ארכיון קטגוריה: על ספרים

זו רק המיטה שנראית מוזרה (ריימונד קארבר)

אשתי / ריימונד קארבר
 
אִשְׁתִּי נֶעֶלְמָה יַחַד עִם בְּגָדֶיהָ.
הִיא הִשְׁאִירָה מֵאָחוֹר שְׁנֵי גַּרְבֵּי נַיְלוֹן וּמִבְרֶשֶׁת לַשֵּׂעָר,
שֶׁנִּשְׁכְּחָה מִתַּחַת לַמִּטָּה.
 
הָיִיתִי רוֹצָה לְהָסֵב אֶת תְּשׂוּמֶת לִבְּכֶם
לַגַּרְבִּיּוֹנִים הַנָּאִים הַלָּלוּ, וְלַשְּׂעָרוֹת הַחֲזָקוֹת, הַכֵּהוֹת
שֶׁנִּתְקְעוּ בְּזִיפִי הַמִּבְרֶשֶׁת.
 
אֲנִי שָׂם אֶת הַגַּרְבִּיּוֹנִים בְּפַח האַשְׁפָּה.
אֶת הַמִּבְרֶשֶׁת אֶשְׁמֹר וְאֶשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ.
 
זוֹ רַק הַמִּיטָּה
שֶׁנִּרְאֵית מוּזָרָה וּבִלְתִּי מוּבֶנֶת.

 

תרגום: עוזי וייל

ריימונד קארבר

ריימונד קארבר מת בגיל 50, בשנת 1988. משה רון תרגם ששה ספרים שלו לעברית. עוזי וייל תירגם קובץ שירים. קארבר היה גם משורר נהדר וגם אמן הסיפור הקצר. שנה וחצי גר עם אשתו הראשונה, מריאן ברק קארבר, ברחוב טאגור ברמת אביב (בסוף שנות ה-60). רוברט אלטמן יצר את סרטו "תמונות קצרות" לפי סיפוריו של קארבר.
 
בספריו ובשיריו תיאר קארבר מצבים מחיי היום יום של מעמד הפועלים האמריקני. בטיימס הלונדוני הגדירו אותו פעם כ"המינגוויי של הצווארון הכחול". הוא עצמו נולד באורגון ב-1938, עבד בעבודות מזדמנות, לעיתים כפועל במנסרה לצד אביו, על מנת לפרנס את משפחתו. 
קארבר אכן היה משורר הפועלים, המעמדות הנמוכים, האיש שכתב סיפורים קצרים על גברים ונשים שאינם חיים במבט אל העתיד, אנשים פשוטים שחיים את הרגע בחדרי מגורים צפופים, יושבים במרפסת אחר הצהריים עם כוס משקה, מסתכלים על השמיים, חייהם שרויים באי סדר וסוגים שונים של התמכרויות.

פטמת הזכוכית / הארלאן אליסון

 

HARLAN ALISON

 

מתוך ההקדמה לספר "לראות" מאת הארלאן אליסון  (1978) הוצאת מסדה

 

…אלה מתוכנו שעדיין איכפת להם, שהם בעלי מוסר וכישרון, אינם מעזים לנטוש בידי הברברים את המדיום רב העוצמה ביותר שידע העולם מימיו, מדיום שנועד להפצת השכלה וידע. הטלוויזיה.

 

אמרתי זאת לפני חמש שנים ומאז יש בי אימה גוברת והולכת מפני מה שעוללה לנו הטלוויזיה.

 

אני מאמין כי הטלוויזיה עצמה, עצם הישיבה מול תיבת פלאים המשלחת בנו ללא הרף דימויים, עצם המעשה של צפייה בטלוויזיה מרסק את המוח. צפייה מתמכרת במסך היא מה שממית את הנשמה, הופך אותנו לחסרי צלם אנוש ומשכר אותנו על דרך התרעלה, ומביא בסופו של דבר לברוטליות. צפייה בטלוויזיה היא דבר רע.

אין לנו לחשוש כלל מ"1984" של ג'ורג' אורוול, כיוון שתקופה זו כבר הגיעה והיא מצויה עימנו…ראו את כוחה של הטלוויזיה ואת ההשפעה שלה עליכם.

אל תכתבו לי ואל תספרו לי איך אתם ניצלתם מן האימה הזאת. איך אתם אינכם עבדים לתיבה. איך אתם קוראים עדיין ומאזינים לבראהמס ולמיילס דייויס ואיך אתם מקיימים שיחות משמעותיות עם ידידכם המשוחררים לא פחות. חידלו מכך וספרו באמת כמה שעות בשבוע שעבר ישבתם המומים מול מסכים… נינוחים, אולי, פורקים את המתח, מעבירים זמן בין מעשים חשובים ותובעניים שלהם אתם מקדישים באמת את מרצכם. שוב תהיו המומים, אם עשיתם את החשבון בכנות. שכאן אני עשיתי זאת, ונמלאתי פחד. נמלאתי פחד ממשי. התוצאה הייתה זמן רב יותר משסברתי כאפשרי. לאור העובדה שאני מתעב את הטלוויזיה ושאין בה דברים שבהם אני מעוניין לצפות.

*

אני מתעורר בדרך כלל בין חמש לשבע בבוקר, בהתאם לשעה המאוחרת שבה הלכתי לישון בלילה הקודם, אני עובד כמטורף במשך היום כולו….אני מכור לעבודה, כמוכם.. וכשמגיעה השעה שש בערב אני חייב להתפרק. לכן אני משתרע לי ופותח טלוויזיה. בעבר הייתי עשוי לקרוא ספר קל או לנמנם או סתם להיאנח ולנעוץ עיניים בתקרה. עכשיו אני משלח בעצמי את היצור הטורף הזה.

 

ואני צופה.

 

כאן בלוס אנג'לס כשמתחיל ה"פריים טיים" (משפט מעוות מבחינה סמנטית) מציגים בפנינו את אותם הבלים שאתם רואים אצלכם. אני רובץ מול המסך כאדם שנקטעו ארבע גפיו. איני מדבר, אני נושם בקלישות, רואה רק מה שמבזיק מול עיניי, יורד לדרגה של קולט-בבואות מעוצב, קצות עצבים חשופים הקולטים אל קרבם את כל הדברים הבנאליים והשטויות שלא ייאמנו שאלה בוחרים להטיל בי בשם "הצורך לתת לצופים מה שהם רוצים לראות".

 

אם בורים ועמי ארצות נכשלים בשאלות פשוטות בספרות, קולנוע, מוזיקה או היסטוריה הם אלה שמייצגים נאמנה את "מה שהצופים רוצים" אז הוכחתי בצורה ניצחת את טיעוניי. וכשאני נותן דין וחשבון לעצמי כמה זמן אני מבלה מול המקלט אני מבין שביליתי חמש שעות תמימות ביניקה מטומטמת של פטמת הזכוכית.

 

אם אתה ישר, תודה גם אתה בביזבוז זמן לא קטן מזה בצפייה. אינך בודד. גם לא אני. סיבובי הרצאות שערכתי הוכיחו לי זאת. אנשים מביעים דאגה ומודעות הולכת וגוברת. הם לא היו מודעים כלל לזמן הרב שהם מבזבזים מול מסך. גם אני לא.

 

ולהשפעה שנודעה לכך עליהם, עליכם, צעירים וקשישים כאחד, שחורים ולבנים וספרדים ומזרחיים ואדומים, גברים ונשים, עשירים ואביונים, נוצרים ויהודים ובודהיסטים, כולנו, כולכם. המוצפים יום אחר יום באבטיפוסים, בקלישאות, בסגנונות חיים "מקובלים".

 

כך שבמרוצת הזמן אתם מתחילים להאמין שכל הרופאים חכמים ואציליים ויש בכוחם לרפא אתכם מכל דבר אם רק תחדלו להיות נרגנים, שהשוטרים אינם עושים לעולם שימוש לרעה בסמכותם, ושבחשבון האחרון האלימות – כפי שהיא מיוצגת על ידי אוצר מילים מתוחכם או חבטה בפרצוף – פותרת בעיות. כי הנשים הן מתוקות ומתלטפות וזקוקות רק ליד חזקה כדי להוליך אותן בדרך הישר, או שנשיותן נפגמת במקרה שהן מצליחות בקריירה שלהן, וכי אכילת מזון מעובד ומוכן מראש עדיפה בעצם על אוכל טרי ברוטב עשבי בר. וגם טעימה יותר.

 

אני רואה את תגובת המתים החיים המרכיבים את קהל שומעיי באוניברסיטאות. זו מתגלה יותר מכל באופי השאלות שהם מציגים לי. כל זמן שאני משמיץ את הקומפלקס הצבאי-תעשייתי, או את אילי ההון המשחקים כחתול בעבר בחיינו, הם מריעים לי שוב ושוב. אבל כאשר אני מסביר להם כיצד הופכת אותם הטלוויזיה רדודים ומתוכנתים, ניכרת בהמון נימה ברורה של מעשה לינץ'…

בפני חבורה של אנשי פרסום לספרים בקליפורניה הצבעתי על נתוני הבורות והאנאלפביתיות. הצגתי את הנתון שרק 8% מאוכלוסיית ארה"ב קונים ספרים, ושמאותם 8% רק 2% קונים יותר מספר אחד בשנה. פירוש הדבר שהספרים פונים ל-2% מאוכלוסיית המדינה, בעוד 98% הנותרים שוקעים יותר ויותר לתוך בורות או בורות תפקודית, כשראשיהם נדחפים עמוק יותר אל תוך הרפש בלחץ הטלוויזיה, שלה מצייתים הכול כעבדים נרצעים. הם מחדדים את להבו של התליין. מסייעים להכחדתם שלהם.

 

ענין רע, הצפייה בטלוויזיה. מבחינה פוטנציאלית, הטלוויזיה היא דבר טוב. היא יכולה לחנך ולעורר וליידע. אנחנו פשוט הנחנו לעשות בה שימוש לרעה. חוששני שעברנו כבר את שלב הצידוקים והגענו למצב קיצוני. עצם המעשה של צפייה בטלוויזיה במשך פרקי זמן ארוכים (ואין שום דרך להתגונן בפנים ההשפעות המשכרות) מזיק לחיה האנושית. המדיום עצמו תובע ממך לשבת שם בשקט, ולהפסיק לחשוב.

 

טלוויזיה – היא בעצם ההיפך הגמור משיחה טובה ואמיתית, היא ההיפך מקונצרטים, קריאת ספרים והאזנה לתכניות רדיו משובחות. טלוויזיה נועדה להמם באורח שיטתי את השימוש בדמיונו של הפרט. הטלוויזיה מציגה את הכול ממש לפני עיניך, כדי שלא תצטרך אפילו לחלום מעט. כאשר היו משדרים סדרות מתח ברדיו בשנות ה-60, היית שומע את חריקת הדלת בבית רדוף השדים ומוחך נאלץ ליצור את תמונתו של בית הרוחות הזה – מקום נורא, כה מפורט ומפחיד…

ספר הוא הרפתקה משותפת. הוא כרוך בפעולה יצירתית בעת התהוותו ובפעולה יצירתית כאשר מוגשמת המטרה. הסופר חולם את החלום ורושם אותו. הקורא מפרש שנית את החלום במונחים אישיים, בראייה אישית, כאשר הוא קורא את הכתוב. כל אחד מן השניים יוצר עולם. כך נוצר הספר.

שלא כמו סדרות אוויליות עם צחוקים מלאכותיים, שעשועונים, משחקי כדורגל, דרבי כדורסל, מלחמות או ישיבות וועדת הקונגרס – שהם כולם הצגות ספורט לצופים – ספר תובע הפעלה של מילותיו באמצעות עיני הקורא ושכלו…אינכם יכולים לקרוא מבלי לשמוע את המילים במוחכם ולראות את הבבואות שהוא מחולל. המילה המודפסת מציגה מידע מזערי. את כל הדברים האחרים חייב לספק הקורא. הבעות הפנים, המעשים, הנוף, הרקע. את כולם יש לשאוב מתוך אותה שורה ארוכה של סמלים בשחור-לבן…

 

הספרים מְתַגְבְּרִים את כושר החלום בעוד שהטלוויזיה משתקת אותו. ואז מופיע עד מהרה הניוון.

 

יז'י קושינסקי ערך פעם ניסוי. הוא דיבר בקצה אחד של חדר הכיתה ואילו בקצה השני הוצגה טלוויזיה שהראתה את המורה מדבר. התלמידים יכלו לצפות בשניהם באין מפריע. הם צפו בטלוויזיה שנראתה להם כמו "הדבר האמיתי" ולא בסופר שעמד באותו חדר איתם, ודיבר.

 

צפייה אינסופית בטלוויזיה והתמכרות לפלייליסט שגרתי מחוללת אופן התנהגות עמום. מת חסר דמיון.

 

זה עניין נפוץ ואין לו תרופה בהתחשב בקריאה המזערית של ספרים המקובלת במדינה. כך, באופן הולך וגובר, נפגמת יכולתם של אנשים צעירים לחפש ולמצוא חומר בעל איכות גבוהה – ספרים, סרטים, מזון, סגנון חיים, מטרות בחיים, יחסים שיש בהם כדי להעשיר את נפשם וחייהם.

 

ספרים אינם יכולים לעמוד כחומת מגן בפני השפעת קורי העכביש של הטלוויזיה, כיוון שהנערים פשוט כבר אינם מסוגלים לקרוא. זה עולה בקנה אחד עם חוסר יכולתם להקשיב למוזיקה שאיננה פשטנית. מוזיקה קלאסית, לרוב רובו של הציבור, היא רעש לבן. ג'אז טורד את מנוחתם. אותם דברים אמורים בספרים. למילה המודפסת אין ערך בעיניהם. אין היא טומנת בחובה, ידע או מסר המתייחס לעולמם האמיתית.

 

אידיוט אחד שהופיע איתי בשידור חי הצהיר מול פני האומה כי "בני-אדם אינם זקוקים לקריאה יותר, בני אדם אינם אוהבים ספרים והם רוצים שיבדרו אותם" (כאילו הקריאה היא דבר מה מכוער, דבר שאיינו גם מבדר). כך שאנחנו מגיעים לנקודת קיפאון.

 

אולם אם אתם מאמינים, כמוני, שהספרים משמרים את העבר, מאירים את ההווה ומורים את הדרך אל העתיד – אתם יכולים להבין מדוע אני מוטרד ונפחד.

 

הטלוויזיה אינה אמת. היא אינה מגלה את האמת. ניקסון שיקר בטלוויזיה ללא שמץ קל שבקלים של מבוכה או מראה של חוסר כנות, והוא שיקר פעם אחר פעם, במשך שנים. הוא טווה שקרים, פשוטים וגסים, שקרים מפלצתיים שלא היה להם כל קשר לאמת. אך יותר ממחצית האוכלוסייה בארה"ב שצפתה בו, האמינה לדבריו. לא רק מפני שרצו להאמין לו בשל סיבות פוליטיות או אישיות…הם האמינו לו כי הוא הביט היישר בעיניהם ודיבר בקול רך ואפשר היה לראות שהוא דובר אמת. הטלוויזיה לא חשפה אותו. הטלוויזיה גם לא שיחקה כל תפקיד בגילויי פרשת ווטרגייט. למען האמת, הטלוויזיה מנעה את החשיפה, כיוון שניקסון ניצל את המסך הקטן כדי לצבור דעת קהל אוהדת. רק כאשר העולם האמיתי, העובדות החותכות טפחו שוב ושוב על פרצופו של הציבור, נקטע באחת המקסם שאחז בדעת הקהל.

 

הטלוויזיה אף לא הראתה איזה שלומיאל היה ג'ראלד פורד. הוא נראה חברי וידידותי כשהופיע בתיבת השוטים. הטלוויזיה לא חשפה את הריקנות, החיוך הנלעג, החשיבה העמומה, את האמת-שנועדה-לשרת-את-בעליה בהצהרות של מדיניות הממשל.  הטלוויזיה אינה עוסקת במציאות, אינה מציגה כנות, אלא מגישה לנו בבואות שאין עמן שיפוט ומאפשרת לנוכלים כמו ניקסון להראות עצמם כאילו היו צדיקים וקדושים.

אתם רואים בטלוויזיה אחוריים לוהטים, רואים את רגשותיה של כוכבנית בנושא כלשהו, רופאי-אליל וסתם עלבונות שמחליף המנחה עם אורחיו. מחברים של ספרים מוזמנים לעתים נדירות, אלא אם זה כדי להדגים דיאטה חדשה, תיאוריה מינית, או איזושהי תחבולה מעניינת (שבה יכול ג'וני קרסון המנחה להשתתף) כמו האבקות עם פומה, גלגול ההולה-הופ או אפיית לזניה בתנור סולארי.

 

כל התכניות הללו הן מוות לקריאה.

וקריאה משולה לשתיית יין-חלומות.

 

*

                                                                                      תרגום: עמוס גפן

 

HARLAN AND COFFEE-2

 

 

 

 

שיר במתנה

961762

"…זה היה באחד הימים האלה, סוף שנות ה-70, בשעת אחר צהריים מאוחרת, ירד גשם דק, האור היה רך ועוטף, רוברט (מייפלתורפ) ואני צעדנו בניו יורק ברחוב שמונה כששמענו פתאום את השיר החדש שהקלטתי, "Because the Night" בוקע בקולי קולות מחנות אחרי חנות…רוברט היה הראשון לשמוע את השיר מיד אחרי שהקלטתי אותו. היתה לי סיבה לכך. זה מה שהוא תמיד רצה עבורי. בקיץ 1978, הוא הגיע למקום 13 ברשימת 40 הגדולים, וכך ברוס הגשים את חלומו של רוברט ש"יום אחד יהיה לך, פטי, שיר להיט ואלבום מצליח".

רוברט חייך ופסע בקצב השיר. הוא שר, מאושר, הוציא סיגריה והצית אותה. והצית אחת גם לי. עברנו כברת דרך מאז שהציל אותי לראשונה מסופר המדע הבדיוני וחלקנו משקה שוקולד חם על מדרגות כניסה לבניין ליד טומפקינס סקוור.

רוברט היה גאה במפגין בהצלחתי. מה שייחל לו עבור עצמו, ייחל לו עבור שנינו. הוא פלט סילון מושלם של עשן, ובנימה מהורהרת-נוזפת הביע הערצה נטולת קנאה, בשפה שלנו, אח ואחות: "פטי," הוא אמר לאטו, "התפרסמת לפני"…

(מתוך "רק ילדים", פטי סמית. תרגום: אורטל אריכה).

 

לפני שנים אחדות הייתה לי הזכות והעונג לערוך את "רק ילדים", ספרה של פטי סמית. ביקשתי ממנה רשות לכתוב הקדמה או אחרית דבר לספר. היא הסכימה "אבל רק בתנאי שלא תכתוב אף מילה על המוזיקה שלי ולא תזכיר את זה שאני זמרת". סירבתי לתנאי הזה, כי זה נראה לי חסר טעם. לדעתי, היה חשוב להציג לקהל הקוראים של הספר (הנהדר) את המוזיקה של פטי סמית ולהדגיש את חשיבותה כ"סנדקית הפאנק" וכאחת מהנשים-היוצרות החשובות ביותר ברוק.

אז הספר יצא בלי הקדמה שלי ב-2012 (בהוצאת כנרת זמורה) אבל בכל זאת פטי סמית סיפרה לי אישית כיצד התגלגל לידיה אותו להיט ענק, שלא יהיה מוגזם להגדירו כלהיט היחיד בקריירה שלה. "זה היה שיתוף הפעולה שלי עם ברוס ספרינגסטין", היא אמרה, "ברוס בעצם נתן לי מתנה, שיר שהוא לא רצה להכניס לאלבום שלו, כי לא היה מרוצה ממנו".

בשלושת תקליטיו הראשונים שיצאו בין 1973 ל-1975 עבד ספרינגסטין עם לואי להב. אבל לואי חזר לישראל ב-1975 והחל לעבוד על "סוף עונת התפוזים" של תמוז, כשספרינגסטין החל בעבודה הארוכה והמפרכת (שלוש שנים) על אלבומו הרביעי, "אפלה בקצה העיר", עם איש הסאונד ג'ימי לאווין. זה היה ממש באותו אולפן שבו עבדה באותו זמן גם פטי סמית, רקורד פלאנט. "ג'ימי עבד גם איתנו, על התקליט שלי EASTER, וכשברוס החליט שהוא משאיר את 'בגלל הלילה' בחוץ, ג'ימי הביא לי קסטה עם ההקלטה, כדי שאשמע. שיר ששיניתי לו קצת את המילים, והוא הפך להיות ה-סינגל מהאלבום".

ספרינגסטין מעולם לא הקליט את השיר בצורה רשמית לאלבום שלו. אבל "בגלל הלילה" הוא כנראה אחד השירים המצליחים ביותר שכתב. הוא נכלל ברשימת "מאה הסינגלים הטובים בכל הזמנים" של המגזין קיו וברשימה נוספת של המגזין רולינג סטון בחרו כאחד מ-10 שירי הרוק הטובים ביותר שהקליטה זמרת רוק אי פעם.

 

 

ריגוש סגול

 

אהרן והעיפרון הסגול

 

הספר הזה בן 60. היום. ב-21.2.1955 יצא לאור ספרו המופלא של המאייר והמעצב הניו-יורקי קְרוֹקֶט ג'ונסון (שמו האמיתי היה דייויד ליסק) "Harold and the Purple".

הספר הפך לרב-מכר ענק. מיליוני ילדים אמריקאים גדלו עליו. ואז, ב-1970, הוא גם תורגם לעברית ויצא בהוצאת "עם עובד" בשם "אַהֲרֹן וְהָעִפָּרוֹן הַסָּגֹל". זה היה ונשאר אחד מספרי הילדים הנפלאים ביותר של חיי. ספר מרגש ומעורר השראה. הייתי בן שש כשיצא לאור בעברית והוא ליווה אותי שנים רבות, בתוכי פנימה, וכשנולדו בנותיי הקראתי להן מאותו עותק ישן שלי, משנות השבעים.

דייויד "קרוקט ג'ונסון" ליסק המשיך לצייר את ספריה של אשתו רות קראוס ולחבר ולצייר ספרים בעצמו עד מותו ב-1975, אבל הוא חרט את שמו באותיות זהב בזכות אותו ספר קטן וחכם על הרולד/אהרן ועפרונו הסגול.

"אַהֲרֹן וְהָעִפָּרוֹן הַסָּגֹל" הוא סיפור מסע של ערב ולילה אחד בחייו של ילד, שיוצא לטייל לאור הירח עם עיפרון שמסוגל לשנות מציאות. הוא מצייר את כל מה שהוא צריך ומממש את החלומות והרצונות שלו באמצעות העיפרון הקסום, הסגול. המעניין הוא שקרוקט ג'ונסון החליט לצייר את הדמות והסובב אותה בשחור-לבן, אבל המציאות שבורא אהרן בעפרונו היא סגולה ואהרן מצייר בעיפרון הסגול עץ תפוחים, ירח, כדור פורח, הר, פשטידות, שוטר, אוקיינוס, דרקון. בעצם, זהו סיפור על מסע החיים. על חקירה של הסביבה ומסע פנימי אל תוך העולם הנפשי של הילד הרולד – או אהרן, אצלנו.

 

"…אַהֲרֹן צייר הר גבוה. אלא שלהר לא היה בכלל צד שני, ואַהֲרֹן נפל באוויר.
למזלו, היו לו שכל והיה לו עִפָּרוֹן סָּגֹל. הוא עשה כדור פורח ונאחז בו…" 

 

ב-1975, במלאת לספר 20 שנה, כתבה עליו שלומית סירוטה בכתב העת ספרות ילדים ונוער מאמר נהדר בשם אַהֲרֹן וְהָעִפָּרוֹן הַסָּגֹל או מסע לגדילת ה"אני". סירוטה הסבירה ש"אהרן הוא הפסל של עצמו. בעזרת העיפרון הוא מממש את הקריאה להרפתקה, את הסקרנות, את הכורח לצאת אל העולם ולהכיר את פניו השונות. הוא נע בין קטבים מנוגדים: בין המוכר לבלתי מוכר, בין הביטחון לבין הפחד, בין המעט לבין השפע, בין ההרמוניה (חלון, יבשה, כדור פורח, תרדמה) לדיסהרמוניה (דרקון, סערה, נפילה, תעייה)."

וב-1984 כתבה דורית דרוקמן ניתוח נהדר נוסף לספר הזה. אפשר לקרוא אותו כאן במלואו. בין היתר עלתה דרוקמן על זה שההליכה בשביל ישר וקבוע לא הובילה את אהרן לשום מקום. השביל הישר והקבוע הוא המוסכמות שנקבעו על-ידי החברה. ללכת בתוך המסגרת לא מוביל לשום מקום חדש ומרגש. דווקא העצמאות וההתנסות בדברים חדשים ולא מוכרים הם שטוענים את החיים בעונג, ביופי ובהתרגשות.

download

ותחשבו על זה. הרי אלה החיים המעניינים ביותר. לנוע בין המוכר לבין המוזר, בין המקום הבטוח לבין הארעי והמסעיר. בין הישן לבין החדש. לחיות את החיים בתוך המסגרת החברתית אבל לא לפחד מהרפתקאות ומהתנסויות.

במובן הזה "אַהֲרֹן וְהָעִפָּרוֹן הַסָּגֹל" הוא ספר נצחי. קלאסיקה. גאונות פסיכולוגית במסוה של ספר ילדים מקסים. אתם יכולים ליצור לעצמכם את המציאות שלכם. הָעִפָּרוֹן הַסָּגֹל שלכם נמצא אצלכם. בידיים שלכם. ציירו לכם את המציאות המרגשת, הקסומה, החלומית והיפה שלכם.

 

אהבת שאול לאילאיל – מאת אולי כהן

 

שער הירחון "את", אוגוסט 1975. כך התגלתה אילאיל

שער הירחון "את", אוגוסט 1975. כך התגלתה אילאיל

 

הקדמה:

בשנות השבעים המוקדמות עבדה אמי, אוּלִי כהן בצלאל כתסריטאית במגזין "למשפחה", של הטלויזיה בערבית ופרסמה כתבות בירחון "את". בשנים 1971-1974 פגשה בקביעות את רחל רוזנשטיין, מורה לפיתוח קול, שגילתה לה את סודה: רוזנשטיין היתה "אילאיל" המיתולוגית, מושא אהבתו ותשוקתו של המשורר שאול טשרניחובסקי. רוזנשטיין הסכימה לדבר ולספר בתנאי אחד: שהכתבה תתפרסם רק אחרי מותה. באוגוסט 1975 פרסמה אמי את הסקופ הזה שעורר הדים רבים בזמנו. בנות רבות נקראו מאז בשם אילאיל, מבלי לדעת את מקור שמן. זו כתבת השער. הסקופ הספרותי "אילאיל של טשרניחובסקי", כלשונה וכפי שהופיעה אז ב"את" שערכה שרה ריפין

 

שער של המגזין את 1975

 

 

שמה הילך עלינו סם זר ומתוק. אילאיל. בעלת שם שכזה, אי-אפשר שתהיה בלתי נאהבת – כך חשבנו. לא ידענו בדיוק מה תארה, מה דמות פניה, רק זאת, כי אב ואם לא קבעו לה את שמה, אח או אחות לא הגו אותו. היה זה המשורר, אהוב-נעוריה, שבחר לה שם אשר מעולם לא חולל ברחובות הכרך: "בֵּינֵינוּ לְבֵין עַצְמֵנוּ לָהּ אֶקְרָא אִילְאִיל…"

במחרוזת השירים לאילאיל  בת אחד-עשר הפרקים הקדיש שאול טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי פינה אחת ויחידה לאהבת חייו. בהקדמה לשירים אלה הוא מציין כי מקץ הימים, כאשר נואש מאלוהים וגם לא האמין באליל, ברכוהו השמיים והוא פגש באילאיל.

מי היתה אילאיל? האם היתה כאישה בשר ודם או שמא היתה יציר דמיונו של המשורר? מה שמה האמיתי? כיצד פגש בה המשורר ומה היה אופי אהבתם?

בשירים של טשרניחובסקי אין תשובות לשאלות אלה. גם בביוגרפיה שאול טשרניחובסקי האדם והמשורר שכתב פרופסור יוסף קלוזנר אין זכר לשמה, אף כי בפרק המיועד ליחסו אל הנשים נזכרות נערות אחדות שפגש במשך שנות חייו ואשר לא היה משקל רב ליחסיו עמהן. וכך, פרט לקומץ קטן מאוד של מקורבים ביותר בתל אביב של שנות השלושים והארבעים, שידעו על יחסיו של טשרניחובסקי עם האשה הצעירה, נשארה פרשיה זו בצל עד למותה כגברת אלמונית בחורף האחרון.

*

נתוודעתי אליה בדרך מקרה. נשלחתי לראיין גברת תל אביבית, מורה לפיתוח קול, שאירגנה פעילות מוסיקלית של אמנים עולים מרוסיה. ביום קיץ חם עליתי לדירתה אשר בצפון תל אביב וקול סופראן מזמר מכוון אותי אל דלת הדירה. על לוחית נחושת קטנה היה כתוב:

ר ח ל     ר ו ז נ ש ט י י ן

הגברת שקיבלה אותי היתה אדיבה מאוד וחייכנית. היא נראתה בת בלי גיל. בעת פגישתנו הראשונה היתה כבת 70, דבר שלא ניכר בה כלל. היא היתה דקת גזרה ותמירה והילוכה קל. עד לסיום השיעור שנתנה לתלמידתה, זמרת נודעת, התבוננתי סביב בכתלים העמוסים ציורי-שמן, תמונות וצילומים. כמה וכמה תצלומים הראו את שאול טשרניחובסקי בתקופות שונות של חייו ואני נעצרתי ליד אחד מהם שבו נראה דיוקנו עם ברק מיוחד, שובב כלשהו, בעיניו.

"אוהבת את שיריו?" – שמעתי פתאום את רחל רוזנשטיין מאחורי, בהגישה לי כוס משקה צונן.

"כן. מאוד" – עניתי. ואז הורידה את הצילום מהקיר, הפכה אותו והצביעה על הקדשה בכתב-ידו של המשורר:

אִילְאִיל…!
בֵּינֵינוּ לְבֵין עַצְמֵנוּ לָהּ אֶקְרָא אִילְאִיל:
לִכְשֶׁאֶפְגְּשֶׁנָּה בַיַּעַר בַּשְּׁבִיל,
לִכְשֶׁאֲבָרְכֶנָּה בְּסַעַר הַגִּיל –
אִילְאִיל!

נפעמתי. גם בעיני רוחי לא הצלחתי מעולם לתת דמות ותואר לאילאיל. אך בסתר לב ביקשנו לראותה בדמות פייה מקסימה. על כי היתה כה יקרה לאהובה, שהמציא לה כינוי שלא היה מעולם. כינוי שייעלם ולא ייקרא יותר על אף אישה אחרת לאחר מותו (בזאת אמנם הוא טעה. ישנן היום כמה נערות בשם זה, ואחת מהן היא אילאיל הפעוטה, בת אחיינה של רחל רוזנשטיין עצמה).  ביקשתי שתספר לי על היכרותה עם טשרניחובסקי וסיבת בואי אליה נשתכחה ממני כליל. היא נאותה, אך סיפרה לי את קורותיה טיפין-טיפין, לא בלי הסתייגויות וחששות. אף כי חיה כאלמנה כבר כ-15 שנה, עדיין חששה שגילוייה יפגעו בזכר בעלה.

שנתיים וחצי הייתי באה והולכת אל ביתה. מאזינה לסיפוריה על העבר: בית הוריה ברוסיה, עלייתה לארץ ישראל, חייה בתל אביב הקטנה השזורים דמויותיהם של ביאליק, דיזנגוף, יואל אנגל וכמובן – הרופא והמשורר שאול טשרניחובסקי.

ככל שגבר אמונה בי נאותה לספר יותר ויותר. לא כל הזכרונות שלה היו נעימים. קליטתה בארץ ישראל היתה קשה. רמת חייה כאן ירדה מאוד לאחר חיי העושר בבית אביה ברוסיה. גם בתחום עבודתה ידעה תהפוכות. לאחר שהיתה הזמרת הראשונה של האופרה הישראלית חדלה פתאום לשיר בגלל מותו של המלחין יואל אנגל והסתפקה בהוראת המוסיקה בקונסרבטוריון "שולמית".  במרירות רבה סיפרה על ימי דחקו ועניו של שאול שטרניחובסקי, שידידיו זנחו אותו ולא הושיטו לו עזרה, על מחלת בתו היחידה, איזולדה, שדיכאה אותו ועל התהום שרבצה בינו לבין אשתו הפראבוסלאבית – מלאניה קרלובנה.

יום אחד היתה נוברת בקופסת-עץ ישנה בה שמרה על מכתבי שאול אליה, במסעותיה הרבים בעולם, ביניהם מכתבים מן השנים טרם עליתו לארץ ישראל (1931). לפתע חדלה ושילחה אותי בעדינות: "די, אוּלִי. מספיק לנו להיום. עכשיו אני רוצה להיות לבדי. איתו. נדמה לי שהכל התרחש לא מזמן. אולי אתמול".

*

פעם אחרת, כשביקשתי ממנה לקרוא באחד ממכתבי שאול אליה, הסתבר לי שכתב אליה תמיד ברוסית (הם גם נהגו לרוב לשוחח יחד רוסית, ועד יומה האחרון לא דיברה רחל עברית רהוטה). היא ניסתה לתרגם לי קטע אחד , בו מספר לה שאול היושב על חוף הים בשבדיה, כי הוא כותב את שמה על החול הרטוב, אך גלי הים הקרבים מוחקים את האותיות האהובות א.י.ל.א.י.ל והוא חוזר וחורש באצבעו וכך הים, כמוהו, מתעקש לו. ואז נצטעפו עיניה והיא אמרה: "זה עושה לי עצוב. מאז פגשתיך שוב מתעוררים בי הזכרונות וכל הארועים צפים ועולים. יש געגועים לאותם ימים, וזה קשה…"

אך כאשר היתה חוזרת ומפנה מבט לאחור, לימי נעוריה ברוסיה הצארית ולתקופת היכרותה עם שאול טשרניחובסקי, היה קולה מתרונן ועיני השקד הירוקות היו קורנות אור שהזיקנה לא העכירה אותו.

*

היא נולדה בשם רוזה רחל אלכסנדר בפטרבורג (היום לנינגרד) שברוסיה, בדיוק בראשית המאה, כבתו השלישית של י. אלכסנדר לבית שניאורסון, תעשיין ובעל מכרות עשיר. בבית הוריה ראתה חיי עושר ומותרות והתרועעה עם בני האצולה הרוסית. האב, איש נמרץ ורחב אופקים, היה ידיד משפחת הצאר ושאף להקנות לילדיו חינוך אוניברסאלי וגינוני אצילות, לעשותם בני העולם הגדול. אך הוא לא הצליח להחדיר בהם תודעה יהודית או זיקה לציונות וכך היתה רוח הדת ומסורתה זרים ובלתי ידועים לרחל אלכסנדר. הבית הגדול בפטרבורג המה אורחים, אמנים ואנשי-שם בחיי התרבות הרוסית וכך התפתחה נטייתה של רחל לאמנות והיא בחרה בלימודי מוסיקה בקונסרבטוריון המלכותי הרוסי. בין באי ביתם נמנו גם אמנים יהודים ופעילים ציוניים, שנעזרו בקשריו הטובים של האב עם השלטונות. כך נתוודעה רחל אל ש. אנ-סקי, אשר ביקש לרתום את אביה לפעילות ציבורית ציונית. ערב אחד, כשישב אצלם אנ-סקי, ביקש לקרוא בפניהם קטע ממחזה שכתב. היה זה המחזה הדיבוק ולרחל הצעירה – חוויתה הראשונה הקשורה בעולם היהדות.

פעם אחת אמר לה אנ-סקי: "את יהודיה וצריכה להכיר משורר יהודי גדול שחי עתה בעיר. שמו שאול טשרניחובסקי". באותם ימים, ערב המהפיכה ברוסיה, פעלו בבפטרבורג אמנים יהודיים בתחומי השירה והמוסיקה, דיברו ביניהם עברית ושאפו לעשות נפשות לתחיית התרבות העברית. בחוג זה פעלו גם יואל אנגל ושאול טשרניחובסקי. הם קיימו מדי פעם ערבי שירה ומוסיקה. בערב תרבות כזה, באחד הלילות של שנת 1917, נפגשה לראשונה רחל אלכסנדר, העלמה בת ה-17, עם  טשרניחובסקי שהיה אז בן 42. הפגישה הולידה את סיפור האהב הנועז והמסתורי של אותם ימים. אהבה שתחילתה ברוסיה, המשכה בגרמניה וסופה בתל אביב הקטנה שבארץ ישראל.

"בערב בו ראיתי לראשונה את שאול, לא התפעלתי ממנו במיוחד", סיפרה לי רחל. "אני אמנם חשתי כבר הערצה לשירתו בהשפעת היחס של סובביו, ובעיקר נוכח ההתלהבות של יואל אנגל, אותו חיבבתי מאוד מאוד. לא הבנתי את הקשר המיוחד שהיה למשורר אל היהדות והשפה העברית.

'איך אתה כותב עברית?' שאלתיו אז. 'הרי שפתך היא הרוסית!'

'את טועה', הוא אמר לי, 'העברית היא שפתי ואינני יכול לכתוב אחרת'.

היחס המאופק של רחל אל שאול לא היה הדדי. כבר באותו לילה ביקש המשורר "רשות ללוותה לביתה". היא סירבה בפסקנות.  כששאל אותה לפשר סירובה, אמרה:

"אם תהיה פעם שניה, אומר לך אז…"

טשרניחובסקי לא היה רגיל לקבל סירוב מבנות המין היפה. זה כבר היתה ידועה חיבתו לנשים יפות, והוא היה נוהג לחזר ללא היסוס אחר כל אישה שנשאה חן מלפניו. לכן לא ייפלא, שסירובה של הנערה ותשובתה המסתורית, שהיתה ספק-דוחה, ספק-מבטיחה, רק הלהיבו את דמיונו. הזדמנות שניה ניתנה לו רק כעבור כמה שנתיים. רחל כבר היתה אישה נשואה ויחד עם בעלה, ד"ר משה רוזנשטיין, עורך-דין וכלכלן ציוני, ביקרה בברלין לרגל ועידה של הועד הפועל הציוני. היתה זו תקופה שאננה של נשפים ואירועים שונים ובנשף שהתקיים לכבודו של הצייר מרק שאגאל פגשה רחל שנית בשאול טשרניחובסקי.

"לא שכחתי את הבטחתך החמקנית מימי פטרבורג", אמר לה.

"אני נשואה", אמרה לו בהציגה את טבעת הנישואים שלה.

"ומה בכך?" חייך המשורר. "גם אני נשוי", והציג את ידו ענודת הטבעת גם היא.

"הייתי מאוד מאושרת באותו לילה, ואני זוכרת עדיין מה לבשתי", סיפרה רחל בהתעוררות. "שמלת משי הדוקה מאוד בגוון אפור-כסף, שהוזמנה במיוחד מפאריס". בשער ערמוני בהיר וגוף דק וחסון אך נשי מאוד – טבעי היה שטשרניחובסקי לא נשאר אדיש לקסמיה וחיזר אחריה בלהט, בלתי מוטרד כלל מעובדת היותה אישה נשואה. באותה תקופה הופיעה רחל בברלין גם בערב ספרות ומוסיקה, שבו השתתף גם טשרניחובסקי וקרא את שיריו בעברית. התגובות היו נלהבות להופעתם של האמנים היהודיים וכך נתהדקו קשרי הידידות שלהם. נדמה כי היותה בת-עשירים מפונקת ועיסוקה באמנות ציינו את רחל מכל אהבותיו של המשורר והעמידוה בראש מעייניו באותה עת.

בשנת 1923 עלתה רחל בעלה ומשפחתה לארץ-ישראל ונשתקעה בתל אביב. בזכות בעלה נתקרבה אל הציונות ואף למדה עברית. רק עתה למדה לראות את היופי בשירתו של שאול והרבתה לשיר את שיריו הראשונים שהולחנו על-ידי יואל אנגל ואחרים. המפורסמים ביותר מבין השירים אותם שרה היו הלחן הראשון של "אומרים ישנה ארץ", "ויהי בישורון מלך" (שנכתב במיוחד לכבודה של רחל) ו"גלים נעים". אך רחל לא הסתפקה ברמת הזמרה שלה ונסעה לאיטליה להשתלם אצל טובי המורים דאז. מאיטליה הרבתה במסעות ברחבי אירופה נפגשה עם טשרניחובסקי וקיימה עמו קשר  הדוק.

עדות לתקופה זו ביחסיהם של האישה הצעירה והמשורר הכריזמטי מצויה בסיפורו של טשרניחובסקי "האישה מלנינגרד", המופיע בקובץ שלושים ושלושה סיפורים (הוצאת שוקן, 1941). טשרניחובסקי, שכבר היה רופא, מציין כי האישה הלנינגרדית באה אצלו לבקש מרפא לבתה היחידה. לאימתו של דבר לא זכתה רחל ללכדת ילדים, על אף ניתוח שעברה אשר תלתה בו תקוות. בסיפור זה היא מתוארת כ"אישה דווקא לא יפה, כלומר פניה לא יפים אבל גופה החזק רומז מתוך חן ושפע בריאות לשפע שכרון של אישה במבחר שנותיה…." עוד הוא מעיד עליה כי הנשים כולן בעצם דומות זו לזו:

"את כותנתה לבשרה השליכה היא עצמה בכוח ממנה והלאה. אז התחיל בינינו משחק האהבים המשגע. הרגשתי כי זה כבר לא סער דמי בכוח, כמו שסער אז, על ידי אותה גבירה צעירה וחזקה ובזרועי רעדו מתוך תשוקה יוקדת אבריה של אישה אכולת חמדה…והיא התקוממה לי, נלחמה בי בכל כוחה ובכל אונה וגם מתחננת אלי: 'הלא אינך רוצה לכבשני? האם לא תרצה לאנסני?' וכשהייתי מרפה ממנה, שוב רטט גופה לעומתי ושוב שמעתי קולה הצרוד: 'כמה אני חושקת בך…'"

מצד אחד היו לה מעצורים אשר בלמו את משיכתה לגבר הזר, המבוגר. חינוכה הטוב, אהבתה לבעלה המשכיל ויחס הכבוד שלה אליו עמדו מול נהייתה אל המשורר סוער המזג, שנהג בה כבאלילה קדמונית והעריץ את נשיותה. חושק בה בשיגעון. כל אלה החרידו את שלוות רוחה. טשרניחובסקי לא הירפה ממנה. הוא היה כותב לה על נושאים שונים ולא רק מכתבי אהבה וגעגועים. כך התלונן באחד ממכתביו (ברלין 1927) כי מצבו הכספי גרוע וכי כתב לביאליק ואף כי הודיע לו שיהיה נאלץ למשכן אחד מחפציו, ולא נענה. באותם ימים ישב טשרניחובסקי בטירה עתיקה של ידידו ריבקין בסווינימונדה אשר בשבדיה ובשהותו שם כתב ל"כהנת הכרמל" שלו שירים רבים. היה נוהג להיועץ בה אודות שיריו ומגיש לה אותם כתובים רוסית. וכפי שמתברר בשיר ח' במחרוזת ה"שירים לאילאיל", היתה היא המוזה שלו. וכך הוא כותב:

הֲמִשִׁגְיוֹנִי בְּאַהֲבָתֵךְ הַמַּקְסַמְתֵּנִי

אֲקַו לְשִׁיר?

הֲמַנְגִּינָתִי וּבַחֲרוּזִים קוֹלֶטֶת אוֹתָךְ

כְּטַל-נִיר?

פרט מעניין הוא שאף אחת מאהובותיו של טשרניחובסקי לא דיברה עברית. באחד משיריו – "לו ידעתם על מה אהבתיה" – הוא קובל כי "שְׂפַת שִׁירִי הֵן זָרָה לַנָּאוָה…"

גם השם אילאיל אינו עברי. לצליל האלילי הקדמון יש רקע רוסי דווקא. שאול היה קורא למושא תשוקתו רקיל (ברוסית אין שימוש לאות ח') והיה כותב "רק-איל". מאוחר יותר נולד הכינוי "אילאיל".

בשנים 1929–1930 שהה בארצות הברית וב-1931 עלה עם אשתו מלאניה ובתו לארץ ישראל והשתקע בדירה קטנה ברחוב אחד העם 89 בתל אביב. עבד כרופא של בתי הספר בתל אביב וגם שימש כחבר ב"וועד הלשון העברית" ועורך ספר מונחים בעברית לרפואה ולמדעי הטבע. רחל, בדברה על רעיית המשורר, לא גילתה כל טינה. היתה זו היא, האישה הרוסיה, אשר היתה עוינת למאהבת רחל ולא פגשה אותה מעולם. לשאול היו קשיי פרנסה גם בתל אביב ובביוקריו התכופים בית הזוג רוזנשטיין היה לעתים מספר על כך. היו ימים שפקד את ביתם כמעט מדי יום ביומו, סועד אצלם את סעודת הערב שהיתה סעודתו היחידה במשך היום. "אך הוא היה כמו ילד קטן", נזכרת רחל, "תמיד חייכני וטוב מזג. היה שוכח את עניו בחברת ידידים ומילים טובות…"

כיצד הגיבו הסביבה, המשפחה, הבעל, ליחסים המיוחדים של רחל והמשורר?

מספרת על כך מרים (מאשה) גנדלסמן, אחותה הבכירה של רחל: "גיסי ד"ר רוזנשטיין היה תלמיד חכם, איש ספר, שאהב להתייחד שעות ארוכות ולעסוק בעבודתו. הוא היה אומר שאם רחל מאושרת עם שאול, אזי תנהג כחפצה, לו לא היה איכפת, רק רצה באושרה. גם אמנו, שזכתה לעלות עם בני ביתה לארץ ישרלא, עצמה עין וקיבלה ברוח טובה את פרשת יחסיה של י רחל עם טשרניחובסקי".

טשרניחובסקי המשיך לחזר אחרי רחל בעקשנות ולבקש את אהבתה וקרבתה. יש שהיה מנסה להתחרר מתאוותו אליה, ובאחד משיריו הוא מכריז:

אֵינֶנִּי אוֹהֵב אוֹתָהּ…אֵינֶנִּי אוֹהֵב כְּלָל!…

אֲנִי אָהַבְתִּי כַּמָּה, אָהַבְתִּי – וַחֲסָל!

אך קסמה היה חזק ובכל התנאים חזר להעריצה. והוא ממשיך את השיר:

אַךְ לִבִּי הוּא שׁוּב דּוֹפֵק בְּשִׁגְעונוֹת דּוֹר וָדוֹר,

עִם שִׁגְיוֹן צִפּוֹר שָׁרָה, עִם טֵרוּף עִשְׂבֵי-מוֹר"

סמוך למותו, בקיץ 1943, חשבה לראשונה שאולי שגתה. טשרניחובסקי חלה במחלת דם ממארת שקיפדה את חייו. בהיותו רופא ידע שהפעם אין לו מרפא וקצו קרוב. רחל כתבה לו באותו קיץ ולא נעתה. היתה זו פליאה בעיניה. "באתי לבקרו בדירה שבקומת הקרקע ברחוב אחד העם בתל אביב", סיפר לי רחל, ואף כי עברו שלושים שנים מאותו קיץ אחרון שלהם, נתמלאו עיניה עצב רב. "כשראיתיו, לא הכרתי את הגבר החסון, העליז. הוא היה רזה מאוד. רעמת שערו השובבה נתדללה. סרטן הדם היכה בו והוא לא רצה להיראות בפני במצב זה. שאלתי: סאול, מדוע לא סיפרת לי שאתה כל כך חולה? והוא ענה: אני אהיה בריא, הכל יהיה כמו קודם'…

ליד מיטתו ראתה רחל ספר בעברית על כוכבים ושאלה אותו על פשר התעניינותו בנושא. התברר שהוא שאל מספרית בית ביאליק את "תולדות השמיים" מאת חיים זליג סְלוֹנִימְסקי,  ששימש רקע לשירו האחרון "כוכבי שמיים רחוקים". השיר ראה אור רק לאחר מותו בספטמבר 1943 ערב חג הסוכות.

כּוֹכְבֵי שְׁמֵי-קְרִים שְׂאוּ בִרְכָתִי!  יְרִיעַת קְטִיפָה מַשְׁחִירָה

 לֹא עֲלֵיכֶם הִתְגַעְגֵּע

לִבִּי בְאִבִּי, לֶב עֶלֶם בְּעֶצֶם תִּפְרַחְתּוֹ הַנָּאָה,

מָלֵא כּוֹכָבָיו שֶׁלּוֹ, מָלֵא שִׁיר עֲתִידוֹתָיו

ILIL-2

ILIL-2-2ILIL-3ILIL-4