בין השנים 2010 ל-2014 צולמתי ותועדתי בידי שני קולנוענים צעירים, שקד גורן ושירי נבו פרידנטל. הם ליוו אותי לתכניות "רוקר טוב" ו"פרוגרסיב וחיות אחרות" ב-88FM העבירו איתי זמן במתחם קול ישראל בקריה, נסעו איתי לביקור במחוזות ילדותי בחולון, בגן זהבה בג'סי כהן ובדירה ההיא – 30 מ"ר, חדר וחצי – ברחוב הדקל, בגן הפסלים של תומרקין וגם, בסוף, בקרית אונו, על שרידי הבית של יונה וולך ומה שנשאר מבית הקולנוע "אור-און".
הסרט לא הושלם. עשרות שעות צילום הונחו בצד. "הבובאריסט" נגנז.
ביקשתי וקיבלתי רשות מהיוצרים להעלות כאן 20 דקות מתוך הסרט שלא נעשה, בסוף.
מאז שנגנז הסרט, אגב, דומה שהכל השתנה. פורקה רשות השידור, הקיץ הקץ על 88FM הישנה, עזבתי את השידור הציבורי, הורדתי 15 קילו, אני לא מעשן, הגננת זהבה מתה ודירת ילדותי שנראית בצילומים חוסלה.
מוזיקאי, עורך ומשדר ברדיו 88fm, כותב על צלילים וצללים, חוויות והזיות. חי בגני תקוה, חולם על אנגליה.
תגובות
מקסים ומרגש
בועז מתגעגע לרוקר טוב ולנסוע איתך לעבודה כל בוקר.
היכרתי באמצעותך המון שירים ולמדתי ממך המון.
תמיד שאני שומע את im so afraid של פליטווד מק אני נזכר בך.
חבל שהסרט לא הושלם. גם אצלי היו שני סרטי דוקו, שכבר היו להם טריילרים ולא קרו.
זוכר? צילמתי אותך מזמן, הרבה לפני יוצרי סרט הדוקו הזה שכאן, בחולון, בגן זהבה, ליד קולנוע סבוי, ועוד.
גם הצטלמנו פעם שנינו לערוץ 3 בתוך קולנוע ארמון ז"ל, בחולון.
את קולנוע אור-און צילמתי הרבה פעמים, כולל בפנים, היה שם גן נעלם, עם עשבים ירוקים ועצים, כך שבכל מקרה הכל מתועד בפירוט.
היה יפה לראות את 20 הדקות הללו, נוּגֶה מאוד. והבית הלא קיים יותר של משפחת וולך, עצוב, מחיקה ישראלית כה אופיינית ומבאסת.
ולגבי הדירה הקטנטנה שלכם בג'סי כהן. מדהים איך פעם חיו בצניעות בדירות קטנות, ואיך הכל איכשהו הספיק לארבעתכם, ושניכם גדלתם בחום, אהבה, תרבות ואמנות.
הייתי מת להשיג את הסרט ההוא שנעשה לערוץ 3 ….
מקסים. חבל שאין המשך. ואהבתי מאד את הכותרת. תודה שהעלית.
מקסים, מסמך נדיר ויקר! לאורך כל הצפיה חשבתי על "כמה יוסי"…
חבל שלא צילמו אות גם במולדת השניה שלך, בלונדון, פינות וסיפורים.
למדת דבר או שניים על אהבה, לא יודע אם מיונה וולך או מהחיים, אבל למדת…
בתקווה שהכל לטובה ושאתה בבריאות טובה
דורון שבח
יופי של רשימה, מלאה – – ניגונים וטעמים ; גם אני הייתי שם וכמה מעט נשאר מכל זה.
אפילו הנוסטלגיה,כידוע, היא לא מה שהייתה פעם.
מפנה אותך, בועז, לספרי – "נכתב בחול – סיפורה של חולון – למילוי המצברים.
אריה קרישק (כיום ב – קצרין )
מקסים