Category Archives: ביקורות מוסיקה

מי אוהב אותכם, מי

The-Who-Catalog-CollectioN

"המי – קטלוג קולקשן", קופסה נאה מכל בחינה שהיא, אודיו-ויזואלית-קונספטואלית, מה שתרצו, מוכיחה את התזה של גרייל מרקוס, מבקר מוזיקה אגדי ועורך המגזין "רולינג סטון". מרקוס, כתב בספרו Mystery Train על רעיון ההכלאה של הבלוז והקאנטרי, וכיצד השידוך הזה הוליד את הרוק. הבלוז, לפי מרקוס, מבוסס על הנדודים, על המלחמה בהשתקעות  ועל המאבק שבין העבודה הקשה ו"מה שצריך לעשות" לבין ההדוניזם הצרוף, הנאות החיים, הסקס, האלכוהול והסיגריות. זהו המאבק בין העירפול שיוצרת השתייה לבין הפיכחון בבוקר שאחרי, ואפילו בין יום הדין לבין הגאולה. לעומת זאת, הקאנטרי מבוסס על תפישת עולם יציבה ושמרנית יותר, יצירה שיש בה רגישות למצוקת האדם הפשוט, אך היא מעבירה מסר שמרני, ומאשרת את הסדר הקיים. הישועה תגיע על ידי עבודה קשה, מזל ואמונה באל. מסורת הקאנטרי לא מאפשרת כמעט אלימות מילולית פוליטית וכמובן שלא דוגלת בפראות מינית.

בהיותו בן-כלאיים, הרוקנרול של "המי" (כמו זה של כל הלהקות הגדולות) נע בין שתי תפישות העולם המנוגדות ומייצר עולם חדש, מורכב ומופשט יותר מזה שהכרנו לפני הביטלס. ארבעה אלבומים שבהם האינטלקט של טאונסנד מתנגש ביצר שלו ללא הרף, התאווה מתרסקת אל תוך האהבה (ולהיפך) וגם מוזיקלית, להקת הרוק-רית'ם-אנד-בלוז הענקית הזו, מצליחה לנוע בין סולו מפוחית שכמו נוצר בדלתא של המיסיסיפי, לבין גיטרות חשמליות עגמומיות, או בוערות, פסנתרים קלאסיים וסינתיסייזרים אנלוגיים, לופים של הקלטות וגיטרות אקוסטיות. "המי" נעה בין הפשוט לבין הסבוך. מקצבים שפתאום מאיצים ומתחילים לדהור באמצע השיר ("באבא או'ריילי") ומלודיות מתוקות ומכשפות שמולבשות על מילים מורעלות ("אסיד קווין").  הקופסה גדושה להתפקע בצילומים, טקסטים, שירים שמעולם לא ראו אור, שירים שכן ראו אור, אבל במיקס אחר, הופעות חיות ממקומות שונים בעולם ואפילו קאוור לאלטון ג'ון, בגרסת רוקנרול עצבני "מוצאי שבת זה אחלה זמן ללכת מכות",  שיר שהוקלט זמן קצר אחרי שאלטון ג'ון הקליט (לסרט "טומי") את "אשף משחקי המזל".  אני אוהב קופסאות כאלה.

 The-Who3

"הילדות היא…אתה יודע…לפעמים הילדות שלך היא פשוט בכי שחנקת, וזהו" – פיט טאונסנד

לכל אחד מאיתנו יש את "הלהקה הגדולה ביותר בעולם" שלו. לי יש עשר בערך, והתשובה לשאלה תשתנה מדי יום. תלוי על איזה צד התעוררתי בבוקר. אבל אני יכול לומר שכמעט אין יום שבו אני לא חושב, שומע או משמיע, את "המי". הלהקה הוקמה ב-1962 בבית ספר תיכון בשכונת הפועלים צ'יסוויק, שם גדלו ולמדו יחד החברים רוג'ר דאלטרי, פיט טאונסנד וג'ון אנטוויסל. במקביל לעבודות שחורות (דאלטרי היה נפח, טאונסנד עבד במוסך) הם החלו לנגן שירי בלוז תחת השם The Who. ב-1965 השתנו חייהם לנצח, עם שיר שהפך להמנון של דור שלם. My Generation. אני לא שייך לדור הזה. באתי מאוחר יותר, אבל החותם שהם השאירו על חיי עמוק ובלתי ניתן לשינוי. כמו הביטלס, הקינקס ולד זפלין, המי הם שהטבילו אותי באש הרוקנרול והמירו לנצח את דתי.

את החלום שלי הגשמתי בקיץ 2006 כשטסתי לדנמרק כדי לראות את האיחוד של "המי" בפסטיבל רוסקילדה. היו שם 160 אלף איש שעמדו בטמפרטורה של 10 מעלות בגשם, וצרחו את כל המילים של "מאחורי עיניים כחולות" ו"באבא או'ריילי". הלהקה, שאיבדה שניים מחבריה (אנטוויסל מת הרבה אחרי שקית' מון, המתופף המטורף ביותר בהיסטוריה, הצטרף לתזמורת גן העדן בשנות ה-70'), תיגברה את עצמה במתופף זאק סטרקי (בנו של רינגו סטאר) ובאחיו של פיט טאונסנד, דייויד, על באס. בגיל 60 פלוס, הוכיחו "המי" שמה שהם אף פעם לא ישכחו, אחרים לעולם לא ילמדו. בית ספר לרוק, או כפי שהגדיר זאת חברי הטוב סולן להקת פונץ', יוסי בבליקי: "אל תשכח ש'המי' היו צריכים להתמודד בזמן אמת עם הרולינג סטונס הביטלס, קצפת ולד זפלין".  שעתיים של מופע מדהים, ללא פירוטכניקה כלל, עם רפרטואר שירים מנצח שמעטים מחזיקים באמתחתם, ועם הדרן ארוך שכלל 30 דקות רצופות מתוך "טומי", נכנסה הלהקה לרשימה האקסלוסיבית שלי, של ההופעות הטובות ביותר שראיתי בחיי. וראיתי רבות.

British Band 'The Who'

“האלבום הזה מוקדש לזכרם של אבי ואמי" – פיט טאונסנד.

 גיל ההתבגרות מסתיים כשמתחילה היתמות. פתאום, כשאמי נפטרה חזרתי לאחור, לקיץ של 1976, כשהסרט "טומי" עלה בקולנוע מוגרבי בתל אביב, ואני בן 12 וחצי בלבד. ראיתי את הסרט שש פעמים ברציפות, ערב אחרי ערב. זה היה המפגש הראשון שלי עם המוזיקה של "המי". זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את ג'ק ניקולסון בסרט. הסרט כישף אותי. המושג "אופרת רוק" שיגע אותי. בפתיחת האופרה הזו שכתב-הלחין-עיבד פיט טאונסנד, אביו האמיתי של טומי מת. הילד הופך לחירש-עיוור-אילם. האופרה מסתיימת במות אמו של טומי. אולי אהבתי את "טומי" כי היצירה עסקה בבדידות. בפרט טומי העומד מול העולם הגדול, שבוי במגבלותיו הפיזיות, והוא מנצח, ומנצח, ומנצח. אשף משחקי המזל.

"אני לא מקשיב לשום דבר שהוקלט לפני 1964" – רוג'ר דאלטרי.

בראיון שנערך איתו בשנת 2005, אמר סולן "המי", שמתוך עקרון הוא לא מאזין למוזיקה שנוצרה לפני 1964. "אני מעדיף ללכת קדימה ולשמוע דברים חדשים, מאשר לשוב ולדוג תקליטים ישנים". דאלטרי אף פעם לא היה מאור אינטלקטואלי גדול. מצד שני, 1964 היא השנה שבה נולד כסולן אחת מלהקות הרוק החשובות בכל הזמנים. כאיש רדיו מכור למוזיקה כבר למעלה מ-40 שנה, זמן הוא עניין זניח בעיני, כשמדובר במוזיקה למרחקים ארוכים. אלבומים של ניל יאנג, בוב דילן והקלאש משנות ה-70' נשמעים לעתים הרבה יותר רלוונטיים מכל שיר חדש. לפעמים לא.

כך שאין שום משמעות עבורי, ל"מתי הקליטו את זה" אלא ל"מה בדיוק הקליטו שם". ככה בדיוק צריך להקשיב לעבודות של "המי". טאונסנד, היוצר, לא מתעקש לשבור את לבנו, אבל מספק רמות גבוהות של אנדרנלין ועניין, כדי לשרוד כל מבחן זמן קשוח. כל אלבום של המי – כל אלבום שהוא –  צופן פוטנציאל התמכרותי גדול. הכתיבה של טאונסנד אינה אסוציאטיבית, אלא בנויה לתפארת הסיפור. אלוף קפיצות המספריים, המנענע את ידו הימנית כטחנת רוח בטרם ינחית אותה על הפנדר סטרטוקסטר או הגיבסון GS שלו, יודע לספר סיפור. לפעמים עם סינתיסייזרים, פעמים רבות עם פסנתר פאבים מעושן, לפעמים עם פסנתר קלאסי מואר, לפעמים עם גיטרות שכמו הוטבלו במים קדושים.

 מה עושה את "המי" ללהקה כה ענקית ועל-זמנית? הטקסטים הנבונים והשילוב בין ריפים פשוטים של גיטרה חשמלית לשפע גיטרות אקוסטיות שטאונסנד מסרק באצבעותיו, כמו מעביר יד בנון-שלנטיות בבלורית פראחית  של נער פרברים.

שני תקליטים אופרת רוק אחת. טומי. "המי". 1969

שני תקליטים אופרת רוק אחת. טומי. "המי". 1969

“אתה יודע מה השנה הטובה ביותר בהיסטוריה של המוזיקה? ללא ספק 1969" – רוג'ר דאלטרי

1969 היתה השנה האחרונה של שנות ה-60'. זו היתה השנה שבה יצאו לאור גם Abbey Road של הביטלס, גם Let it Bleed של הרולינג סטונס, גם התקליט השני של לד זפלין וגם Tommy של המי.  בניגוד לדאלטרי, סולן המי, אינני חושב ש-1969 היתה השנה הטובה ביותר. אבל ב-1969 התחולל המפץ שאחריו נוצר עולם המוזיקה כפי שאנחנו מכירים אותו היום, בתוך המאה ה-21. המי אחראים לכך במידה רבה.

"טומי" היה תקליט כפול ששידך בין עולמות רחוקים מאוד זה מזה, "אופרה" ו"רוק".  בין "ישן" ואף "מיושן", לבין "חדש" ו"פראי".  עשר שנים לפני The Wall של פינק פלויד (1979), יצר פיט טאונסנד את "טומי", והדמיון בין שתי אופרות הרוק המפוארות הללו, גדול ביותר. שתיהן נכתבו (בעיקר) בידי מנהיג הלהקה; שתיהן כוללות מוטיבים אוטוביוגרפיים; שתיהן גדושות בביקורת חברתית, פוליטית, פילוסופית ואנטי-מיליטריסטית; שתיהן עוסקות בתאוות הבצע והפירסום ובתחלואי העולם המודרני, שתמיד יגיע למצב של הרס עצמי. שתיהן הפכו לסרטי קולנוע.

אלא ש"טומי" יצא עשר שנים קודם. לפני "החומה" ובעוד "פינק פלויד" מתנפחת כחזיר פלסטיק ממולא הליום הממריא אל על, נותרה "המי" עד עצם היום הזה, להקת רוק קצת רעבה, מעט עצבנית, נשכנית וגם אפלה. רוק נואר.

 

"בלי יומרה אין מוזיקה. אין אמנות. אין תקליטים. אין כלום. בלי יומרה, הכל חרא" – פיט טאונסנד.

נאמר זאת כך חברים. בואו ניתן בעובדות.

  1. "המי" היא הלהקה האנגלית השניה בהיסטוריה (אחרי הביטלס) שזכתה להצטלם לשער של המגזין "טיים" (והלהקה הרביעית, בסך הכל, שעשתה את זה – יחד עם "נירוונה" ו"דה בנד").
  2. לצד "לד זפלין" ו"הרולינג סטונס", "המי" היתה בשנים 1969-1971 אחת משלוש הלהקות שהצליחו לכבוש בסערה את אמריקה, במה שכונה "הפלישה הבריטית הגדולה", ויחד עם הכנופיה של מיק ג'אגר והחבורה של ג'ימי פייג', היו המי הלהקה המצליחה ביותר ביקום באותו זמן.
  3. מעט מאוד להקות אנגליות הוזמנו להופיע במחצית משחק הסופרבול האמריקאי. אפשר לספור אותן על כף יד אחת. המי יופיעו באירוע החשוב של הספורט האמריקאי באחד בפברואר השנה.
  4. 43 שנה מאז יצא אלבום ההופעה של "המי" בעיר לידס. אחד משלושת אלבומי ההופעה הגדולים אי פעם. מעניין שאת הופעתה הגדולה ביותר נתנה הלהקה באוניברסיטה של העיר לידס, ב"ולנטיינ'ס דיי" (14 בפברואר 1970), מול קהל של 2,000 מעריצים. שם הם הגישו גרסאות שלהם לקלאסיקות של אחרים ("סאמרטיים בלוז", Shakin' All Over), אבל גם את "מג'יק באס" של טאונסנד וביצוע מיוחד וארוך במיוחד ל-My Generation. רבע שעה של רוק הולם, כולל השורה האלמותית Hope I Die Before I Get Old  שצוטטה כל כך הרבה פעמים אחר כך, מג'טרו טול ועד רובי וויליאמס.
  5.  Live at Leeds יצא לחנויות במאי 1970 וכבר בזמן אמת זכה התקליט להצלחה אדירה ולהגדרה "הופעת הרוק הטובה ביותר בכל הזמנים" ("ניו יורק טיימס"), כשפיט טאונסנד מגיב לכך בדרכו האירונית: "אני לא יודע אם זו הופעת הרוק הטובה בהסטוריה, אבל זו כנראה הופעת הרוק הטובה ביותר שהתקיימה באוניברסיטה של לידס אי פעם".

 

THE WHO LIVE AT LEEDS

במקור היו בתקליט "הופעה חיה בלידס" ששה קטעים בלבד, 36 דקות שנגזרו מהקונצרט השלם. למרבה האושר, יש עכשיו אפשרות להשיג גם Deluxe Edition של הקונצרט כולו, מתחילתו ועד סופו, עם שני דיסקים המאפשרים לנו להבין מדוע זכתה ההופעה הזו למעמדה המיתולוגי. מתברר שהלהקה ניגנה שם קונצרט ארוך במיוחד, שכלל גם 20 קטעים – כל אופרת הרוק "טומי" בביצוע חי! – וגם 7 שירים נוספים.  שנים רבות אחרי אותו ערב, מדובר עדיין בחגיגת רוק מהספרות הגבוהות ביותר, שילוב של עוצמה, נגינה מושלמת ורגש. מסע התפוצצות.

 "המי" חזרו להופיע וגם הוציאו אלבום חדש לפני כמה שנים,  הם הופיעו בסופרבול על תקן של אגדה חיה.  אני יודע שיבוא יום שבו אצעיד את בנותיי אל החדר שלי, אנחה אותן אל המדף של "המי", ואומר להן שיום אחד כל זה יהיה שלהן. אבל בינתיים, כל מה שהן צריכות לדעת על רוקנרול, נמצא פה, בתוך הקופסאות השקופות, התקליטים והמארזים. הכל. כמו הביטלס, רולינג סטונס, הקינקס ולד זפלין, "המי" הם חלק מששה סדרי משנת הרוקנרול, התנ"ך והתלמוד גם יחד.

who-air-guitar

חדש חדש (או: אל תפסיק / לחשוב על המחר)

New-Music

מול המסקנה נכאת הרוח שאפיינה את סיכומי העשור במוזיקה, מול הכרזות קולניות של מבקרים בחו"ל על השתלטות הרטרומניה על התרבות, אני רוצה להציג תפיסת מציאות אחרת: יש עדיין מוזיקה חדשה נהדרת. זאת העצלות וחוסר הסקרנות שגורמים למסכמים ולמבקרים להתבצר במעוזי הנהי.

בשנת 1979 פתחו במתנ"ס של קיראון חוג "האזנה מודרכת". היינו שלושים משוגעים לצלילים שהגיעו מדי שבוע לפגישה. המנחה היה יובל שקד שהביא לנו דברים שונים ומשונים לשמוע. פעמים רבות זה היה קשה לשבת במקום, כשאמה סומאק שואגת או קתי ברבריאן צורחת ביטלס, אבל קיבלנו מדי פעם גם את קינג קרימזון, אריק קלפטון ופיליפ גלאס טוחן עם איינשטיין על החוף. לפעמים היתה זו חצי שעה שבה היינו מחוייבים להתרכז בפרנק זאפה. או אמה קירקבי שרה סופרן.

המוזיקה אז היתה בשבילנו נוף פתוח ורחב עם ארבעה כיווני אויר. וכל כיוון היה לגיטימי. התחושה הייתה שהיקום התרבותי סביבנו מתפוצץ מאיכות, וכל תקליט ויניל וקסטה מוקלטת מספרים סיפור שממנו אפשר להתפצל לאלף שבילי משנה, שכל אחד מהם מעניין וטוב בדרכו.

רבים מחבריי הטובים עצרו את השעון קצת אחרי גיל התבגרות. התפריט המוזיקלי שלהם בבית, במשרדים המעוצבים, בסטודיו לצילום או במרפאה שהם עובדים בה, מורכב מהחומרים שעברו דרכם עד סוף ההתבגרות. גיל 23 בערך. רובם טוענים בלהט ובשיכנוע עצמי רב, שאין ולא תהיה יותר כמו התקופה ההיא, כשהמוזיקה היתה בעלת תכלית והשראה, מהות ומשמעות.

אני מסרב – ותמיד סירבתי – להצטרף לחגיגת הקיטורים הזו. למרות שאני  ברנש נוסטלגי שיודע להתרפק על הסאונד של הגעגוע. תקליטים חרושים של גיבורי ילדותי עדיין גורמים לי לדופק מואץ ואני עדיין נלהב בכל פעם כשאני שולף מעטיפתו את Rust Never Sleeps של ניל יאנג, תקליט בהדפסה ישראלית משנת 1979, שקניתי בדמי כיס.

אבל לומר שזה נגמר מתישהו וזהו? ממש לא.

                                             ***

בתחילת שנות ה-90' שהיתי זמן ממושך בלונדון. בזכות קשרים טובים, העברתי זמן במזנון ובמשרדים של רשת MTV, על הנהר של לונדון, בקמדן טאון. שם פגשתי מוזיקאים, כותבים וצלמים. אחד מהם, ג'ון מורטימר, מבקר נחשב ולא צעיר, סיפר לי שהביקורת הראשונה שהתבקש לכתוב בחייו, היתה על "סרג'נט פפר" של הביטלס, בקיץ 1967. מאז הוא כתב אלפי ביקורות על אלפי תקליטים. מורטימר פרש ב-2007, בגיל 65, ופנה לטיפוח הגינה וקריאת ספרי מתח בביתו שבהמסטד. בראיון הפרישה שלו סיפר שבכל שנה היה מגיע אליו מינון קבוע של מוץ ותבן.  "המצב הזה לא השתנה אף פעם", קבע מורטימר. "אין שנה טובה ושנה רעה. בכל שנה אפשר היה למצוא דברים נפלאים ודברים איומים ובעיקר – אין דרך נעימה לומר זאת – אלבומים בינוניים".

קביעתו של מורטימר נוגעת ללבי ואהובה עלי.  גם לי יש איזשהו פז"מ סביר של כתיבה על מוזיקה, משהו כמו 25 שנה. האם יש נסיגה, התדרדרות, שקיעה ושלל המושגים האהובים על מחשבי הקץ? לא. ממש לא. חבריי הקטגורים נועצים בי מבטי זעם ושואלים: איפה הביטלס של ימינו? איפה הרולינג סטונס? איפה בוב דילן החדש? אבל הגישה הזאת לא מובילה למקום טוב. המנייריזם באיטליה השתלט על התרבות בשל התחושה ש"כל מה שאפשר היה לצייר, כבר צוייר, וברמה הגבוהה ביותר, בתקופת הרנסנס". הם לא חשבו אז על ואן גוך, מגריט, פיקאסו, אדוארד הופר. האדם מתקשה לחזות את העתיד. המציאות תמיד תעלה על כל דמיון. היופי באמנות בכלל – ובמוזיקה בפרט – שאם היא טובה, היא על-זמנית. בטכנולוגיה, מעבד התמלילים החליף את מכונת הכתיבה ה-dvd את ה-vhs  והמכונית את הסוס והמרכבה. במוזיקה, בק לא מחליף את בוב דילן, אלא ניצב לצדו. בל אנד סבסטיאן לא מחליפים את קרוסבי סטילס נאש ויאנג, ופרל ג'אם לא מחליפים את האיגלז. אנחנו מתעשרים לרוחב. מוסיפים עוד ועוד אוצרות, מדי שנה, ולא מחליפים דבר בדבר.

new music2

"הבעיה עם ישראלים שהם אוהבים יותר אופנה מאשר מוזיקה", אמר חבר טוב שלי, כשסיפרתי לו על תלונות וטרוניות של מאזינים על כך ששידרתי שיר של רוד סטיוארט. לתפישתי, סטיוארט מסוגל להתחבר נפלא לבוני רייט, ברגע הנכון, כמו שצביקה פיק יכול להיות משודר מיד אחרי אנטוני אנד דה ג'ונסונס. אני לא מתעניין בתגיות ובאופנתיות. הצעקות "מיינסטרים, מיינסטרים" לא מטרידות את מנוחתי ובעיני, העובדה ששיר כלשהו משודר בגלגלצ לא הופך אותו אוטומטית למוקצה. מוזיקה טובה היא מוזיקה טובה. היא נעה במקביל לאחור, לרוחב ולעומק. היא מופשטת מספיק כדי לתפוס מקסימום קהל, אם יש לנו מספיק מזל.

ב-12 השנים שבהן אני משדר מוזיקה ב-88FM, לא היה לי מעולם מחסור במוזיקה משובחת. תמיד זה היה ענין של בחירה. ממש כמו ב-1979, כשהייתי צריך לבחור בין בוני אם הדיסקואים לבין לד זפלין המיתולוגים, בין הצמד באקארה לבין "לונדון קולינג" של הקלאש, בין התקליט האיום של מייקל ג'קסון לבין יצירת המופת של ניל יאנג, כך גם עכשיו. הכל ענין של הכרות, הקשבה ובחירה. קשה להסביר, למי שלא נחשף לעושר המוזיקלי הרב, כמה מוזיקה טובה נוצרת בעולם.

 אז מה בכל זאת השתנה, ומדוע רבים כל-כך סבורים שאנחנו ב"ימי הביניים החדשים", שאין חדש במוזיקה, שאין סגנון מובהק של הזמן הזה, כפי שהיה הרוק בשנות ה-60', הפולק-רוק, הפרוגרסיב והפאנק של שנות ה-70', הגל החדש של שנות ה-80' או הגראנג' והבריט-פופ, האלקטרוניקה וההיפ-הופ, של שנות ה-90'?

אפשר וזאת התקשורת שהשתנתה מקצה לקצה. אם לפני שלושים שנה, האמינו שומרי הסף (ברדיו, בעיתונות, בטלוויזיה) שצריך לדחוף בכל הכוח משהו שאתה מאמין בו, באיכותו, במשמעותו, היום הגישה בערוץ 2, בגלגלצ, בידיעות אחרונות, בסטימצקי וצומת ספרים ובתחנות הרדיו האזוריות היא אחרת. השאר את טעמך הטוב בבית, זנח את שיפוטך האמנותי ותן לעם את מה שהעם רוצה.

התקשורת בכלל – ומדורי התרבות בתוכה – בוחרת לרצות את הצרכנים, במקום לאתגר אותם. לפנק אותם, במקום לפקוח את אזניהם ועיניהם לעושר המופלא. הפחד מהלא מוכר, החדש והמורכב, שולט בכל מסלולי התקשורת הממוסדת ומוליך בהכרח אל אותו מקום שבו מבצעים ה"רייטינג" ו"הפופולרי" מעשים מגונים זה בזה. ההשתכשכות המגונה בתוך הביצה המסריחה והמוכרת, מובילה לכך שאוהבי המוזיקה הטובה, האחרת, החדשה והישנה כאחת, מחפשים לבד (ומוצאים) את ההיצע האהוב עליהם.

כך נוצר מצב אנומלי של תקשורת המנותקת לחלוטין מצרכניה. קלקסיקו או ג'יזס אנד מארי צ'יין מילאו פעמיים את "בארבי".  סדרת הג'אז במשכן נמכרה מראש. אין להשיג כרטיס לקונצרטים של הפילהרמונית. אבל בכלי התקשורת המרכזיים בישראל אין לזה ביטוי ואין לזה מקום. ערוץ המוזיקה (24) הוא ערוץ מוזיקה מזרחית, בערוץ 2 וערוץ 10, אין תכנית תרבות, ברדיו יש רק איים בודדים של איכות גבוהה ובעיתונות, העורכים אחוזי בעתה כשמישהו מציע להם אמן ג'אז ענק או להקת רוק אלטרנטיבית שמגיעה מאמריקה, בלי שום קשר לנתוני המכירות או לפופולריות בשטח.

המוזיקה היתה ונותרה שדה שבו, באופן קבוע, צומחים גידולי פרא לצד פרחים יפהפיים. זה היה ב-1972 וב-1989 וב-1997 וגם ב-2010.  לכן, כאשר סיכמו ב"7 לילות" את העשור הקודם בטענה שהיה "עשור חרא", התבצע חטא כפול. קודם התעלמו מכל המוזיקה הנהדרת שנוצרה בישראל בעשור הראשון של המאה ה-21. ואחרי שבחרו שלא לקדם ולדחוף את המוזיקה המיוחדת שנוצרה כאן, ישבו והזילו דמעות תנין על המצב הקשה.

                                            NewMusic3

אבל למוזיקה יש דינמיקה משלה. היא מגיעה בדרכה אל מאזיניה. היום, יותר מאי פעם, נפרצו הגבולות ונמתחו הגשרים בין אתמול ומחר. מוזיקה חדשה ב-2013, היא לא רק מוזיקה שהוקלטה ויצאה לאור זה עתה, אלא גם מארזים של להקה משנות ה-60', או תקליט של ניל יאנג שעלה לראשונה על דיסק, או הקלטות סשנים ניו יורקיים של דילן מ-1975, שדלפו לאינטרנט, וחושפים גרסאות קסומות ואחרות ל"בלונד און בלונד". זו יכולה להיות מוזיקה מפסקול סרט אימה משנות ה-80', או שיר ישראלי שהוקלט ישירות לאינטרנט ומופיע רק במייספייס של האמן. אז מה קורה במוזיקה עכשיו, שואלים אותי בעצלות מיטב הבחורים שפעם היו טוחנים תקליטי בלוז של ג'ון מאייל ומתמכרים לג'טרו טול. מה יש היום?

 בואו אלי, אני אומר. ולפעמים הם באים. אני פותח את המגירה ושולף חמישה, עשרה או עשרים אלבומים נהדרים במיוחד, והם תמיד משתאים. נדהמים וקצת נבוכים שאינם מכירים. וילאג'רז מציעים פולק אלטרנטיבי מדבלין, אירלנד. הסולו של ביל ריידר-ג'ונס הוא שיא הרגש. הסולו של ג'וני מאר מהסמית'ס מעורר התרגשות. פוספורסנט מדרום ארה"ב בתקליט מעולה נוסף. ג'ייק באג בן ה-18, נער מעמד הפועלים מנוטינגהאם. גוד הלפ דה גירל מסקוטלנד. וגם: קמפר ואן בטהובן. הרפר סיימון. כריסטופר אואנס. קודי קנדה אנד דה דפאטרד.

כי כמו ששרו פליטווד מק, דווקא בתקליט ישן מ-1977. "אל תפסיק / לחשוב על המחר".

המלצות למוזיקה חדשה:

1988 היתה שנה טובה

.1988

 

נולדתי ב-20 בדצמבר 1963. כך קרה שיום אחד אחרי יום הולדתי ה-25, בתאריך 21.12.1988, אירע האסון. היה חורף קפוא והמטוס של פאן אם התפוצץ מעל דרום סקוטלנד. בעקבות הפיגוע נפל המטוס בעיירה השקטה לוקרבי, יצר מכתש גדול ופירק לגורמים מספר בתים. חוץ מכל האנשים שהיו על הטיסה, נהרגו גם סקוטים תמימים על הקרקע. ספר יפה ועצוב מתעד את האירוע הטראומטי. הנער שנפל מן השמיים של קן דורנסטיין (כנרת זמורה 2007).  נסענו לשם כדי לראות. כדי להזדהות. כישראלים, לצערנו, לא נדיר לראות זירת אסון אחרי אירוע-פיגוע. הסקוטים היו המומים. הסתובבנו בלוקרבי, מצאנו באד-אנד-ברקפסט בסביבה. במכונית הסתובבה הקסטה של הואזלינס, להקה סקוטית מחתרתית.

 

ואזלינס

 

שני שירים בתקליט הזה בוצעו על-ידי נירוונה של קורט קוביין. הואזלינס, הרכב סקוטי מגלזגו, פעלו על התפר שבין סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. "השפתיים של מולי" התחבב על קורט קוביין, אבל שיר אחר מכאן – Jesus Wants Me for a Sunbeam הפך אצל ניוונה חמש שנים אחר כך ל- Jesus  Don't Want Me for a Sunbeam

1988 היתה השנה שהחלה (ב-3 בינואר) בהארכת כהונתה של מרגרט תאצ'ר. למרות שאמנים ושמאלנים ובני מעמד הפועלים הנמוך שנאו אותה שנאת מוות, גברת הברזל שעלתה לשלטון במאי 1979 זכתה לאמון הציבור והפכה לראש הממשלה הבריטי שהחזיק בקדנציה הארוכה מכולם. בתחילת אותה שנה (1988) הלהקה ממנצ'סטר, הסמית'ס הוציאה את אלבום הפרידה שלה –  RANK, שהוקלט בהופעה חיה ואילו הסולן מוריסי יצא לדרך עצמאית והוציא אלבום סולו ראשון, שהסתיים בשיר שנאה לראש ממשלתו: מרגרט על הגיליוטינה. שם האלבום: תחי השנאה

morrissey__viva_hate

האמת היא ששנת 1988 היתה רווית תקליטים מצוינים, חלקם נושאים בשורה לעתיד. התקליט השני של הפי מאנדייז, גם הם ממנצ'סטר כמו הסמית'ס, שניבא את הגל האלקטרוני של שנות התשעים  – מרטין האנט הפיק את באמד, מעין חופן מלא ממתקים מסוכרים ממנצ'סטר, טבולים בסם ובעליצות מורפין נוזלי, עם גרסת קאוור משונה/מושכת לביטלס, המון ריוורב ואקו של התופים, המונד וגיטרות ומקצבים חריגים.

Happy mondays bummed

ועוד ממנצ'סטר. ניו אורדר. יום שני עצוב. 1988. בכל מסיבה שהיינו בה, השיר הזה כיכב. להיט ענק. שנים רבות לא יכולתי לשמוע אותו, בשל עודף חשיפה וגם מפני שהייתי חולה באותו חורף והשיר הזה מזכיר לי תחושות בלתי נעימות. ועדיין: שיר גדול

אני טעמתי כל מיני דברים ב-1988, באנגליה. חיפשתי עוד ועוד דברים לשמוע, ברעב אינסופי לצלילים ומילים. שני הרכבים מצוינים שהערצתי, קוקטו טווינס הסקוטים ו-דד קאן דאנס האוסטרלים, מהלייבל האגדי 4AD – סיפקו לעולם יצירות מופת.  קוקטו טווינס הצליחו לייצר את הקסם שלהם שוב ושוב, באותן שנים. האלבום הזה "תל הפעמוניות הכחולות", כפי שתרגמו את BLUE BELL KNOLL, הביא את הג'יבריש, השירה והקולות של אליזבט פרייזר והגיטרות הערפיליות של רובין גאת'רי למחוזות היופי המוחלט והעצב המושלם. דווקא מפני שאין כאן מילים ממשיות, וכל אחד יכול לפרש את השירים כרצונו, הסקוטים האלה מעצבים מחדש את המוזיקה המודרנית – מצד אחד: שירים. מצד שני: אלה לא מילים, אלה ביטויים חסרי-פשר שמסיטים את המשמעות אל הצליל. האלבום הזה חותם את הטרילוגיה שהחלה ב"אוצר" (1984) ונמשכה ב"ויקטוריה לנד" (1986). ואילו אצל הסקוטים היו גיטרות בערפל, קלידים שעשויים מענני גשם וא(ליז)בת פרייזר אחת – קולו של אלוהים עלי אדמות.

CocteauTwins.BlueBellKnoll.lp

אצל דד קאן דאנס זה היה השילוב בין מיתרים, גותיות והשירה של ג'רארד, בתוך יצירה שכמו נכתבה לסרט לא קיים. אלבום שהתקיים והצליח מחוץ לשדה המשחקים של הפופ/רוק. יצירת אמנות לכל דבר. יצירה מוזיקלית מודרנית יפה ומסקרנת. לדעתי, אחד האלבומים הנהדרים של שנות השמונים.

ביצת הנחש, דד קאן דאנס

ביצת הנחש, דד קאן דאנס

שתי זמרות-יוצרות הוציאו אלבומים שהתאהבתי בהם ב-1988, ודי צחקו עלי על כך שהתאהבתי בהן. בטניטה טיקארם וב-אניה.  הזמן הוכיח לי את שלו ואני עדיין מוצא הרבה פופ מוצלח, בלדות קסומות ומלודיות כובשות בשני התקליטים האלה גם יחד. אצל טיקארם (שהיתה אז בת 19) אלה יותר שירים-לבני-הנעורים, אבל הם עובדים גם אחרי רבע מאה (במיוחד אלה שלא הפכו ללהיטים, כמו "יום ולנטיין" והשיר החותם את התקליט) ואצל אניה אלה המרבדים האינסופיים של הקולות שלה, שמוכפלים עוד ועוד ועוד, שטים על גלים של קלידים וכלי הקשה מהדהדים.

התקליט השני של אניה

Tanita_Tikaram_-_Ancient_Heart

עוד שני אלבומים שהם בעצם אמנות צרופה הם "רוח גן עדן" של טוק טוק והאלבום הנפלא של מיי בלאדי ולנטיין.  טוק טוק, ב-1988, הצליחו לגעת בשמיים – פשוטו כמשמעו – ולהוציא תקליט שהשפעתו הולכת ונמשכת עד עצם היום הזה (בעיקר על הרכבי פוסט-רוק ולהקות שו גייזינג מודרניות). ברשימת "20 התקליטים האנגלים הגדולים ביותר" יש לאלבום הזה מקום של כבוד. יצירת מופת.

Talk_Talk_-_Spirit_of_Eden_cover

וכאמור – חוץ מחבורת הגאונים של טוק טוק, גם מיי בלאדי ולנטיין הוציאו תקליט אדיר באותה שנה. קירות עדינים של רעש יפה. מסכי גיטרות כמו גשמים עזים הניתכים על אדמת התודעה הפנימית.

בינתיים, באמריקה, ראפיד איי מובמנט – תנועת עין מהירה, או בקיצור REM, משחררת את "ירוק" – וזה למעשה האלבום האחרון לפני הפריצה הגדולה באמת. ב-GREEN הם עדיין סוג של להקת קולג'ים מדרום ארה"ב, עם טקסטים לא מובנים וסולן בעל זהות מינית מטושטשת, אבל מקבצי שירים מדבקים.

ומדרום ארה"ב, אל המזרח – לבוסטון.

"סרפר רוזה" של הפיקסיז הוא אלבום בכורה שיש בו רק 32 דקות, אבל שפע רב של פנינים. אני מודה שקניתי את התקליט בגלל העטיפה, ואם אני זוכר נכון –  בלי לשמוע אף צליל מתוכו. פשוט התאהבתי ברקדנית חשופת החזה והחלטתי שזה לא יכול להיות רע, הפיקסיז הזה. 

SurferRosa

הפינה הסקוטית לא שייכת ב-1988 רק לקוקטו טווינס והואזלינס. גם נערי המים ומיק סקוט הצליחו להתעלות שוב ולהוציא אלבום מעולה –  הבלוז של הדייג מצליח למתוח גשר על פני מים סוערים בין סקוטלנד לבין אירלנד, וחוץ מחידוש פנטסטי לשיר של ואן מוריסון, סוויט ת'ינג, נכללו כאן הרבה שירים מנצחים, גיטרות, כינור, חצוצרות, קלידים, כלי הקשה ותופים. 

ואיך אפשר בלי התקליט המכונן המדהים של סוניק יות'  מניו יורק ואלבום הבכורה של ג'יינס אדיקשן מלוס אנג'לס?

sonic-youth1988

Janes Addiction Nothings Shocking

גם בישראל זו היתה שנה טובה. "אפר ואבק" של יהודה פוליקר, "סיפורים מהקופסא" של רמי פורטיס וברי סחרוף, האלבום "פברואר" של אפור גשום, תקליט ההופעה של סי היימן, אלבום ההופעה החיה (והאיחוד) של להקה רטורית. אלבום של שמוליק קראוס ("אחרי 20 שנה").  היתה שנה טובה, 1988.

אף פעם לא הרגשתי קסם מטורף שכזה

זה קרה לילה אחד, בספטמבר 1981, אולי באוקטובר, תקופת ביניים, עידן הדמדומים שבין סוף התיכון ובחינת הבגרות האחרונה לבין הגיוס לצה"ל. ארבעה חודשים של חופש, לילות ארוכים ללא שינה. נסיעות לקיבוץ פלמחים לחברה שלי, קריאה אובססיבית של ספרי פולחן. נסיון למצות שאריות של תום נעורים וזמן פנוי ממחויבות. ואז הגיע הרגע הזה. יואב קוטנר הגיש תכנית לילה בגלי צה"ל ושיר לא מוכר הלם בי בעדינותו המופלגת  וביופיו המלנכולי השברירי המחבר יחדיו אהבה לא ממומשת ושמיים צפוניים. זו היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי את השם ניק דרייק והפעם הראשונה שבה שמעתי את Northern SKY  ואף פעם, אף פעם לא הרגשתי קודם קסם מטורף שכזה.

I never felt magic crazy as this
I never saw moons knew the meaning of the sea
I never held emotion in the palm of my hand
Or felt sweet breezes in the top of a tree
But now you're here
Bright in my northern sky

ניקולס רודני דרייק נולד ביוני 1948 ברנגון שבבורמה, שם שהו הוריו בשליחות וגדל שם עד גיל שלוש. בשובם לאנגליה ניקולס הצעיר נשלח לפנימיית מרלבורו היוקרתית ושם הצטיין בריצות למרחקים ארוכים, בקפיצה לגובה, בנגינה על פסנתר, סקסופון וגיטרה ובספרות אנגלית. דרייק של ימי בית הספר התיכון לא זכור לאיש כטיפוס דיכאוני, אלא דווקא כמי שאהב ספורט, סיגריות ובירה מהחבית, ברנש שידע לעודד חברים לברוח איתו מהפנימיה כדי לראות הופעות של מודי בלוז,  פרוקול הארום, ברט יאנש וג'ון ריינבורן בסוהו של לונדון.

המוזר הוא שעד גיל 18, כשעבר ללמוד באוניברסיטת קיימברידג', דרייק לא חשב על עצמו כעל מוזיקאי. רק בעיר הסטודנטים החל לכתוב שירים משלו, שהושפעו מהמשוררים האהובים עליו, וויליאם בלייק ואודן. בהשראת סצינת הפולק-רוק שפרחה אז דרייק שיכלל את טכניקת הנגינה הייחודית שלו בגיטרה אקוסטית. הופעותיו המעטות נערכו בפני קהל מצומצם, לא זכו לעניין גדול, אבל את אחת מהן ראה ג'ו בויד, המפיק האגדי של פיירפורט קונבנשן, ג'ון מרטין ופינק פלויד ובויד החתים את דרייק על חוזה הקלטות שעות אחדות אחרי שראה אותו שר ומנגן לראשונה והאיץ בו לסיים תקליט בכורה, שיצא ב-1 בספטמבר שנת 1969, וכלל שירים שירים מופלאים על איש הנהר, על שמש שזורחת ביום שבת, על ההרהורים של מרי ג'יין ועל שיר הצ'לו המרעיד את הלב.

תקליט הבכורה. ספטמבר 1969

שמו של התקליט, נותרו חמישה עלים מאזכר סיפור קצר של או הנרי בשם העלה האחרון שמספר על בחורה קליפורנית בשם ג'ונסי, שחולה בדלקת ריאות קטלנית ומאושפזת בגריניץ' וילג' בניו-יורק. ג'ונסי מאמינה שכאשר כל העלים ינשרו מהעץ שמול חלונה, היא תמות. וכשנותרים חמישה עלים על העץ היא אומרת: "בעוד חמישה ימים לא אהיה כאן".  אבל יש מי שדואג שהעלים לא ינשרו מהעץ כדי לשמר את התקוה של ג'ונסי ואת האמונה שלה בחיים. יש מי שמצמיד את העלים בדבק לעץ, בלילה, כשהיא ישנה.

תקליט הבכורה של דרייק לא כבש את הקהל ודרייק גילה שהוא סובל מהופעות חיות. הוא התרכז בהקלטות האלבום השני, ברייטר לייטר שיצא ב-1 בנובמבר 1970 והיה עשיר יותר, מוזיקלית, מקודמו. רביעיית כלי מיתר וקשת, קסילופון, פסנתר וירטואוזי, סקסופון בקטע Poor Boy שבו השתתפו גם זמרות רקע. בשירים אחרים ניגנו ריצ'ארד תומפסון וג'ון קייל (שהפך לחברו הטוב של דרייק בתקופה ההיא) והתקליט כולו היה מעין יצירה, שנפתחת וננעלת בקטעים אינסטרומנטליים.  אלבום מופת שאין בו מילה אחת מיותרת או צליל אחד עודף. מושלם.

תקליט מושלם. אלבום מופת. השני של דרייק, 1970

אבל התקופה היתה שייכת ליוצרים אישיים אחרים. ג'יימס טיילור, קט סטיבנס וגם ארבעת חברי הביטלס שהוציאו תקליטי סולו. רבים הצליחו להגיע לתודעה. דרייק לא. הנסיך שקע במרה שחורה, מאוכזב קשות מחוסר ההצלחה. הוא נסע לצרפת, חזר לאנגליה, עבר שוב לגור בבית הוריו, החל טיפול פסיכולוגי ושהה שעות ארוכות בבית, בהאזנה לבאך ובקריאה של המשוררים הצרפתים המקוללים פול ורלן וארתור רימבו. "הוא התנתק מהעולם", אמר אחרי מותו ג'ון קייל, "כי העולם לא היה עדיין מוכן לקבל אותו".

 אבל בשנת 1972 דרייק יצר מקבץ של שירים חדשים. הפעם, בלי כל הפקה ועיבודים, לבדו, הוא נכנס לאולפן וביומיים בלבד סיים את הקלטת PINK MOON תקליט קצר ומתומצת, נזירי, עירום כמעט, שקולו של דרייק פורט בו על כל עצב חשוף של המאזין, כשרק גיטרה ולפעמים עוד כלי אחד מלווה, ברקע. התקליט הזה כולל כמה מהשירים היפים ביותר שנכתבו אי פעם והוא בית-ספר הכרחי לכל מי שרוצה לדעת מהו שיר מושלם ומדוע שיר מושלם יכול להיות שיר של גיטרה ושירה בלבד, בלי שום תוספת, וכלום לא חסר.

ירח ורוד. תקליט שלישי ואחרון. 1972

גם PINK MOON שיצא ב-25 בפברואר 1972 זכה לתגובות טובות מהמבקרים אבל להתעלמות מהקהל  ודרייק החליט שלא להקליט יותר. הוא חצה את התעלה, נסע לצרפת, התגורר על גדות נהר הסיין, שתה הרבה יין אדום וניהל מערכת יחסים עם הזמרת פרנסואז הארדי שהיתה מבוגרת ממנו בארבע וחצי שנים.

פרנסואז הארדי (למעלה), 1970, וניק דרייק (למטה) בפאריז

דרייק היה בסך הכל בן 26 כשהקליט את ארבעת שיריו האחרונים, ב-1974. הוא אישפז את עצמו בבית חולים פסיכיאטרי למשך חמישה שבועות, נטל כדורים נגד דיכאון, ניהל שיחות ארוכות עם ג'ון קייל ועם אחותו, השחקנית גבריאל דרייק, ובלילה שבין ה-24 ל-25 בנובמבר נטל כמות גדולה מדי של גלולות שינה, ומת. כשאמו מולי מצאה אותו במיטתו, הסתובב על הפטיפון הקונצ'רטו הברנדנבורגי מספר שש של יוהאן סבסטיאן באך. זה היה חמש שנים בדיוק אחרי שיצא תקליטו 'נותרו חמישה עלים', בסוף 69'.  העלה האחרון נשר. דרייק מת, אלמוני למדי.

הוא לא היה היוצר הראשון שגדולתו הופצה ברבים ברחבי העולם רק אחרי מותו. לעתים העולם אינו הוגן בזמן אמת לנסיכים רגישים וגאוניים כמו ואן גוך, פרנץ קפקא וניק דרייק. הם מתים צעירים, עריריים ולא מוערכים, אבל יצירתם נשארת לנצח אחריהם, מעוררת השתאות דור אחרי דור, ותמיד את אותה שאלה שלא תהיה לה תשובה: איך זה יכול להיות? איך ייתכן שהוא לא זכה לכבוד והערצה בחייו?

אי אפשר לתאר את הספרות המודרנית בלי קפקא. השפעתו של ואן גוך על הציירים שבאו אחריו היא בלתי נתפסת. גם ניק דרייק נחשב לאחד האמנים המשפיעים ביותר על מוזיקאים יוצרים אחרים. שמו הפך למושג. שלושת התקליטים שיצר בחייו והשירים שנותרו מאחור והודפסו באוספים מאוחר יותר הם נכס רוחני מהמעלה הראשונה. אני לא חושב שאני מגלה לכם כאן משהו חדש. אני רק מתוודה על אהבתי העזה והנצחית למי שנגע בנפשי לעומק מהרגע הראשון ומלווה את חיי כבר 30 שנה ברצף.  השירים שלו זכו לכמה וכמה אלבומי מחווה ולביצועים שונים, כולל פסנתרנים קלאסים (כריסטופר או'ריילי) ולא קלאסיים (בראד מלדאו) שהקליטו פרשנויות אינסטרומנטליות לשירים שלו.

לניק דרייק היה לכאורה הכל.  עלומים, כישרון והשכלה. בחור גבוה מאוד, יפה תואר, ספורטאי מחונן, סטודנט באחת האוניברסיטאות היוקרתיות בתבל, כותב גאון, נגן גיטרה מעולה בעל טכניקה יוצאת-דופן שרבים מנסים כיום ללמוד ולחקות אבל הוא לא הצליח להצליח ולא היה לו כוח מספיק להיאחז בחיים.

אגב, אנקדוטה: אלטון ג'ון, בשנת 1968 הקליט שירים של דרייק בהיותו טכנאי הקלטות באולפן שבו עבד דרייק על תקליט הבכורה שלו. אלטון ג'ון שלח את הדמו לחברות תקליטים אך לא קיבל שום תגובה על החומר. ההקלטות נמצאו בשנת 1992 ויצאו לאור על גבי בוטלג איטלקי.

קראתי את הביוגרפיה עליו. כתבתי עליו שוב ושוב (בפעם הראשונה, בעיתון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, "רוח", בנובמבר 1987). אימצתי ללבי את התקליטים של ניק דרייק ויש לי היום דיסקים שלו ואפילו קסטת-אוסף שקניתי בשעת מצוקה באנגליה, כי הייתי צריך את השירים שלו שיהוו פסקול לחיי אז. במובנים רבים דרייק קרוב ללבי והוא חלק ממני, זורם אצלי בדם, הכי משקף את נפשי. מעטים הם אלה שפגשתי בצעירותי והכירו את דרייק (כמה שמחתי לגלות ב-1989, אצל אבי בללי בבית, את הקופסה של דרייק) אבל אז באו שנות התשעים ורדיוהד, כמו גם REM, מאזי סטאר, בק ורבים אחרים פתאום התוודו על אהבתם האדירה לניק דרייק, ופרסומת עם שיר של דרייק ברקע ועוד ועוד סרטים ששילבו את יצירות המופת הקטנות שלו בפסקול ופתאום לא הייתי לבד כל כך, והיתה לי נחמה קלה שאולי בכל זאת דינו של הצדק להיעשות, גם אם מעט מדי, לאט מדי ומאוחר מדי.

ראש וראשון לכל התקליטים כולם. ירח ורוד

אלוהים, כמה שאני אוהב את התקליט הזה...

על הפטיפון הישן, ניק דרייק מתנגן

השיעור

קוצים ודרדרים היו לאורך כל הדרך. גם ברקנים וקיפודן מצוי, חוחן, גדילן, קוצים חדים כמחט, עבים וגסים. חלקם רעילים. פה ושם נשרטנו, שוקיים זבי דם, נעליים מאובקות, המימיה מתנדנדת לצד הגוף, התרמיל על הגב, המסלול התפתל סביב אנדרטת ההנצחה לחיילי חטיבת אלכסנדרוני. והנה שביל עפר שבצדיו עצי זית המוביל לרחבת ההנצחה, "כאן", שאגה המחנכת, "הוקמה האנדרטה עם שמות הנופלים במלחמת השחרור, ופה", הגבירה עוד יותר את קולה הצווחני, "תראו  סלע שעליו מסופרים הקרבות על המקום במלחמת השחרור".

 

אנחנו יגעים והמסע משמים. הגבעה נקראת בשם גבעת כ”ח. השיעמום אוכל בי בכל פה. הבנות יפות אך בלתי נגישות. שיערן אסוף במקלעת צמה, מתחת לכובע, אינן מאופרות, מדי פעם נחשפת רצועת חזיה צחורה מבעד לחולצה הפתוחה מדי, ועינינו כלות.

 

בסוף היום, באוטובוס, הבנים בחלק הקדמי, שרועים, מיוזעים, הבנות מאחור, צוחקות, בינן לבין עצמן, הן שם, אנחנו כאן, מאחורי גבו הרחב של הנהג הגברתן, ובמושב הקדמי, לבדו, יושב אמנון, המורה למתמטיקה שקראנו לו סטרסקי, כי הוא היה דומה כל כך לבלש ההוא מ"סטרסקי והאץ'". אמנון הרזה, הקטן, עם רעמת התלתלים, הקול הנמוך והעיניים הבוערות, שמונה להיות לנו מורה מלווה, שומר הסדר והמשמעת, עזר כנגדה של המחנכת.

 

אמנון ישב שקוע בתוך עצמו, רציני, חמור כתמיד, אדם בתוך עצמו. אדיש ונעול לחלוטין ללהגנו השוצף וגועש, לקולנו הצעקני, המנסה להתבלט, קולם של נערים מתבגרים, שטופי הורמונים, חפצים להתבלט, למקם את עצמם במקום מעט יותר גבוה מזה שנקבע להם לעת עתה.

 

אנחנו מדברים על כדורגל, אנחנו מדברים על סדרות מתח בטלוויזיה, ואנחנו מדברים על מוזיקה. נכנסים זה לדברי השני, מתפארים בתקליט זה או אחר ששמענו, או רכשנו, או למדנו בעל פה. מהאווישנו אורקסטרה, אומר מיכה בידענות, זה ה-דבר הכי מפותח.

 

אמנון המורה מסתובב לפתע ונועץ במיכה מבט חודר. מה אמרת? הוא שואל.
מיכה מתבלבל. אני?
כן, מיכה, אתה. מה אמרת עכשיו?
מהאווישנו אורקסטרה זה הדבר הכי מפותח, עודד מתריס בלעג כלפי המורה למתמטיקה, זה מה שהוא אמר.
מהאווישנו אורקסטרה, מה? חוזר אמנון על המילים.
כן, מגחך עודד. מ-ה-א-וו-י-ש-נו  אורקסטרה.
אה, אומר אמנון המורה. ולא מוסיף.
מכיר אותם, המורה? ברק מנסה להבליע את צחוקו.

 

מה זאת אומרת, אומר אמנון המורה ברצינות גמורה. מהאווישנו אורקסטרה של ג'ון מקלפלין?

 

 

שתיקה גמורה נחתה על חלקו הקדמי של האוטובוס. דממה נדהמת.


אתה מכיר את ג'ון מקלפלין??!  התקשה ברק לבלוע את הרוק.

 

מה זאת אומרת, מכווץ אמנון המורה את גבותיו. מקלפלין? גיטריסט אנגלי. נגן-על. נולד בינואר 1942 וכבר בגיל צעיר היה חלק מההרכב החשמלי של מיילס דייויס…

 

גם אם היה קרנף לבן עולה באותו זמן לאוטובוס, ומבקש מהנהג אש, לא היינו המומים יותר. ההלם הכבד אחז בכולם. איש לא העז לנשום, כשאמנון המורה פתח את המימיה ולגם ממנה ארוכות.

 

"… אבל הוא לא רק ניגן עם מיילס", המשיך בטבעיות, מוחה בגב כף ידו את פיו, "מקלפלין גם ניגן עם צ'יק קוריאה. הוא עשה תקליט משותף עם קרלוס סנטנה שהיה מחווה לג'ון קולטריין, לאב דיבושן סרנדר. זה יצא ב-1973 וזה תקליט מופתי".

 

עודד התאושש ראשון מההפצצה. "אה…אה…המורה, ו…אתה…יש לך תקליטים שלו?"
"כמובן", ענה אמנון בקול יציב ושלו. "את כולם. אקסטרפוליישן, פורצ'ן סמיילס, מיי גולז ביונד, דבושן… כולם יש לי ואפילו בוטלג אחד נדיר בהופעה".

 

מיכה שפשף את עיניו בתדהמה. אני רק נעצתי מבט קדימה. סקרן. הייתי חייב לשאול משהו. שאלתי.
תגיד, המורה, איזה הכי טוב?

אין דבר כזה, הכי טוב, אמנון ענה בשקט. לכל אחד יש את הייחוד שלו…"

הוא נשם עמוק. אנחנו לא. הדממה היתה מוחלטת. 

 

 

"אקסטרפוליישן יצא ב-1969 – והוא תקליט, נהדר, אגב, מנגן בו סקסופוניסט אנגלי מעולה בשם ג'ון סורמן – ו- Where Fortune Smiles  זה משהו אחר. ג'אזי. דייב הולנד מנגן שם. ויש את מיי גולס ביונד מ-1970, שזה פיוז'ן, אבל עם נטיה הודית חזקה, אבל Devotion  – שזה התקליט הרביעי שלו אהוב עלי במיוחד.

 

כנראה שהייתי פעור-פה, כי אמנון עצר לפתע, וחייך חיוך נדיר.
וכמובן, המשיך בקולו החם, אסור לשכוח שיש את שני התקליטים של מהאווישנו אורקסטרה ולמרות שרוב ה
אנשים אוהבים בדרך כלל את בירדז אוף פייר,  אבל אני אישית מעדיף את התקליט הראשון, The Inner Mounting Flame

 

הערב ירד בחוץ, האוטובוס דהר בכביש לתל אביב. עודד שאל "המורה, ומה דעתך על קינג קרימזון?", ואמנון המורה ענה מיד: תלוי. ארבעת התקליטים הראשונים – מצוינים. אחד אחד. למרות שהם החליפו שלושה סולנים, הם שמרו על הרמה. כל ארבעת הראשונים מומלצים מאוד".

 

ומיכה שאל: …והמורה, מה אתה אומר על אמרסון לייק ופלמר?

ואמנון שלף: אני מעדיף את ג'נטל ג'יאנט.

 

הגענו לבית הספר התיכון. ברחבה חיכו לנו ההורים. היינו עייפים, מותשים, מאובקים, צרובי שמש.  אמנון המורה ירד והלך בצעדים קטנים אל מכוניתו, פולקסווגן חיפושית מודל 1970.

 

זה היה השיעור הטוב ביותר שהוא נתן לנו. שיעור בצניעות. בענווה. בהכרה מכאיבה של טיפשות הנעורים, הרברבנות הריקה ובחוסר התוחלת שבדעות קדומות.