ארכיון קטגוריה: פאריז

הזמן הזה של השנה

paris winter

 

זה היה הזמן הזה של השנה, דצמבר, יום רצח לנון, יום הולדתו של ג'ים מוריסון, יום ההולדת שלי עצמי. היה קר אז, כשנסענו למזרח העיר פריז ואז הלכנו את כל העלייה לפר לאשז. כנראה בית הקברות הכי מפורסם בעולם.

השלג ירד במתינות רכה. הייתי לבדי, אז לקחתי את הזמן לאט. קראתי ספר של המשורר המקולל ז'ראר דה נרוואל "סילבי / אורליה", שתי נובלות, ויותר משנהניתי מהסיפור נהניתי מהעובדה שאני קורא את זה כאן, בצרפת, בפריז, ואין לי תאריך חזרה לארץ, ואין לי שום מחויבות לכלום.

כשאתה לבד, אתה לבד. ואין שום מחויבות ואין מי שיעיר אותך משקיעתך ואין מי שיבוא לכסות אותך בשמיכה. ירדתי לרחוב, פניתי מהכיכר לכיוון צפון-מזרח, עם ווקמן ושתי קסטות של פט מתיני/אל סטיוארט ושל YES/ג'טרו טול – מודד צעדים איטיים ברחוב דה לה רוקט, ריחות של אורז ותבלינים אסייתיים העלו בי געגועים, הזכירו לי את אמא ואבא, וחנויות בגדים משומשים, חלקם יפים (קניתי מעיל) וספרים יד שניה (קניתי ספר צילומים של אנרי קרטיה ברסון), ובכיכר ליאון בלום ישבה, עטופה היטב בצעיף צמר, אותה בחורה יפה שכבר פגשתי באיזו מסיבה של חובבי מדע בדיוני – סופי קראו לה? אולי. לא זכרתי – ובעצם במבט חדש היא לא הייתה כל-כך יפה, אבל היא כן הייתה מאוד חייכנית, ולא היה יפה בעיני יותר מהחיוך הנהנה שלה, צוחקת בלי בושה, בלי מבוכה – וככה נתקעתי שם לשעה, חושב אם ואיך בכלל, לעזאזל, להתחיל לדבר איתה, והיא עישנה וצחקה, וחבריה – אולי עדיין סטודנטים אולי בוגרים צעירים של הסורבון, הביטו בה בהערצה. הבנתי אותם. אבל יכולתי רק לחלום עליה. אז הלכתי משם.

ברו דה לה רוקט יש בית קפה נהדר. הוא בכלל לא בית קפה, בעצם, זו הפינה של רחוב גודפרואה קוואניאק, וזו חנות עוגות ולחמים, ג'וני וכריסטין אמרו לי שזו המצאה צרפתית שפשטה אל כל העולם חובב הבצק והפחממות, ובבולנז'רי ההוא עושים לך קפה אם אתה מבקש, אז ישבתי בפינה על כסא, הכל היה מאוד זול, ופשוט, והסתכלתי על הצילומים של קרטיה ברסון, ונזהרתי שהתקליטים שקניתי לא ייהרסו, ועם הסכין הרחבה מרחתי בנדיבות חמאה, ועוד שכבה של חמאה, על הבאגט, ושתיתי את הקפה לאט, ומזג האויר היה צלול וקר ובהיר ומשהו אופטימי נמסך בי והייתי מלא כמיהה, ותשוקה, וערגה למשהו טוב שיקרה, משהו סוער, בוער, מטלטל. רציתי שראשי יעלה בלהבות שהתקרה תעוף אל השחקים.

שירי האהבה הגדולים ביותר הם לעיתים קרובות שירים על הציפיה לאהבה גדולה – או געגועים לאהבה שהייתה ואיננה – ורק חשבתי לי , תירגע, הכל יבוא על מקומו בשלום, והאהבה תבוא, והתשוקה תבוא על סיפוקה, ואתה לא צריך הרבה כסף, רק מספיק כדי להמשיך לשתות כאן קפה ולאכול באגט עם חמאה ולקנות פה ושם ספר או תקליט, ולחיות מבלי להפריע לשלום הציבור והשמש שקעה מאחורי הקתדרלה.

 

פריז בערב2

 

מעלית לגרדום

עלי שלכת - פריז

עליתי על המטוס וטסתי לפריז והופתעתי לגלות שהיא לא מחכה לי בשדה התעופה. התקשרתי מטלפון ציבורי מחוץ לשארל דה גול. היא אמרה, "אנחנו צריכים לדבר". וכשבאתי, הייתה מתוחה ופניה חפויים.

"אני עוזבת אותך", היא אמרה.

אחזתי בידה.

"לא, לא…זה לא טוב…" – היא נאנחה.

שתקתי. משכתי ממנה את החצאית. היא נותרה בתחתונים צחורים, קטנים, חולצה ומגפיים. "זה לא מתאים עכשיו", מלמלה, אבל גופה דיבר אלי כדרכו, בשפה משלו.

"אנחנו צריכים להיפרד", לחשה אל תוך צווארי, ואני בלהט שגעוני מחפש את שדיה, ומוצא, ומעמעם את האור. "זו הפעם האחרונה", היא לוחשת בחושך, אבל אני לא שומע, והיא נאנקת כשאני נכנס אליה והיא חובקת אותי וצורחת כמו מעלית שמזנקת אל ראש המגדל, והיא מניעה את האגן ואני נוגע מנשק ומחבק ומלקק כל פינה בגופה, בנואשות ובתשוקה שממסכות את דעתי, אוקיינוסים של אש בתוך ראשי.

"פגשתי מישהו…." היא לוחשת, ואני שומע אבל רק דוהר יותר מהר והיא מניפה אל על את פלג הגוף התחתון, הולמת בי מלמטה למעלה, עיניה נעוצות בי כמי שהתבלעה עליה דעתה. "אתה טוב אלי, אתה טוב אלי, אתה יותר מדי טוב אלי, אני לא בשבילך, אתה לא מבין? אני לא בשבילך…", היא מייבבת וגומרת שוב, דמעות משני צדי אפה היפה, עיניה הכהות, עונג ורעב ויאוש ושגעון, דם טס בתוך העורקים ולהבות בחלציים וצריבות של קרח ואש, זו הפעם האחרונה, זו הפעם האחרונה, היא אומרת, אני יודע, זו הפעם האחרונה, ואני הופך אותה עם הפנים אל הקיר ובא מאחור והיא משתנקת אבל גם לוחשת "קח", וכשאני בתוכה היא מצמידה את שפתיה הצבועות אל הקיר, ומנשקת אותו, משאירה מזכרת ממנה מעל מיטתי, ואני גומר ובוער. ונופל אל תוך בור שחור של אובדן גמור. והיו גם אדים על החלון.

 

*

 

"הכול עובר, שום דבר לא חוזר", שר זמר ערבי בקול עמוק ומיוסר. למה היא הולכת, לאן היא הולכת, כאבתי, ונזכרתי, פעם, איך ישבתי על השטיח ברחוב הגדרות, ואמא שלי אמרה: הדברים הולכים להם בדרכם, וגם אנשים, וגם נשים. תן להם ללכת.

אבל אני לא רציתי לתת לה ללכת. התווכחתי עם המציאות. התחננתי לאלוהים. התרסתי נגד מהלך הזמן. שוכב שעות וימים ואז שבועות  שהצטרפו למספר חודשים על המיטה הגדולה וקם כדי להחליף צד בתקליט המסתובב, והסתובבו שם דונובן הסקוטי שקרא לי לנסות ולתפוס את הרוח וניק דרייק נסיך העצב והקסם, פיטר האמיל שר על החיים בתוך חדרו שלו ואני הייתי מבוצר בתוך חדרי שלי וצערי, נע ונד בין הקונצ'רטו הברנדנבורגי של באך לבין אריק סאטי וכל לילה, כמעט כל הלילה, חצבה את נפשי החצוצרה הלירית של מיילס דייויס מתוך פסקול הסרט "מעלית לגרדום", והתופים היו כהלמות הלב הכואב.

תנשמות לבנות עמדו על העץ וחיזרו בשריקות זו אחר זו. חתולים רדפו זה אחר זה בחצר. מדורת עצים. פינג'ן עם תה. רוח חזקה. החורף נגמר. היא לא חזרה אלי אף פעם.

 

פריז

 

 

ללכת עם סאטי (פאריז, חלק ראשון)

SATIE HOUSE - הבית של אריק סאטי

SATIE HOUSE – הבית של אריק סאטי

בבית זה גר אריק סאטי. המלחין הדגול סטראווינסקי כתב עליו – "אריק סאטי הוא האדם המוזר ביותר שפגשתי מעודי". אנשים שעבדו איתו העידו: "אריק סאטי בז לכסף ומזלזל במותרות. אין לו שום יחס לחומרנות וצבירת רכוש והוא מתעניין אך ורק באמנות, ברגשות ובפסנתרים". הנה הפסנתר בבית שלו, באונפלר.

maisons-satie

סאטי חי בעוני, מתוך בחירה מודעת. הוא סירב לשעבד את כשרונו המוזיקלי לעשיית כסף, למרות שהיה יכול. עד סוף המאה ה-19 היה סאטי מופנם, מרוחק, מהורהר, והאישיות הזו מתבטאת במוזיקה האגדית, הרומנטית, החלומית, המרגשת והאינטימית שיצר. בשנים האחרונות לחייו חי בדירה קטנה ולא הירשה לאף אחד להיכנס אליו הביתה. שם גם נמצא מת, ביולי 1925, ממחלת כבד. 

היה לי חשוב להיות בבית שלו. סאטי היה סוג של פאנקיסט פסנתר. אנרכיסט קלאסי. הוא קרא ליצירות שלו בשמות משונים. “טניס”, “גולף”, “בריכה”, "מוזיקת רהיטים", "עוברים משומרים"  ו"שלושה קטעים מוזיקלים בצורת אגס". סאטי מאוד אהב אגסים ובכל רחבי ביתו אפשר למצוא דימויים של אגסים.

maison-satie

פסנתר יש גם בקומה השניה של החנות המיתולוגית שקספיר אנד קומפני, שממוקמת על גדת הנהר, ממש מאחורי כנסיית נוטרדם. חנות הספרים המפורסמת שיש בה ספרים (באנגלית) חדשים (קניתי את "הקומיטמנטס" של רודי דויל, מתנה לקרובת משפחה ועוד ספר ילדים מאוייר לבתי) וישנים (השגתי עותק של ספר מצולם, שמתעד את פריז של תחילת המאה ה-20). יש פינת קריאה, פינת כתיבה (עם מכונת כתיבה ישנה) ופינת המוזיקה, פסנתר, תוים – ומי שיודע יכול לנגן משהו. בחרתי "שיר ילדים" של שומאן מתוך אחת החוברות, וניגנתי לבנות.

PLAYS PIANO IN PARIS 2013

שקספיר אנד קומפני. חנות הספרים האנגלית, על גדות הסיין

שקספיר אנד קומפני. חנות הספרים האנגלית, על גדות הסיין

מזג האויר היה טוב, רוב הזמן, וחם בחלק מהזמן.  אבל בצל העצים אפשר היה תמיד לנוח. בבתי הקפה הקטנים תמיד אפשר היה לקרוא. השילוב האולטימטיבי, קפה, קרואסון, ספר טוב, פריז, חופש.  קראתי הרבה. קובץ סיפורים מאקוודור, "על אהבה טירוף ומוות" של הוראסיו קירוגה, "רומן וינאי" העצום של דוד פוגל ו"לראות" של הרלן אליסון, הילד הרע של המדע הבדיוני, קובץ מוטרף ומלא דמיון, אופל וסרקזם. על הספרים עצמם ארחיב בהמשך. בינתיים אפשר לצפות וליהנות.

קירוגה. אכזריות ואימה

קירוגה. אכזריות ואימה

דוד פוגל הגאון, קפה וקרואסון

דוד פוגל הגאון, קפה וקרואסון

הרלן אליסון. "לראות". קובץ נדיר של סיפורים מלאי דמיון וחכמים משנות השבעים

הרלן אליסון. "לראות". קובץ נדיר של סיפורים מלאי דמיון וחכמים משנות השבעים

היות והתמקמנו בשדרות סן מישל פינת שדרות סן ז'רמן, בגדה השמאלית של נהר הסיין, הכל רחש ורגש סביבנו, ממול רשת חנויות התרבות של ז'ילבר וז'וזף, ספרים, חוברות קומיקס, חנות מוזיקה קלאסית, חנות ג'אז, בלוז וסול.  חקרתי אותן. יצאתי עם שני אלבומים של החלילן השחור יוברט לוז משנות השישים, אלבום של להקת פרוג איזי ליסנינג איטלקית מ-1976 (משהו מוזר, אבל בו-זמנית גם נעים) ואחד של פאנקדליק שלא היה לי.

אחר הצהריים של פאון

paris 1979

בלילות שמעתי וראיתי מוזיקה. בימים עברתי בכל מוזיאון שיכולתי להגיע אליו. בעיקר אהבתי את "מרמוטן", במזרח יער בולון. חבצלות המים של קלוד מונה. ביליתי שם שעות ארוכות של בהיה מיטשטשת ונמזגת, רציתי להיכנס אל תוך היצירות עצמן, אל תוך עולם הטבע שלהן. להפוך חלק מהן. פעמים רבות ביקרתי שם, בדרך כלל עם ווקמן וקסטה עם מוזיקה של אריק סאטי  או עם אותה היצירה האהובה עלי של פט מתיני ולייל מייס – המוזיקה באזניים והאמנות של מונה בעיניים. ימים של אמנות וקסם. מבעד לחלונות הרחבים נראו עצי היער הבולוני ובחדר האורחים שרר שקט. שולחנות וכסאות מתקופת לואי ה-14, תמונות עתיקות, פסלים, חפצי-אמנות, שטיחים תלויים על הקירות. סגנון ישן. מעין סלון ספרותי של צרפת מסוף המאה ה-19.

באחד מאחרי הצהריימים הללו היא התיישבה לידי. היינו לבד במוזיאון. היא עשתה לי סימנים של "מה-אתה-שומע", הורדתי את האזניות ונתתי לה להקשיב. היא חייכה, זיהתה מיד את השיר של בואי, "ביולי בראדרז", ואמרה – זה השיר שאני הכי אוהבת בתקליט הזה. היא לא היתה מאופרת כלל. אולי נגיעת שפתון קלילה, אך לא יותר. פנים נקיות, פשוטות וטובות.  משקפיים גדולים. שיער בהיר. אנגלית מצויינת. והיא היתה יפה מאוד. מאוד מאוד.

קבעתי איתה לארוחת צהריים באזור שקט, קרוב למרכז. שכונה נסתרת מאחורי ככר סן מישל, ליד המזרקה עם הפסל של מיכאל הקדוש, הנאבק בשני דרקונים.  היא חלמה על אפשרות ליצור מופע שהוא גם הרצאה וגם אמנות חוויתית. גם תיאטרון, גם מוזיקה וגם שיעור לקהל. אישה נמרצת, מהירת-מחשבה, חסרת-מנוחה, מתפוצצת מרוב רעיונות ויצירתיות שמשתוקקת להתממש, יהודיה ממזרח אירופה, גרושה עם ילד, ששלטה באמנות ועשתה את המאסטר דווקא בשפה וספרות אנגלית. וו.ה. אודן, ט.ס.אליוט היו אבות המזון שלה. היה בינינו פינג-פונג אינטלקטואלי בלתי פוסק והתודעה שלי נפקחה לרווחה.

היא הסתכלה על האצבעות שלי, כשדיברתי. כשהרמתי את כוס היין השקופה, להקיש לחיינו. הביטה בי ישר אל תוך התשוקה המבעבעת שרחשה בי, כבושה ומתגלגלת כרעם המתקרב ממרחקים ועוד רגע יתנפץ מעלינו. כשהכוסות התרוקנו, ביקשנו למלא אותן שוב. כבר לא היתה זו רק פגישה. חוטים עדינים, דקים ובלתי נראים של זהב נמתחו בינינו. ליויתי אותה אל המכונית. "חשבתי שאתה יותר גבוה", היא סקרה אותי מלמטה למעלה.

באמת? תמהתי.

כן, היא אמרה. כשישבת שם במסעדה, זקוף, נראית לי גבוה יותר. היא דיברה אלי דרך היין והאויר הצלול. ניסיתי להבין אך הייתי מעורפל.

עברנו בדרך על פני הפנתיאון, אותו מבנה ענק שנבנה בהשראת הפנתאון ברומא וידוע בציורי הפרסקאות היפים שבו. "בתחילת דרכו", סיפרה לי, "שימש המקום ככנסייה, אך לאחר המהפיכה הצרפתית הפך למקום קבורתם של אזרחיה הנכבדים של צרפת".

מי קבור כאן? התעניינתי.

"ויקטור הוגו. פייר ומארי קירי. גם אמיל זולא".

או…זולא… אמרתי, כמעט לעצמי, אך בקול רם מספיק כדי שתשמע.

אתה אוהב את זולא?

מאוד אוהב. אני יכול להקריא לך משהו שלו?

בוודאי, היא חייכה. מה אתה רוצה להקריא לי?

לא כאן, אמרתי. פעם, כשנהיה לבד. אני אקריא לך מ"היצירה" שלו. קטע נהדר על הקשר בין אמנות למיניות ועל מה זה, באמת, להיות אמן.

היא הסתקרנה. יכולתי להרגיש את זה. הלכנו בשדרות הפאריזאיות שטופות האור האביבי הגענו אל המכונית שלה. "אתה מלווה אותי", היא חייכה, "ואתה בכלל לא צריך לכיוון הזה". נישקתי אותה. לא. זו לא הגדרה נכונה. הצמדתי אותה אל המכונית, באמצע הרחוב, בלב לבו של ההמון הסואן, ונישקתי אותה בלהט מכושף. ידיי עטפו את פניה היפות וטבעתי בתוך פיה ושפתיה, מתמכר ללשונה הנעתרת, המתמכרת. אנשים חלפו סביבנו, ילדים שיחקו בגן מאחורינו ואנו שנינו, בשלנו. טרפנו את הרגע שהפך לרגעים, שניות שהפכו לדקות רבות. נשיקות.

אני מוכרחה לנסוע, היא התנשמה, סידרה את שמלתה. התמתחה.

אני מוכרח לראות אותך שוב.

אתה תראה. נראה, אולי אזמין אותך אלי להתפעל מהספריה שלי. זה יהיה אחר הצהריים של פאון והנמפה שלו. מכיר את הפואמה של סטפן מלארמה?

סטפן מלארמה. מנוחת אחר הצהריים של פאון

האמת היא שהכרתי די טוב את L'après-midi d'un faune כבר מגיל קטן. אמא שלי השמיעה לי את קלוד דביוסי כשהייתי קטן וסיפרה לי גם את הסיפור שמאחורי המוזיקה. באופן מוזר זו יצירה שחצתה את חיי פעמים רבות, במוזיאון פיקאסו וגם בתקליט של איומיר דאודטו הברזילאי. "מנוחת אחר הצהריים של פאון" פגשה אותי במקומות שונים בחיי, בנסיבות שונות. פאון – איזה שם מהלך קסם. פאון. אל שהוא גם אדם אבל גם חיה. כל כולו מלא חושניות. בפואמה של מלרמה פאון מתעורר מיוזע במקומו המוגבה בשעת אחר צהריים קרירה. הוא מנגן בחליל, אוכל ענבים, ומתענג ללא עכבות. פאון קשוב לתחושותיו ושלם איתן. כשהוא רואה את הנימפות תאוותו מתעוררת. הוא יורד אליהן. לקראתן. אבל הנימפות ספק משתהות ספק נמלטות בבהלה, ואז חוזרות. פאון בוער איתן. הן עוזבות פרט לאחת. גם היא הולכת ממנו בסוף, מותירה לו צעיף שנשאר מאחור, מזכרת מאחר צהריים של כמיהה, תאווה, כמיהה וגעגוע.

דביוסי הלחין את יצירתו המופלאה בסוף המאה ה-19. "המוסיקה של הפרלוד הזה", הסביר המלחין דביוסי לקהל, לפני ביצועה הראשון של יצירתו, "היא איור חופשי לשיר של מלארמה. היא אינה מתיימרת להיות סיכום שלו; זהו בראש וראשונה רצף של מצבים, שבהם מתנועעים תשוקותיו וחלומותיו של הפאון אנה ואנה בלהטו של אחר הצהריים הזה". הנה הביצוע האלמותי של התזמורת הסימפונית של לונדון בניצוחו של ליאופולד סטוקובסקי הגדול ביוני 1972. הקשיבו ליופי הזה

שלושה ימים נרעדתי והתהפכתי על מיטתי. ריחה, זכרון חום גופה, מגע שפתיה הדירו שינה ממני. היא היתה יפה עד הלם, חכמה להדהים. הייתי צריך אותה. בשבת יצאתי אליה.  הלכתי מרחוב מופטאר לכיוון סן סברין, ריחות ערמונים, קרפים ופריחת עצים באביב נמהלו באפי.  חציתי את השדרות מרחף וחולף על פני המוזיאון הלאומי של העת העתיקה בבולוואר סן מישל. בתוך המבנה, ששימש בעבר כבית מרחץ רומי, מוצגים פריטים מימי הביניים. היצירה הידועה ביותר במוזיאון, שידוע גם בשמו מוזיאון קלוני היא "הליידי וחד הקרן". האם היא הליידי ואני חד הקרן? היא דווקא סיפרה לי שהיא אוהבת תחפושות ובמסיבה פרועה אחת בעיר היא עצמה התחפשה לחד-קרן. יוניקורן. ואף אחד דווקא לא הבין מה התחפושת הזו ומה כוונתה של הקרן הפאלית שהצמידה הליידי לראשה. אני דווקא הבנתי. הלכתי והלכתי והגעתי עד גדות נהר הסן. הלכתי אליה.  הגעתי לככר שאטלה.

זמן קצר אחרי שאמא שלי סיפרה על פאון, הנימפות ואותו אחר צהריים חשקני וקסום, נשארתי לבד בבית ובטלוויזיה הישראלית הערוץ האחד בשחור-לבן שידרו מופע בלט עם הכוריאוגרפיה המודרנית של ג'רום רובינס ליצירה ההיא. הבטתי במסך הקטן, מכושף.

הגרסה המקורית, הראשונה, הועלתה ב-1912 בפאריז, בתיאטרון שאטלה. שם הוצגה בכורת הבלט "אחר צהריים של פאון", שחיבר הכוריאוגרף הרוסי ניז'ינסקי ללהקת הבלט הרוסי של סרגיי דיאגילב לצלילי הפרלוד של דביוסי ובהשראת הפואמה של מלארמה. זו היתה יצירתו הראשונה של ניז'ינסקי ככוריאוגרף ולכן הוא ליהק את עצמו לתפקיד הראשי. הבלט חולל שערורייה גדולה בשל אופיו הארוטי הנועז. חייכתי כשנזכרתי בזה, ניצב מול התיאטרון המיתולוגי שבו עלתה היצירה. עליתי אליה.

images

הגעתי אל הרובע שבו היא גרה. ניצבתי מול הבנין. בידי האחת החזקתי קסטה של "האנקי דורי" דייויד בואי ובידי השניה את "היצירה" של אמיל זולא. דילגתי במדרגות לקומה הראשונה. היא פתחה לי את הדלת ואותם משקפיים גדולים לפניה. לא הגענו אל הספריה. אף לא אל הסלון. חבוקים, מנושקים, טורפים ונטרפים צנחנו יחד אל הרצפה והספר של זולא כמו התקליט של בואי נשרו מידי ונאחזתי בה והיא נלפתה בי נסערת ובוערת. על הרצפה. על הרצפה. קרירות מרצפות על גוף חשוף. תאווה מתנחשלת, תחושת כאן-ועכשיו, לשונות טועמות-תואמות, לבה גועשת-נשפכת. ואז הפוגה. ואז שוב בערנו. חלפו השעות. תודעה מתערפלת, ואז מצטללת, מזדככת. יותר. זה הרבה יותר. הרבה הרבה יותר. ועוד ועוד. וכל הזמן הזה הסתובבה הקסטה של ג'פרסון איירפליין בתוך הטייפ.

JEFFERSON

בשמונה בערב היא נאלצה לעזוב, לא לפני שהקראתי לה את אחד מקטעי המופת של הספרות הצרפתית. הרי הבאתי איתי במיוחד את זולא ומתוך "היצירה" הקראתי לה על קלוד הצייר וכריסטין הישנה, שכותנתה נשמטת בשנתה ושדיה היפים נחשפים, "חזה עדין כמשי, זהוב, באביב ימיו, שני שדיים זקופים, תפוחי-לשד שמתוכם מבצבצים שני ורדים חיורים. היא הניחה את זרועה הימנית תחת ערפה, ראשה אחוז-התנומה שמוט לאחור, וחזה הבוטח הציע את עצמו בתנוחה מקסימה של התמכרות". וקלוד הצייר "ראה בתוך רשף כוכבים מערומי אהבים של אישה, את כל הגוף החי של אשה, שאותו העריץ", אבל הוא לא חושב לרגע לגעת בה, אלא לצייר אותה, מהר בטרם תתעורר, והוא מעלה על הבד את עירומה היפהפה, עד שהיא מתעוררת, נבהלת, מצמידה את השמיכה לגופה, והוא מתחנן אליה "אנא, תני לי, אני נשבע לך שאני זקוק לזה, שאם לא כן לא הייתי מציק לך". והיא שטופת-דמעות, לבסוף נרגעת, מבינה שאין הוא רוצה לתקוף אותה, אלא להנציח את יופיה, שאין זו תאוות הבשרים בהכרח, אלא בעיקר האמנות שבוערת בו עכשיו, והיא מגלה בו את האמן, ולפתע גם את הגבר הנאה שמאחורי הזקן, הרוחני פוגש את הגשמי ונולד הרגשי.


ZOLA

חמוץ חמוץ

616212

הבוקר, ב"חווה", זהו-זה: ז'ולי הגיעה נורא מרוגשת, והיא אמרה לנו:
"זהו-זה, קיבלתי!"
"הסתכלתי בז'ולי בשביל לראות אם זה גרם בה איזה שינוי. היא הייתה עצבנית נורא, זה בטוח, אבל חוץ מזה לא ראיתי הבדל. מלבד דבר אחד, כמובן, שכאשר דיברה בחצר עם הבנות האחרות, היא נראתה נורא-נורא גאה בעצמה, כאילו זכתה באיזו התחרות או במשהו דומה. הייתה לה צורה כמו לאבא שלי על הצילום שבו הוא מופיע עם שני השותפים שלו אחרי שחתמו על איזה חוזה, חוזה שמן מאוד, בוודאי, והפרצופים שלהם חצויים מאוזן לאוזן במין חיוך רחב, ולא רק בגלל הצלם שעומד ממולם, לא – מרגישים היטב שהם מחייכים בגלל שהם מרוצים-המחץ מעצמם"

ככה נפתח אחד מספרי הפולחן הגדולים ביותר בקרב נערות בתחילת שנות השמונים. Des cornichons au chocolat (בעברית – "מלפפונים חמוצים עם שוקולדה", תרגום: אביטל ענבר, הוצאת מעריב) יצא בצרפת ב-1983 תחת השם "סטפני".  ילדה בת 13, שכתבה רומן אוטוביוגרפי, אישי, כן, חושפני ואמיץ. על התבגרות, התפתחות הנשיות, דיכאון, עצבנות, כוחנות בין בנות בבית הספר, יחסים לא פשוטים עם ההורים. כל החומרים שמהם נרקח להיט ספרותי  שהוא בו-זמנית פופולרי מאוד אבל גם יוצא דופן. סטפני, וזאת ניכר מיד, היא כותבת שהעט נשמע לה. "מלפפונים חמוצים עם שוקולדה" קולח, בהיר, ילדותי אמנם, אבל גם מלא תבונה, תום וחום. ספר יפה.

רבים בצרפת רצו לראיין את סטפאני, אבל הוריה סירבו בכל תוקף. לא ראיונות.  אפילו לא לרדיו. "אנחנו רוצים לשמור עליה מפני חשיפה הרסנית", אמרו. "היא בסך הכל ילדה".  וככל שהספר נחשף יותר, כך התעבתה חומת השמירה סביב הסופרת הצעירה והמצליחה.   הוריה של סטפאני התנגדו בתחילה לפרסום היומן, אך לאחר שכתובו בידי ידיד המשפחה, איש הקולנוע פיליפ לברו, נתנו את הסכמתם להוצאתו לאור. 

בביקורת מצוינת שנכתבה במוסף הספרים של לה מונד נכתב: "אף על פי שמחברת היומן חיה בצרפת וחוותה את גיל ההתבגרות בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים, הרי שמערבולת הרגשות וההתלבטויות שהיא מציגה בכנות ובפתיחות רבה מאפיינים בני עשרה רבים החיים במקומות ובזמנים שונים ואחרים. מחברת הספר "מלפפונים חמוצים עם שוקולדה" בחרה לשמור את זהותה חסויה ויש הטוענים שאפילו "סטפאני" הוא לא שמה הפרטי. היא שלחה את מחברות היומן האישי שכתבה להוצאה לאור וסגנונו הפשוט הישיר והבוגר מצא חן בעיני העורכים, שהוציאו אותו לאור, וטוב שכך. הספרות הצרפתית זכתה בכשרון צעיר וגדול מאוד".

לברו היה זה שעבד על כתב היד. הוא הדריך את סטפאני בעריכת הטקסט, הנחה אותה כיצד להעמיק את ניתוח רגשותיה ביומן וסייע לה להסוות את הדמויות האמיתיות תוך שמירה על הסגנון המקורי שלה. הוריה של סטפאני הודו לו על יחסו האוהד וטיפולו המסור בטקסט של בתם. סטפאני היתה בת שש עשרה לערך כשיומנה יצא לאור בשנת 1983.

NRion}F€“¯ÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿ

במשך כל שעות היום, החל מהרגע שאני קמה, עוד לפני שאני אוכלת ארוחת-בוקר, יש לי מין מחנק בגרון. הלב שלי עולה למעלה, כמו צעצועי-פלסטיק שמכניסים עמוק לתוך המים באמבטיה והם קופצים למעלה ברגע שעוזבים אותם. כל הבנות ב"חווה", בו-ברגע שהן מצוברחות או פוחדות, הן אומרות שיש להן פקק בגרון. הן שמות שתי אצבעות על הצוואר בדיוק מתחת לסנטר, ואומרות:
"יש לי כאן פקק."
גם אני אומרת כך. אבל לכתוב, זה אחרת. אני מעדיפה לכתוב שהלב שלי עולה לגרון, אל"ף, זה פחות המוני, ואני מעוניינת לנסות להוציא מהכתיבה שלי כל דבר שהוא המוני וזול, וזה בשביל להתרחק כמה שאפשר מסגנון-הדיבור של הורי, ובייחוד של אמי. ובי"ת, מפני שזו האמת הטהורה: מדוע, כשאת בת שלוש-עשרה ואת בת, תמיד יש לך חשק לבכות? האם זה אך ורק מפני שעדיין לא קיבלתי?

אבל הנה, ינואר 2013, לספר המצליח מאוד מלאו 30 שנה, ולרגל חגיגות השלושים – סורפרייז! סורפרייז! – נחתה הפצצה על דור שלם של נערות שסטפאני היתה להם לגיבורה, לפה, למבטאת נאמנה.   פיליפ לברו הודה שסטפאני מעולם לא היתה ולא נבראה, אלא בדמיונו הקודח, והיא כל-כולה המצאה מתוחכמת, פרי קונספירציה ספרותית של זוג הורים (חברים שלו, והורים לנערה מתבגרת), הוצאת הספרים והוא עצמו. "ידעתי שאיש לא יקנה ספר וידוי אישי ואינטימי של נערה בת 13, שכתב גבר בן 47. הייתי חייב להמציא את הסופרת הצעירה, ועובדה שצדקתי. מאות אלפי עותקים שנמכרו הוכיחו שצדקתי".

לברו אומר שיש מקרים שבהם חובה להערים על הקורא, כדי שיתייחס לטקסט ולא למי שכתב אותו.  היו בהסטוריה לא מעט מקרים של סופרים שכתבו בשמות אחרים והמציאו זהות בדויה (רומן גארי הפך את עצמו לאמיל אז'אר, למשל), וכך תעלומת סטפאני נפתרה, היום הספר כבר יוצא לאור תחת שמו האמיתי והשאלה האתית – האם מותר או אסור לשטות ככה בקוראים/בקוראות – נותרת לא פתורה וללא תשובה.

des-cornichons-au-chocolat