכולל יותר מ-6,000 נאשמים ולמעלה מחצי מיליון תובעים‏. תהליך הדיון המשפטי בנושא אזבסט לבדו בארצות הברית יגיע ל-200 מיליארד דולר.

גם סוגיית הסיגריות היתה דומה להפליא. במשך שנים מימנו ופרסמו חברות הטבק "מחקרים" ו"ממצאים" בדבר התועלת שבעישון. בפועל, עודדו את צריכת הסיגריות ותרמו להצגת העישון כמשהו סקסי ובריא. היום ברור לחלוטין שמדובר בענין מופרך ומגוחך. חברות הטבק נהגו לתגמל משך שנים חברות סרטים וכוכבים: פיליפ מוריס שילמה 350 אלף דולר עבור הכנסת סצנות עישון לסרט "רישיון להרוג" בסדרת ג'יימס בונד, בכיכובו של טימותי דלטון. סילבסטר סטלון קיבל 500 אלף דולר מחברת בראון וויליאמסון כדי שיעשן בחמישה מסרטיו.

ייתכן ובעתיד יקרה אותו דבר עם הטלפונים הסלולריים ועם הטלויזיה המסחרית. כבר ב-1974 קרא הבמאי והמשורר פאולו פזוליני להעמיד לדין את המנהיגים ואת הטלויזיה המסחרית באיטליה בעוון רצח עם תרבותי. עידוד הטיפשות, אם תשימו לב, נתמך היום בידי כותבים מוכשרים שמוצאים איכויות שלא שמתם לב אליהן עדיין ב"הישרדות" ו"האח הגדול" ואחרים, שפרנסתם תלויה בכך, מלעיגים על "הפלצנים", "המתנשאים", "המנותקים" שמבקרים את האשפה הטלויזיונית הזו. בינתיים אנחנו במלחמת הישרדות. תרבותית. גבבה מול איכות. צחנה מול טעם טוב. כדי להנחיל טעם טוב ואיכות צריך לעבוד הרבה יותר קשה מסתם לרבוץ מול מסך כחלחל. השאלה אם יש מישהו שעדיין מוכן להתאמץ כדי לקבל את האיכות שלו.

לא, אנחנו לא משלמים לכותבים

המייל שקיבלתי היה כדלקמן:

שלום בועז,

שמי X מחברת Y העובדת עם ZZ. אנו מעוניינים להציע לך לכתוב ביקורות העוסקות בספרים אהובים עליך. הביקורת תתפרסם בעמוד של ZZ בפייסבוק.
בברכה,
X

עניתי לגברת:

שלום X
אני מבקש שקל למילה. דהיינו, ביקורת של 500 מילים = 500 שקלים.

בברכה,

בועז

 והגברת ענתה:

היי בועז,  אנחנו לא משלמים לכותבים. צר לי. הכתיבה היא באהבה לספרות ומאהבת הקריאה והספרים.

ואני עניתי לה:

שלום לך, X

אני חושש שלא הצלחתי להסביר את עצמי היטב, במייל הקודם. ובכן, התשלום עבור כתיבתי הוא שקל למילה. כך קל מאוד לחשב את זה. לדוגמא: ביקורת של 500 מילים = 500 שקלים

הסכום אינו כולל מע"מ, כמובן, והתשלום הוא מיידי. לא שוטף ולא פלוס. שיהיה לך המשך שבוע נעים ופורה.

בברכה נאמנה,

בועז כהן

היא לא חזרה אלי.  אחרים פנו אלי, עם הצעה זהה, שנה קודם. הם לא היחידים.  עיתון אחד מציע לאנשים לכתוב "תמורת קרדיט". ואם מישהו צריך דוגמא הולמת לדורסנות הכלכלית ולחוצפה התהומית שהשתלטו על החברה (והתקשורת) הישראלית, הנה – הן כאן. מולכם. בתכתובת מיילים קצרה. האם גברת X עושה את עבודתה בחינם? לא. היום אנחנו יודעים שאפילו העמותות והארגונים עם המטרות הטובות ביותר גובים סכומי עתק לתשלום משכורות למנכ"לים שלהם. לכן מקוממת התשובה שלה – "הכתיבה היא באהבה לספרות ומאהבת הקריאה והספרים."

ואני מזכיר את כל זה בעקבות המדור של רענן שקד שהתפרסם אתמול ב"7 ימים".  שקד הוא מהכותבים הטובים ביותר בישראל. התמזל מזלו ובעשרים ומשהו השנים האחרונות משלמים לו על כתיבתו. אבל שקד חושב על עצמו כעל "חיה נכחדת", משום שמשלמים לו (היטב) כדי לכתוב. ואם הבנתי נכון את הטקסט שלו, שקד רואה בי איום על הפרנסה שלו, מפני שאני מציע את כתיבתי (בבלוג הזה) בחינם. אני, וגיא חג'ג' וריקי כהן ויובל דרור, ועוד כמה, שמפרסמים בלוגים עצמאיים, פרטיים, חופשיים – שהם גם חינמיים.

"לונדון קולינג", הבלוג הזה, יציין בקרוב שש שנים להיווסדו. כשפתחתי אותו בדצמבר 2005, בהמלצתו ובעידודו של גדי שמשון, לא הבנתי מה זה בלוג, למה זה טוב ומדוע, באמת, לכתוב בחינם.  שמשון הסביר לי, ואף שלח אותי לכותבים גדולים בעולם שפרסמו אז בלוגים, כדי להתרשם. התרשמתי. פתחתי את הבלוג הזה.  אני אוהב את "לונדון קולינג" כפי שהוא. אני כותב בו מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה. איש אינו עומד על ראשי. איש אינו מתערב. זו הכתיבה שלי, מי שאוהב – יקרא, מי שלא – ידלג על הבלוג.  לפחות פעם אחת הצלחתי להביא אל הבלוג הזה 198,000 קוראי עברית עם פוסט שעסק בדיוק בסוגיה הזו – "לא עני הוא האיש". מה שאומר, שיש אפשרות גם לכתוב בדיוק מה שבא לך, וגם לגרום להמון אנשים לקרוא את זה.

אז נכון, כסף לא יוצא לי מזה.  אבל האם כסף הוא העיקר?  האם באמת כל מה שמשנה, בסופו של דבר, הוא תג המחיר שמוצמד לך, לכתיבתך, למי שאתה?

נוצר כאן בלבול מושגים. כתבו לי בין יתר התגובות ללא עני הוא האיש, שמכיוון שאני נהנה ממה שאני עושה ברדיו, אני לא צריך לצפות לתשלום גבוה. זו כמובן שטות גמורה, כי אין קשר בין הנאה מהמקצוע שלך לבין השכר שאתה מקבל. גילו השבוע ומצאו שהמקצוע המבוקש והנדרש ביותר בארץ הוא רפואה – למרות שהסיכוי להתעשר ממהמקצוע הזה הוא לא גבוה.  ולמה? כי הסיפוק גבוה, אמר אחד המתמחים. מהרגע הראשון, אתה זוכה לסיפוק גדול בעבודה שלך, ולא צריך לחכות למשבר גיל הארבעים, עם כל הכסף והאוטו הגדול והבית הענק, כדי להתחיל לחפש משהו שייתן לך סיפוק בחיים.

המקום היחיד שאני מוכן לכתוב לו בחינם הוא לונדון קולינג. הבלוג הזה הוא חלקת אלוהים הקטנה שלי.  הוא לא נגוע בסירחון הכלכלי שהצחין כמעט כל חלקה בתקשורת הישראלית (למקרה שלא שמתם לב, מחלקות השיווק משתלטות על עולם התוכן בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה המסחרית. הפרסום הסמוי כבר אינו סמוי).  האמת היא די פשוטה, רענן. אם מישהו רוצה להחתים אותי על חוזה ולשלם לי עבור כתיבתי, אני אשמח לקבל כסף. אתה מכיר מישהו כזה? אני לא. אף אחד לא בא אלי בהצעה כזו, למרות שהבלוג הזה דורג לא פעם ולא פעמיים ברשימת הבלוגים הטובים בישראל, למרות שיש לי תכנית רדיו יומית ב-88 אף אם, למרות שאלפי אנשים קוראים את הבלוג – ומכיוון שלא מציעים לי כסף, ומכיוון שאני אוהב מאוד לכתוב, ומכיוון שחשוב לי להפיץ ברבים דברים טובים שאני מאמין בהם (ספרים, תקליטים, זכרונות, סרטים, דעות), אני מפרסם פוסטים בבלוג הזה.  בחינם. כן. בחינם.

לפני חמש שנים  באיזשהו פאנל, עניתי לנחום ברנע ששלל בבוז את כל "כותבי הבלוגים באינטרנט", ואמרתי שחוץ משלושה-ארבעה כותבים מצוינים באמת, שעדיין פורחים בעיתונות המודפסת, את רוב רובם של הכותבים הנפלאים בעברית אפשר למצוא דווקא ברשת. גיא חג'ג', דויד פרץ, יאיר יונה, יובל דרור, אורי קציר, ועוד.  כותבי תוכן אמיתיים, שיש בהם תשוקה ואין בהם פופוליזם וחנפנות.

הרעב שלי, ושל אנשים רבים הדומים לי, הוא לתוכן ממשי. איכותי. עמוק. חכם.  אישית, אחרי 20 שנה של קריאת עיתונות ישראלית קצת נמאס לי מעוד ועוד טקסטים על אותם דברים, אותן דאחקות של הפוך-על-הפוך-על-הפוך, כתיבה מהואגינה ונשים משוחררות בעיר הגדולה, ואיך הילדים הרסו לנו את הסקס, ותראו אותי, וואו, כמה אני מגניב. נמאס לי מבועות הסבון. מהזוהר המזויף. מהיללות הפולניות על מצבו של האדם וכל הארס-פואטיקה של "אתם לא מבינים כמה קשה לי לכתוב/לקבל השראה/לייצר את הטור הזה בשבילכם". נמאס. די. רוצה אוכל טקסטואלי אמיתי, מרגש ומשביע – ולא סיבוב ב-AM/PM של התקשורת הישראלית שבסופו אתה מוצא את עצמך עם שקית במבה, קורנפלקס וקצת רוגעלך במחיר מופקע, ובטוח שזה אוכל.

הבעיה היא לא האינטרנט הישראלי. לא. הבעיה היא של שומרי הסף שנרדמו, של עורכים שזנו ושל המון עייף, עצלן ונצלן. הבעיה היא לא שלי או של כל כותב אחר שמתחזק בלוג כמה שנים טובות, הבעיה היא של כולנו, כחברה. והסיבה למצב העגום של התקשורת הישראלית היא שלעורכים בעיתונים ולמו"לים שלהם אין שאיפה לאיכות אמיתית, כי אחרת גיא חג'ג' היה יושב על חוזה שמן ב"7 לילות" או ב"ז'ורנל" המקביל לו. כך גם אורי קציר שמריץ את "אפלטון" המעולה שלו ויעל רגב  ו"אפילו עז" שלה. אם היתה שאיפה להביא איכות, מהות ומשמעות, תוכן ויופי לקוראי העיתונים, המו"לים היו משלמים לאסתי סגל האינטלקטואלית הלוחמנית ו"מלים מלים" שלה, לעדנה אברמסון והרפובליקה הספרותית, לריקי כהן עם קורות האם האובדת ולחלי גולדנברג עם תקריב  – וחיילי האיכות של הכתיבה ברשת הם לא הבעיה. עורכי העיתונים ויותר מזה – המו"לים – הם הכתובת. ממש כמו ששלום גד, שהחל להפיץ את כל אלבומיו בחינם, ברשת, הוא לא הכתובת לתלונה "למה הוא נותן את זה בחינם". למה? כי אף אחד לא מוכן לשלם על זה. שלום גד, יוצר ישראלי ענק, פשוט לא מבוקש על-ידי חברות התקליטים, למרות ששירי ארץ ישראל שלו זוכה לשבחים ואף נבחר בין אלבומי השנה החולפת ע"י בן שלו בעיתון הארץ.

ונסכם: רענן שקד, האנשים הטובים האלה לא מנסים להרוג את המקצוע שלך. יותר מזה, האנשים האלה לא יסכנו לעולם את הפרנסה שלך, מכיוון שהמו"לים לא מחפשים איכות בלתי מתפשרת, עצמאות ומקוריות. עובדה. אף מו"ל לא הניח על שולחנם הצעה שאי אפשר לסרב לה. בתוך העיתונות המודפסת של 2011 אתה ורד בין חוחים, רענן, ואם היה לך בלוג הייתי קורא אותו בהנאה, אך התמזל מזלך ומשלמים לך יפה כדי לכתוב יפה, ולנו לא משלמים כלל. 

היינו רוצים לקבל שכר עבור כתיבתנו, אבל אין מי שמוכן לשלם.

יובל דרור – ספרות זולה (תשובה לרענן שקד)http://www.popup.co.il/?p=8083

געגועי לעלי

 

עֵלִי מוהר (30 בדצמבר 1948 – 30 בנובמבר 2006). פזמונאי, בעל-טור, עיתונאי. אחד הסמלים המזוהים עם העיר (תל אביב) ועם "העיר" – שם כתב מלידתו (של המקומון) ועד מותו שלו. עוזי וייל, שעבד איתו באותו עיתון "אמיץ ויפהפה", כתב על מוהר.

ברשותו ובאישורו של וייל מובא כאן הטקסט המלא.

=============================================

 

קסם כזה לא ראיתי מעודי

 

מאת עוזי וייל

 

הייתי צעיר וקיבלתי משרה מוזרה למדי בארכיון "העיר", שהיה חדר על הגג ובו אלפי תצלומים בשחור-לבן בתוך מעטפות חומות מתפוררות, אפרת סידרה לי את העבודה הזאת, אפרת המקסימה שראיתי אותה לרגע אחד בחתונה של ידידי הטוב ביותר, והייתי שיכור ולא מיין – מוויסקי, כדומה – והבטתי בה ארוכות וניסיתי לפענח את סוד השלווה המתוחה שעטפה אותה, ואז היא קלטה אותי ומיד הסטתי את מבטי וזה היה סוף הסיפור, חוץ מזה שאחרי חודש היא עמדה לעזוב את עבודתה באותו ארכיון ממש, ושאלה את ידידנו המשותף אם אהיה מעוניין בעבודה הזו. אין לי מושג מאיפה היא ידעה עלי ומה ידעה, אבל הצעתה הגיעה בדיוק ברגע שנקעה נפשי משמירות ומשטיפת וחדרי מדרגות ומסקרים מדלת לדלת, אז אמרתי טוב, שיהיה, עבודה מסודרת.

 

הבטיחו לי 1000 שקל לחודש, ושילמו רק 900. אביב הברון, שהיה סגן העורך והרגיש לא נעים, היה מצ'פר אותי מדי חודש בתלוש בן מאה שקלים למסעדה כלשהי, שהיה לה הסכם בארטר עם קבוצת שוקן – זאת לא ממש קבוצה, במובן הסוציאליסטי של המלה – וכך התחלתי לעבוד בארכיון "העיר".

 

בהתחלה עבדתי כל השבוע. די מהר הבנתי שאם העיתון מודפס ברביעי בלילה, אין סיכוי שמישהו יהיה במערכת ביום חמישי. אז הורדתי יום עבודה, ואף אחד לא שם לב. אחר כך הבנתי שבימי ראשון ושני אף אחד לא צריך אותי לפני הצהריים. אחר כך עשיתי עוד צעד גדול לאנושות, ותליתי שלט על דלת הברזל: "הארכיון פתוח בימי שלישי ורביעי בלבד. בימים אחרים, נא לפנות למנהל הארכיון". אלא שמנהל הארכיון, והעובד היחיד בו – אני – לא ממש היה בסביבה בימים האחרים, כך שאם מישהו החליט משום מה לפנות אלי באותם ימים אחרים, סביר להניח שלא ידעתי מזה. עיתונאים צעירים התחלפו בקצב של משהו קצבי. אחרי חודש, אף אחד לא זכר שהארכיון היה פעם פתוח כל השבוע. לאף אחד לא היה אכפת. אלו היו ימים סוערים, מלאי אנרגיה, מלאי אלתורים ותקווה, ולמרות שאף אחד לא היה מקצועי, כולם היו מוכשרים. כזה מקום זה היה, והמקום הזה הוציא עיתון אמיץ ויפהפה.

 

ואז, יום אחד, ברביעי בערב, עלה לארכיון עלי מוהר. כבר אז היה מוותיקי העיתון. מאהוביו. ביום רביעי היה כותב את טור הספורט שלו, "בשער". ולפעמים גם את "מהנעשה בעירנו" המיתולוגי. וככה זה קרה:

 

עלה. הציץ. ראה אותי יושב עם ארי פולמן ודורית חכים, שותים וויסקי שהחבאתי במגירת "סינטרה, פרנק – ספדי, משה", ומדברים. שאל אם הוא יכול, אולי, לעיין בעיתונים ישנים. משום מה, ארי ודורית נשאו עיניהם אלי, משל הייתי סוג של דמות סמכותית בכל הקשור לענייני הארכיון. אמרתי, אחרי שיקול דעת, בסדר. הוא ישב בשקט וקרא בעיתונים עד שארי הלך ודורית אחריו, ואז שאל אם זה בסדר שהוא יתפוס שולחן צדדי, ויכתוב את הטור שלו. אמרתי, בוודאי. לא האמנתי שזה מה שיקרה. מה זאת אומרת, "יכתוב את הטור שלו"? איפה? אצלי בארכיון? מול עיני? על דף?

 

אבל זה בדיוק מה שקרה.

 

זה בדיוק מה שקרה.

 

אני חייב לתאר את זה בפרוטרוט, לתת לכם להרגיש משהו מהפליאה הנדהמת שאחזה בי, כשחזיתי בדבר הזה קורה. כי זה היה… כמו ללכת על חבל דק, בלי חבל דק. כמו להגיד, "רוצה לראות איך אני מוציא שפן מהכובע?" – בלי שיהיה לו כובע כלל, אבל לפתע פתאום היה שם שפן. זה היה ככה בדיוק. הסכיתו ושמעו, כי דבר כזה לא ראיתי קודם, ולא אחר כך, מעולם:

 

הוא התיישב.

 

הוא הוציא בלוק כתיבה צהוב.

 

שלף עט מכיסו.

 

שם את העט על הנייר.

 

חשב 30 שניות, ואז העט ירדה לנייר. ואחרי עשרים דקות, זה היה גמור. במשך עשרים הדקות הללו, עלי היקר, עלי הקוסם, העדין באדם, פשוט נתן לעט לרוץ על פני הנייר. לא עצר לרגע. לא הפסיק לחשוב ליותר מעשר שניות. פשוט כתב. הוא והעט, חד בחד. הבטתי בו כמו ילד שרואה בפעם הראשונה גול מחצי מגרש. כמו נער מתבגר שרואה בפעם הראשונה אשה יפה ומבין שהיא יפה, ומבין שכזאת הוא ירצה כל חייו.

 

ככה, בקלות. בתענוג. בחיוך קטן וחודר. בריכוז עילאי, כמו של ילד שמשחק עם חבר דמיוני. וכשגמר, הרים את העט מהנייר – אני זוכר את הרגע הזה, זה היה כמו הרגע שבו תמה התעלסות עם אשה אהובה: שני הצדדים מסופקים, כל אחד מהם נהנה לעצמו, וגם נהנה מהנאתו של בן זוגו – האיש גרם הנאה למלים, המלים לאיש – ועלי הביט בנייר שכתב, כמאהב שיש לו גם אחריות מקצועית, עשה תיקון או שניים קטנים – וזהו. להקלדה.

 

 

 

קסם כזה לא ראיתי מעודי.

 

 

 

חלפו שנים. בהתחלה נהיה לנו מועדון כזה, מועדון יום רביעי: הייתי מחכה לשבע בערב, מפנה את הארכיון מכל הפרעה, עושה את עצמי ממיין תמונות, בעד הוא היה יושב לשולחן הצדדי ונותן לעט שלו לכתוב מלים על הדף הצהוב. ואחר כך היינו מדברים. אבל התקופה הזו חלפה. קרו דברים. שנינו הפסקנו להגיע למערכת. זה קורה. זה טבעי. ואז, כמה שנים אחר כך, יצא לי רומן שנכשל לחלוטין בחנויות. ההוצאה שלחה אותי לעוד נסיון אחד נואש של יחסי ציבור, וכך הגעתי להתארח בתוכנית הטלוויזיה "לילה גוב", שעלי היה אחד מכותביה. למותר לציין שהייתי מדוכא מאוד מהכישלון המסתמן, ולקחתי החלטה בלתי כלכלית בעליל: לגמור את הראיון הזה, ולטוס לפאריז לכמה שבועות. להתרחק, לשכוח, להירגע.

 

ואז  ראיתי שם את עלי. שוב. אחרי שנים שבהן לא התראינו. והוא ראה אותי, ומיד קם, לקח אותי הצידה, שם יד על כתפי, ושאל איך אני מחזיק מעמד. ובשניה שהוא עשה את זה, כל צרותי נמוגו. סתם, כי הוא היה שם וטרח לשאול. בבת אחת נעלמו כל מחשבותי האפלות, וכאילו לא עברו שנים, והיינו שוב לבדנו, כמו אז בארכיון המבודד על גג "העיר".

 

ועלי אמר, בדאגה מסויימת: אז מה אתה הולך לעשות עכשיו?

 

אמרתי, נמאס לי, אני נוסע עם אשתי לפריז. פעם ראשונה בפאריז. אחר כך נראה.

 

והוא נעצר: פעם ראשונה? ראשונה?! בפאריז?!

 

ואז הוא עשה משהו שלא אשכח כל ימי: הוא שלף את העט שלו מהכיס. העט של עלי מוהר. העט שכותבת בלי להפסיק. ואז הוא שלף את נייר הכתיבה – הצהוב! מאיפה היה לו… לא, זה לא יתכן. הוא סחב ניירות כתיבה מהארכיון?

 

והוא התיישב על כסא בודד, ובמשך עשרים דקות כתב לי, במיוחד בשבילי – תזכרו, זו תוכנית טלוויזיה, בשידור ישיר, 100 אנשים עומדים מסביב לחוצים ולוחצים, השעון מתקתק, עוד מעט מכניסים קהל – והוא לוקח אותי לצד וכותב לי במשך עשרים דקות רצופות, בלי להפסיק, את "המדריך לפריז" של עלי מוהר.

 

ישב וכתב חמישה עמודים בכתב קטנטן, עם ציורים – ציורים! – זעירים כאלה, בשולי העמודים, כמו איוריו של סמפה, או אלה שבספרי אריך קסטנר: איורים של הסמטאות הקטנות שהמליץ ללכת בהן, של הקתדרלות, של חנות הגלידות הכי טובה בעולם באיל-סן-לואי, עם המוכר השמן בעל שפם דאלי; איורים של מוכרי הספרים הישנים על גדות הסן, של הנוף הנשקף מהמונמארטר, ואיור אחד של האשה היפה, היפה, בת השמונים ואולי יותר, שזוכרת את פאריז שבין המלחמות, ויש לה בית קפה קטן במארה, וממש ממש כדאי לך לפגוש אותה; איורים של השיכורים שעולים לרכבת התחתית בין אינוואליד לסן-ז'רמיין, ושרים שנסונים עתיקים ומבקשים כסף, ותוך שהוא כותב, בדפים הצהובים,

 

אני רואה את העט שלו שוב מרחפת בנדיבות אינסופית בין דף לדף, שוב כותבת מלים בלי להיעצר, כאילו לא חלפו שנים, העט! עוברת לתיאור הבא, לאיור הבא, לחנות הגבינות הבאה, לחנות הספרים הבאה, והקסם שוב נקסם, הדיו כותב את עצמו, והוא ממשיך לרשום ולהיזכר ולרשום, ותוך כדי רישום עיניו הנדיבות עולות אלי בבת שחוק, אומרות משהו שאין צורך לאומרו במלים, וחוזרות לדף ולמלים הנשפכות מהעט.

 

זהו הדבר: הנדיבות. זה מה שחשבתי אז וזה מה שאני חושב גם היום. הנדיבות כמצב נפשי. כמצב טבעי, לאדם באשר הוא אדם. מכיון שעלי היה נדיב לחלוטין כלפי העולם, קיבל אותו בהומור על כל חולשותיו, העולם הניח לעצמו לנבוע מתוך העט שלו. בקלות.

 

נסעתי לפריז. הייתי בכל המקומות שצייר לי על אותו נייר מקומט. רבתי עם אשתי. המקומות היו… מקומות. אבל הנייר הזה נשאר אצלי, עד היום, זיכרון ליכולתו של אדם להיות נדיב בלי סיבה. כי ככה הוא. הייתם צריכים לראות אותי מתרגש כמו ילד כשמצאתי את הזקנה היפה. ודיברתי איתה על פריז שבין המלחמות. ומיד ידעתי שאם הייתי רואה אותה בלי שעלי כתב וצייר אותה קודם מול עיני, לא הייתי רואה אותה כיפה, או כחכמה, וספק אם הייתי רואה אותה בכלל. כי אינני נדיב כמוהו. ולכן העולם איננו מציע את עצמו בקלות, לי ולשכמותי. אנחנו צריכים לחצוב.

  

השבוע מצאתי את עצמי מתגעגע אליו.

==============================================

(P) (C) כל הזכויות שמורות לעוזי וייל