Category Archives: פגישות עם אנשים מיוחדים

ג'ונתן דונהיו בוחר את 10 התקליטים של חייו. ראיון

JONATHAN.jpg

ג'ונתן דונהיו, סולן להקת מרקורי רב, חגג יום הולדת 50 לפני חודשיים. "כילד", הוא אומר, "הייתי מחכה לראות איזה תקליטים אקבל במתנה. הכי אהבתי לקבל תקליטים. מוזיקה. ועוד מוזיקה". דונהיו חגג גם את חנוכה וגם את חג המולד "כי ככה זה כשנולדים לאמא יהודיה ואבא קתולי". הוא נולד במאי 1966 וגדל בקינגסטון, ניו יורק, אבל בגיל צעיר עברה המשפחה להרי הקטסקיל, מצפון-מערב לעיר ניו יורק ומדרום-מערב לעיר הבירה אולבני. "אזור ירוק, כפרי, יפהפה ושקט. גדלתי בהרים רחוק מאוד מהעיר, באמצע שנות השבעים. מוזיקה היתה סביבי כל הזמן, אבל לא מוזיקה ששמעו החברים שלי. כינורות, מוזיקה קלאסית, ג'אז, אוונגרד. מחזות זמר. לא היו לי אחים גדולים, אז אף אחד לא אמר לי "היי, זה לא קול לשמוע דברים כאלה".

דונהיו לא רק מוזיקאי נפלא, יוצר וזמר אדיר עם קול מיוחד שמנהיג את מרקורי רב כבר 20 שנה. הוא גם איש שיחה לבבי ונדיב במיוחד. הוא מספר לי שמהחלון הוא רואה עכשיו את הזריחה, שזוגתו ישנה בחדר השני והקיץ שם די חם, אבל נעים לו בשקט ובטבע שבהרים. מה אתה זוכר מישראל בעיקר? אני מסתקרן. "קהל נהדר, אנשים שממש מתחברים למוזיקה שלנו", הוא אומר. אני מספר לו שההופעה ברדינג 3 לפני כמה היתה אחת הטובות שראיתי בימי חיי ושהשילוב בין המוזיקה של מרקורי רב לבין הסרט "הבלון האדום" של אלבר למוריס וסרטי האוונגרד בשחור-לבן יצרו חוויה חושית מהממת, ודונהיו אומר: "מרקורי רב היא להקה שיוצרת מוזיקה ויזואלית. אנחנו מנסים לעשות אותה ככה".

ביקשתי מדונהיו לבחור את 10 התקליטים שהשפיעו על חייו. "גדלתי רחוק מהראמונס או המוזיקה של הזמן ההוא שבו התבגרתי. גדלתי בהרים, רחוק מהראמונס והמוזיקה של התקופה, סוף שנות השבעים. שמעתי מוזיקה משנות הארבעים, כי זה מה שאמא שלי אהבה לשמוע. ככה למדתי להבין את העולם. התקליט הראשון שקיבלתי היה תקליט של וינסנט פרייס, בגיל שש. פרייס היה שחקן במה וקולנוע אמריקאי שאנשים זוכרים מסרטי האימה של רוג'ר קורמן. הוא אסף סיפורים על מכשפות ורוחות רפאים, סיפורים מוזרים והקליט תקליטים. מכיוון שליל כל הקדושים, הולואווין, הוא ממש חג לאומי בהרים יש לתקליט הזה משמעות מיוחדת עבורי. אמא שמה אותו על הפטיפון ושמעתי מישהו מספר אגדה עם מוזיקה מוזיקה שמעטרת את הסיפור. חלום מולחן.

Vincent Price ‎– Tales Of Witches, Ghosts And Goblins 1972

VINCENT PRICE Tales of Witches, Ghosts and Goblins

שני תקליטים שקיבלתי בגיל צעיר ונחרטו בי מאוד חזק הם "הנסיך הקטן" ופסקול המחזמר "אוליבר" – ככה זה כשאתה גדל עם אמא שמשוגעת על הצגות מברודוויי. שירים כתובים נפלא. שני ילדים צעירים, גם הנסיך הקטן וגם אוליבר, מבודדים מהעולם, סביבה מנוכרת. כילד תמיד הרגשתי מנוכר לסביבה ומרוחק מהאנשים. אהבתי יותר בעלי חיים ואת הטבע מאשר בני אדם. אהבתי את הקציר. את הבציר. את הרוח נושבת בעצים. נעלתי את עצמי בתוך ספרים ותקליטים. היה בהם עולם רחב מאשר זה שהעיר הציעה לי. ובעצם, גרתי בתוך אגדה. גרתי בתוך ההרים. היו שם דובים. כל צל בלילה נראה כמו מכשפה.

The Little Prince Narrated by Richard Burton MUSIC: MORT GARSON, 1975 איק

Oliver!  1968

ג'יה קאנצ'לי הוא מודרניסט, איש המאה ה-20, מוזיקאי מגאורגיה שהמוזיקה שלו דומה לזו של ארבו פארת האסטוני. זו מוזיקה רחבה, סימפונית, עם מקהלה. מוזיקה שמאפשרת לדמיון לפרוח. סוג של מוזיקה ויזואלית. הצלילים הופכים לתמונות בתוך הראש שלך, כשאתה מקשיב לקאנצ'לי.

Mourned by the Wind – Giya Kancheli, 1989

GIA CANCHELLI Mourned by the Wind

אני מנסה להקשיב לאלבומים הישנים שלי באזניים חדשות ותמיד אני נדהם איך אני מגלה דברים חדשים שלא שמעתי קודם. במקרה של טרי ריילי, שהוא מוזיקאי מיוחד וקשה לעיכול, זה ממש קיצוני. בכל האזנה אני רואה צבעים וחווה טעמים שלא ידעתי שקיימים שם.

בבאפלו הופענו פעם ואחד המורים שלנו ניגן עם ג'ון קייל, טרי ריילי הוא אוונגרד פורץ גבולות. בשבילי זה משהו משפיע ועמוק. מאוד. מעטים יודעים, אבל אפילו פינק פלויד חייבים לו. הצד האפל של הירח הושפע מהתקליט הזה של טרי ריילי שיצא בסוף שנות השישים. ההתחלה של הדאנס גם התחילה  בטרי ריילי.

A Rainbow in Curved Air TERRY RILEY, 1969

Unknown-7

 

 

אני מקשיב ללב שלי, לא למוזיקה או למלים. השכל נותן לך אבחנות, אבל הוא לא מסייע לך באמת להבין. האלבום "היום" של מיסיסיפי ג'ון הרט הוא אחד האהובים עלי ביותר. הקול שלו היפנט אותי. זה תקליט שהוקלט בצורה טובה הרבה יותר מהישנים שלו. במקרה של בילי הולידיי זה הפוך. דווקא התחושה שזה משהו ישן, שעוברת בתקליט, היא זו שמעניקה לו את העוצמה הרגשית המיוחד. בילי הולידיי, התקליט הזה בחר בי. גראסהופרס הביא לי את זה כמתנת יום הולדת. זה עמד על הפטיפון ולא ירד ממנו תקופה ארוכה. פשוט הייתי יושב ומקשיב לקול שלה.

Lady in Satin  Billie Holiday, 1958

Today! Mississippi John Hurt, 1966

בתוך הקרמלין הוא תקליט של שני שדות שונים, שנפגשים. ראבי שנקר מנגן מוזיקה הודית עם תזמורת רוסית, בתוך בנין הקרמלין בברית המועצות. והחיבור בין ז'אנרים, זה מה שאני אוהב במיוחד. השידוך בין מקומות שונים. זה כמו שמישהו בא ואמר לעצמו: אני חייב לעשות משהו הרבה יותר גדול ממוזיקה. וזה קורה שם בתקליט הזה.

Inside The Kremlin (1988)

Ravi Shankar - Inside The Kremlin

 

 

הקמיליונס היא להקה אנגלית מהאייטיז, שעושה פוסט-פאנק. הם באו ממידלטון, פעלו רק שש שנים, אבל יכולתי לראות את עצמי חי לגמרי בתוך העולם שלהם. הם לא היו רוק רגיל, הם ציירים בצלילים. הם היו רוקנרול אבל גם קצת קלאסי והרבה מוזרות. 

Script of the Bridge, CAMELEONS, 1983

 

The-Chameleons

 

והתקליט העשירי והחשוב מאוד בחיי הוא רביעיות המיתרים של בטהובן. רוקנרול ומוזיקה אלטרנטיבית

בכלל מצליחים להפנים ולהכיל השפעות שונות ומגוונות. בעצם, אתה שומע אצל מרקורי רב, לדוגמא, איך המוזיקה הקלאסית נמזגת לתוך הרוק וגם גולשת לכיוונים אחרים. לפעמים תיאטרלים. לפעמים שירי ילדים. לפעמים סוג של הזייה. פרוגרסיב. התקליט הזה מיצירות המיתרים, הרביעיות של בטהובן, הוא כל מה שאדם יכול לחפש במוזיקה. זה עולם שלם שבכל פעם האור נדלק בו במקום אחר ואתה רואה זויות שלא חשבת שקייימות. בטהובן הוא מלחין מסתורי. וזה תקליט מכשף. בטהובן עם המיתרים יוצר קסם. זה משהו שלא היה במוזיקה לפני כן.  יש בזה משהו יהודי.

כיהודי, אני יודע שאני לא יכול להגיד את שם האלוהים. ובשביל היהודים גם אין פנים לאלוהים. אין ציור או פסל שממחיש לך מי זה אלוהים. זו תחושה. אז ככה המוזיקה של בטהובן בשבילי. זה סוג של חוויה דתית. אתה לא יכול להגיד את השם של אלוהים. ואין לאלוהים פנים או צורה מוחשית. ככה המוזיקה של בטהובן – יש תקופות שבהן אני קם בכל בוקר ומקשיב לזה. וכשהכל אפל בחיים שלי, אני מקשיב ומוצא נחמה ונרגע.

BETHOVEN

מה שיפה, שהחברים שלי שומעים דברים מאוד מגוונים. גראסהופרס מת על ג'אז. הוא מומחה. ג'קי ממידלייק ואני מקשיבים למוזיקה קלאסית הרבה. וסיימון (מקוקטו טווינס, שהצטרף למרקורי רב) מכיר מוזיקה אלטרנטיבית בריטית מגוונת. זה כיף גדול. כל הזמן להתעשר. להקשיב לדברים שלא ידעת שהם קיימים בכלל. אני ממליץ לכולכם לעשות את זה.

 

 

חליל הקסם. ראיון עם איאן אנדרסון

Ian anderson and me

איש מקסים, איאן אנדרסון. אני לא יכול לומר זאת על אמנים רבים בסדר הגודל שלו. הם בדרך כלל לא נחמדים בעליל. אבל אנדרסון מקסים. תקשורתי. חביב. מוזג לי תה. קורץ ושואל אם אני רוצה קצת תה בוויסקי, או להיפך. מחייך. נינוח. פתוח.

האיש שנולד וגדל בעיר דנפרמליין שבסקוטלנד עבר בשנת 1959 עם משפחתו לעיר בלקפול שבצפון-מערב אנגליה. שם גם הקים את אחת הלהקות החשובות בהסטוריה, ג'טרו טול.

כילד בן 14 נחשפתי ללהקה שלו, ג'טרו טול, והפכתי למעריץ ענק. שי, החבר שלי, חשף אותי לקסם החליל והגיטרות והקול והבלוז-רוק-פולק של הלהקה. קודם אקוולנג, אחר-כך כל שאר תקליטי שנות השבעים. אנדרסון מחייך בהנאה כשאני מספר לו חוויות האזנה ראשונות מהתקליטים ההם. הוא מותח את רגליו קדימה. "חלק מהייחוד של שנות השישים והשבעים", הוא אומר, "היה בזה שאף אחד לא רצה להיות כמו מישהו אחר. גם אם הושפעת ממישהו שהיה לפניך, לא ניסית לחקות אותו, אלא להביא משהו משלך. אחר".

כך אנדרסון מתקומם כשאני מונה את ג'טרו טול בין להקות הרוק המתקדם שעיצבו את טעמי והשפיעו על חיי, פינק פלויד, ג'נסיס, יס, ג'נטל ג'יאנט. "אנחנו לא היינו חלק מזה", הוא אומר, "לא היינו פרוגיים. עשינו יצירות, נכון, אבל זה תמיד בא מפולק ובלוז ותרבות אנגלית עתיקה. אין שום קשר בין ג'טרו טול, נגיד, לבין אמרסון, לייק ופלמר".

נניח. למה להתווכח. ג'טרו טול התחילו את הדרך בסוף שנות השישים. ב-1968 יצא הראשון שלהם. ואז תוך 12 שנים הם הוציאו 12 אלבומים – לא כולל תקליטים בהופעות חיות – ובעיקר חרשו את העולם. ואחר-כך ראיתי אותם בהופעות. שוב ושוב.
בביקור הראשון ב-1986 הם הופיעו בפארק הירקון. ב-1992 הם הגיעו לבריכת הסולטן בירושלים. "מקום יפהפה", נזכר אנדרסון, "אבל אני מעדיף להופיע באולם סגור". בפעם השלישית הוא אכן עשה זאת – באולם הסינרמה בתל-אביב בנובמבר 2000 נתן ההרכב מופע מושלם, לכל הדעות, שסחט תשואות ומחמאות מהקהל ומהמבקרים כאחד. אנדרסון מלא מרץ מתמיד, מרואיין נלהב, אינטלקטואלי ומלא חן. "אני אוהב להופיע", הוא אומר לי, "לכן אני גם לא מתעייף".

יש חומרים שאתה מבצע כבר 30 שנה. לא נמאס לך?
"זה נשמע אולי מוזר, אבל לא. יש לנו בנק עצום של שירים, ובכל הופעה אנחנו יכולים לבחור מה אחרי אנחנו מנגנים הערב. יש הרבה חסרונות בלהיות אמן זקן (צוחק), אבל כמות השירים שעומדים לרשותך היא דווקא יתרון של הוותיקים".
ג'טרו טול הצליחה לגבש המון סמליות במופעים שלה בזכות הופעתך יוצאת הדופן. הזקן הגדול, הנגינה על רגל אחת. כל הופעה היתה גם חצי מיצג אמנותי.
"עד שנות השמונים זה היה נכון. עשינו חגיגה וקרנבל מכל הופעה. הקהל אהב את זה, ואני הייתי מאוד בתוך העניין. בשנים האחרונות אני משקיע את רוב האנרגיה דווקא במוזיקה עצמה".
– איך אתה שומר על כושר?
"אני לא עושה שום דבר מיוחד חוץ מלהופיע. זה הכושר הכי טוב".
– הקהל מתבגר איתכם, או שיש גם קהל צעיר?
"יש קהל צעיר שמגיע, אבל גם הוא מעדיף את הקטעים הישנים הקלאסיים, שהקהל הנאמן שלנו מאוד אוהב, כמו 'אקוולאנג', 'שירים מהיער', 'צעיר מכדי למות, זקן מדי לרוקנרול' ו'סוסים כבדים'.

בשנים האחרונות, חוץ מאלבומים של ג'טרו טול, יצאו גם אלבומים שעליהם חתמת כאיאן אנדרסון. אבל הרי ג'תרו טול זה תמיד אתה. אתה כותב, אתה מלחין ואתה שר הכל.

"זה לא מדויק. בלהקה, בכל זאת, יש אנשים שמחויבים לה, ויש להם דעות שאני צריך להתחשב בהן. כשאני מקליט אלבום סולו אני לא שואל אף אחד כלום. אני עושה בדיוק מה שאני רוצה".
מכרתם יותר מ-60 מיליון אלבומים ברחבי העולם והופעתם 3,000 פעם ב-40 מדינות . אתה לא מרגיש שאין לך יותר לאן להתקדם?
"לגמרי לא. האלבום הכי טוב שלנו עדיין לא הוקלט. זו תמיד התחושה שלי. אני לא עושה את זה בשביל הכסף, יש לי מספיק כסף מחוות לגידול סלמונים בסקוטלנד ומהשקעות פיננסיות נבונות שעשיתי, אני ממש לא מופיע בשביל הכסף אלא מפני שאני חותר לכבוש פסגה נוספת שעוד לא הגעתי אליה ".
באמצע שנות השבעים הוצאתם אלבום עם שם מלא משמעות: "צעיר מכדי למות, זקן מדי לרוקנרול". חלפו 25 שנה ואתה ממשיך.
"כשכתבתי את זה הרוק היה בקושי בן 20 שנה. עכשיו הרוקרים הגדולים בני 60 ויותר, חלקם מצוינים וחלקם פתטיים. זה כבר לא קשור לסגנון, אלא למהות ולמשמעות הדברים שהם עושים. זקן מדי לרוקנרול זה לא עניין של גיל כרונולוגי".
עולם המוזיקה השתנה לחלוטין. תוך זמן קצר לא יהיו יותר אלבומים כמוצר פיזי. נראה שבעולם החדש מי שיוכל לשרוד הם רק אמנים כמוך, שלא מפסיקים להופיע.
"אז למזלי אני בצד הנכון של המתרס. אף פעם לא הפסקתי להופיע ואני מקווה שגם לא אצטרך להפסיק מסיבה כלשהי".
– החלום האולטימטיבי של אמן – למות על הבמה.
"זו רומנטיקה זולה. לא למות על הבמה, אלא אחרי שנגמרה ההופעה. הקהל שילם, והוא צריך לקבל את ההופעה שלו ולא את הדרמה".

(ראיון משנת 2000, צילום למזכרת ממצלמת הפולרואיד של איאן אנדרסון).

הטרילוגיה, 1977-1979

"20 שנה שלא ראיתי פרפר". אריק איינשטיין מדבר 1997

1997

הייתי בן 10. השנה היתה 1974. אמא ואבא לקחו אותי לראות את "זמנים מודרנים" של צ'רלי צ'פלין בקולנוע לימור. רצה המזל, ולקולנוע נכנסו אורי זוהר ואריק איינשטיין.

"לך, בועז", עודד אותי אבי, "בקש מהם חתימה".

צעדתי בלב דופק ובידיים רועדות, הבטתי בשני הגברים הגבוהים ושאלתי את איינשטיין בקול רועד מהערצה: "סליחה, אני נורא אוהב את השירים שלך ויש לי את כל התקליטים שלך בבית…אתה מוכן בבקשה לתת לי חתימה?"  

אורי זוהר הביט בי בזעף. "לך מפה ילד. אתה לא רואה שאנחנו עסוקים? באנו לראות סרט".

מבויש ומבוהל הסתובבתי ופניתי ללכת. ואז שמעתי את הקול העמוק, המוכר של אריק: "אורי, למה ככה? הוא ילד…." ופנה אלי: בוא, ילד, בוא. אני אחתום לך, איך קוראים לך?", וחתם: "לבועז החמוד, מאריק איינשטיין".

 25 שנים אחר-כך ליוויתי אותו שבוע עם סיום העבודה על "לאן פרחו הפרפרים".  הייתי כתב מגזין בידיעות אחרונות ועורך-משנה של 7לילות והוא עדיין מלך הזמר העברי, סבא לשמונה נכדים, עם אותה כריזמה. הכתבה שפורסמה ב-1 באוגוסט 1997 עוררה רעש גדול (זו היתה הפעם היחידה ב-10 השנים שעבדתי בידיעות אחרונות שקיבלתי מחמאה כלשהי מעורך העיתון), אבל רק בשל מה שנתפס כסנגוריה של אריק איינשטיין על ראש הממשלה נתניהו. כמה חבל שהפסקה הזו ניצבה כמשקולת למרגלות הראיון כולו. הראיון הזה עם אריק איינשטיין, בעיני, הוא הרבה מאוד יותר מהפסקה הזו על נתניהו. קראו ושפטו בעצמכם.  זו הפעם הראשונה שהטקסט הזה עולה במלואו לרשת. איינשטיין על נשמתו המתענה, על הניתוק מאורי זוהר, היחסים עם בנותיו החרדיות, על העוול שעושים לביבי, על האנשים היקרים שמסמנים את האור בקצה, על שנאתו לקאוורים שעושים לשירים שלו, על ההחמצות הגדולות של חייו, פורנוגרפיה וחיזור, ועוד ועוד.  איינשטיין מדבר על הכל

מאת בועז כהן 

ARIK 1997 CATAVA-SHORT

אריק איינשטיין דווקא רצה לעשות אלבום כיף. מלא שמחה וצהלה. אבל 'לאן פרחו הפרפרים' אלבומו המשותף עם שם-טוב לוי שיוצא היום לחנויות, למרות רגעי החום והאהבה שעוברים בו, מותיר אותך נוגה ותוהה. איינשטיין עייף. זה ניכר לעין. האיש נטול אנרגיה לחלוטין. אין לו כוח. אין לו חשק לכלום. סע לחו"ל, אמרתי לו. תנוח קצת. "השתגעת?" הוא מגיב מיד. "20 שנה לא יצאתי מהארץ. כשאני רוצה להירגע אני נוסע לגולן, לגליל.  זה חוץ לארץ בשבילי".

הוא לא בדיכאון. לא. הוא פשוט עייף. "היום", הוא אומר ברצינות מבודחת, "אפילו לקום מהכורסה ולהיכנס למטבח לעשות קפה זה דורש ממני החלטה. ואין לי כוח להחליט". וכשאני שואל אותו אחרי כמה ימים – איך אתה מרגיש, אריק? הוא עונה לי: "אני תמיד קצת חולה, ובזמן האחרון במיוחד".

האלבום החדש 'לאן פרחו הפרפרים' מעביר היטב את התחושות הללו. "ירדו עלי נורא פעם", הוא נזכר ומושך עוד סיגריה מהקופסא, "כששרתי 'הו ארצי מולדתי את הולכת פייפן' אבל כמה חודשים אחר-כך פרצה האינתיפאדה. התחושה שלי של 'מה יהיה, מה יהיה' היא לא חדשה. היא הולכת איתי כבר 15 שנה מאז מלחמת לבנון. מה אפשר לעשות, אני לא יודע. הרצון הבסיסי שלי הוא לא להיות בדיכאון. למרות כל הכאב שאנחנו עוברים כאן. אני מקווה שלא יצא לי אלבום מדכא מדי".

הוא לא מדכא. הוא צובט בלב.

"עם זה אני יותר שלם. גם דברים כואבים צריך לדעת להעביר באופן שלא ישאיר את המאזין הרוס על הרצפה.

*

בגיל 58, אחרי 45 תקליטים ב-40 שנות קריירה עדיין יש לו קהל עצום ונאמן שממתין לאלבום חדש שלו. האחרון 'יש בי אהבה'  נמכר בלמעלה מ-100 אלף עותקים.  25 שנה מפרידות בין האופטימיות של 'אני ואתה נשנה את העולם' לבין אוקיינוס הדמעות הגודש את 'לאן פרחו הפרפרים'.  "וגם את כמו כולם שאיבדו את דרכם תחפשי איזה אור בחושך", הוא שר ב'האור בקצה' שהלחין לו יהודה פוליקר. "רחובות שטופים בבכי, הדמעות זולגות על לחיי" הוא שר ב'שלום חבר' שכתב רוטבליט. "ועכשיו קודרים שמיה, עננים ירדו עליה, היא חורקת בשיניה, מסתירה את דמעותיה" ('זה פתאום נפל עליה'). והאלבום מסתיים במלותיה של לאה גולדברג: "שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את פניו…הבהבה גם דמעתנו, עד שבאה רוח ערב".

איינשטיין מסביר: "פרפרים הם סמל לאהבה, יופי, חופש. גם פרפרי בטן, ריגושים, הם פרפרים. אבל הפרפרים פרחו מכאן. אנשים שפעם היו קרובים, התרחקו. דברים שהיו כאן, אינם עוד. נשארו האכזבות, תחושות ההחמצה. דווקא התעייפתי מלהיות עצוב, כואב ומיואש ורציתי לעשות תקליט של כיף. התחלנו לעבוד וארבעת השירים הראשונים, כמו שהם מופיעים באלבום, באמת היו מלאי אהבה. ואז התברר לי שאעשה שקר בנפשי אם אעשה עוד אלבום של שירי אהבה, בזמן שהנשמה שלי מתענה".

מה גורם לך לעינוי הזה?

"מה שקורה בארץ כלפי חוץ ומה שקורה בפנים, בינינו. אני מיואש לגמרי מהקיטוב הזה. הפירוד בין החלקים השונים בעם נראה לי לפעמים בלתי ניתן לגישור. קשה לי בארץ מתחרדת והולכת. קשה לי עם השנאה האיומה בין שני המחנות, הדתיים והלא-דתיים. המילה 'חילוני' מפריעה לי. אני לא סובל אותה כי היא מעוררת אסוציאציה של חול לעומת קודש, כאילו לדתיים יש מונופול על הקדושה. לי יש הרבה דברים שהם מקודשים לי. אני רוצה להיות חף ממליצות אבל כבוד האדם קדוש לי, וגם האהבה קדושה בעיני".

LEAN

אשתך הקודמת אלונה, שתי בנותיך שירי ויסמין וגם חברך הטוב ביותר אורי זוהר חזרו בתשובה לפני 20 שנה. במשך כל השנים שחלפו מאז היה איזשהו רגע שחשבת להצטרף אליהם?

"לא. בחיים לא. אף פעם. יש בי פליאה גדולה איך בכלל אפשר לחזור בתשובה כשיש ניגוד כל-כך גדול בין החיים השוטפים מול מה שהדת מציעה. כל כך הרבה צדיקים שרע להם ורשעים שטוב להם. אינספור אסונות שיורדים על אנשים דתיים ולא-דתיים, מבלי להבחין ביניהם, ועל ילדים תמימים. אחרי שאני רואה את כל זה קשה לי לומר – ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך…קשה לי. מישהו אמר לי פעם משפט חכם: 'אני מאמין רק במה שאני מבין'. אני לא מבין את הדרך הזו שהדתיים מציעים. לא מבין אותה".

מאז רצח רבין אתה לא אותו אריק.

"שבוע לא הפסקתי לבכות. הזעזוע היה כל-כך נורא ואמיתי, שנשבעתי לעצמי לא לשכוח. לעולם לא לא לשכוח את זה. אני זוכר מישהו מההתנחלויות שבא ועמד עם שלט 'אני מתבייש' וכבר אז הרגשתי שהרצח המחריד הזה ירדוף אותנו עד המוות. תראה, כבר שנתיים שאנחנו באבל. החיים נמשכים, אבל הם לא נמשכים אותו דבר. אז תשאל אותי מה אני מציע? אין לי הצעות. אבל החיים לעולם לא יהיו מה שהם היו לפני שלוש היריות ההן".

ונשבעת לא לשכוח.

"לא לשכוח ולא לסלוח. לעולם לא. חברים אומרים לי לפעמים, 'עזוב, אתה משכנע את המשוכנעים', ואני אומר – לא נכון. גם המשוכנעים צריכים שיזכירו להם. זקוקים שיזכירו להם שלא ייתנו להם לברוח מהאמת, ממה שקרה, מהצער. כאב מתקהה עם הזמן ואז מאבדים את האמת.

אני רוצה לספר לך משהו. אחרי תאונת הדרכים הנוראית שעברתי פעם, הייתי חמור גדול בן 42, שכבתי בבית חולים חצי מת, ואני זוכר ששיננתי לעצמי – 'אל תשכח את ההרגשה הנוכחית שלך, את כל האהבה שמרעיפים עליך'. משה איש כסית, שהיה נשמה אמיתית, זהב, ישב ליד הדלת, ענק טוב לב כזה, ויום ולילה שמר עלי ולא נתן לאנשים סתם להיכנס, וכל הזמן דאג להרטיב לי את השפתיים עם מטפחת רטובה שהוא היה סוחט. אלה דברים שאסור לבן אדם לשכוח, ואני לא שכחתי".

* * *

איינשטיין לא שוכח כלום. הוא יודע לספר בפרטי-פרטים אירוע שקרה לו בטיסה עם אורי זוהר לביר-גפגפא לפני 30 שנה, כשחשב שנקלעו לנחיתת-אונס באמצע המדבר, הוא מזכיר מהלכי כדורגל ממשחקים של הפועל תל אביב משנות השבעים ומצטט שירים של לאה גולדברג ופתגמים בערבית. אבל במיוחד הוא זוכר כל מילה שנכתבה עליו בעיתון, לטוב ולרע.

למה מרגיז אותך מה שכותבים עליך? אתה מיתוס. מצליח. משמיעים בלי סוף את השירים שלך, החדשים והישנים. יש לך חברים, משפחה, אהבה.

"יש בי רגישות מאוד גדולה לעוול. אי-צדק עקרוני מרגיז אותי. ואז אני ממש רותח. העיתונות היא מכשיר חשוב, שבלעדיו אי אפשר היה לנהל כאן דמוקרטיה, אבל יש עיתונאים שמכערים את המקצוע. כתבו, למשל, שאני ושלום חנוך לא מדברים. זה לא נכון. לא הבנתי מאיפה הביאו את זה".

אולי משום שמאז 'חמוש במשקפיים' ב-1980 הוא לא כתב לך אף שיר ולא שיתפתם פעולה ב-17 השנים האחרונות.

"אז מה? תמיד אהבתי את שלום, מעולם לא הפסקנו להיות חברים ולא ניתקנו קשר. פשוט באיזשהו שלב כל אחד מאיתנו הלך לדרך אחרת. הוא חצב את דרכו ברוק ואני פניתי לכיוונים אחרים. עכשיו, עם העבודה על האלבום, התחברתי מיד ל'שלום חבר' שרוטבליט כתב ושלום הלחין. זה אירוע נדיר מאוד, כי לעתים רחוקות מאוד אני לוקח שיר מוכן ממישהו. אני תמיד מעורב בכל שלבי היצירה של שיר חדש שאני עומד לבצע. אבל יש מקרים כמו 'לבכות לך' שאביב גפן נתן לי לשמוע וזה תפס אותי מיד".

בין הכתיבה של השירים לבין הכניסה לאולפן להקליט אותם חולף הרבה זמן. איך אתה שומר על הרגש בשירה?

"כששלום סיים להלחין את 'שלום חבר' עברה בי צמרמורת איומה בכל הגוף. הייתי על סף אי-יכולת לשיר. היה בי רצון להירגע זמן כלשהו עד שאוכל להקליט אותו. הקלטות זה הרבה עבודה טכנית. אני נכנס לחדר, מצד אחד אני שר מנהמת לבי, מצד שני הטכנאי באולפן. היה קשה, אבל הייתי מוכרח לשמור על ההרגשה שהיתה לי בשבוע שאחרי רצח רבין. רציתי לשיר פשוט. חודר. שים לב שיש חידוש גדול באלבום הזה. בפעם הראשונה ויתרתי לחלוטין על הרי"ש היפה, הגרונית, כמו שלימדו כאן דורות של זמרים לשיר. החלטתי הפעם להיות טבעי. לא לנסות לשיר יפה, אלא הכי טבעי בעולם. בשבילי זו התקדמות ופריצת דרך".

אתה בן 58. אתה מרגיש שאתה מזדקן?

"אני לא מרגיש צעיר. בכל זאת, חביבי, אתה מדבר פה עם סבא לשמונה נכדים…כולם משירי, בתי הבכורה, שתהיה בריאה".

איך הקשר ביניכם?

"טוב מאוד. האהבה מצליחה לגשר על הפער שבין העולמות. ראיתי תכנית טלוויזיה על משפחה שבה הילדים חזרו בתשובה ולא באו לבקר את ההורים, כי הבן טען שאמא שלו הולכת עם שמלה בלי שרוולים בקיץ. זה קרע לי את הלב. זו אמא שלך, מניאק! אתה מתכחש להורים שלך?! אני טוען שמה שלא יהיה, אסור שזה יקרה. אסור להפנות גב. אצלי, למזלי, זה לא קרה. אני נפגש הרבה עם בנותיי החרדיות, כי או שיש לידה, או שיש ברית, או בר-מצוה, או חג כלשהו. לא חסרות הזדמנויות".

ועם חברך-מחותנך  אורי זוהר אתה נפגש?

"ככה סתם? לא. אנחנו רואים אחד את השני רק באירועים משפחתיים, כי בכל זאת יש לנו נכדים משותפים".

הוא לא מרים טלפון, סתם ככה?

"איפה…אני לא מעניין אותו בכלל. המרחק בינינו הרבה יותר גדול מהמרחק שבין דירתי שבתל אביב לשכונתו החרדית בירושלים".

וזה כואב לך?

"בועז, כשתגיע לגילי תראה שכשאתה מתבגר האכזבות לא כל-כך חריפות וגם השמחות די מצומצמות. מתחילה תקופת המסקנות. אתה משתדל להצטער כמה שפחות ומנסה לשמוח ממה שאפשר".

תגיד, מה משמח אותך באמת?
"אשתי האהובה, ילדיי האהובים, וספורט כמובן".

ספורט עושה אותך מאושר?

"הוא נותן טעם לחיי, צובע ימים אפורים בגוונים אחרים. כשאני מתעורר בבוקר ויודע שבערב יש איזו אליפות אתלטיקה או משחק כדורסל באן-בי-איי או משחק כדורגל בגביע אירופה, כל היום שלי נראה ומרגיש אחרת.

אתה אוסף בסלון את החברים, וצועק בהתלהבות?

"חס וחלילה. ספורט אני רואה רק לבד. כשבאים חברים אי אפשר להיות מרוכז במה שקורה על המסך. שניה מסיחים את דעתך, והפסדת מהלך מדהים. המשפחה שלי יודעת עם איזה משוגע יש להם עסק ויש לנו יותר ממכשיר טלוויזיה אחד בדירה, ככה שאין בעיות".

מה אתה עושה כל היום, בעצם?

"עובד על שירים חדשים או שאני מתעסק בענייני, בתוך ביתי. אני הכי אוהב להיות בבית".

לילדים כיף. אבא נמצא כל הזמן סביבם.

"דינה בת שבע ואני איתה הרבה. כן. אמיר כבר בן 15, ומי רואה אותו בכלל?….הוא עם החבר'ה שלו, חוגג, יורד לאילת, מסתובב עם בחורות. ..מה אני אגיד לך, כשאני רואה אותו אני מרגיש זקן. הצעירים האלה חיים בקצב מטורף. אנחנו, הדור שלי, בגיל 24 התחלנו להסתכל על העולם סביבנו. להתחיל להבין מי נגד מי, ליהנות, לחגוג קצת. היום בגיל 15 הם כבר בתוך איזושהי אינטנסיביות מטורפת. אני חושב שהבן שלי, כמו כל בני גילו, נולד לעולם של סדום ועמורה. וקשה להם להתמודד עם שפע הפיתויים".

 * * *

אף אחד לא יחשוד באיינשטיין בהשתייכות לצד הימני של המפה הפוליטית ולכן היה מפתיע לשמוע אותו מסנגר דווקא על בנימין נתניהו, ראש הממשלה. "לא הצבעתי לו, בדעותיי אני רחוק ממנו, והוא עשה טעויות. עם זאת נוהגים איתו באי-צדק נורא. מתעללים בו ואני פשוט מזועזע מעוצמת הזלזול והשנאה שמפגינים כלפיו. עד כמה אפשר למצוץ לו את הדם, ברכילויות מזויינות, בתאווה שכזו? גועל נפש! עד כמה גדולה תאוות ההכפשה? עד לאן אפשר ללכת עם הכניסה לחדרי החדרים, למיטה, לתחתונים שלו? זו זוהמה. אני חושב שאיבדו את הצפון גם בטיפול באריה דרעי, ואני שואל: איפה החוק? האם צריך חוקים נוקשים שיגבילו את התקשורת, אבל ישמרו על כבוד הפרט, או שצריך לדבר ללבם של כתבים ועורכים? זה מאכזב אותי".

מה הכי מאכזב אותך?

"זה לא שפעם היה כל כך טוב, אבל פעם לא היה כל כך רע. לא היו גילויים של זוועה. תראה, אני גר בתל אביב מאז שנולדתי. בחיים לא עזבתי אותה. אבל היא משתנה לרעה כל הזמן. כבר 20 שנה שלא ראיתי פרפר בתל אביב. אין יותר מדרכות, רק מכוניות בכל מקום, ובתור הולך רגל זה משגע אותי. כמות החרא שברחובות מזעזעת. העיר מזוהמת. מטונפת. רציתי לכלול שיר באלבום  'מפלס דרכי / בין ערימות החרא / במעלה רחוב חובבי ציון'. בכל מקום מוקשי נעל. זבל. טינופת".

איך אתה רואה את ישראל של 1997?

"כמו חנות שחלון הראווה שלה איום ונורא אבל הוא לא מעיד על מה שיש בחנות. יש בארץ אנשים צנועים. יפים. טובים. לא תמיד שומעים אותם ומודעים לקיומם. לפעמים אני פותח רשת א', ואיזה תענוג! היום משום מה המילה יפה-נפש או אינטלקטואל נחשבות לקללה. אבל יש בארץ הרבה חובבי מוזיקה וציור ותיאטרון, וזה שאין לזה רייטינג – עוד מילה איומה – לא אומר שצריך להתעלם מהם. אני לא מתפלא שיש גל כזה של חזרה בתשובה. כי צעירים שמחפשים עומק הולכים אל הדת.  לא משום שהם יודעים מה הם רוצים, אלא בגלל שהם משוכנעים במה שהם לא רוצים. הפריצות, הרוע. הרדיפה אחרי קריירה. הכוחנות.

סתם דוגמא אני אתן לך. אולי אני תמים. אולי אני באמת כבר זקן, אבל אני פותח עיתונים ולא מאמין למודעות שאני רואה 'קרע לי את התחת', 'אני רוצה למצוץ לך', מה זה.??! אין לי כלים להתמודד עם זה. בשנות השישים והשבעים היתה תמימות והרבה יותר ארוטיקה בין גברים ונשים. היום הכל חשוף, גס ובוטה. הפכו את הריגוש הכי עצום בעולם לפורנוגרפיה דוחה, מסחר זול בסקס".

* * *

במשך שבוע שלם אני מתלווה לאריק איינשטיין לאולפן. למסעדה הקבועה שלו, כתר המזרח באבן גבירול. למשרדי 'המון הפקות'. לפגישה עם היח"צנית שלו מירי בן יוסף. באחד הימים בשבוע הזה אני מוצא את עצמי הולך עם אריק איינשטיין בשדרות נורדאו, מאבן גבירול ועד לים. בדרך אנחנו רואים פוסטר של גידי גוב, וזה מזכיר לי לשאול את אריק מה הוא חושב על הביצוע של גידי גוב ושלמה ארצי ל'עוף גוזל', אחד השירים המרעידים והמופלאים – והכל-כך מזוהים עם אריק איינשטיין.

אנחנו יושבים על ספסל בשדרה. איינשטיין זז באי-נוחות. מדליק לעצמו סיגריה. מותח את רגליו הארוכות והרזות, שמגיחות ממכנסיים קצרים וצבעוניים. "מה אני אגיד לך…", הוא אומר, וכבר למדתי בשבוע האחרון שכשאיינשטיין מתחיל משפט ב'מה אני אגיד לך' ברור שהוא לא מרוצה ממשהו.

תגיד. תגיד.

"גידי זמר נהדר. זמר נפלא. אבל אני לא אוהב שנועצים שיניים בשירים שלי".

לאחרונה בני שמעוני וזהר צברי הקליטו גרסה מזרחית ל'אני ואתה'.

"אז מה אתה רוצה שאני אגיד על זה?"

רוקפור הוציאו אלבום שלם, 'בחזרה לשבלול', שכולו שירים שלך. אני סקרן לדעת מה אתה מרגיש עם זה.

"בועז, יש לך תינוקת, נכון? אז איך אתה מרגיש כשמישהו זר פתאום בא ולוקח אותה, מרים אותה באוויר ומנשק אותה? אתה מרגיש לא נוח, נכון?"

נכון מאוד.

"אז זהו זה. כל שיר שלי הוא תינוק כזה. וגם אם אחרים באים אליו מתוך אהבה, עדיין לא נוח לי שמלבישים אותו בבגדים אחרים. אבל מה שהכי גרוע זה שלפעמים מישהו לוקח שיר שלי והורג אותו ביד גסה, ובשיא החוצפה אפילו לא מתקשר לבקש רשות! נכון, זה חוקי – הוא לא צריך לבקש רשות, כי שיר שהקלטת הוא נחלת הכלל – אבל מה עם קצת נימוס? בכל זאת, אני כתבתי את השיר הזה ואני הקלטתי אותו והוא התפרסם בביצוע שלי. לא מבין את זה".

אני חייב לשאול אותך משהו שחשבתי עליו הרבה. אתה תופעה נדירה. תופעה די מדהימה. אמן שמוכר עשרות אלפי אלבומים, אבל מסרב בתוקף להופיע. 17 שנה שלא עלית על במה.

"זה נדיר, הא? …עכשיו כשאתה אומר את זה, אני חושב…הופעות.?  אני לא אוהב. זה קשה לי. גם כשעשיתי את זה בעבר הרגשתי רע כל היום שלפני ההופעה. אז באיזשהו שלב אמרתי לעצמי, אריק, בחייאת, בשביל מה אתה צריך את זה? אתה סובל. עזוב אותך מזה. והפסקתי".

אבל גם כשמצבך הכלכלי היה לא טוב, והציעו לך מיליון שקל נטו ביד להופעה אחת ויחידה בפארק הירקון, אמרת לא. למה?

"הציעו לי מיליון שקל, ואחר-כך אמרו לי – קח איזה נגנים שאתה רוצה, תשיר איזה שירים שבא לך, תקבל מיליוני שקלים – ואמרתי: לא. ככל שהסכומים שהציעו לי הפכו יותר דמיוניים ועצומים, ככה הסירוב שלי הפך יותר מוחלט. אני לא יכול לעשות את זה. לא יכול להופיע. אני לא מרגיש טוב עם זה. נקודה. כשהגעתי למצב כלכלי ממש רע עשיתי פרסומות. שנאתי את זה, אבל עשיתי, כי כבר הגיעו מים עד נפש. יש לי אישה וילדים לפרנס ויש לי אחריות לגביהם. לא היתה לי ברירה. תאמין לי שלא היתה לי ברירה".

העדפת לעשות פרסומות ולא להופיע תמורת סכום מטורף?

בדיוק ככה.

אז אין סיכוי שנראה אותך אי פעם על הבמה?

"לא. אין שום סיכוי כזה".

על מה אתה מתחרט שעשית בחייך?

"שני דברים עיקריים לא הייתי עושה, אם היו מחזירים אותי עכשיו לגיל 18 ונותנים לי הזדמנות שניה לחיות את חיי. לא הייתי מתחיל לעשן ולא הייתי מוותר על הספורט. הייתי אלוף ישראל, ספורטאי מצטיין, הבטחה גדולה, ואז נטשתי הכל התגייסתי ו….חבל. חבל מאוד".

היית מוותר על השירה, האלבומים הגדולים, הסרטים ששיחקת בהם, על 'לול'?

"אני לא יודע…יכול להיות….הריגוש שהעיסוק בספורט נתן לי לא דומה לשום דבר אחר.  ויכול להיות שגם הייתי יכול לשלב בין הדברים, איכשהו".

* * *

יומיים אחר כך, ברחוב, אנחנו נפגשים במקרה. "נו, סיימת כבר את הכתיבה שלך?", הוא שואל. אני עומד מולו והוא גבוה ממני בראש. אריק איינשטיין, אליל ילדותי, גיבור נעוריי, האיש הגבוה, היפה, הזמר הענק. גם עכשיו, אחרי שבוע שלם יחד, אריק איינשטיין מצליח להחזיר לי את תחושת הילד המתפעם, המעריץ, שביקש ממנו פעם חתימה. "זה לא יעבור לך אף פעם", מבטיחה לי מירי בן יוסף, אשת יחסי הציבור שלו. "אני עובדת איתו כבר 25 שנה, ובכל פעם שהוא מצלצל לי בדלת, נופל לי הלב מרוב התרגשות".

איך מצב הרוח שלך?

"אני מרגיש שאנחנו חיים בתקופה קשה ביותר, ומצד שני תמיד יש בי את הצד שאומר 'עזוב אותך, אל תהיה כבד, זה העולם, וככה זה בכל העולם, והמין האנושי בכלל הוא תמיד ככה'. אבל לא תמיד אני מצליח…"

אתה שר "יש אור בקצה המנהרה". אתה מאמין בזה?

"כן, כי במקביל לכל הצער והכאב אני פוגש הרבה אנשים יקרים בארץ הזאת. הרבה. זה נותן לי איזושהי תקוה, שאלה האנשים שיעצרו בסוף את המפולת".

 ARIK 1997 CATAVA 2

סוף

הראיון התפרסם ב"7לילות" של ידיעות אחרונות ביום שישי ה-1 באוגוסט 1997

מרק קוזלק על עשרת האלבומים שהשפיעו על חייו

 

יש מעט מוזיקאים בעולם שאני אוהב כמו שאני אוהב את מרק קוזלק. הוא שבה ושבר את לבי ב-1992, כששמעתי אותו לראשונה, באלבום הבכורה של להקתו רד האוס פיינטרס. זו היתה שנה קשה בשבילי, 1992, שנה שהסתיימה (שוב) בפרידה כואבת ובגירושים. השירים של קוזלק התאימו להלך הנפשי שלי אז. אחרי שעזבתי את הבית, נסעתי לשיקגו שם נפגשנו, קוזלק ואני, בליל חורף קר בבית קפה שהיה מכוסה כולו בשלג (רד האוס פיינטרס הגיעו לעיר הרוחות להופעה) ואני הייתי מאוד נרגש והוא היה מאוד לחוץ ולא סימפטי, הירבה להקניט אותי וענה בצורה לקונית על השאלות. הראיון איתו (שהיה אמור להתפרסם ב"ידיעות אחרונות") היה בשבילי סוג של טראומה, אם כי זה לא פגע ביכולתי להמשיך ולקנות תקליטים שלו ולהתרגש מהם עד דמעות.

אחרי 20 שנה סגרנו מעגל. קוזלק התראיין לי שוב. הפעם ל"הארץ". חוץ מהראיון שפורסם ב"גלריה", הנה לפניכם משהו שלא פורסם ב"הארץ". קוזלק סיפר לי על התקליטים שהשפיעו על חייו, ולדעתי מאוד מעניין לראות את הרשימה שלו. הנה, לפניכם, האיש שיופיע מחרתיים בתל אביב, מסביר למה ניל יאנג, דייויד בואי וג'ון דנבר התוו לו דרך.

 

 

פינק פלויד, אנימלז. 1977

הייתי בן 10 כשהתקליט הזה יצא. הוא מזכיר לי את הילדות, באוהיו. הזמן שהתחלתי להתחבר למוזיקה בצורה עמוקה במיוחד.  זה ה-אלבום של פינק פלויד, בשבילי. השילוב המושלם בין ספרות, מוזיקה ואמנות, בין טקסטים, וירטואוזיות של ביצוע ולחנים מפותחים.

 

יס, יס אלבום, 1971

אנשים סביבי חושבים שזה תקליט הבכורה של YES, אבל זה רק מפני שהם אמריקאים, ובארה"ב מכרו את זה ככה – THE YES ALBUM, למרות שהלהקה הוציאה לפני כן שני תקליטים באנגליה…אחת המחמאות הגדולות שקיבלתי היתה ממבקר אחד שהישווה את הנגינה שלי בגיטרה לזו של סטיב האו הגיטריסט של יס. השיר שלי  Blue Orchids לא היה יכול להיכתב אלמלא האלבום הזה של יס.

 

לו ריד, ברלין, 1973

התבקשתי להשתתף במופע הצדעה ללו ריד וקפצתי על ההזדמנות לתת כבוד לאמן שאני מעריץ ולאחד התקליטים החשובים של חיי. בחרתי לשיר שם את "קרוליין אומרת". לו ריד עצמו היה שם. זו היתה חוויה מיוחדת  לראות את האמן שכתב את השיר בזמן שאתה מבצע את השיר שלו, שגדלת עליו.

 

לד זפלין, פיזיקל גרפיטי, 1975

זה התקליט הראשון של לד זפלין שקניתי והוא השפיע עלי אפילו גוון העטיפה הוא משהו שניסיתי לשחזר מאוחר יותר באחד התקליטים של רד האוס פיינטרס. אלבום כפול שמשנה את הצורה שבה אתה מבין מוזיקה. גדולה אפית. יצירה עם רוחב-יריעה. השנים חולפות, ואני עדיין מוצא את עצמי בוהה בעטיפה בזמן שאני מקשיב למוזיקה ומגלה עוד צבעים ועוד גוונים ועוד רבדים.

 

ניל יאנג, עשור (אוסף) 1977

יש הרבה תקליטים של ניל יאנג שאני אוהב, אבל האוסף המשולש הזה הוא התקליט הראשון שלו שקניתי והיה שלי, ושמעתי אותו כל כך הרבה, שבסופו של דבר אני חייב לו. האלבום הזה מרכז 35 קטעים שניל יאנג הקליט במסגרות שונות, עם באפלו ספרינפילד, עם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, בהופעות ובאולפנים, מהשנים 1966-1976, אבל יש פה גם חמישה קטעים שלא הופיעו בשום מקום לפני כן. אני חושב שזו דרך נפלאה להכיר את מגוון היצירה של האמן הענק הזה, כי יש כאן טעימות מדברים שונים ומגוונים שהוא עשה בתחילת הקריירה שלו.

 

אנדרה סגוביה, Suite in Modo Polonico/Suite Compostelana

1967

זה התקליט שגרם לי לרצות לנגן גיטרה. מעולם לא היתה גיטרה שנוגנה יפה כל כך כמו באלבום  הזה של האמן הספרדי הענק הזה. תקליט שהעניק לי המון השראה. הנגינה האקספרסיבית של סגוביה, הדרך שבה הוא פורט, מעוררים בי רגשות עמוקים עד היום. לסגוביה היתה שאיפה, להפוך את הגיטרה לכלי שווה ערך באולמות הקונצרטים כמו הכינור והפסנתר, והוא הצליח, וזו עוד סיבה שאני מעריץ אותו.

 

דייויד בואי, אמריקנים צעירים, 1975

נסעתי לבקר את סבתא שלי בלוס אנג'לס, כשהייתי ילד, ושמעתי את התקליט הזה אצל אחד הילדים, השכנים. אני לא אוהב בדרך כלל כלי נשיפה, אבל בתקליט הזה אני אוהב אותם, וכאן גם דייויד בואי נטע בי את החלום להיות זמר, למרות שיש לי קול לא גדול. בתקליט הזה מורגשת האובססיה של בואי ל-Soul שחור והצליל הזה של פילדלפיה שולט פה. מכל התקליטים של בואי שיש לי בבית, את זה אני הכי אוהב.

 

מגנטיק פילדס,  The Charm of the Highway Strip 

לדעתי, חוץ מ"אושן ריין" של אקו והבאנימן ותקליט הבכורה של הקארז, אין עוד תקליט עם מקבץ של שירים טהורים כמו התקליט הרביעי של הלהקה הזו מבוסטון, מגנטיק פילדס, תקליט שיצא ב-1994. בפעם הראשונה שמעתי את האלבום הזה באוטו של חבר שהסיע אותי לאיזה סשן של הקלטות. זה הקסים אותי. שמעתי אותו שוב ושוב ושוב בחודשים ההם.

 

קאט סטיבנס, Teaser and the Firecat, 1971

התקליט הזה ממש מזכיר לי זמנים ישנים, בסן ג'רונימו, שם גרנו,  עידן התמימות, הפשטות, ואני  יושב ושומע מוזיקה עם החתולים, בתוך השקט. יש בתקליט הזה שניים מהשירים הכי יפים שהוקלטו אי פעם, רובי לאב ו-מון שאדו. חוץ מזה, קאט סטיבנס צייר את העטיפה היפה הזו לתקליט שלו, וזה מוצא חן בעיני.

 

ג'ון דנבר, מיטב הלהיטים, 1973

נולדתי בינואר 1967 באוהיו והזכרון המוקדם ביותר שיש לי ממוזיקה, זה של ילדה שעומדת ושרה שיר מתוך התקליט הזה, באיזושהי התכנסות משפחתית. זה היה רגע שנסך עלי כישוף. באותו רגע הרגשתי שאני גם רוצה לעסוק במוזיקה.  האוסף הזה מסכם את הקריירה של דנבר כגיבור אמריקאי עם גיטרה ומלודיות של זהב בשנים 1966-1973, ודווקא תקליט האוסף הזה השפיע על הרבה מאוד יוצרים שהגיעו אחר-כך וניסו לפעמים להתנגד לקסם של דנבר ולפעמים לנסות לפצח את הסוד.

 

עוד קריאה: בין השמש לבין הירח, מרק קוזלק משוחח עם בועז כהן (הארץ, 2.5.2012)

הפרא. ראיון עם ליאם גאלאגר

 

 (פורסם במוסף 7 לילות, ידיעות אחרונות, ב-14.12.1999)

 

 

 

אוהבים לרדת על ליאם גאלאגר. אומרים על הסולן של אואזיס שהוא ערס, טיפש ושעיר מדי, שהוא אלים ושתיין. יש המרחיקים לכת ומסבירים שהוא גם זמר לא-מי-יודע-מה. שהוא שר כל הזמן אותו דבר. לכלוכים.

למען האמת, אחרי שקראתי כל כך הרבה מילים רעות על מישהו, גם אם הקול שלו שימש כפסקול החיים שלי תקופה לא קצרה וליוו אותי לא מעט לילות לונדונים לפני שש שנים, הפחד התחיל לנגוס לי בנשמה. "ליאם גאלאגר 'המפלצת' הוא לא בדיוק האדם שתשמחו לפגוש בחצות הלילה בסמטה אפלה קצת אחרי שסגרו את הפאב" (NME ינואר 1999).

אבל הוא לא הרביץ לי. לא. הוא פתח לי את הדלת וישב איתי לשיחה ארוכה בסלון המעוצב בביתו שבשכונת הולנד פארק בלונדון, ואפילו הבנתי כמה דברים שקשה להבין מקריאת עיתוני מוזיקה בריטים, גם אם הם נחשבים ואמינים בדרך כלל.

וויליאם ג'ון פול גאלאגר נולד בספטמבר 1972 בשכונת בורנייג', מנצ'סטר. הוא איש פשוט, אבל נבון. חמום מוח, אבל לא יותר מאוהד כדורגל אנגלי מממוצע. מי שמבקש ממנו מצע פוליטי מנומק, לא פונה לאיש הנכון. ליאם הוא זמר, לא פילוסוף. חכמת הרחוב שלו ניכרת בעיקר ביכולת ההישרדות שלו. הוא שילם בהרבה כסף ובהרבה דמעות על השטויות שעשה בחיים. בנעוריו הוא פרץ למכוניות, מאוחר יותר הסתבך בקטטות. הרס חדרים בבית מלון. מעריץ של הלהקה שרדף אותו באובססיביות והתעקש לצלם אותו באוסטרליה חטף מליאם אגרוף בפנים וזכה ב-60 אלף פאונד בתביעה שהגיש נגדו. רעייתו של גאלאגר, השחקנית (לשעבר) פטסי קנזיט זרקה אותו מהבית פעמיים, כשחזר שיכור עד כלות והתדפק על הדלת, כשהוא מתחנן בבכי שתסלח לו.

הרקע החברתי-כלכלי של גאלאגר ניכר בכל מה שהוא עושה. הוא הצעיר מבין שלושת הבנים, אחרי נואל (שותפו ללהקה) ופול (המנהל הפיננסי של "אואזיס"). ומי שגדל במשפחת מהגרים אירית, בעוני מחפיר, בשכונה הכי גרועה במנצ'סטר של שנות ה-70 וה-80, שחטף מכות רצח מאבא שלו על בסיס יומי לא יכול לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב. יש לו שריטה במוח, לגאלאגר, אבל אי אפשר להתעלם מכל מה שהביא אותו בכל פעם לנקודת הפיצוץ. להתחככות עם העולם שתמיד מסרב להבין פנתרים זועמים, גם אם הם שרים כל כך יפה.

קבלו קלישאה פסיכולוגית: ליאם גאלאגר, מעבר למשקפי השמש הכחולים, האנרגיה העצבנית והידיים הגדולות שמתופפות על כל דבר בסביבה, הוא ילד שזקוק לאהבה. הבנאדם הוא ילד שמבקש חיבוק, ולא מצליח להבין למה מסרבים לו, לפעמים. בשלב מסוים בשיחה, כשהוא חשש שאיבדתי קשב, ליאם הניח את הבירה שלו על השולחן, ירד מהספה אל השטיח, החזיק לי את הידיים בעדינות של גיישה יפנית, ושאל אותי אם הבנתי את מה שהוא סיפר על אבא שלו. שככה יהיה לי טוב.

 

אין לי אבא, בשבילי הוא מת

 

אואזיס עובדת על אלבום חדש. "עומדים על כתפיים של ענקים", ציטוט מאייזיק ניוטון. גאלאגר משמיע לי קטעים שהוקלטו כבר. לא פורץ דרך, לא מעדכן את הצליל שהקנה ללהקה את המוניטין שלה, ולא ייחשב כאלבום הכי טוב שלה, אבל גם ככה אואזיס היא עדיין להקת הופעות מצוינת עם רפרטואר מפוצץ בשירים גדולים. "עבדנו על השירים בצרפת", אומר גאלאגר, "כי רצינו לשנות אווירה, להתרחק מאנגליה, ובפעם הראשונה יש גם שיר שלי בפנים, ליטל ג'יימס".

ג'יימס הקטן הוא הילד מנישואיה הקודמים של אשתך.

"כן, ואני אוהב אותו מאוד. אבא שלו (ג'ים קר הסקוטי, סולן להקת סימפל מיינדס. ב.כ.) לא רואה אותו הרבה ואני מתפקד כאב שלו. הוא מצליח להוציא ממני כל דבר שהוא רוצה. אני קונה לו כל מה שהוא מבקש ומשחק איתו. את השיר כתבתי לו אבל לא חשבתי להקליט אותו. באולפן, באחת ההפסקות, ניגנתי את זה לעצמי על הגיטרה ושרתי, ונואל אמר לטכנאי 'תקליט אותו, תקליט את זה'. לא חשבתי שזה שיר מספיק טוב, אבל נואל התעקש שנכניס אותו לאלבום".

יש לך עכשיו ילד משלך, כמו שאני רואה. בן כמה הוא?

"בן שלושה חודשים. קוראים לו לנון. לנון גאלאגר. זה מדהים שאני אבא, לא?! אני אפילו אבא די קול, אני חושב. לא מפריע לי שהוא בכוה ומעיר אותנו בלילות. אני אוהב אותו יותר משאני אוהב את עצמי".

אומרים שילדים להורים מכים עלולים להפוך לאבות מכים.

"לא! אני לעולם לא ארים אצבע על ילד. לעולם! אם זה יקרה לי אלוהים שיהרוג אותי. אני אתאבד. אני נשבע לך. אף פעם לא עשיתי שום דבר רע למישהו חלש ממני, ואני לא אעשה למשפחה שלי מה שאבא שלי עשה לנו".

רוצה לספר על זה?

"אני רוצה, כי האיש הזה, שהביא אותי ואת שני האחים שלי לעולם, הוא פושע. זה עצוב שבשביל לנהוג צריך רשיון נהיגה, אבל בשביל להוליד ילדים, לא צריך כלום, רק זין בין הרגליים ואישה שתסכים לעשות את זה איתך. אבא שלי היה מרביץ לנו בכל הזדמנות. הוא לא היה מרוצה מעצמו ומהחיים שלו, ואת הכל הוא הוציא עלינו. הוא היה מתנפל עלי עם אגרופים ודופק לי אותם בראש. פעם שיחקתי כדורגל ונקרעו לי הנעליים, אז הוא בעט בי בבטן ולא נתן לאמא שלי להגן עלי.

פעם יצאתי לבלות עם חברים בסילבסטר, והוא אסר עלי לחזור מאוחר. חזרתי ב-12 וחצי בלילה, והוא לא נתן לי להיכנס הביתה. היה קפוא בחוץ, שלג ורוח, והתחננתי בבכי 'אבא, אני אמות מקור בחוץ, תן לי להיכנס, בבקשה', אבל הוא סירב. ישנתי באיזה מחסן מסריח, ובבוקר עוד חטפתי סטירות".

אבל הוא עזב אתכם, בשלב מסוים.

"אבא שלי עזב את הבית כשהייתי בן 15. אחי הגדול נואל ואחי הקטן פול נשארו איתי ועם אמא. מצד אחד, זה היה אסון למשפחה, גם ככה לא היה לנו כסף, אבל אני הרגשתי שיותר גרוע לא יכול להיות. אמא ניסתה להתגרש ממנו עוד קודם אבל הכומר המזדיין אמר לה: גברת גאלאגר, את קתולית ואת אירית, איך את יכולה לרצות להתגרש בניגוד לרצון האל? כששמעתי את זה אמרתי לכומר: איזה אלוהים זה, אם הוא מסכים שאישה טובה ומסכנה וילדים שלא עשו שום רע בחיים שלהם יחטפו מכות רצח והתעללויות מגבר דפוק שלא שווה כלום?

הכומר ניסה להסביר לי, בחיוך, שאני לא מבין את דרכו של אלוהים. אבל אני, שהייתי בן 12, אמרתי לו: אם אתה באמת מאמין במה שאתה אומר, אז לא תראה אותי יותר בכנסיה שלך לעולם".

וזה מה שעשית?

"איבדתי את האמונה שלי בדת באותה תקופה. אמא שלי כל כך סבלה והכומר האידיוט הזה רק נדבק לכתבי הקודש של. דת היא משהו ביני לבין הדבר הזה שאפשר לקרוא לו אלוהים, או ישו או מוחמד, או מה שאתה רוצה. אני לא רוצה אף אחד באמצע, ביני לבינו (מצביע על השמיים). לפעמים פטסי מבקשת ממני ללכת איתה לכנסיה, אז אני הולך איתה, כי אני אוהב אותה, אבל אין לי שום רגש דתי".

את אבא שלך ראית שוב, מאז?

"הופענו בדבלין, לפני שנתיים, ואחרי שירדנו מהבמה בא המנהל של אואזיס ואמר לי 'ליאם, יש פה מישהו בשם תומס שרוצה לפגוש אותך, הוא אומר שהוא אבא שלך'. הסתכלתי עליו מרחוק ואמרתי לשומרים: 'תעיפו אותו מפה. אני לא מכיר את האיש הזה'.

זה היה אבא שלך! לא חשבת שאפשר להשלים איתו?

"אין לי אבא. בשבילי אבא מת, ואני לא יכול להשלים עם מישהו שלא קיים".

נו, באמת.

"נו, ברור למה הוא רצה לחדש את הקשר. עכשיו אנחנו מפורסמים, עשירים, גדולים, הבנים שלו. הוא רוצה להתגאות בנו, אבל אין לו במה להתגאות. הוא לא תרם כלום למה שאנחנו. אני הייתי צריך אותו כשהייתי קטן, את האהבה שלו, את ההבנה שלו. עכשיו אין לו מה לתת לי ושיילך להזדיין".

עם אמא שלך אתה בקשר?

"כן, הו כן! אני חייב לה הכל. אני מצלצל אליה כל יום. לפעמים פעמיים ביום. אני מבקר אותה הרבה. היא אישה יקרה, פגי".

 

יו גרנט הוא גבר אמיתי

 

ליאם גאלאגר ופטסי קנזי גרים בבית יפה בשכונת הולנד פארק, 200 מטר מתחנת הרכבת של נוטינג היל ומהאזו שבו צולם הסרט המצליח עם ג'וליה רוברטס ויו גרנט. גאלאגר קורא ליו גרנט "החבר הכי טוב שלי", ומספר שהוא ואליזבט הארלי גרים ממש בבית הצמוד. "זה נעים, אנחנו מטיילים הרבה בשכונה ומדברים. הוא וליז באים אלינו בערב, אחרי שהילדים נרדמים, לשתות ולעשן. הוא גבר אמיתי, יו".

מהו גבר אמיתי בעיניך?

"גבר אמיתי הוא גבר אמיץ. אחרי שהוא נתפס עם הזונה ההיא דיויין בראון, הוא לא ירד למחתרת ולא סיפר סיפורים, ובגלל שהוא נתן את האמת, והלך לג'יי לנו ודיבר שם בכנות על מה שהיה, אף אחד לא העז לזלזל בו והקריירה שלו לא נהרסה. אני אומר תמיד עשית משהו? תעמוד מאחורי זה. תשלם את המחיר באומץ. כמו גבר. אל תברח".

 

אתה שילמת הרבה פעמים את המחיר. אתה מבין בזה.

"היי, פטסי זרקה אותי מהבית פעמיים, כי הגעתי שיכור בלילה. היא לא נתנה לי להיכנס. הייתי צריך לישון במלון ולבכות לה שתסכים לקבל אותי בחזרה. היא נתנה לי צ'אנס פעמיים, וכשהיא היתה בהריון היא הזהירה אותי שאם אני לא מוותר על האלכוהול, היא תוותר עלי. להפסיד אותה ואת הילד שלנו היה איום יותר מדי גדול, והפסקתי לשתות.

ליאם מוזג לעצמו בירה נוספת לכוס גדולה, ורואה שאני מרים גבה ומחייך. "היי, מן, בירה! אף אחד לא מת מקצת בירה טובה!"

אז לא ממש הפסקת לשתות.

"אני לא דופק את הראש כמו פעם וסמים אני בכלל לא לוקח יותר".

איזה סמים עשית?

"חוץ מלהזריק לוריד הרואין, שזה מגעיל אותי, עשיתי הכל. מה שבא לי ליד לקחתי. כשהקלטנו את בי היר נאו הייתי כל כך מסומם, שאני לא זוכר כמעט כלום מתקופת ההקלטות. זה היה חלק מהענין של להיות פסיכדליה, אבל האמת היא שזה לא עזר לי לשיר יותר טוב. זה גם לא הפריע, אגב.

הרבה שערוריות נקשרו באואזיס. יש מלונות שבהם אתה אישיות-לא-רצויה.

"היו לי התפרצויות זעם פעם, שהסמים והאלכוהול רק עודדו אותן. כמה פעמים הרסתי חדרים בבתי מלון, למשל במלון 'קולומביה'. זרקתי טלוויזיה דרך החלון – והחלון היה סגור, שתבין – והשמדתי את כל הרהיטים. בדרך כלל זה קרה בגלל ויכוחים טפשיים עם אחי".

איך היחסים שלכם עכשיו?

"פעם ככה, פעם אחרת. אני אוהב אותו. הוא אח שלי שלי (ליאם מבטא את זה בניב מנצ'סטרי כבד: איי לוווווווווווווואב הים, הי'ז מיי ברוואדר). לפני חמש שנים הוא היה מעליב אותי והייתי מחזיר לו, ואז הצוות היה צריך להפריד בינינו, אחרי שכבר התגלגלנו על הרצפה, מרביצים באגרופים וצורחים. זה עבר. אני יותר נורמלי עכשיו".

 

אואזיס, אומר ליאם גאלאגר, אף פעם לא התיימרה להיות הלהקה הכי גדולה בהסטוריה.  "תמיד הקפדתי להגיד שאנחנו הלהקה השניה הכי טובה אי פעם, אחרי הביטלס". הרביעייה מליברפול של שנות השישים עדיין משמשת כמודל השראה וחיקוי למנצ'סטרים של אואזיס. גאלאגר: "אף פעם לא התביישתי להגיד שאני רוצה להיות בלהה שתצליח כמו הביטלס. אני חושב שאין טעם להיכנס בכלל לעסק הזה של הרוקנרול אם אתה לא מתכוון להיות הכי טוב והכי מצליח".

אתה עדיין מקשיב לתקליטים של הביטלס?

"בטח! בוא תראה … (הוא פותח את השידה שמתחת לטלוויזיה ושולף את כל תקליטי הביטלס ומציג אותם לראווה, בגאווה) וגם ללד זפלין, פינק פלויד וסקס פיסטולס. תראה, יש הרבה מפגרים שחושבים שהם המציאו משהו חדש. אין שום דבר חדש בכתיבת שירים. כל מה שתעשה, ג'ון פול ג'ורג' ורינגו עשו כבר לפניך".

כמעריץ ביטלס גם קראת לתינוק שלכם בשם המיוחד "לנון".

"לנון גאלאגר. נכון שזה יפה? יוקו אונו קראה על זה בעיתון, וכל התרגשה, שהיא שלחה לו ארגז ענק עם בגדי תינוק וצעצועים וגם ברכה יפה שהיא ציירה ביד. התקשרתי להודות לה. זה היה מיוחד לדבר עם האלמנה של היוצר הכי גדול במאה ה-20".

התקשורת לא אהבה אותה, אם לומר את האמת, וגם עליך התקשורת פה לא משתגעת.

"התקשורת יכולה להזדיין. הם הפכו אותי למפלצת. זו הסיבה שלא התראיינתי כמה שנים לאף עיתון בבריטניה".

אבל הרי אתה בעצמך מודה שעשית דברים קיצוניים. התקשורת לא המציאה כלום.

"בטח שהמציאה. כתבו שהרבצתי למישהו באוסטרליה, רק בגלל שהוא ניסה לצלם אותי. לא כתבו מה בדיוק הוא עשה. איך הוא רדף אחרי לכל מקום, הציק לי, דחף לי את המצלמה לתוך העין, ואיך ביקשתי ממנו לעזוב אותי חמש פעמים, והוא לא הסכים, ורק אז בסוף, נתתי לו אגרוף בפנים.  אם הוא רק היה מבקש יפה, הייתי מצטלם איתו, הייתי נעמד ונותן לו לצלם אותי, וזהו. אבל הוא לא ביקש. הוא היה גס וחצוף, וזה עלה לי הרבה כסף, הפיצויים ששילמתי לו. נכון שהתנהגתי בצורה גרועה לפעמים, אבל אף אחד לא ניסה להבין אותי. עיתונאים חושבים, הו, הנה כוכב רוק, הוא עשיר ומפורסם, אז אפשר לעשות לו הכל. זה לא נכו. חוץ מזה שאין לי באמת בעיות כלכליות היום, אני חי מאוד פשוט. אני גר בתוך לונדון, אתה רואה את הבית, זו דירה יפה לא איזו טירה מזוינת. אני הולך ברגל ברחובות. אני לא קונה רולס רויסים ולא שורף כסף על בגדים".

מה אתה לא יכול לעשות היום, כשאתה מפורסם?

"ללכת למשחק כדורגל של מנצ'סטר סיטי ולעמוד עם כולם, רגיל, ביציע, כמו פעם. אני מאוד אוהב לצפות במה שקורה על המגרש בזמן המשחק, כשאני בין כל האוהדים, והיום אני כבר לא יכול לעשות את זה, כל הזמן מפריעים לי לרואת את המשחק, מבקשים חתימות, פונים אלי בשאלות, רוצים להצטלם. אני לא יכול לראות בשקט את המשחק. ניסיתי להתחפש כמה פעמים, אבל זה מגוחך להדביק לעצמך שפם ולשים משקפיים, כשאתה בסך הכל רוצה לראות כדורגל. אז פשוט ויתרתי".

אשתך פטסי קנזיט הצטלמה לאחרונה בעירום מלא לשער המגזין ג'י קיו. מה דעתך על התמונות?

"אלה החיים שלה, הקריירה שלה והגוף שלה. היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. הייתי נבוך כשראיתי את העיתון, אבל אחרי רגע חשבתי שזה בעצם די יפה, שהאישה שלך נראית כל כך  טוב, חדשיים אחרי הלידה, אמא לשני ילדים שיכולה להצטלם ככה, זה יפה".

 

הכי אני שונא צביעות. הכי

במסגרת הפרויקט ליאם-רב-עם-כל-העולם גאלאגר רב עם להקת בלר ("דמון אלברן הוא נקניקיה אינטלקטואלית, ולא רוקר"), עם אלטון ג'ון ("הוא ביזה אתעצמו ואת זכרה של הנסיכה דיאנה בשיר העלוב והדוחה שלו") עם מארגני טקס פרסי הבריט (גאלאגר אונן עם פסלון הפרס בשידור חי) וגם עם רובי וויליאמס ("תצא כבר מהארון, רובי").

למה אתה עושה את זה? בשביל מה הפרובוקציות? חסרה לך תשומת-לב? אתה צריך יחסי-ציבור?

"תמיד היה לי פה גדול ואמרתי את האמת. צביעות היא הדר שאני הכי שונא בעולם, עוד מהילדות. ראיתי צביעות בכנסיה, בשכונה, במשפחה. שקרים וצביעות. ואחד הדברים שהערצתי בג'ון לנון היה היכולת שלו להגיד את האמת בפנים, בלי שום פחד. כשמישהו עושה שירים עלובים ובזויים, אני מרגיש צורך להגיב על זה. זה הכל".

בקרוב תצאו שוב לסיבוב הופעות עולמי. תגיעו לישראל מתישהו?

"אני מקווה שכן. הכי כיף להופיע במקומות משונים".

ישראל היא מקום משונה?

"בשבילי כן. המקום שישו נולד בו מוכרח להיות מקום מוזר".

ועכשיו תגיד, מהו השיר של אואזיס שאתה הכי אוהב?

"יש הרבה שירים של הלהקה שאני אוהב, אבל אישית, הכי גדול בעיני, הוא 'שמפיין סופרנובה'.  פול וולר בא לראות אותנו אז, באולפן, במהלך העבודה, והוא שאל את נואל – אולי אני אנגן פה משהו? – ונואל אמר לו, רעיון נהדר, תעשה סולו גיטרה חשמלית, ואני אנגן את האקוסטית. פול הוריד שם סולו נפלא וגם עשה לי קולות רקע. מבחינת השירה, לא להאמין איך שהוא הוקלט, בטייק אחד, ב-11 בבוקר, פשוט עישנתי סיגריה, שתיתי חצי בקבוק וויסקי, ואז ביקשתי מהטכנאי להקליט אותי. זה יצא כל כך טבעי ופשוט ומרגש. יש לי יחס מיוחד במינו לשיר הזה דווקא".