ארכיון קטגוריה: ילדות

הימים שאחרי. ספר הביכורים הגנוז שלי. 1978

רשימת הסיפורים-3אין אפשרות לתאר את התחושה של אחיזה במשהו שהיית, במי שהייתי, אז. פעם. מזמן. העובדה שהוריי לא השליכו אל האש כמעט שום דבר שהיה קשור בי גורמת לי לפגוש שוב ושוב תזכורות מן העבר. תעודות. תמונות. ברכות.

והיום גם נמצא, לגמרי במקרה, תיק קרטון ובתוכו מעטפה ובתוכה "הימים שאחרי", ספר הביכורים שכתבתי בגיל 14, במהלך שנת 1978. אסופת סיפורים קצרצרים ושירים ארוכים. רומנטיקה עצומה ונטולת ציניות. בדידות גדולה. תשוקה לא ממומשת לאהבה גדולה. הנה ההקדמה שכתבתי לספר ההוא:

אני מודע לכך שיש אנשים ציניים בעולם, אבל אני כותב לאנשים שיש להם הרבה יותר בנשמה, ומקבל בהערצה את דבריו של איש גדול אחד שאמר פעם: "ליקוי רגשי הופך את האדם שוטה בדיוק כמו ליקוי שכלי!" 

וזה הכל

1978

 

"העיר בוערת, הזמן עצר מלכת, אספלט שחור לוהט וחום כבד", אני כותב שם, וגם הבית הקטן, והביטלס, וניל יאנג, וג'נסיס, ואמריקה, ועצי הצפצפה, והנערות היפות הרחוקות החמקמקות בשדרות העיר הגדולה, ושמש ששולחת "מבט-קרניים אחרון טרם שקיעה באופק הכחול", ולבד, לבד, לבד והרהורים ביני לבין עצמי וחלומות וכמיהות וגעגוע למשהו שמעולם לא הכרתי ומישהי שלא ידעתי. קורא ותוהה: זה אני? זה אני כתבתי את זה? אז?

הקדמה-2

 

 

אז הנה ספר גנוז לחלוטין שלעולם איש לא יקרא והוא מכה אותי בתדהמה בגילי המאוחר כי דומה ששכחתי או השכחתי מעצמי את הכתיבה ההיא בשם-כל-הכאבים ועדיין כל שורה שם מזכירה לי את מה שתמיד ידעתי, שמוזיקה היתה הריפוי. מוזיקה היתה הנחמה והיופי והתקוה ומקור האור.

בועז 1978

 

ויהי לעת ערב בקיץ 1975

רחוב הדקל 3, חולון

רחוב הדקל 3, חולון

באה אל קצה שנת הלימודים. היום הראשון של החופש היה מואר ומאושר. קיץ ארוך לבלי גבול התמתח מאותו בוקר קדימה עד לסופו של אוגוסט ההוא. בשכונה החולונית היו דווקא עצים הודים גדולים ורחבים שסככו על השביל ואף נטו מעט אל מרפסת הדירה שבה גרנו, ברחוב הדקל.

גג הרעפים פלט חום תמידי אל הדירה הקטנה, חדר וחצי, שלושים מ"ר בלבד, שבה העברנו את ימינו ושנותינו אחותי וזוג הורינו האוהבים, האהובים. בלילות הפך הסלון לחדר שינה. הספה הסגולה נפתחה לשניים והורי ישנו עליה. בחצי החדר הסמוך ישנתי עם אחותי, מיטה מול מיטה.

אבישי, חברי הטוב וגם בנה הצעיר של הדודה חנה, סיים את כיתה ז ואני את הכיתה השישית. לעתים קרובות הייתי ישן בדירתם הצנועה ברחוב לסקר בשכונת שפירא, חולק איתו מזרון נמוך, בין ארגז גדוש ספרי "ביל קרטר", "רינגו", "פטריק קים" ו"סדרת האימים" לבין ארון משחקי הקופסא – מונופול, סולמות וחבלים, רמי קוב.

אבל לאותה עת, יום שלישי, כ"ב בתמוז, 1 ביולי 1975, ממש עם תחילת החופש הגדול, אבישי בא אלינו כדי להתארח כמה ימים. ישבנו על הרצפה השטופה והקרירה, ואבישי שוב ניצח אותי בשש-בש. בינתיים, אמי שקדה במטבח על אילפס שבו התבשל אותו מעדן, עוף בשזיפים, שאותו יצקה על הר אורז פרסי לבן. "בואו לשולחן", היא קראה מאותו מטבחון עלוב ומופלא שבו הפליאה לעשות, ואנחנו באנו.

הקיץ להט במלוא עוזו. הרדיו שידר להיטים עדכניים ברצף. One of These Nights  של הנשרים. 

Someone Saved My Life Tonight של אלטון ג'ון Dream Weaver של גארי רייט.

Nights on Broadway של הבי ג'יז.  אחר הצהריים לפתע פילחה מנגינת תיבת הנגינה הממוכנת של מכונית הגלידה את האויר, וירדנו לקנות טילון וקסטה, רק כדי לחזור אל המתחם המוצל.

דפיקה בדלת. שולה, חברתה של אמי, הגיעה במפתיע. פניה לוהטות מחום היום ולצדה חברתה הטובה וכהת העור עליזה, שתיהן מיוזעות, מותשות, בגדי-ים לגופן ושמלת קיץ רפויה מעל ורגליהן בסנדלים דקים. "חזרנו מהים", צהלו, ואמי שתמיד שמחה להכניס אורחים הלכה להכין מגש עם דברים טובים ותה חזק לאורחות שזה עתה באו.

אולי, אנחנו יכולות להתרחץ? שאלו בזהירות, ואמי אמרה "איזו שאלה?!" ומיהרה והוציאה מארגז המצעים המוצנע מגבות נקיות, סבון חדש עטוף והגישה להן. הן נכנסו, יחדיו, אל החדרון הקטנטון שבו היתה מקלחת צמודה לאסלה והמים שטפו והסבון הקציף את עורן ומעבר לדלת גם נשמע קולן הצעיר, והן שרות בשני קולות להיט מצעדים מטופש That's the Way…a-ha a-ha, I Like It של קיי סי וזוהר השמש.

והמים זורמים מעבר לדלת והאחת שרה That's the Way

וחברתה עונה לה a-ha a-ha

ושתיהן ביחד  I Like It – ואבישי ואני מחייכים ויושבים אל השולחן ומניחים קלפים על לוח משחקים.

אולי תנוחו קצת, הציעה אמא. והן שמחו. כן. כן. ואמא גררה מזרון דק ופרשה סדין והביאה סדין נוסף להתכסות, והן שכבו לנמנם צהריים.

אל תעשו רעש, אמרה אמא, אני הולכת עם חגית לקנות כמה דברים, אחזה בידה של אחותי הקטנה, שהיתה אז בת 4 וחצי, והן ירדו במדרגות והתרחקו.

שקט השתרר. רק נשימות עולות ויורדות. צהריים נוטה אל אחר צהריים ושמש נוטה אל המערב, שעת שקיעה, דמדומי היום הראשון של החופש הגדול ואבישי ממרפק אותי לפתע ומניד בראשו, בלחישה: תראה, תראה! – וגם מניח אצבע על שפתיו המחויכות מעט.

בלהט השינה שחטפה אותן, נשמטה רצועת הגופיה מעל כתפה של שולה, רפויה נשרה, מגלה לעינינו שד מלא, חשוף לחלוטין, רוח דקה צימררה מעט את שנתה והפיטמה הזדקרה מלאת חיים עצמאיים, ולתדהמת הנעורים שלנו נוספה העובדה שגם חברתה עדינה הסיטה מעצמה את שמיכת הפיקה הדקה ולעינינו נראה גופה הכהה שרק תחתוניה לגופה ושדיה גלויים ומעורטלים עד מאוד, מתנשמים, עולים ויורדים, ואנו יושבים ונועצים מבטים ונושמים בשקט מעבירים מבט משדיה הגדולים של זו אל השד הגלוי במלואו של שולה, והן נושמות, נאחזות בעונג בשינה המתוקה שאחרי הים והשיזפון והחיוורון גם יחד גלויים לנו ומערפלים את תודעתנו והבית שקט עד מאוד ואנחנו מסתכלים, ומסתכלים ומסתכלים.

Zinaida Serebriakova, אישה עירומה ישנה, 1932

Zinaida Serebriakova, אישה עירומה ישנה, 1932

התשוקה לספר טוב

boaz 1970 june

תל אביב. 1 ביולי 1969. בועז מחוץ לחנות הספרים.  צילום: אורה בצלאל גור-אש

ההבעה על פניי אומרת הכל. אושר. שמחה גדולה. יש לי חבילה גדולה של ספרים חדשים ביד.  זה עתה סיימתי את חובותיי לגן החובה ובסוף החופש הגדול הזה אעלה לכיתה א. פעמים רבות השיטוט האורבני הסתיים בחנות הספרים. לפעמים "ספרי" שבנחלת בנימין (שם עבדה הדודה חנה), לעתים קרובות "ספרית פועלים" ברחוב אלנבי. והיו חנויות נוספות. בבוגרשוב. ביונה הנביא, בירידה אל הים, עם גלידה מול קולנוע ירון. אבל תמיד, גם כשנסענו לירושלים, תמיד חיכה שם ספר חדש בקצה המסלול.

אהבת המילה הכתובה אצלי היתה תאווה.  תאוות-המילה-הכתובה.  לא פעם אפשר היה לעמוד לידי ולקרוא בשמי ולא הייתי שומע. הייתי כל כולי בבית שעל העץ עם השביעיה הסודית, שותה לימונדה ואוכל רקיקים, או במרדף אחרי רשעים יחד עם וינטו אדום-העור ויד הנפץ חיוור הפנים בערבות אמריקה, או בשיטוט ברחובות לונדון של סוף המאה ה-19 עם שרלוק הולמס וד"ר ווטסון.

SHERLOCK

איך גורמים לילד לאהוב כל-כך ספרים? 

באמת שאני לא יודע. חושב שגם הפרה צריכה לאהוב להניק וגם העגל צריך לרצות מאוד לינוק. מדובר באהבה עזה, שהיא גם פרי-חינוך אבל (כנראה…) גם ענין מולד. אולי גנטי? אין לי מושג. אני רק יודע שאף פעם לא חשבתי על קריאה כעל משהו "חשוב" אבל בהחלט היא היתה בשבילי בילוי עילאי.  אמא שלי לימדה אותי לקרוא בגיל ארבע אבל אין ספק שהיה זה ענין הדדי. היא שמחה ללמד אותי, אני שמחתי ללמוד.

הגעתי לגן חובה עם רזומה כבד, עם רקורד של עשרות ספרי ילדים שכבר קראתי. אגדות סין ויפן, הרפתקאות ד"ר דוליטל, מעשיות האחים גרים, סיפורי הבלט.  הגננת ניצלה את זה היטב. פעם בשבוע הייתי צריך לשבת מול הילדים על שרפרף חום מעץ ולהקריא להם סיפור מ"מה אספר לילד" או מ"גן גני".

MA ASAPER

GANGANI

בכיתה א כבר הייתי משועמם כהוגן וחסר מנוחה. לא היה לי מה לעשות, כשהמורה רשמה על הלוח "ש-לום כ-תה א-לף"  והילדים העתיקו בקפדנות, בכתיבה תמה, למחברת שורות. לכן, די מהר קיבלתי היתר מיוחד לקרוא לעצמי, ביני לביני, כאוות נפשי. 

ואכן, לכל אורך שנותיי בבית הספר היסודי הייתי החנון הקורא, פרח קיר, ילד-ספר עדין וענוג. בלי משקפיים אמנם, אבל תולעת מוחלטת, תמיד עם ספר ביד, מחפש פינה שקטה בהפסקות, לשבת ולהמשיך לקרוא את אחד הספרים שלקחתי בהשאלה מאחת משלוש הספריות שנרשמתי אליהן. לא בחלתי בכלום. ספרי מתח, רומאנים לבני הנעורים, קלאסיקות לועזיות וספרים במשקל נוצה מתוצרת הארץ, ספרי אקשן וגם ספרי בנות. "אצבעוני", "משמר לילדים", "דבר לילדים", "תשבצון", "להיטון". כמעט כל דבר ענין אותי.  קראתי מכל הבא ליד. חסמב"ה, השביעיה הסודית, קופיקו וגם צ'יפופו של תמר בּוֹרְנְשְׁטֵיין-לָזָר, שרלוק הולמס של סר ארתור קונן-דויל, סיפורי צ'רלס דיקנס, נשים קטנות, סוד הגן הנעלם, לורד פונטלרוי הקטן, אי המטמון.

TREASURE ISLND

וכשהייתי מתלווה לאמא לטיפול אצל הקוסמטיקאית (היא ואחיותיה כינו אותה "מרתה", והייתי בטוח שזה שמה, עד שגיליתי שבכלל קוראים לה אווה, ו"מרתה" היה בעצם "מרטה" על שם היותה מורטת שיער….)  הייתי מחכה מחוץ לחדר וקורא בהנאה את הסיפורים המצולמים ב"סינרומן".

CINEROMAN

אמא שלי. שנות השישים. תמונות מן המרתף

בחודש הבא ימלאו שש שנים למותה של אמי, אולי כהן בצלאל. בדצמבר 2006, בדיוק ביום ההולדת שלי, היא נפטרה. ומאז יום ההולדת הוא גם יום השנה למותה.

ועכשיו נותרו לי רק זכרונות. 

בכניסה לבית של אבא יש ארגז. ובתוך הארגז צילומים ישנים. רובם בשחור לבן. גם מסמכים לא מעטים. ויומנים. כולם בתוך ארגז עץ גדול, במבואה, שלפני הכניסה לסלון.

בשלג, בחרמון. 1969

העבר הוא חלק מההווה, הוא גם חלק מהעתיד.

אנחנו מכלול של מה שהיינו ומי שהיה איתנו. 

1966. על הנדנדה

יוסי שילוח אמר לי פעם, מזמן, ש"ההורים שלנו מתים באמת, רק כשאנחנו מתים".

הם חיים בתוכנו.  זיכרון לפעמים הוא דבר חי מאוד. 

בתחילת קיץ 1970

הגעגוע מקבל צורה אחרת, עם הזמן.

הוא לא צורב, שורף וכואב. אבל הוא חי.

הגעגוע הוא משהו פיזי כמעט, בתוכך. אפשר להרגיש אותו כמו שאפשר להרגיש דופק פועם.

אמא שלי. 1966

1966

לחם שחור, חמאה, זיתים ועגבניות

בבית הספר ידעו. בהפסקה בועז יפתח את התיק ויוציא שקית עם שלושה, ואפילו ארבעה! – סנדביצ'ים.
לא כריכים. סנדביצ'ים. ארבעה. זהים. כל סנדביץ' נפרס בסכין ארוכה מלחם שחור אחיד וחם שנרכש מהמכולת מוקדם בבוקר.

פרוסות לחם אחיד, שחור, טרי, שעליו נמרחה ביד נדיבה חמאה זוהרת, שמנונית וטעימה, ועל המצע המושלם הזה הונחו באופן מסודר וצפוף זיתים סגולים ביין, זיתים מגורענים, חמצמצים וטעימים שנקנו אצל "ארוניקו" בשכונת שפירא ועגבניות עסיסיות שנרכשו בשוק הכרמל. 

והייתי יושב בפינת בהכיתה ואוכל אותם בזה אחר זה, בלעיסה שקדנית, מתמכר לטעם המהול של העגבניות הזיתים והחמאה, מריח את ריח הלחם הטרי, המופלא.

עד היום זהו טעמה של הילדות המאושרת בשבילי.

הסנדביצ'ים היו סוג של הצהרה. מי שהביא סנדביץ' אחד, מי שהביא ארבעה (כמוני), מי שברישול חופזני נמרח בסנדביצ'ו סתם חומוס אגבי מקופסא, או מי שבין שתי פרוסות הלחם שלו התגבהו והתגבעו להן שכבות של השקעה, טחינה, חביתה מקופלת זהובה, מלפפון חמוץ, או דווקא גבינת שמנת וחסה. היו מי שחשפו לעיני כל את הסנדביץ' הכשר, נקניק עגבניה ומלפפון, ללא כל ממרח חלבי, והיו מי שהוריהם שילבו בנון-שלנטיות בשר-וחלב, חמאה ופסטרמה רחמנא ליצלן.

הסנדביצ'ים היו עדות נאמנה למוצא. חצילים עם ביצה קשה וטחינה העידו עליך מיד שהוריך לא נולדו במזרח אירופה. לעומת זאת, גבינה צהובה ומלפפון נרקחו לרוב בידיים אשכנזיות.  גבינה בולגרית, טונה וביצה קשה – כל סנדביץ' היה הרבה יותר מסך מרכיביו שבין פרוסות הלחם.  היו סיפורי זוועה על ילדים שקיבלו סנדביצ'ים עם ריבה וסרדינים, אבל היו גם אגדות של ילדים שמתענגים כל יום על סנדביץ' עם ממרח שוקולד "השחר העולה".

ועוד לא נגעתי בסוגיית ה"איזה לחם" לבן, שחור או בכלל קימל.

לאשכנזים היו הסנדביצ'ים שלהם, למזרחים היו אלה שלהם, הממרחים העידו עליך רבות, התבלינים זעקו את מוצאך, והיו גם אלה שלא באו עם סנדביצ'ים כלל, אלא עם מטבעות כסף שבהם קנו פיתה עם חומוס  ומלפפון חמוץ בקיוסק של חיה, עם בקבוק שוופס ו"טוויסט" לקינוח.  היו מי שקינאו בילדים האלה, דווקא, שאינם מחוייבים לסנדביץ' זה או אחר, והם אנשי העולם הגדול, והפרוטה מצויה בכיסם, והם יכולים להחליט על טוסט גבינה צהובה ורוטב עגבניות, או דווקא על צ'יפס בפיתה.

אבא שלי נהג להכינם במהירות ומיומנות. שורק נעימה עליזה, תוך כדי מלאכת החיתוך, המריחה וההידוק של הכל לכל.  אומרים שלאוכל יש משמעות נוספת. תמיד יש לו רעיון נלווה. אני חושב שכאן מילת המפתח היא – אהבה.

"אצלנו, המזרחים, כשאוהבים מישהו, מאכילים אותו", אבא אמר.

"וכשאוהבים אותו מאוד, מפטמים אותו", הייתי מלגלג.

אבל  כשהגיע אורח לא עלה בדעתו לסרב לצלחת מוגשת, גם אם היה שבע ביותר. לא לאכול פירושו לא לקבל את היד המושטת. לסרב לאהבה שהוצעה לך. לא עלה על הדעת לסרב.

אני מתגעגע לסנדביצ'ים האלה. אני אוכל אותם, לפעמים, לא רק מפני שהם טעימים לי. יותר מפני שהם מזכירים לי את מי שהייתי וזמנים שעברו וחלפו.