ארכיון קטגוריה: סיפורים קטנים תקליטים גדולים

תמיד תהיה לנו סיאטל

seattle-pioneer-square

 

חבר שאל אותי: "אתה רוצה לראות הופעה? להקה חדשה, לא מוכרת, אבל זה צריך להיות טוב". אף פעם לא התנגדתי לראות הופעות של להקות לא מוכרות שאומרים עליהן שהן טובות. נסענו ל"קברט מטרו", מועדון קטן ואפלולי בקצה העיר. הלהקה שהופיעה שם הגיעה באוטובוס מסיאטל. קראו לה "נירוונה", וזמן קצר לפני כן יצא לאור תקליט הבכורה שלה, "Bleach". למועדון הגיעו לכל היותר ארבע-מאות צעירים. אני משער שהם, כמוני, לא חשבו שהם רואים היסטוריה בהתהוותה – את נירוונה ואת הסולן העגמומי והיפה שלה, קורט קוביין, שבתוך זמן קצר יהפכו את העולם על ראשו.

כעבור שנתיים, בפסטיבל רדינג באנגליה, הלהקה מסיאטל שראיתי בשיקגו תופיע על הבמה המרכזית של פסטיבל המוזיקה החשוב ותמשוך להופעתה מאה אלף צעירים שמוכנים להישבע בשמה. אבל במועדון ההוא בשיקגו, במרחק חמישה מטר מידו השמאלית הפורטת של קורט קוביין, לא אני ולא הוא שיערנו את העתיד לבוא.

אני לא ידעתי שאני בעיצומה של הסטוריה. כמעט כל הלהקות שראיתי, ערב ערב, נעשו הופיעו במשך זמן רב במועדונים קטנים מול צופים מועטים, רובם ממילא היו נגנים בלהקות אחרות, שרק חיכו לעלות לבמה ולתת את הקטע שלהם. הזמן העניק להם נפח.

אני זוכר את זה מהדהד לי בתוך הראש, קרעי משפטים ומילים. "כמה רעש זה עושה, המכשיר הזה?" – "שמע, גשם כבד יורד בכל העיר" – "הלהקה הזאת פאקינג גוּד, מאן!" – והשירים. בזה אחר זה.

עיר הגשמים סיאטל. אני בחדר קטן במוטל מעל המים. קפה בבוקר בסטארבאקס ובראוני מתוק מדי, ספרים ביום והופעות בערב. אנשים סביבי, צעירים עם חולצות פלאנל ושיער ארוך, באו להופעות של אליס אין צ'יינס, סאונדגארדן ופרל ג'אם, סקרימינג טריז ומלוינז ונירוונה – אמרו שהם באים רק כדי "לשלוף את עצמם מהגשם". גם חברי הלהקות תירצו את העיסוק במוזיקה בכך שמזג האוויר דורש התכנסות – במרתף, במועדון נידח, באולם ספורט בתיכון – עם גיטרות ומגברים, ולהרעיש את עצמך לדעת.

זו היתה תקופת ההתבגרות השנייה שלי. הייתי בן 28, שומע רדיו כל היום. רוק גיטרות, המבורגרים וגשם. בסיאטל יש בממוצע שישים וחמישה ימי שמש בשנה", אמרה הפקידה במלון המשפחתי הקטן, שקראה לעצמה "נובמבר", "אתה מבין את זה, בוז? זה אומר שבמשך שלוש-מאות הימים האחרים – רוב ימות השנה – אדם שמגיע לסיאטל יבלה את זמנו במזג אוויר אפור, עגמומי ומטפטף".

ושלג? שאלתי.

"לעתים רחוקות. אנחנו בעיקר רטובים, אפורים וקרים".

אחרי שבוע נובמבר לקחה אותי אליה לדירה שבה היא גרה עם עוד 2 שותפים. כשהם נרדמו על הספה מול הטלוויזיה, היא שמה אצבע על השפתיים, אחזה בידי והובילה אותי אל המזרון שהיה מונח על הארץ. הביטה לי בעיניים, פשטה כליל את בגדיה ועמדה מעלי. "אתה חושב שאני יפה?" שאלה.

אני חושב שאת עוצרת נשימה, עניתי. היא חייכה וירדה אלי.

עשינו סיורים לאורך המים. היא הסבירה לי שסיאטל מתוחה על לשון יבשה צרה בחוף המערבי.

היינו עומדים לפני ההופעות ומסתכלים על קו הרקיע של העיר, שאותו – כמו גם את מזג האוויר –  אפשר לראות בכל הסרטים שנוצרו אז: "נדודי שינה בסיאטל" (1993) החמוד של נורה אפרון ו"בודהה קטן" (1993) המרשים של ברנרדו ברטולוצ'י ו"סינגלס". כל ערב אנחנו אוכלים המבורגרים ויורדים לדאונטאון סיאטל לאתרי החובה – שלל המועדונים הקטנים ואולפני ההקלטות העצמאיים השוכנים בפַּיוֹנִיר סְקְווֶר.

באופן סמלי, מעניין ודי מקסים, בדיוק ב"כיכר החלוצים" הזאת – בשלושה מועדונים ובחברת התקליטים סַאבּ-פּוֹפּ, ששמה הפך לאגדה, החלה הפריצה של הגראנג' אל מחוץ לגבולות העיר סיאטל. את פיוניר סקוור מזהים בזכות הפֶּרגולה היפה שנבנתה לכבוד התערוכה העולמית, שהתקיימה במקום בתחילת המאה העשרים. עוד לפני כן, במהלך המאה שקדמה לה, יצאו מהכיכר אלפים בעקבות החלום האמריקאי הגדול – להתעשר בן-לילה, בתקופת "הבהלה לזהב". מזחלות שלג רתומות לכלבים דהרו משם כדי למצוא את עורק הזהב האגדי, ואני נזכר בספרים של ג'ק לונדון. בכיכר החלוצים הזאת אני רואה את השלט שמעורר בי ריגשה עזה: סאב-פופ, החברה שזיהתה את פוטנציאל הזהב של הרוק המחוספס, המהיר והרועש שנוצר בעיר בסוף שנות השמונים. הגראנג', הבינה החברה, הוא לא תופעה אזוטרית ומקומית כי אם משהו שעשוי לכבוש לבבות בכל העולם.

אבל אז לא ידעתי כלום. רק הרגשתי את הלב.

 

virginiainn

הנה שבים אלי נעורי האבודים. אליס אין צ'יינס במועדון קטן בס, גיטרה ותופים, צליל גיטרה סמיך ומלוכלך, מהלכים מלאי עוצמה, בס פועם ודומיננטי, תופים כבדים. כמו שידוך בין פאנק לרוק כבד, אבל אטי יותר מהפאנק ומפותח יותר מהמטאל מבחינה מלודית. בסוף השבוע אנחנו רואים את אליס אין צ'יינס. ליין סטיילי הוא גיבור  מקומי. רוח רוקנרול מרדנית חדשה, אמריקאית – שירים קצרים, מהירים, עצבניים, עם מילים פשוטות ובוטות. שירי גראנג' חורכים – צלילי גיטרה ובס עמוסים ואטיים. רבים מהשירים נטולי חלוקה מובחנת בין בית לפזמון ויש להם שמות משונים.

 

alice

 

*

נובמבר היא ילדת סיאטל. רק בת 20. אני מבין למה היא אוהבת את הטקסטים של קורט קוביין ואדי וודר, כריס קורנל וליין סטיילי.  ילדת דור איקס עם רגשות של מצוקה, זעם ותסכול, כמו כל החברים והחברות שלה נובמבר מחפשת ביטוי מילולי לדיכאון-נעורים ולפחדים. לא במקרה, השיר שהפך להמנון שלהם – ושל העולם כולו בשנות התשעים – הוא "מריח כמו רוח נעורים" של נירוונה. "כיף להפסיד ולהעמיד פנים", כתב ושר שם קוביין, והוסיף מילים שכאילו מכוונות לקבוצת יוצרי הגראנג' ומאזיניו: "הקבוצה הקטנה שלנו תמיד היתה ותמיד תהיה, עד הסוף". קוביין היה פסימיסט. "מה שאתה עושה", הודה באחד משירי הלהקה, "לא יעזור לך לחמוק מגורלך, ובכל מקרה זה הרי לא משנה".

לילה למחרת, סאונדגרדן. "הוא יהודי כמוך", צועקת לי נובמבר לתוך האוזן, מצביעה על כריס קורנל הסולן.

חולצת פלנל, מעיל רוח, מכנסי קורדרוי או ג'ינס קרועים, נעלי אולסטאר. הם כולם צעירים ממני בעשר שנים, אבל אני עצמי כל כך מבולבל ולא יודע לאן דרכי מועדת, שאני מבין את הלכי הנפש, הגראנג'ים הם רוח התקופה והם גם כתבו את הפסקול של התקופה. הליריקה שלהם נולדה מתחושה של דחייה חברתית, מצוקה וקיפוח – ופעמים רבות גם מעוני מַמָשי, זעם בגלל אי-שוויון חברתי ומחאה נגד הפערים הכלכליים – ואני ממש יכול להרגיש את זה. נובמבר מסבירה לי שבסיאטל יש אצולת עושר רחבה, כי מרכזים של חברות-ענק כמו מיקרוסופט ובואינג ממוקמות בה, אבל לצדה יש גם מעמד פועלים בינוני-נמוך "כמוני, וכמו כל החברים שלי", היא אומרת ביובש. החברים שלה צעירים ומלאי מודעות. ג'ינג'ר, הידיד הטוב שלה, אומר לי "קונצרנים אדירים זקוקים להרבה ידיים עובדות ולכוח עבודה זול, ויחסי הגומלין ברורים: מצד אחד חברות הענק מספקות עבודה לרבים, ומצד שני אינן מאפשרות לפועלים להיחלץ מעמדת השכירים הנצחיים וחסרי הביטחון התעסוקתי, אלה שכל משבר כלכלי פוגע בהם מיד, ובצורה חריפה. אבטלה ומצוקה הן קרקע פורייה ליצירות רוויות מחאה וזעם".

וגם מוזיקה טובה, אני מוסיף.

ברור, אומר ג'ינג'ר, הכי טובה.

אני מגלה שג'ינג'ר ונובמבר והחברים שלהם מרגישים מבודדים.

אחרים. לובשים ז'קט ג'ינס גדול מדי והולכים עם מטריות בסיאטל, וחולמים על קליפורניה. או ניו יורק. "בניו-יורק, בלוס אנג'לס, בשיקגו ובבוסטון יש הרבה יותר הופעות של להקות", אומרת נובמבר.

נכון, אומר ג'ינג'ר, אבל תחשבי שרוב ההופעות שם הן של להקות גלאם מטאל מגעילות כמו ארוסמית  גאנז אנד רוזז ובון ג'ובי". מבטו מלא סלידה. נובמבר מוציאה לעצמה סיגריה מהקופסא ויורקת מבין השפתיים: "להקות רעשניות, מנופחות מחשיבות עצמית, מלוקקות וריקניות".

האור חלש, אני כמעט נרדם מעל הקפה. קר לי. אני נזכר בסיפור מצחיק שסיפר לי עיתונאי אמריקאי על מרק אָרְם, סולן ומנהיג להקת גרין ריבר (1988-1984). ארם נשאל בריאיון איך הוא מגדיר את המוזיקה שלהקתו עושה. "גראנג'," השיב והדגיש: "זאת לא מוזיקה, זה פשוט גראנג' טהור." ארם התכוון לומר שהמוזיקה היא לא העניין, שרק במקרה מדובר בשירי רוק, כי באותה מידה זה יכול להיות גם ספר, ציור או נאום מחאה – ביטוי של לכלוך, חספוס, חוסר הקפדה. אתה תמיד צריך הגדרה כלשהי של גל מוזיקלי וככה העיתונות קפצה על ההמצאה הלשונית של ארם והפכה אותה לתיאור כללי של הז'אנר כולו, של האופנה והתנועה, הצלילים והבגדים. המושג גראנג' נשמע לכל העיתונאים מדויק מאוד לתיאור המוזיקה והאופנה שהתלוותה אליה. למוזיקאים של הגראנג' היה מראה גראנג'י – כלומר מוזנח, לא מטופח. זיפי זקן שלא גולח, שיער ארוך ובלתי-חפוף וחולצות פלאנל, כמובן. הו, חולצות הפלאנל. אולי הדבר היחיד שאימצתי, חיצונית, בזמן ההוא. חולצת פלאנל משובצת מעל גולף אנגלי שחור.

"מאדהאני" ו"סקרימינג טריז" חורכים את האויר. בכל ההופעות כולן היה ברור לי שהחברים מגדירים את עצמם, את שייכותם לסצנה ואת אופי היצירה שלהם באמצעים מדויקים – שירים ישירים, אנרגטיים, הפקות נזיריות עם מינימום תאורה ובלי פעלולים. עולים, מנגנים, שרים. זהו. כריס קורנל מ"סאונגרדן" צורח "אנחנו לא להקת רוק כבד מצועצעת". ליין סטייל מ"אליס אין צ'יינס" צועק: "אנחנו לא רוצים להיות מסריחים! אנחנו רוצים להיות פשוטים!"

בהופעות של "אליס" התחילו עם הסטייג' דייבינג –לקפוץ מהבמה לזרועות הקהל ובהופעות של "סאונדגארדן" ו"פליימינג ליפס" פיתחו וֵיין קוֹין וכריס קורנל ושכללו גם את "גלישת הקהל": נשכבים (על הגב) מעל ים המעריצים הגדול, נישאים על ידי הרוקרים המוטרפים, שמעבירים אותם ביניהם מפה לשם ואז מחזירים אותם על כפיים אל הבמה. אצל "מאדהאני" היו ריקודי פוגו – מחול ההטחות: סוג של ריקוד פאנק חופשי, קבוצתי, כשמשתתפי הריקוד יוצרים מעגל ומנתרים בפראות, תוך דחיפת הרוקדים האחרים והטחת גוף בגוף. זה היה פאנק, אבל אחר, וגם הוא נעלם עם הזמן – כמו אותה התרסת נעורים נזעמת נגד הרוק המצועצע, הגנדרני והנפוח, או הפופ הממוסחר והמלוקק של שנות השמונים.

טוני פרסונס, מבקר מוזיקה בעבר וסופר מצליח בהווה, אמר ש"הגראנג' היה תפיסת עולם, לא מוזיקה", ואולי יש צדק בדבריו. לנצח תהיה סיאטל מולדת הגראנג' כמו שליברפול היא מולדת הביטלס. הגראנג' היה ונשאר לי כסוג של מזכרת מטושטשת כמו חלום בבוקר, כמו מישהי שעברה דרך חייך, הסעירה ונעלמה, תחושת התפעמות שגורמת להלמות-לב, אבל התמונות מטושטשות כמו דמעות בגשם, דונט פולואו – שר סטיילי – סיי גודביי – ואני לעולם אתגעגע אל נעורי השניים, אל מי שהייתי ואל מה שהייתי אז, כשהגיטרה של קורט קוביין וגופה החם השופע טוב, של נובמבר, היווה טעם לחיים ותקווה לעתיד טוב יותר.

seatle

 

קורנפלקס ואבק כוכבים

AMERICAN PIE VINYL

 

הסיפור נכלל בספרי סיפורים קטנים, תקליטים גדולים ואני מעלה אותו לכבוד יום הולדתו ה-70 של דון מקלין שחל היום. תודה מיוחדת לעורכת שלי, איילת מוהר, שלחצה עלי לכתוב אותו רגע לפני שהספר ירד לדפוס ותודה לאורלי זיו-צרפתי על שיתוף הפעולה

 

היינו חבורה. תלמידי כיתה י', חורף ישראלי, ובין פסקול הסרט גריז לבין הבי ג'יז שידרו ברדיו שירים של דון מקלין, שצפוי היה להגיע להופעות בארץ.

מקלין היה כוכב על. התקליט "אמריקן פאי" נמכר במיליוני עותקים. "וינסנט", השיר על ואן גוך, שבה גם את לבנו. "ואני אוהב אותך כל כך" שבר את לבן של הנערות. אבל מקלין היה בעיקר נביא הזעם והתוכחה של "אמריקן פאי".

מהי המשמעות של השיר? שאל אותו ירון לונדון ב"עלי כותרת".

ומקלין ענה: המשמעות היא, מבחינתי, שאני לא צריך לעבוד יותר כל החיים.

אבל הפאי האמריקני של מקלין היה שיר שסימן תפנית. שינוי. העולם הפך למשהו אחר. שיר נוסטלגי. געגוע לאמריקה של שנות החמישים, לתמימות הפשוטה, לשמרנות השקטה, לבאדי הולי, לפאי תפוחים ושברולט פתוחה, למרילין מונרו, ג'יימס דין ולרעיון הבסיסי של הרוקנרול. מקלין התגעגע לנעורים. אנחנו לא הבנו את זה. אנחנו היינו הנעורים.

בהפסקה שבין שיעור תושב"ע לבין שיעור של"ח, ליד הקיוסק של חיה, פיתה קרה עם חומוס מקופסה ומלפפון חמוץ ומיץ פטל וטוויסט, ואבי היפה שאל אותנו: "אתם יודעים מי נמצא אצלנו בבית עכשיו?" וכולם שאלו מי, מי, ואבי היפה אמר:

דון מקלין.

צחוק נעורים קולני. כן, בטח. דון מקלין. אצלכם בבית.

"ואריק קלפטון עושה מקלחת אצלנו בבית עכשיו", עודד אמר.

"ופרדי מרקורי משחק שש-בש אצלנו במרפסת", אמיר גיחך.

ורק אבי היפה היה רציני, בתלתליו המפוארים וזיפי זקנו הנערי, ואמר:

"תצחקו, תצחקו חופשי, אבל הוא יוצא עם אחותי. "

זה היה שיא חדש. שאגנו, טופחים על ירכינו. אורלי צרפתי, אחותו היפהפייה של אבי היפה יוצאת עם דון מקלין? זה היה בלתי נתפס. הרי בארנק הבד האדום שלי, שסמל אנגליה עליו, היה כרטיס. דון מקלין בהופעה חיה בקיסריה, 30 בינואר 1979. עניין של כמה ימים בלבד.

"אנחנו רוצים לראות," אמר דורון.

"מה לראות?" תמה אבי היפה.

"לראות," חזר דורון, "לראות את דון מקלין. אצלכם בבית".

יום שישי, יום קצר. כשהלימודים הסתיימו יצאנו יחד והלכנו בחבורה גדולה, כל הדרך מהתיכון ביהוד עד ביתו של אבי היפה בקריית אונו. ציוצי ציפורים מראש הברוש ומעצי הסיגלון השתלבו בקולות חבטה עזים ממרפסות הבתים, עקרות בית נמרצות ועוזרות מסורות רכנו אל המעקות והלמו במרבדים בחובטי שטיחים, מפריחות אבק אל על. טיפות גשם זהרו באבני המדרכת. בכניסה לבניין הקשיב חייל במעיל דובון לטרנזיסטור, חמישה צפצופים ו"כאן קול ישראל מירושלים והרי החדשות מפי משה חובב ועיקרן תחילה…" ועל סוסיתא לבנה שחנתה ליד, התחמם חתול בשמש החורפית.

עלינו למעלה. אבי היפה נעץ מפתח בדלת וסובב. נדחקנו אל ההול, בין הכניסה לסלון, ליד טלפון החוגה השחור שניצב על ספר הטלפונים של אזור חיוג  03 וכרך של דפי זהב, קרוב לתרמיל פגז ששימש כסוג של אגרטל נוי עם שלל קוצים ונוצת טווס בתוכו. מסלסלת העיתונים הציצו גליונות של ניוזוויק ומוניטין ועל המכתבה עמדה מכונת כתיבה הרמס רוקט.

ושם, ליד השולחן במטבח, הוא ישב.

בג'ינס כחול ובטי שירט עם הדפס I LOVE NYC וחולצת כפתורים משובצת,

פתוחה, ישב דון מקלין ואכל קורנפלקס. "Hi, guys" אמר המשורר של נהר

ההדסון, וחייך.

כך עמדנו שם, חמישה נערים בני 15 מתיכון ביהוד, צפופים בסלון ישראלי בקריית אונו, בוהים בתדהמה נערית בזמר בינלאומי מפורסם היושב אל השולחן, נינוח וגאה, ולצידו אורלי, אחותו של חברנו לכיתה והיא שזופה ויפה עד מאוד, אוחזת בזרועו של הדון. ואנו נאלמנו דום.

נשמנו חרש, ואולי רק לי היה נדמה שקירות המטבח זוהרים לפתע באור יקרות.

 

 

אורלי צרפתי ודון מקלין

אורלי צרפתי ודון מקלין, 1979

בימים שאחרי הופיעו בעיתונים דיווחים על הרומן בין הכוכב האמריקאי המצליח לצעירה הישראלית היפיפייה אורלי צרפתי שפגש בחוף הים בתל אביב. פלאטו שרון הזמין אותם למסיבה בביתו. באחת מהופעותיו הוא הקדיש לה את השיר "And I Love You So" וגם אנחנו אהבנו. אהבנו כל כך.

על סיפורים קטנים, תקליטים גדולים מאת בועז כהן

HAGIT GROSSMAN

הספר של בועז כהן, הוא ניצחון על הזמן. ניצחון על החלוף. רצף של הוויה שלא נקטע. שכל החיים בו הם הווה מתמשך ומה שהיה עדיין ישנו. זו מחשבה שמסוגלת להרגיע חרדות של ילדים, המחשבה שרצף ההוויה לא נקטע, שמה שיש הוא מה שיהיה ושאין נתק מן ההווה לעתיד ומן העבר להווה, שכל החיים הם בעצם הווה מתמשך, ודבר אינו הולך לאיבוד. האנשים שהכרת תמיד יהיו איתך, האנשים שאהבת לא יעזבו.

זהו ספר של אהבה לחיים, לילדות, למשפחה. אך זהו גם ספר חניכה של אמן, ילד, פרי אהבה, עם נפש פתוחה ולב עצום, שמכור לסרטים, קורא וכותב כל הזמן ושהמוזיקה בנשמתו. יפה במיוחד לגלות איך הרגעים המשמעותיים בחיי האמן בועז כהן, התרחשו דווקא כשברח מן המוסדות שבהם היה אמור להתחנך. רגעי החניכה החשובים התרחשו דווקא כשברח מבית הספר, בבית סבתו, דודתו ואחייניו. היכן שדלק תמיד הרדיו ואום כול תום שרה. היכן שהושמעו תקליטים. דווקא שם, ברגעי הבריחה, ברגעי הבוקר הגנובים או…

View original post 1,377 מילים נוספות

תמר עם כל דבר (או: הלילה שבו הכרתי את "ברלין" של לו ריד)

BERLIN CASSETTE

תמר היתה בגבה אלי, ישבניה מתחככים בקדמת הג'ינס שלי. בערתי מחמדנות לגופה, אבל לא יכולתי לעשות דבר שם. לא היינו לבד. נורית ישנה עם הפנים אל הקיר, תמר נמנמה מאחוריה, אני זזתי בחוסר-שקט מאחורי תמר, ליטפתי את שערה הבהיר, את גבה, נגעתי בשתי אצבעות ארוכות בעורפה החיוור.

 "יש לי חבר", היא לחשה אל תוך העלטה החלקית.

אז מה, עניתי לה, גם לי יש חבר.

יכולתי לשמוע אותה מחייכת בתוך החושך.

 

 

נורית

נורית היתה בת הזוג של חברי הטוב. היא שירתה איתי בחיל האוויר ובערך עשר דקות אחרי שראיתי אותה ניבאתי, בתחושה מיידית, שאפשר לשדך בינה לבין החבר המוצלח שלי.  ערב אחד, בדרך לסינמטק, אמרתי לו שאני רוצה שהוא יראה מישהי שמשרתת איתי.

אבל אסור שזה ייראה שקוף מדי, הוא אמר.

סמוך עלי, הרגעתי אותו.

 

 

באותם ימים הייתי מכין מיקסטייפים לאנשים שאהבתי. שלל שירים, שהקלטתי מתקליטים. אז התקשרתי לנורית מטלפון ציבורי, "אני עובר דרכך לתת לך את הקסטות שהבטחתי לך", וכך התגלגלנו לשכונה היוקרתית שלה ונכנסנו לבית היפה שלהם. 

"אתם רוצים לשתות משהו?", נורית שאלה, והחבר שלי הסכים איתי ש"יש לנו זמן לקפה קטן", ונורית הלכה למטבח להכין.  החבר שלי הסתכל על המיטה הזוגית בחדר הצבעוני של נורית, רכן ולחץ על מרכז המזרון. 

"אז מה?", הוא חשב בקול רם, "פה אני אזיין?"

צחקתי.

מה משעשע? הסתקרנה נורית, עם המגש הגדול בידיה.

סתם. סתם משהו.

 

שבוע אחר-כך הוא מימש את התחזית. הם היו יחד כמה שנים. נורית בתו של עורך הדין המצליח, נורית שנולדה עם כפיות זהב בפה, עתיד מובטח ומימון מלא ללימודים בחו"ל ומכונית צמודה מגיל 17, והוא – בן יחיד, תימני יפה תואר אך ללא תואר וללא תזרים מזומנים שוטף. אבא שלה לא השתגע על זה ובדרכו העדינה-אך-נחושה ניווט אותה אל מחוץ לקשר עם החבר שלי, שהיה הבחור היפה-אך-עני. 

 

 

תמר

 

החבר שלי קרא לה "תמר-עם-כל-דבר".  היה לו רגש מעורב לתמר נקש, שהיתה אמנם "מושכת מאוד", אבל גם "משוחררת מאוד", לטעמו..

מה הבעיה שלך עם תמר?

"היא מזדיינת בלי חשבון".

ומה רע בזה?

"מה טוב בזה?"

היא חיה את החיים. למה אתה יכול לזיין כל מי שבא לך, והיא לא יכולה?

"נשים הן לא כמו גברים. הן לא צריכות סקס כל כך הרבה, אז הן יכולות להיות בררניות".

ברור לך שאתה מדבר שטויות, נכון?

"בועז, תקשיב לי טוב: אתה רוצה להאמין שיש שוויון בעולם, אבל אין".

אה, עוד פעם השטות הזאת של גברים רוצים סקס ונשים מחפשות אהבה?

"לא. גם גברים וגם נשים רוצים סקס, אבל אם גבר רוצה 100, אישה רוצה 10. וזאת הבעיה שלי עם תמר".

מה הבעיה?

"שכל גבר שנותן לה קצת חום ותשומת-לב, היא שוכבת איתו. היא לא בוחרת".

נו, אז מה? וכל אישה שתחייך אליך ותזמין אותך הביתה, אתה תשכב איתה. מה ההבדל?

"שהיא בחורה. אני לא יכול לבחור, כי לא מתחילות איתי כל-כך הרבה. ככה זה בעולם. נשים בוחרות את הגבר לסקס מתוך 100 מועמדים. הן יכולות לבחור. אנחנו גברים. אנחנו לא בוחרים. אנחנו נבחרים, אתה מבין את ההבדל?".

לא.

"בא לך עליה, בקיצור".

ולך לא?

"לא".  

 

 

קרוליין

 

במהלך הערב ההוא התקבלה שיחת טלפון בהולה מהבסיס, והוא יצא לשם. נשארנו תמר, נורית ואני. תמר הביאה תקליטים מהבית ולשוני דבקה לחכי. אז פגשתי לראשונה את ברלין של לו ריד. האזנה ראשונה, האזנה שניה, האזנה שלישית. נורית הלכה וחזרה מהמטבח, עם מגש הכסף שעליו עוגות ותה וטוסטים עם גבינה, ובינתיים למדתי את השירים וקראתי את הטקסטים של ריד מדף המילים ותמר אמרה שהיא מזדהה עם קרוליין, שלא מפחדת למות, שכל החברים שלה קוראים לה אלסקה, שלוקחת ספידים חופשי כשכל החברים שלה צוחקים, ושואלים אותה "מה עובר לך בראש?" – ואני הקשבתי בפליאה לוידוי הזה ואמרתי לה שלא נראה לי שיש דמיון בין שתיהן.

קרוליין הזאת דכאונית, היא עמומה. מה לך ולה?

תמר הניעה בשלילה את ראשה. "לא נכון. לא נכון".

מה לא נכון?

"אתה לא מבין אותה. לו ריד הבין אותה".

מה הוא הבין?

"היא הרבה יותר חזקה ממה שהיא נראית. הם שופטים אותה לפי העיניים שלהם, אבל גם כשהיא מסטולית, היא יודעת איפה הרגש שלה קיים ומה היא עושה. לא מחליטים בשבילה"."

עם מה את כל כך מזדהה אצלה?

היא אומרת לו, "אתה יכול להרביץ לי כמה שאתה רוצה, אבל זה לא יעזור לך. אני לא אוהבת אותך יותר". אתה יודע כמה כוח זה, להגיד למישהו "אני לא אוהבת אותך יותר, ואתה יכול להרביץ לי – אבל זה לא יזיז אותי מדעתי?"

מי מרביץ לך?

"זו מטאפורה, נו. גברים הם כאלה, ילדים שנשלטים על ידי האגו. לא מבינים שאם נגמר לה ממך, אז נגמר. הם מפעילים כוח ולחץ ואלימות, אבל הרי שום מניפולציה לא תעזור. זה כמו פרפר מת. יפה, אבל לא זז. אישה מרגישה את הפרפר הזה כשהוא חי, היא מרגישה את הכנפיים שלו. והיא יודעת כשהוא מת. והיא יכולה לשחק ולרמות, אבל האמת שם. קשה וקרה כמו חביתה שנשארה על הצלחת כל הלילה".

 

 

ברלין, לילה, באר חשוך, אלכוהול נמזג לכוסות, דיבור עצל, גברים במעילי עור, סיגריות בוערות באפלה, מיניות רוחשת, סמים מעל השולחן וידיים מגששות מתחת לשולחן, אבודים בעיר הגדולה, החצויה. ברלין של לו ריד שקיבלה פנים ושמות טעמים וריחות באותו לילה עם תמר. "אני הולך להפסיק לבזבז את הזמן שלי", לו ריד שר ורעידות חלפו בשרשרת לאורך גבי. "שיר עצוב, שיר עצוב, שיר עצוב", לו ריד חזר ושר, והתזמורת הפילהרמונית של ברלין מאחוריו, ועיני כוסו דמעות.

I tried so very hard
Shows just how wrong you can be

כמה נכונות היו השורות הללו, של ריד, בסופו של אותו לילה.

אפשר ולנצח אזכור את הלילה ההוא, שבו היתה תמר נקש כל כך קרובה וכל כך רחוקה גם יחד. למרות שהיה רק אחד מלילות רבים ולא ממומשים, כי הכרתי בו את אחד מעשרים התקליטים המשמעותיים בחיי, וגם כי נגעתי באיזה בדל הארה, בניגוד ללילות אחרים שבהם נמצאתי מרחק נגיעה מגן-עדן, במסדרון קרוב אל סף הדלת, אך לא הכניסו אותי תחת כנפי הנחמה והעונג, לא אישרו לי כניסה אל הארץ הלא מובטחת.

 

אני רוצה אותך, לחשתי באזנה.

"גם אני רוצה", היא אמרה, "אבל אני יודעת שאני אשנא את עצמי בבוקר".

 

חלפו שתי דקות קפואות, ללא תנועה, רק מחשבות ורגשות שחצו את לבי, חצו את ראשי מגדה אחת אל הגדה השניה, דמי סער בי אבל העלבון היה מונח לו במרכז החדר. אני לא רוצה שתשנאי את עצמך בגללי, קירבתי את פני לשלה, אני רוצה שתאהבי את עצמך בזכותי.

 

קמתי מהמיטה והלכתי לקצה החדר, נועל נעליי בדממה שרק נשימותיה הקצובות של נורית נעו בה. תמר לא נעה. בקושי נשמה. מחוץ לוילה הרדומה שרר ריח חמים של אביב יסמין ושסק, מתיקות של פרי בשל מדי, טל על חלון המכונית וזמן חשוך שלפני עלות השחר.

 

עצרתי במרכז המסחרי והתקשרתי מהטלפון הציבורי לבסיס שלו.

"אתה ער, משוגע?" הוא התפלא. "ארבע בבוקר".

רציתי רק לספר לך שטעית, אמרתי לו.

 

BERLIN CASSETTE

אוקשה

קיבוץ נערן, בקעת הירדן. ינואר 1982. המגרש ריק, חוץ משנינו, מיוזעים, נוטפים, שתי בנות נחשקות, והכדור הכתום. הסלים השקופים. רשתות החבלים הקלועות. מהחדר שליד המגרש בוקעות הגיטרות של קרלוס סנטנה, "קרנבל" שזורם ונמסך ונמשך אל תוך Let The Children Play ואני אוהב את השמיים הנמוכים של החורף ואת השלווה המדומה הנסוכה על הקיבוץ ואת המוזיקה של מונפלאואר ששוטפת את האויר.

הוא היה שחקן מצויין ביותר וכל אותה שנה הוא קרע אותי לגזרים, באינספור משחקי כדורסל. האצבעות שלו היו מכשפות את הכדור, מקשיתות אותו מעל לראשי וידיי המושטות, הוא נמוך ממני בשני ס"מ, אבל הוא הרבה הרבה יותר חזק ממני, ברנש רחב וחסון, ועבודת הרגליים מתעתעת, ופיתול המתניים, כושר גופני מצויין והטעיות שנלקחו מספר הפעלולים של ד"ר ג'יי, הוא מסחרר אותי, פעם אחר פעם, סיבסוב, כניסה לשטח המסוכן, סל ועוד סל ועוד סל, וכשאני מתעייף לדלוק אחריו, ומחכה לו על הקשת, הוא יורה משלוש וצולף. מניאק.

הבנות שישבו על ספסלי האבן בתחילת המשחק, התקרבו קצת. השמש אדומה-עמומה נעלמת אי שם מעבר לאופק, הצלילים של "סנטנה" מגיעים מחדר התרבות אל המגרש. הפרוז'קטור נדלק ומציף את הפרקט באור בהיר, לבן וצח.  אני דולה מעצמי כוחות כדי לפחות למזער את ההשפלה. למרות שהוא עייף, אני רואה שהוא זחוח, כמי שנצחונו ברור. התוצאה 22:28 והמשחק יסתיים בדיוק ברגע שבו אחד מאיתנו יגיע ל-32 נקודות. הוא צריך בסך הכל שני סלים פשוטים, וזהו. הוא קולע אחת, בקלילות, מעל ראשי. 22:30, ואז – מחוסר ריכוז, אני גם עושה עליו עבירה והוא הולך אל הקו. אם שתיהן בפנים, זהו זה. הוא מנצח גם את המשחק הזה והולך איתה. ככה היא אמרה, וחייכה, מתוקה כמו מלאך בלונדיני עם שדיים גדולים.

הוא מטווח מהעונשין והכדור הראשון צולל פנימה. 22:31 ומיד הולך שוב אל הקו. אני מכווץ את הגבות. הבנות מביטות בעניין מסויים בזריקה האחרונה הזאת. "זה בחוץ", אני אומר לו, ולא מאמין לעצמי. הוא לא החטיא אף זריקת עונשין באף משחק נגדי מעולם. הכדור יוצא בדרכו ממנו אל הסל, זה פוגע בפרספקס, מקפץ פעם ועוד פעם על החישוק, ו…נופל ישר לידי. אני יוצא מהבקבוק, לפני שהוא מספיק להתעשת נכנס אל הפינה, ומתרומם לזריקה, עם הקרש – וזה בפנים. שתי נקודות. 24:31 והכדור אצלי.

אני חייב לחשוב, לחשוב טוב, הוא שומר מרחק, משאיר אותי מחוץ לטווח מסוכן מדי. מחכה שאזרוק לסל. מקסימום, הוא חושב לעצמו, זה יהיה בפנים. עדיין ההפרש יהיה חמש נקודות. אני מנצל את זה ולוקח קשת גבוהה, מנסה את מזלי. הכדור פוגע בחישוק, ונכנס. 31:26.

הכדור אצלי. ואז אני  עושה את מה שלא העזתי אף פעם לעשות נגדו, להיכנס בצעד וחצי ממש אל מתחת לסל, והוא מופתע מהחוצפה התהומית שלי – ואני מרויח ביושר 2 נקודות. 28:31.  שלוש נקודות הפרש בלבד!

הכדור אצלי, והוא שומר אותי קרוב קרוב, לא נותן לי לנשום. תנועה אחת לא במקום, והוא חוטף לי את זה, כמו ברדלס הוא חג מסביבי, חוסם כל אפשרות להיכנס לאזור הצבע, מרחיק אותי עוד ועוד, כשאני מכדרר ומכדרר, ברך מתכופפת מעט לשמאל, ואני מזנק לימין לתוך הבקבוק, מנסה לזרוק מהר. וחוטף מכה!  הוא מנסה לעשות לי גג אבל זו מכה ביד, ואני הולך לקו העונשין. הזיעה זולגת לתוך עיני. צרצור הצרצרים בדשא. הגיטרה של קרלוס יוצאת לסולו והכדור יוצא בדרכו המתוקה אל תוך הסל. 29:31. אני מתרגש, ולכן הכדור השני שאני זורק מתפספס, והוא שלו, בידיו. עכשיו הוא לא צריך יותר כלום חוץ מסל אחד, אחד, כדי לחסל לגמרי את ההזדמנות היחידה שעוד היתה לי לעשות משהו. כל מה שאני רוצה זה לנצח אותו ולשכב עם הבחורה היפה שמתבוננת בנו. לא יותר.

אבל הוא זורק ומחטיא, והכדור יוצא החוצה ועכשיו הוא שוב אצלי. אני זורק וזה נכנס, וההפרש הוא עדיין שתי נקודות בלבד. מי היה מאמין. 29:31, הקצב הלטיני של סנטנה נדמה כמו מתחזק, יש משהו מתגלגל וחוזר בכלי ההקשה והגיטרות והאורגן שכמו מציפים את המגרש, כמו שהאנדרנלין מציף את דמי. הבנות נעמדות על רגליהן. המתח קשה מנשוא.  שתי נקודות הפרש והוא רודף אחרי ללא ליאות, אני רואה את המבט שלו, מרוכז, והוא לא מתכוון בשום פנים ואופן לאפשר לי לזרוק, בשום דרך שהיא, את הכדור לסל.

גשם מתחיל לטפטף, וזה הולך ומתגבר. אדים עולים ממני, בגלל האויר הקר והגוף החם והמזיע. אני מכדרר ומטייל מחוץ לבקבוק מצד לצד, מגניב מבט לעבר הסל, הוא לא מניח לי שניה לחשוב, או לעצור לנשום, ואני מוכרח לעצור. אין לי כוח. אני תופס את הכדור בשתי ידיים. אם האורך של מגרש כדורסל 28 מטר ורוחבו 15 מטר – אני נמצא בין עיגול האמצע לבין הבקבוק, משהו כמו 10-12מטרים מהסל, והוא לא מאפשר לי לעשות שום דבר, פשוט כלום, רק לבהות ולהתנשף.

אני עומד על הצד. כתף שמאל שלי פונה אליו, והוא חוצץ ביני לבין עמוד הסל. ויש רק דבר אחד ויחיד שניתן לבצעו.

כבהילוך איטי, כשהכדור מונח על כף ידי הימנית, חילצתי מעצמי את ההוּק שוֹט מהחלומות של וילט צ'מברלין,  וכדור עור כתום החל מצייר קשת דמיונית מעל ראשי, מעל ראשו, לתוך השמיים של קיבוץ פלמחים שהכסיפו וטפטפו מעלינו, רעם התנפץ אי שם במרחק והכדור יורד מן הרקיע, נופל כמו שושנים מגן עדן ונכנס חלק ומהיר וחותך אל תוך הרשת, וזה שלוש נקודות, אין יותר קליעת-שלוש מזה.

תם ונשלם והתוצאה היא 31:32 וזה הוא הנצחון שלי, ואני עומד לבד לחלוטין בלב המגרש וידי מונפות אל על, מתקשה להאמין, והגשם ניתך חזק והוא כבר רחוק משם, בחדר, מתפשט, מתנגב, ואני עומד ועומד ועומד והילוך חוזר משתחזר בתוך ראשי כמו לופ שנתקע, הכדור זנוח מיותם ליד מדרגות האבן, והגשם יורד ויורד ויורד, ואני עומד, ועומד ועומד, וגם עכשיו, כשאני עוצם את עיניי, אני עדיין עומד שם, גלדיאטור קטן, ניצב משתאה וגאה ומנצח, העולם שקט ומרצין וכל כולו כבוד חרישי לנס האוקשה החד-פעמי, המוזר והמשכר.

מוקדש באהבה לשי