Category Archives: למה אני אוהב את זה

סבתא מרגלית חושפת לראשונה: המתכון של מרק האגוזים האגדי

BOAZ AND MARGALIT 1964
סבתא מרגלית ואני. ב-1965 וב-2015
margalit and me
סבתא שלי היא נאשדידנית. נאש דידן פירושו, בארמית: "אנשינו", האנשים שלנו וכך מכנים את עצמם היהודים מאזרביג'אן, אלה שסביב אגם אורמיה, על גבול איראן וטורקיה. רוב יהודי הקהילה עלו לארץ ישראל בשנות ה-40 וה-50, שפת הדיבור שלה היא ארמית חדשה – North Eastern Neo-Aramaic  וסבא אשר וסבתא מרגלית – ההורים של אבא שלי – גם הם הגיעו משם. בהתחלה לשכונת שפירא, שם חיו עד 1965 ובהמשך בשכונת נוה צה"ל הצמודה לשכונת התקוה.
אזרביג'אן היתה חלק מדרך המשי ושימשה נקודת מעבר בהובלת הסחורות מהמזרח אל המערב. מיקומה של אזרביג'אן הביא לכך שעמים רבים כבשו אותה במהלך השנים, והיא היתה בשליטת היוונים והרומיים, מונגוליה, איראן וברית המועצות. אחרי נפילת הגוש הסובייטי הפכה למדינה עצמאית.
אזרביג'אן נמצאת בין טורקיה לבין איראן. לכן האוכל אצל סבתא שלי היה שילוב של שני המטבחים, הפרסי והטורקי. גם בצקים ממולאים (בורקס!!! סהרוני בשר!!! כיסוני תמרים!!!) וגם אורז עם פירות וירקות. מאוד אוהבים פיסטוקים, שקדים ואגוזים בעדה ואגוזי מלך נחשבים לסוג של מעדן מיוחד וכמזון-על. אחד התענוגות הגדולים בחורף, אצל סבתא שלי, בשכונה של שנות השבעים והשמונים, היה לאכול את מרק האגוזים שלה "זיר אה ג'וש". אגוזים בריאים מאוד ללב ולחלציים, מאמינים היהודים האזארים ("נאש דידאן"), ומרק אגוזים הופך אותך לשור חסון ואותך, גברת, לוונדר-וומן, גם אם זה עתה ילדת ואת שפוכה במיטתך וצמודה לתינוקך ומיניקה אותו עשר פעמים ביום.
אבל רגע. אנחנו בענייני חורף, אגוזים ומרק אגוזים. הנה המתכון הסודי, שנשלף (לא בלי מאמץ) מסבתא שלי, סבתא מרגלית, שסגרה בחורף 101 ועוד כוחה במתניה.
מצרכים:
2 כוסות מלאות באגוזי המלך קלופים ושטופים.
4 ביצים טריות (המלצה חמה של סבתא: ביצי חופש אורגניות, כי תרנגולות בשבי מטילות ביצים לא טובות)
4 כפות סוכר חום (המלצה של סבתא: סוכר חום אורגני, כבד, לח ואמיתי, לא מעובד)
כפית חמאה
הכנה:
לוקחים סיר בינוני ומלחלחים מעט את קרקעיתו בשמן זית איכותי. מקפיצים מעט את האגוזים – והדגש על *מעט*! – להיזהר שהאגוזים לא יטוגנו.
ממלאים את חצי הסיר הבינוני במים שהורתחו בקומקום ויוצקים את האגוזים לתוך הסיר. נותנים להם להתבשל 15-20 דקות. אם יש לכם חמאה מעולה ואיכותית במיוחד, אפשר להוסיף חתיכה קטנה בשביל הטעם.
עכשיו בא הקטע החזק: טורפים את 4 הביצים היטב היטב, בקפידה מרובה ובעוד האגוזים מבעבעים במים מוסיפים את הביצים הטרופות ומערבבים לאט והיטב, ללא הרף, עד שהמרק הופך למרק. כלומר (אומרת סבתא שלי) עד שברור לך לפי המרקם שמדובר ב…מרק.
זהו.
יוצקים לקערות עמוקות ואפשר להוסיף, לפי טעמכם האישי, תוספת כלשהי. בננה חתוכה לפרוסות דקות, 2 קוביות שוקולד מריר, כף נוטלה (התוספת החביבה עלי), נגיעת קצפת לבנה, שקדים או צנוברים.
בתיאבון.
NUTS SOUP

איימי ווינהאוס. מתיקות גמורה ותחושה של אסון מתקרב

 

AMY

 

הטלפון צילצל. "אתה ניבאת את זה, ואני כל כך מצטער על זה שצדקת", אמר הקול.  ארבע שנים לפני כן כתבתי ב"מעריב" שאם לא ישמרו טוב על איימי ווינהאוס היא תצטרף לחברי "מועדון 27". בכל פעם שראיתי אותה או שמעתי אותה עלו בי החרדות האלה, שהילדה היהודיה והיפה מצפון לונדון קורצה מאותו חומר של הגאונים שנשרפים מהר. קורט קוביין. ג'ימי הנדריקס. ג'ניס ג'ופלין. ג'ים מוריסון. למרבה כאב הלב איש לא הציל את איימי ובמשך חודש שלם התאבלתי כמו היה מדובר בקרובת משפחה מקרבה ראשונה. מהרגע הראשון ששמעתי את איימי ווינהאוס היתה בי הרגשה מעורבת של מתיקות גדולה ותחושה של אסון מתקרב.

ועכשיו הסרט. זה בטוח לא הסרט האחרון על איימי ווינהאוס, אבל למעשה זו הפעם הראשונה שבה מתואר הסיפור של הזמרת הנהדרת שמתה לפני 4 שנים בגיל 27 בלבד. הסרט "איימי" עולה מחר (חמישי) בכל בתי הקולנוע. אתם יכולים לזכות בזוג כרטיסים לסרט, אבל לפני כן יש לי כמה דברים לומר על הסרט. קודם כל זה:

http://www.lev.co.il/movies/10689

הבמאי אסיף קפדיה בנה סרט מרתק מסיפור ידוע לחלוטין. זה לא פשוט. הדרך שבה הוא מגולל את סיפור חייה של ווינהאוס היא דרך מעניינת, שידוך בין עדויות של אנשים שהיו שם לבין צילומי ארכיון נדירים ורגעים מרגשים עד אובן נשימה.

כמו למשל התיעוד המופלא לאופן שבו נכתב והוקלט "באק טו בלאק" (תוך שעתיים, באולפן, המילים והלחן יחד) כשהמפיק מרק רונסון מודה: "זה היה רגע מכושף". יש הרבה מאוד אמנים שלעולם לא יצליחו לכתוב כל חייהם שיר כל כך טוב, מכאיב ומדויק. רונסון יודע את זה.

"איימי" גם מביא את סיפור הסמים. את ההתדרדרות. את אובדן הדרך והבלבול, שלל הטעויות הרצופות ובעיקר – מחיר התהילה המהירה. לא כל אדם מסוגל להתמודד עם המעבר החד מאלמוניות גמורה להצלחה פנומנלית. הביטלס, למשל, הפסיקו להופיע בשנת 1966. לנון היה אז בן 26. ג'ורג' הריסון בן 23. הארבעה מליברפול פשוט נמנעו ממגע ישיר עם הקהל שלהם והתרכזו בהקלטות אולפן.  יש אמנים שנמלטים לאיים רחוקים, או בונים להם טירות.

איימי ווינהאוס לא זכתה להגנה מספקת מהסביבה שלה. אם יש משהו שהסרט הזה מדגיש זו העובדה הזו. ברגעים רבים היא נראית כילדה אבודה, זמרת מעולם אחר, מהפנטת חושים, בעלת יכולות ווקאליות שמפילות לך את הלסת גם בפעם ש"ואלרי" יתנגן ברקע ושילוב בלתי נתפס בין רגישות רכה לבין עוצמה מתנפצת אל השמיים.

 

הבחירות של ווינהאוס בגברים היו בחירות לא מוצלחות. במשפחה שלה אף אחד לא אחז בידה ואמר לה: עצרי. קחי נשימה. אל תעשי את ההופעות האלה. נוחי. תני לעצמך לנשום. לברוח. לאורך כל הצפיה ב"איימי" חשתי את הרצון העז להושיט יד ולגעת בה, להציל אותה, לחבק ולסייע לה להימנע מהסוף הבלתי נמנע.

ולסיום:

יש לי שני זוגות כרטיסים לתת לכם לסרט "איימי". כל מה שנדרש מכם זה רק לכתוב כאן, בתגובות, על הפעם הראשונה שבה שמעתם שיר של איימי ווינהאוס. בבקשה. שני הסיפורים הטובים ביותר יקבלו זוג כרטיסים.

 

הקלדה עיוורת

מכונת_כתיבה_מסוג_hermes

מגיל צעיר היתה בי אהבה למכונת הכתיבה. הכי רציתי לשבת בפריז בעליית גג עם סיגריה בפה בחדר אפוף עשן, עם חצי בקבוק יין על השולחן הקטן, הייתי בעיני רוחי עיתונאי בגולה, מקיש במקשי המכונה במרץ ובעוצמה, גוחן עליה, מוחק בטיפקס טעויות ומקליד מחדש, מייצר דפים וסיפורים וספרים, כתבות ומאמרים, מדפיס במהירות ושולף את הנייר מהגלגלת. מכונת הכתיבה היתה כה רומנטית בעיני שביולי 1985 הלכתי ל"סייט אנד סאונד" ללמוד הקלדה עיוורת.

לא, זה לא מדויק.
בעצם נרשמתי ללימודי הקלדה עיוורת מפני שהיו לה שדיים גדולים והיא היתה כה יפה ומסקרנת. זו הסיבה האמיתית. זה היה כה מקרי, באמת, רק מפני שבמקרה ליויתי חבר ל"סייט אנד סאונד" ברחוב בן יהודה בתל אביב, כי הוא באמת היה מוכרח ללמוד הקלדה עיוורת – ועוד באנגלית – כי הוא נרשם ללימודים באנגליה ואמרו לו שבממלכה המאוחדת לא מקבלים עבודות בכתב-יד. רק מודפסות.

"בוא איתי, תחכה לי שעה עם ספר, ואז נלך לסרט", הוא אמר. והסכמתי.

וכשעליתי איתו לשם ראיתי מיד את המדריכה היפה עם העיניים הירוקות והסרט הלבן על הראש, והיא דיברה עם החברה שלה על השנים שלה בפריז, סינגפור וניו יורק והחבר הדני שלה ואני הוקסמתי לגמרי מהאישה העסיסית שראתה עולם, בניגוד אלי הפרובינציאלי והקטן, והחלטתי בו-ברגע שאני חייב, פשוט מוכרח לשכב איתה, ובשביל להשיג אותה – כך הבנתי אז – אצטרך להיות נוכח שם, בבית הספר לתמלילנות. כלומר, להירשם לקורס.

כן. בשביל להשיג אותה הכל היה כשר בעיני. גם לשלם כסף, להירשם לקורס וללמוד הקלדה עיוורת במכונת כתיבה. רציתי לראות אותה עירומה ולגעת בה וכל האמצעים היו כשרים.

כמה עולה הקורס? שאלתי. ושילמתי. ונרשמתי.

אז האמת היא שלמדתי הקלדה עיוורת במשך 10 שיעורים אבל לא העזתי ליזום שום דבר עם המדריכה הנשית. הייתי נבוך וביישן מדי, אז, ולכן הסתפקתי בנעיצת מבטים חמדניים לעברה מעבר למכונת הכתיבה. בשיעור האחרון והמסכם כשכולם שקדו על מלאכת התיקתוק היא חלפה במעבר שבין השולחנות וכבדרך אגב הפילה פתק מגולגל על המכונה שלי. פתחתי אותו וקראתי: "מכיון שאני מבינה שכאן זה כבר לא ייצא, אם יש לך ענין בי, תתקשר לטלפון…." – וכאן היה מספר טלפון.

אל תתקשר עכשיו, הזהיר אותי החבר שלי. שהיא לא תתפוס תחת. תייבש אותה קצת. תן לה לחכות.

נראה לך? גיחכתי בבוז. אני כבר חודש מחכה להזדמנות הזו. והרמתי טלפון מיד. היא בדיוק נכנסה לדירה שלה. "תן לי שעה להתארגן, להתקלח ונצא לאנשהו", היא אמרה.

וכך היה. הלכנו לבית התה ההולנדי בלונדון מיניסטור בתל אביב. היא היתה מאוד תוקפנית. "גברים מסתכלים עלי כל הזמן פה, בתל אביב", היא אמרה. "בא לי להוציא להם את העיניים".

שתקתי בבהלה.

והיא המשיכה: "בכל מקום שאני מסתובבת כולם כל כך בוטים וחרמנים. בחו"ל זה כל כך שונה".

הלך עלי, חשבתי בלב. אני כבר לא אעלה אליה לדירה.

אבל יצאנו שוב. ואז עוד פעם. נשארנו יחד תקופה ארוכה מאוד. ואז נפרדנו והיא טסה לניו יורק. ה"הקלדה העיוורת" מאוד עזרה לי בחיים. וצלילי מכונת הכתיבה ששולבו באחת היצירות המוכרות של התרבות המודרנית, "מכונת הכתיבה" של לרוי אנדרסון, תמיד מזכירים לי אותה.

התשוקה הבוערת לכתוב. ולזיין

לאונרד כהן בן 80

לאונרד כהן, יחד עם בוב דילן, פול סיימון ולו ריד, הוא אחד מארבעת היהודים המופלאים ששינו לנצח את מושג הסינגר-סונגרייטר. כהן נע כל חייו בין שני הקטבים: מוות ותשוקה. בלי יצר אין יצירה וגם המוות סביבו – בין אם זה בחצי האי סיני ובין אם זה בחייו האישיים – הוליד בסופו של דבר שירה – דיאלוג עם אביו המת אבל גם געגועים להתפרקות גופנית (“Lover lover lover”). כשהוא לא מזיין, הוא רוצה להרוג, והתשוקה שלו – כמו אש הסנה – אינה כלה.

"אני כותב מפני שאני רוצה לעשות משהו יפה כמוך
כשאני נמצא איתך
אני רוצה להיות סוג כזה של גיבור
כמו שרציתי להיות
כשהייתי בן שבע
אדם מושלם כזה.
שהורג"
(מדוע אני כותב", לאונרד כהן)

הוא בן 80. הסופר-כותב-יוצר-מלחין שמעולם לא היה זמר, אבל תמיד היה מאוהב בקול שלו, תמיד היה מאוהב בעצמו, בגופו, על כל מגרעותיו, למרות האירוניה, למרות הידיעה שאובייקטיבית הוא "לא יפה כמו אלוף השחיה מהכיתה המקבילה" – כי בסופו של דבר: "אנחנו מכוערים, אבל יש לנו את המוזיקה". המוזיקה מנצחת. כוחו של השיר חזק יותר. מעולם לא נוסחה המיניות הגברית המודרנית של היוצר בצורה כה עזה. גם סירנו דה-ברז'ראק היה צריך את פניו וגופו של אדם אחר כדי להתבטא ולהקסים. לאונרד כהן מביא את עצמו, כל כולו, גופו ונפשו, אל תוך השיר, אל מוקד התשוקה הבוער. היצר והיצירה חד הם.
כהן הוא הדבר והיפוכו. הגבר הקודר, המדוכא הנצחי, ששר בקול נמוך על אובדן נצחי של עלומים, של השראה, של אהבה. אבל לאונרד כהן, יותר מכל, הוא משורר שחי על הקצוות. יותר מזה: הוא מחבר את הקצה האחד – המוות, אל הקצה האחר, הרחוק – התשוקה המינית.

בשביל לאונרד כהן לזיין זה לחיות. כן, גם לכתוב על זה, כמובן. ולשיר את זה, בטח. אבל הסקס הוא משמעות הקיום, חוץ מאלוהים, כמובן, והכתיבה. בטח. אבל בלי סקס אין השראה, אין רוחניות, אין אגו, אין שירים. ושירים הם הכל.

לא במקרה השיר שהפך למעין לוגו שלו הוא "אני הגבר שלך", "I'm your man". כשרצו לעשות לו מחווה של הערצה, REM, ג'ון קייל ואחרים לקחו את המשפט והפכו אותו ל-I'm your fan, אני המעריץ שלך.

לאונרד כהן תמיד ידע שי.צ.ר הוא השורש של יצירה. כשהוא הגיע לישראל, במלחמת 1973, כדי להופיע
בהתנדבות בפני חיילים, הוא ראה הרבה סבל וחולי ועצב ושכול ואיברים קטועים וחיים שנגדעו. ומה הוא כתב, ממש כאן, בדרום החם, בעקבות מה שראה? את "Lover lover lover" – דיאלוג עם אביו המת, שהפזמון שלו חוזר כמנטרה היפנוטית: "הו, מאהבת יקרה, הו, אשה מעריצה ונחשקת. אנא, חזרי אלי".
וגם להיפך. הוא המאהב, שאליו מתגעגעים ובו חושקים ואותו רוצים. ריח המוות העיר מיד את שד התאווה התמידי. ההשראה היתה המלחמה, אבל התוצאה היתה הרצון לחיות. הרצון שמתממש תמיד במעשה המיני.

"זו רק עיר, יקירתי,
שכל אחד קורא לה ניו יורק
ובכל מקום שהעיר קיימת, אנחנו נפגשים
אני לא יכול להתרחק יותר מדי
אני לא יכול לקשור אותך עם שום דבר חוץ
מאשר אני עצמי
חצי מהרציף טבול בדם
ואני אוותר על הכל
כדי לעשות איתך אהבה"
("זו רק עיר, יקירתי")

גם כשאהבה מתה, התשוקה נשארת. "בואי, קומי ונלך למיטה", הוא שר למריאן, "אחרי ארוחת הערב נישן ונתעורר יחד, ואז תלכי" ("למריאן"). וכשהוא מסיר את מחלצות התרבות, נותר הפרא הכותב, אביר הסקס המבקש להפוך למושא-תשוקה:

"כשאת כורעת תחתיי
ובשתי ידייך
אוחזת את הגבריות שלי
כמו שרביט

כשאת מגלגלת את הלשון שלך
על התכשיט שלי
ודורשת שאברך אותך

אני מבין את הנערות הרומאיות שפעם
רקדו סביב פסל אבן
ונישקו אותו עד שהאבן התחממה

אז כרעי, אהובתי
כרעי מתחתיי
רחוקה, למטה
שאוכל רק בקושי לראות
את הפה שלך
ואת הידיים שלך
מבצעים את הטקס

התכופפי, עד שאפול על הגב שלך
באנחה, מתמוטט
כמו אלילי המקדש
ששמשון הגיבור הפיל ארצה
במותו
("חגיגה")

לאונרד כהן, משורר רוקנ'רול. ארבעה אנשים ניסחו את האמריקנה של שנות השישים, השבעים ואילך. ארבעה גברים לבנים, כותבים, שרים את שירת העידן המודרני, מסבירים לאמריקאיים על החיים שלהם, על התרבות האמריקאית, על תפיסת העולם האמריקאית. שלא במקרה אלה ארבעה יהודים. רוברט אלן צימרמן ממינסוטה, הידוע כבוב דילן, שהפך את הקאנטרי על ראשו והמציא מחדש את הטרובדוריות; לואיס פיירבק, המוכר יותר כלו ריד, שכתב על טריפים רעים, שינויי מין וכל מיני דברים שאמריקה רצתה לטאטא מתחת לשטיח; פול סיימון מברוקלין, שהצליח לדבר אל ילדי הפרחים אבל גם אל הוריהם; ולאונרד כהן, שבא מקנדה אבל התאהב בניו יורק.

"הייתי הנוסע האחרון של היום, הייתי יחידי באוטובוס
הייתי מאושר שביזבזו את כל הכסף והזמן הזה
רק בשביל שאגיע לשדרה השמינית
נהג! צעקתי, זה רק אתה ואני פה הלילה, באוטובוס הזה"
("האוטובוס")

את ניו יורק הוא אוהב, גם אם הוא לבד. כשהוא כותב ב"מעיל גשם כחול מפורסם" לאהובה רחוקה, הוא מסביר שהיא אמנם ב"מדבר", אבל הוא בסוף דצמבר, בניו יורק הקפואה, אבל הוא אוהב את השכונה, ואת המוזיקה באזור
"New York is cold, but I like where I'm living
There's music on Clinton Street all through the evening."
ובכל זאת, גם אם המחיר היה כבד, כהן אף פעם לא מצטער על מפגש סוער שנקרה בדרכו. בסופו של דבר, יצא מזה שיר.
"what can I tell you my brother, my killer
What can I possibly say?
I guess that I miss you, I guess I forgive you
I'm glad you stood in my way."

אם יש לך סקס, אתה יכול ליצור – לפי לאונרד כהן. אם אין לך סקס, אתה גמור. אתה עלול להפוך לרוצח מרוב תסכול. אפשר לראות את התפיסה הזו ב"מחפשת את מר גודבאר", סרט ניו יורקי טורד מנוחה עם דיאן קיטון, שנוצר 8 שנים אחרי שלאונרד כהן שיחרר את השיר הזה, "מי שאוכל בשר". הרעיון הזה, שללא סקס אנשים יפנו את האנרגיות שלהם לאלימות, נוסח בצורה החריפה ביותר ב"מי שאוכל בשר":

"מי שאוכל בשר, רוצה לנעוץ את שיניו לתוך משהו / ומי שלא אוכל בשר / רוצה לנעוץ את שיניו לתוך משהו אחר / אם מחשבות כאלה עוברות לך בראש / אתה אבוד".

לאונרד כהן פחד מהמוות. עכשיו, בגיל 80, הוא קרוב אל הסוף יותר משהיה כשישב לכתוב את להיטו הגדול ביותר, המצוטט ביותר, "סוזאן". בראיון אחד הוא אמר, כשהוא מצית סיגריה בסיגריה: "לא להאמין כמה נשים קראו לבנות שלהן סוזאן, בלי לתת את הדעת על המשמעות שיש לכך. מי, באמת, היתה סוזאן שלי, סוזאן שעליה כתבתי''. אפוף בתאווה מסמאת אל סוזאן, בחורה בלתי יציבה נפשית, על סף תהום תמיד, בין התאווה למוות – בדיוק כמו שלאונרד כהן חווה תמיד את חייו שלו.

"סוזאן לוקחת אותך הביתה
לבית שלה, ליד הנהר.
אתה יכול לשמוע את הסירות חולפות
וגם להישאר לידה כל הלילה

אתה יודע שהיא קצת משוגעת
אבל זה בדיוק למה אתה רוצה להיות שם

היא תכין לך תה ותביא תפוזים, שהגיעו כל הדרך מסין
אתה תגיד לה שאין לך מה לתת לה
אבל היא תשיט אותך על הגלים שלה
ותתן לנהר להגיד לך, בשמה
שתמיד, מאז ומעולם, היית האהוב שלה

ואתה רוצה לטייל איתה
לנדוד בלי לראות
כי אתה יודע שהיא יכולה לסמוך עליך
כי נגעת בגוף המושלם שלה
WITH YOUR MIND".

ואחרי שהוא עובר להירהור על ישו, שהלך מעל למים ויוצא לסיור עם סוזאן ליריד של "צבא הישע", תחת שמש צהריים יוקדת, לאונרד כהן מגיע אל הסוף של השיר:
"סוזאן תראה לך איפה להסתכל ולחפש
בין הזבל, לבין הפרחים
כי יש גיבורים בקני הסוף, יש צעירים בבוקר,
שרוכנים, מחפשים אהבה
והם ימשיכו להיות כך לנצח,
בזמן שסוזאן מחזיקה מראה".

התשוקה הלא ממומשת, האשה הלא מושגת, שמצד אחד אתה המאהב שלה כי נגעת בה בכוח שכלך המופלא, ומצד שני היא חיה בעולם שלעולם לא תוכל לחדור אליו. סוזאן, כמו "ז'אן ד'ארק", עוד אשה אגדית, חריגה, שלפי כהן היתה בה אנרגיה טעונה מכיוון שאף גבר לא היה איתה כדי לעשן ולהזדיין, או בשפת המשורר עצמו: "No man to get her through this very smoky night".

ושוב, אל "Lover lover lover". שיחה בין לאונרד כהן לאביו, שאומר לו: כלאתי אותך בגוף שלך, אתה יכול להשתמש בו כמו נשק, או לגרום לנשים לחייך".
"He said, I locked you in this body,
I meant it as a kind of trial.
You can use it for a weapon,
or to make some woman smile."
הנה המשוואה: זה הגוף. זו הנשמה. אפשר לנווט אותה אל יצר ויצירה. אפשר גם להרוג. הבחירה היא שלך, ולאונרד כהן עשה את הבחירה שלו: "אנחנו מכוערים / אבל יש לנו את המוזיקה", הוא שר, מחייך, לוקח עוד שאחטה מהסיגריה, בדרך לעוד שיר מושלם. גבר. אמן.

הללויה.

:: :: :: ::

התירגומים לשירים במאמר הם מתוך הספר "משירי ליאונרד כהן".

תרגום: אביב עקרוני, צביה גינור ורות אורן, הוצאת "טרקלין" 1971

1974

1974

ספרים. מוזיקה. שקט כדי לנשום

BOAZ IN KEFAR BLUM-3

 

כשהיינו ילדים, לא היה צורך לפנות זמן. היה זמן. היה פנאי. הלימודים היו בזמן הלימודים. אחר כך היינו באים הביתה. ארוחת הצהריים היתה ארוחת הצהריים. והמנוחה אחר-כך. והירידה למטה, בארבע, כדי לשחק. והטבע היה טבע. העצים היו שם כדי שנטפס עליהם, נריח אותם, נשחק לידם, בצלם. הם היו חלק מהילדות.

 

BOAZ PARIS 2013

 

העולם התקדם. נדמה שבמקום לנסוע בהילוך רביעי, במהירות נסיעה שפויה, העולם נכנס לסחרור מטורף. דבר רודף דבר. מה שקרה הבוקר כבר לא רלוונטי לערב. שטף המידע. גודש האירועים. המילים. הסרטונים. הכל מתחרה על אותו זמן מוגבל ביממה. 24 שעות בסך הכל. מתוכן ממילא שליש אנחנו מכלים באכילה ובשינה ועוד חלק ניכר בעבודה שלא נגמרת, כי העבודה הולכת איתך הביתה, ולחופש.

לכן לכפר בלום לא לקחתי מחשב ולא טלפון נייד. חופשה היא חופש. מהכל.

IMG_5765

אבל לקחתי ספרים. ובשקט הנעים של מלון פסטורל, ליד הטיילת של כפר בלום, בין הציוצים לבין הצרצרים, אפשר היה להתמסר ולהתמכר לקריאה. לצלול, כמו פעם, לתוך הספר – ורק בערב להגיח מהחדר אל אירועי התרבות של המלון, שחלק מחדריו נושאים שמות סופרים. אני, כמה סמלי, קיבלתי את חדר "ארנסט המינגוויי".

 

IMG_5767