(התפרסם בגיליון "בראשית" מספר 4)
בקרוב מאוד תשלים הבמאית והיוצרת יאנה ריאחי את סרטה הדוקומנטרי "88 אהובתי". גם אני הצטלמתי לו. אמרתי כמה דברים. 88 היתה גם אהובתי. הבית שלי. מחוז החלומות. מתחם נפש שבו עשיתי אלפי תכניות רדיו פרויקטים ומרתונים. מוזיקה היא מרפא. כך האמנתי תמיד. גיוון הוא מבורך. עושר ופתיחות הם בסיס לכל מחשבה חופשית ורעיון מוצלח.
כמעט חמש שנים חלפו מ"המעבר", כפי שאנו נוהגים לקרוא לו, אנחנו, ניצולי הרדיו של קול ישראל ובעיקר אנשי המוזיקה שבו. "המעבר" מרשות השידור שפורקה לידי תאגיד השידור הציבורי.
חלפו חמש שנים אבל הטראומה לא חלפה ואולי גם לעולם לא תחלוף. כמו אלה שנעקרו מישובי סיני בעקבות הסכם השלום. לנצח יהיה משהו חסר. אף פעם לא ניתן יהיה להתגבר. תחושת החסר קיימת גם בציבור שאהב את הרדיו הישן. אדם מתגעגע גם ליקיריו שמתו, והוא ממשיך לחוש בחסרונם. 88fm שבה עבדתי 16 שנים כבר לא קיימת. "המעבר" ההוא חיסל אותה. במתק שפתיים, באינספור שקרים נלווים, בניגוד להמלצת וועדת לנדס המקצועית שקבעה כי אין לעשות שינויים בתחנות הרדיו של קול ישראל, מכיוון שהעסק עובד היטב. דבר לא עזר. הייתה תכנית-אב והיא הוצאה לפועל בקור רוח מצמית, באפס רגישות ובדייקנות של שלב-אחרי-שלב.
בכל הדיונים והויכוחים לא נדרש מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ לסוגיית הרדיו. איש לא מדבר על מגוון המוזיקה שצומצם ועל חופש ההאזנה, על חירות הביטוי של השדרנים ועל העריכה שסורסה. קובלנץ, שהיה אחד העורכים הטובים ביותר בגלי צה"ל של שנות ה-80, נטש את הלהט והנאמנות למוזיקה היפה, המיוחדת, המגוונת. ברדיו הציבורי ניתן היה לעשות פלאים. אבל פלאים אינם הולכים יחדיו עם רייטינג.
רדיו שבלב.
שום יום עיון ואף דיון לא יעזור כשיש בעיה מבנית, תפיסתית, ולא נקודתית. אפשר היה לעשות הרבה דברים (לשחרר את ידי העורכים, לתת להם לפרוח ולזרוח, להקשיב למאזינים, לנהל דיאלוג, לאמץ המלצות של עורכים, להתייחס לעשרות כתבות, אבל בחרו שלא לעשות אותם. וגם בחרו שלא להסביר מדוע עושים כך ולא עושים אחרת. "זה מתמטי לגמרי", אמר פעם קובלנץ באחת הישיבות שלנו (שזכתה לכינוי "ישיבת הבלהות"), ואף הוסיף: "88 לעולם לא תחזור להיות מה שהיתה". זה היה די ברור מהיום הראשון. אבל השאלות הפשוטות, מדוע ולמה, מה המטרה – השאלות הפשוטות לא נענו.
ולצד המחסור בתשובות כנות היו השקרים בשטח. מדוע חזרו ואמרו לעובדי 88FM ש"שום דבר לא ישתנה, הכל יישאר אותו דבר", כשכל הזמן ידעו שלמעשה הכל הולך להשתנות (כולל הג'ינגלים של התחנה, הלוגו של התחנה והשם שלה שהפך מ"שמונים-ושמונה-אף-אם" ל"כאן 88"). הכל השתנה, כולל שיטת העריכה המוזיקלית שעברה מדמוקרטיה לדיקטטורה סמויה ואז לשלטון יחיד דיקטטורי.
אחת ההתבטאויות של קובלנץ בימי "המעבר" היתה: "ב-88 הישנה כל שדרן בא ושידר מה שבא לו". הגבתי לו: "ומה יותר טוב, שכל שדרן יבוא וישדר רק מה שבא לך?" אבל המנכ"ל לא בא כדי לנהל דיון או אפילו ויכוח. קונספציית השליטה מרחוק, העריכה מלמעלה, המוכתבת, האחידה, הוליכה את הקו. חירות הביטוי ומגוון דעות הן לא חלק מאותה "מתמטיקה", כפי שהגדיר את העריכה המוזיקלית.
תפיסת העולם הרדיופונית הזו הביאה את גלגלצ לשיאי רייטינג בשנות ה-90 ותחילת המאה הנוכחית. זו תורה שלמה שאין בה מקום לחריגות, דמיון ומחשבה חופשית. תורה שנשענת על מכנה משותף רחב, ולא מכנה משותף גבוה. תפיסת העולם הזו מתנגדת לשירים שלא היו מעולם להיטים, לשירים לא מוכרים, יפים ככל שיהיו, לקטעים אינסטרומנטליים, גם אם היו להיטים בזמן אמת, לשירים שאינם בשפה אנגלית.
למרבה התמיהה, קובלנץ עשה בטלוויזיה את ההיפך. על שמו רשומות הצלחות גדולות כמו "טהרן", "חזרות" ו"קופה ראשית"' והרבה הישגים בתחום הדיגיטל ופיתוח הפודקאסטים. כשנשאל על הרייטינג בטלוויזיה גם חזר ואמר שלא ככה מודדים טלוויזיה ציבורית (והוא צודק). אז אם ככה, למה בטלוויזיה כן וברדיו לא?
חלק מהעורכים והעורכות של קול ישראל הפכו בעקבות "המעבר" למגישים ומגישות בלבד. מידיהם ניטלה היכולת להביא את הידע העצום והשפע המגוון של המוזיקה שהם מכירים. הדוגמא הקיצונית ביותר היא כנראה זו של ד"ר משה מורד, שהיה מנהל התחנה לפני "המעבר", מורד – מוזיקולוג, מחבר ספרים, בעל דוקטורט במוזיקה, מומחה בינלאומי למוזיקת עולם ומנכ"ל חברת התקליטים אן-אם-סי לשעבר – לא הורשה לערוך מוזיקה בפריים-טיים. הידע, הניסיון, הטעם לא מסתדרים עם השיטה.
חופש, אהבה ויצירה
הסופר הגדול יצחק בשביס זינגר, זוכה פרס נובל לספרות בשנת 1978, אמר פעם שאהבה אמיתית ויצירה עילאית לא יכולות להיוולד אלא מחופש. הוא צדק. ל-88 אפ.אמ היה צבא קטן ונאמן של מאזינות ומאזינים, בטווח גילאים רחב למדי, והתחנה מעולם לא התקרבה לאחוזי הרייטינג של גלגלצ שניהל קובלנץ, אבל היא היתה הבוטיק שנותן לך את מה שאף אחד לא ייתן לך: בלוז, ג'אז, פולק, רוק אלטרנטיבי, שירים שמעולם לא היו להיטים, נעימות ללא מילים, שירים בצרפתית, בספרדית, באיטלקית, שירים בעברית שכשלו על מפתן הפלייליסט של גלגלצ. כי רדיו ציבורי אמיתי יכול ואמור לתת למאזינים את מה שתחנות פרטיות לא חייבות לתת לו: שפע, מגוון, עושר של תכנים.
בתחנה שהיתה לפני "המעבר" שודרו מאות אמנים-יוצרים שפועלים בישראל אבל לא הצליחו לעבור את וועדת הפלייליסט של גלגלצ. ללא 88 אפ.אמ ההיא לא היה להם סיכוי להישמע. מאות אמנים ולהקות שקיבלו זמן שידור, הוזמנו להופיע באולפן ג'אם 88, התראיינו, קידמו את הופעותיהם.
אבל "המעבר" חיסל אותם. קולם הושתק. חלקם השלימו עם הגזירה והחלו לפעול בגזרות אחרות, פירסום והפצה ברשתות החברתיות בעיקר, ובינתיים העולם השתנה טכנולוגית והסטרימינג נכנס לישראל ומילא צורך גדול במוזיקה ש-88 היתה משדרת וכאן88 כבר לא, אבל חברות הסטרימינג עם כל היופי והעונג והשפע שהן מאפשרות למאזינים תאבי-מוזיקה, הן לא רדיו.
ברדיו שמשדר מוזיקה, כפי שאני מאמין בו, יש זרועות פתוחות והזמנה לאהבה. כמו שהבאתי חברים הביתה והשמעתי להם תקליטים חדשים, בנעוריי, כך עשיתי בשנותיי בשידור הציבורי.
באחת השיחות שלי עם קובלנץ על 88 הוא אמר בחיוך, "מה שאתה מכנה דמוקרטיה, אני קורא אנרכיה". בדיון ציבורי אחר הוא פסק: 88 הקודמת לא היתה מנוהלת. שתי האמירות היו רחוקות מאוד מן האמת. התחנה היתה מנוהלת להפליא, בידי יואב גינאי, ואז יובל גנור ולבסוף משה מורד, והיא גם לא היתה אנרכיסטית. היא פשוט היתה בעלת מחשבה חופשית. היו בה להיטים גדולים לצד הרבה חומרים שרק תחנה ציבורית יכולה להציע למאזיניה.
באופן סמלי ומוזר הייתי השדרן האחרון שהגיש תכנית בקול ישראל. תמיד אומרים שהאחרון שיוצא שיכבה את האור, ובפועל אני באמת כיביתי את האור אחרי השידור של "פרוגרסיב וחיות אחרות", התכנית האחרונה ששודרה בקול ישראל.
ואז היה המעבר, וב- 21 ביוני 2017 הודעתי על התפטרותי מתאגיד השידור ועזבתי. זה קרה חודש ושבוע לאחר המעבר וסגירת קול ישראל.
ניסיתי להתאקלם במשך חודש, אבל לא יכולתי להיות פקיד של שירים, עובד פלייליסט. זה לא אני. לא יכול לבוא ולהגיש שירים בקובץ אקסל למישהו שיבדוק ויאשר – זה בצרפתית, אז אי אפשר, וזה קטע אינסטרומנטלי, אז לא, והשיר הזה לא היה בפלייליסט גלגלצ, אז תזרוק אותו. לא מסוגל שמישהו יגיד לי , "דיברת 35 שניות וזה חורג בחמש שניות ממה שאנחנו מרשים". זה נראה לי מאוד מאוד מגוחך לחנך מחדש עורכי מוזיקה ושדרנים שעושים זאת שנים רבות. לא האמנתי בשיטת הפלייליסט המצומצם, ואני לא מאמין בה גם היום כתפיסת עולם. זו טעות גדולה ומצערת ובאופן אישי אני לא יכול לעבוד בצורה הזאת. לא יכולתי להסכים עם התפיסה הזאת שמושיבים מעלי מישהו שמחליט בשבילי מה כן מתאים לשדר לקהל ומה לא.
בתאגיד ביקשו צייתנות פלייליסט עיוורת, ואני לא הייתי שם. זה נראה לי לא נכון. אני חושב שבכל צורת ניהול, לוקחים אנשים מתאימים ונותנים להם חופש לעבוד. בטח כשזה קשור לאמנות. קח אנשים שאתה סומך עליהם, ותן להם לפרוח. אתה לא יכול לבוא ולהכניס את כולם לאיזושהי שיטה. זו הייתה התנגשות של תפיסות עולם, וזו שלי הפסידה; זה היה אדם נגד מכונה, והמכונה ניצחה.
אנחנו חיים בתקופה שמאוד מצמצמת את החשיפה לדברים. התאגידים והפוליטיקאים מבקשים להוביל אל הפשטנות. החד-ממדיות. או שאתה איתי, או שלא. או שאתה מכחיש קורונה, או שאתה תומך חיסונים נלהב, או שאתה שמאלני או שאתה ימני, או שאתה דתי מסורתי או שאתה חילוני כופר. אבל המציאות היא לעולם מורכבת יותר. אופנה פועלת ככה, זה אופנתי וזה לא אופנתי, אבל אמנות לא. אנשים בדרך כלל נוטים לזרם מרכזי, מאוד מצומצם ולא רחב. תפיסת העולם שלי הפוכה. אני בעד להרחיב ולתת מנעד מאוד רחב של דברים, ולאפשר לאנשים לשמוע מוזיקה מגוונת: גם קלאסיקות ישראליות, גם אמנים ישראליים שלא מושמעים בשום מקום, גם ג'אז, גם מוזיקה קלאסית, גם רוק. זה לונה פארק לאנשים שצורכים מוזיקה, לאנשים שלא רוצים שיגישו להם על מגש של כסף פלייליסטים מצומצמים וקבועים. האם ב-2022 כל התחנות כולן צריכות להישמע אותו דבר? האם אין מקום לתחנה אחת – אחת ויחידה – שתפעל בצורה חופשית ותבטא מגוון ועושר וקידום יצירה עברית ועולמית מקורית ורבגונית ? זו השאלה שצריך (לדעתי) לשאול.
הכותב שידר במשך 16 שנים (2017-2001) בקול ישראל.
ביולי 2017 עבר לאקו99 ומשדר בתחנה תכנית לילה בשם "משמרת לילה" (22:00 עד חצות).
ב-2018 זכתה התכנית "משמרת לילה" בפרס אגודת העיתונאים.
מוזיקאי, עורך ומשדר ברדיו 88fm, כותב על צלילים וצללים, חוויות והזיות. חי בגני תקוה, חולם על אנגליה.
לונדון קולינג 
תגובות
רשומה אלמותית. פשוט מופתית.
כמובן שהיא מרתקת, מדויקת, בהירה וכה נכונה, אך מעבר לכך היא התפעמות, נגיעה אנושית, נגיהת-על, געגוע רווי תוגה והשראה.
תודה.
עצוב ונכון ומדויק. געגועים ל-88fm הישנה והטובה והמון אהבה למשמרת לילה ברדיו eco 99fm.
כתיבה מדוייקת!
גם אני האזנתי ברציפות ל 88fm.
גם אני התאכזבתי קשות ממה שנהיה ממנה (מהרדידות – תאומת גלגלצ) לאחר השינוי ל כאן 88.
איזה פספוס וטיפשות….!!
אהבתי את רוקר טוב שליוותה אותי על כביש 40 לעבודה, זה היה משהו אחר. כל פעם גיליתי שירים חדשים, פחות מושמעים. כאלה שכיף לגלות. תודה על התקופה ההיא, בועז💜
בועז, טור קשה וכואב. אני מזדהה עם מה שכתבת. גם אני אף לא הייתי מסכים להישאר לעבוד בתנאים כאלו. אני זוכר את היום העצוב בו רוקר טוב ירדה מהאויר, יום בו התבאסתי קשות מהקמת התאגיד.
אבל, בדיעבד אחרי כמה שנים, הדעה שלי בנוגע לתאגיד השידור הציבורי כולו היא יותר מורכבת. אמנם אין לי כלים לבחון את מטרותיו של השידור הציבורי אבל באופן אישי מאז הקמת התאגיד אני צורך את שירותיו הרבה הרבה יותר. אם לפני זה הייתי שומע בעיקר 88 וזהו, היום אני מאוד נהנה מערוץ 11 וגם מהרבה מאוד פודקאסטים של כאן. למעשה צמצמתי רק את צריכת 88 (האבסורד דוקא שהאזנתי לכל ההסכתים של 'כאן 88', מוריסון, מיטשל וכו).
גם אני מרגיש ש88 נהיתה תחנה שלא מחדשת או מעשירה אותי תרבותית אותי כמו שהיתה בעבר אלא יותר רצף של שידורי להיטים.
המזל הגדול שאחרי המעבר שלך ל99, ובעיקר היכולת לשמוע את התוכנית בסטרימינג זה כבר פחות חסר לי, ואני נהנה מכל העולמות.
כל מילה בועז היקר
בועז כהן – יקיר אוזניי…
תמיד אהבתי גם את טעמך במוזיקה, את דבריך וגם את היושרה שלך. אל תשתנה!
החיסול של התחנה השאיר חלל ענק שלא התמלא ע"י אף תחנה, אפילו לא ע"י אקו99.
נותרו קרני אור בודדות כגון מנחם גרניט שמעשיר במוזיקה מעולה ומפרט גם באנקדוטות אבל עדיין התחנה עצמה היא רק צל דהוי של התחנה העשירה שהיתה פעם.
אני כ"כ מתגעגעת לשידורי 88fm בתקופתך.
נהנתי כל בוקר, בדרך לעבודה, להאזין ולהכיר דברים חדשים ומעניינים.
התחנה שידרה כל הזמן איכות, מצרך נדיר בימינו..
אני רוצה להודות לך על כול השעות ששידרת ושיתפת בידיעותיך.
חבל ועצוב מאוד שכול השדרנים הטובים שהיו נעלמו "ביום בהיר אחד".
לצערי, לא יוצא לי להאזין לך ברשת החדשה בה הינך משדר.
.בועז, היה כיף לנהוג לעבודה ולשמוע yes, או אפרקו, או קינג כרימסון שלא epitaph, ומלא דברים טובים ומרגשים. לפעמים שומע ב99.ומעז נוסע לעבודה עם רדיו אינטרנטי לטעמי 😉.
הנה קובלנץ קיבל – באיחור מצער – את גמולו. אין סליחה ומחילה לאיש הזה שעלה על 88FM ברגל גסה ועיצב אןתה ברוח תחנת האם ממנה הגיע. מאמר נפלא בועז. מחכים בכיליון עיניים לסרט
בועז היקר,
הרשימה שלך מעבירה בחריפות את המהלך הפשיסטי של השתלטות לשם מחיקת היצירתיות ורוח האדם החופשייה הרוצה בטוב ותמיד שואפת לידע ולהמצאה. זה היה מימי קדם וזה נכון במיוחד לתקופתנו, בארץ ובעולם, פושה גל של אלימות ושליטה במסווה פופוליסטי . אני יכולה לקחת את הרשימה שלך ולהחליף את המילה 88 ורדיו, במרכז בריאות הנפש בו אני עובדת כפסיכולוגית.
מודה לך על השנים בהם העשרת אותי ותרמת להתפתחותי המוזיקלית. יש לך כישרון מיוחד במינו לשלב השמעת מוסיקה עם הגיגים היסטוריים, תרבותיים, חברתיים ופסיכולוגיים, ופלייליסט מחמיץ זאת.
נשארתי תוהה למה הרדיו חטף כזו דריסה ואילו הטלויזיה זכתה בקידום יצירתי מצד קובלנץ….
ואף על פי כן, נראה כי אקו 99FM הרוויחו ביושר את מה שהתאגיד הפסיד.
כולי תקווה שתמשיך לאורך זמן את תרומתך התרבותית הבלתי ניתנת לערעור, למען המאזינים ולמען האמנים.
תודה רבה, מתי. זה מחמיא לי מאוד.
סגירת 88 היתה הנכבה האישית שלי.
אילן.
בועז פתחת לי את הפצע מחדש.
אילן.
מבחינתי מאז אותו ״מעבר״ הרדיו מת. 88 הנוכחית זה פשוט עוד גלגלצ. כל כך מתגעגע ללשמוע אותך בבוקר בדרך לעבודה. תודה על הפוסט 🙏
הרדיו מת בשעות היום. בשעות הערב והלילה דווקא יש מוזיקה טובה בגלגלצ ובכאן 88
מרגש. כמה געגוע יש ל88 הישנה והמעולה. זו היתה התחנה שלי שלה "היקשבתי" ולא כמו היום, שאני "שומעת" רדיו. זו היתה החלטה שהיא בכיה לדורות.
נכון. בכיה לדורות.
תודה בועז. 88 בהחלט הייתה בהחלט בית. בית ליצירה – יצירה ישראלית חדשה ומקורית. לכל סגנון ובכל שעה ביום. ובכל זמן.
מוזמנים להאזין לשני פלייליסטים שערכתי ביוטיוב עם מקצת מהאמנים הישראליים שהושמעו שם במרוצת השנים
יש דברים ששווה להתגעגע אליהם.
אחד מהם זה "רוקר טוב " האגדית שלך שסחפה אחריה עשרות-אלפי מאזינים קבועים ונאמנים.
כמה שאני מתגעגעת!!!!
התחנה היום היא אכן לא מה שהייתה. היה משהו קוסמי, במיוחד בשעות השידור שלך בועז היקר. יכולתי "לזפזפ" בין תחנות רדיו אבל תמיד זיהיתי כשהרדיו היה על 88, זה היה משהו אחר. וזה כל כך התאים לאוזן שלי.
געגועיי
זוכרת את הימים הראשונים של 88 במתכונתה החדשה. השדרנים אותם שדרנים, התכניות אותן תכניות אבל הכל נשמע מוזר. השירים מתחילים לחזור על עצמם. ופתאום יש איזה פוץ מגלגלצ שקובע את העניינים. אדם נטול נשמה הרג את נשמותנו.
במקום שהרדיו יהיה מכוון כל היום על 88 הפכתי לנוודית. עברתי לשמוע את גליה בבוקר בהתעוררות נהדרת, אחר כך יש את גואל פינטו (חדש) בכאן רבות ובשעה שלוש מקשיבה למוזיקה שערכה טל השילוני (לפעמים בשיתוף מאולץ) ולקינוח בועז כהן בערב ב-99.
בחברת הייטק גדולה אי שם בתל אביב, בחדר 5023 ישבו חמישה, לפעמים שישה אנשים שאהבו מאוד אחד את השני וגם אהבו מאד מוזיקה. בחדר הייתה מערכת סטריאו ישנה עם רמקולים גדולים שנתלו משני הצדדים.
את הבוקר התחלנו עם 88FM, עם רוקר טוב כמובן והמשכנו עם תוכניות של גל אפלרויט, גליה גלעדי, גלית גורא-עיני ועוד רבים וטובים. אהבנו להקשיב לאנשים שאוהבים מוזיקה, ושהשמיעו לנו מוזיקה שהם בחרו. הרגשנו שהם בחרו אותה במיוחד בשבילנו – בהתאם ליום ולמצב הרוח, למצב המדינה והשעה.
לא תמיד הכרנו אבל הערכנו את המאמץ. שמענו בחדר Beatles ו-RUSH, מ-Yo La Tengo ועד "כל החתיכים אצלי", מ-אפרקו ועד הקיור – אז גם אהבנו את התחנה ואת השדרנים שלה.
המעבר של 88FM לתאגיד והפיכתה לתחנת פלייליסט היה יום או יותר נכון תקופה מאוד עצובה שממש השאירה חלל. המשפטים שנאמרו לכם ושפורסמו אח"כ בתקשורת הם עלבון אדיר, ממש יריקה בפרצוף של כל חובב מוזיקה בארץ (ויש רבים). אגב, בפלייליסט של כאן 88 משמיעים כל כך הרבה את The Logical Song של Supertramp – להקה עם כ"כ הרבה שירים מעולים – בלי להבין כמה זה אירוני.
חדר 5023 כבר לא קיים באותה המתכונת, ורוב האנשים שישבו בחדר כבר לא עובדים באותה חברת הייטק תל אביבית, אבל האהבה למוזיקה תמיד תישאר.
את החלל אני משלים עם התוכנית שלך באקו 99 (משתדל להקשיב במהלך העבודה לתוכנית של יום קודם), ועם יואב קוטנר ואורלי יניב בגלי צה"ל ותוכניות ברדיו הקצה.
תיארת כל כך יפה את התחושה. 88 ליוותה אותי ברוב שעות היום. זה חלל שמאוד קשה למלא.
בועז היקר,
סיפור אחד קטן על מה שהיתה fm88 בשבילי ומה שהיית גם אתה.
היתה לי אהובה, שכמו בשיר אני ידעתי והיא ידעה, פשוט לא ידענו איך.
נפרדנו וחזרנו כמה פעמים, ניסינו להיות בנפרד ולא הצלחנו, תמיד חזרנו. בזו הארוכה ביותר, יותר משנה כשאני כבר בעיר אחרת והיא בסימסטר בפריז, היא השיגה את המייל שלך (אין לי מושג איך) וביקשה שתשמיע שני שירים שאהבתי ואהבנו מאוד.
כתבת בפשטות:
"אני אשדר מחר (יום שני) את שני השירים שביקשת".
רק טוב.
בועז"
שידרת, ושמעתי.
עבר זמן מאז, אבל זה לא יישכח ממני לעולם.
ע
בדיעבד, צדקת. התחנה איבדה את עצמה לדעת והיא לא מעניינת יותר, למעט שתיים שלוש תכניות (בלילות).
לשמחתנו, היצע המוזיקה היום עצום וניתן למצוא הכל ובקלות.
שמח שיש אותך באקו99 ואת גליה גלעדי במהות החיים.
באופן כללי אתה צודק בקשר לחופש של המגיש לבחור מוזיקה שהוא אוהב אישית ולא כחלק מפלייליסט כתוב מראש אם כי במיקרה של כאן 88 אני דווקא רואה הרבה תוכניות שבהן המגיש בוחר את המוזיקה כמו: ריח וניל, רוק עם בן רד, טיסת לילה של גיל מטוס ועוד…
אז אולי עשית טעות שעזבת והיית צריך לחכות עוד קצת כי בסך הכל אני לא רואה היום הרבה שינוי ממה שהיה קודם לכן, ועדיין יש את התוכניות שמביאות מוזיקה אלטרנטיבית ויחודית ומעניינת שאינה חלק מהפלייליסט.
מעניין אותי לקרוא את תגובתך לאמור.
לא עשיתי טעות.
עשיתי את מה שמתבקש מעורך שיש לו אינטגריטי.
לא נתנו לי חופש פעולה ואת היכולת לערוך לפי הבנתי, ולכן לא היתה לי אפשרות להישאר. פשוט.
תודה רבה לך על הפוסט הזה בועז.
בתור שומע רדיו אקראי, איש רגיל לחלוטין, בחיי שהתחנה היחידה שכיוונתי לשמוע אליה במתכוון הייתה 88FM, ואתה ביניהם.
ממש ככה.
במתכוון לחצתי על התחנה והאזנתי בקשב רב. גם בנסיעות וגם בדירה.
אז אני לא מקהילת אוהדי המוזיקה שמבינים בה, וגם לא ממעריצי 88FM המושבעים, אלא סתם איש פשוט ורגיל שמקווה שאולי יודע להעריך מוזיקה טובה, ואני מבין כל עמך ישראל הרגילים לגמרי יודע שכש- 88FM הייתה של פעם, אני שמתי אותה על התדר במתכוון.
כלומר בחרתי בה.
היום?
כמו שכתבו מעליי – "שם רדיו". כי כבר אין את ה- 88FM הזו כמו שאני זוכר אותה מפעם.
באמת שחבל.
תודה ששמעת. תודה שקראת. תודה שהגבת.
עצוב וכואב לקרוא.
היתה פה מכת קרדום שקטלה מפעל של ספונטניות, חיות, חופש ויצירתיות באיבחה אחת, בשם אנטי-ערכים.
תודה שאתה ממשיך ליצור.
גיליתי במקרה את "משמרת לילה" שלך בשנה האחרונה, ואין לי מילים לתאר כמה אני נהנית להאזין לך באקו99. נהנית במיוחד מהעונג שבמפגש המחודש עם יצירות אהובות שנעשו כבר חלק מנפשי, לצד גילויים חדשים שמוגשים בטוב טעם ובכוונון עדין.
תודה בועז.