1974. קצת אחרי המלחמה. החייל והילד

בועז 1974 אצבע בפה
הילד הזה, שבתמונה, הוא בן 10.
ההורים השאירו אותו אצל חברים בגבעתיים. השנה היתה 1974, קצת אחרי המלחמה. החברים סידרו לו את הספה בסלון והילד הלך לישון.
.
בלילה הרגיש הילד שמישהו נכנס מתחת לשמיכה. הבן החייל של החברים. החייל אמר "שששששש!", והילד שתק. לא צעק. החייל דחף ידיים. מישש. הוריד לילד את הפיג'מה ואת התחתונים, החייל פלש, וגם הניח לילד יד כבדה על הפה. הילד ראה מקרוב עיניים פעורות לרווחה והרגיש גוף כבד. אחר-כך החייל גם ביקש מהילד לאונן לו, והראה לו איך, ככה-ככה-ככה, עד שגמר. ריח עז של זיעה וחרובים. יד זעירה ואצבעות דביקות.
.
ואז החייל הלך להתקלח והילד נשאר מלוכלך. נבוך. אשם. כואב. מבולבל. והחייל חזר והתייצב עם חלוק רחצה ליד המיטה של הילד, והתכופף ואמר לו: "אתה לא תספר לאף אחד. נכון?"
.
והילד לא סיפר לחברים של ההורים. הוא התבייש וחשב שלא יאמינו שככה הבן שלהם, החייל הגיבור, שמשרת בקרבי. והילד? הרגיש אשם ומוזר.
.
וגם כשההורים באו למחרת לקחת אותו, הוא לא סיפר. וגם שנים אחר-כך הוא לא סיפר. ושתק. זכר כל פרט. כל ניואנס. כל טיפת זיעה שניגרה עליו ואת ההתנשפויות ואת הזרע החם על היד, אבל הוא לא אמר כלום. מאוחר יותר בחייו התחיל לעשות שכיבות-סמיכה ולהרים משקולות ולחזק את הגוף, כדי שבפעם הבאה שמישהו ינסה לעשות לו הוא יוכל להרוג אותו עם הידיים.
.
וככה, עד גיל 33, לא סיפר ולא דיבר, עד שבלילה אחד נדמה היה לו שהוא חווה התקף-לב, אבל זה היה פלאש-בק והתקף חרדה. ואז שיחה עם מתנדב של ער"ן. ואז טיפול פסיכולוגי של שנתיים.
.
ורק אז הילד שהפך לאבא העז לספר להורים שלו, שהזדעזעו ונדהמו, ואמא של הילד אמרה:
"אז לכן לא רצית אף פעם לבוא איתנו לשם, לגבעתיים!", והיא היתה נבוכה והרגישה אשמה, והילד שהפך לגבר חיבק אותה, והיא המשיכה למלמל: "אבל איך לא הרגשתי כלום ולא זיהיתי שמשהו קרה?!", ואבא של הילד רק הסתכל בהם ולא ידע מה לומר.
.
והילד גדל. והילד הזה הוא אני.
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • צביקה  ביום 01/28/2020 בשעה 18:01

    וואו

    • בני וגנר  ביום 01/29/2020 בשעה 12:31

      מצמרר. מעביר רטט, גועל וחמלה. תודה על השיתוף, בשם ילדים רבים שחוו/ חווים חוויה דומה
      חבל שהערנות של ההורים, לא תמיד מספיקה

  • יעל צור  ביום 01/28/2020 בשעה 18:02

    אוייי איך החזקת את זה עמוק בפנים כל כל הרבה שנים. זה כל כך עצוב ומעליב ופוגע.
    ברשותך אני שולחת חיבוק חזק ומגן ועוטף לילד הקטן ההוא … 😢
    לא עוד..

    • Viki  ביום 01/29/2020 בשעה 11:36

      קראתי בבוקר מוקדם וכעת שוב פעם .
      אני מזדהה איתך עמוקות וזה כואב בכל גיל כשנזכרים. מעריצה אותך על האומץ לשתף.

    • ביבי ב  ביום 01/30/2020 בשעה 2:40

      מכיר את זה באופן אישי בכיתי כשקראתי

  • נמרוד שפירא  ביום 01/28/2020 בשעה 18:07

    וואוו בועז, איזו חשיפה,
    יישר כוח על התעוזה וההתמודדות

    • zazy1  ביום 01/29/2020 בשעה 10:03

      אוי בועז
      קודם כל מחבקת אותך חזק.
      היתה לי הרגשה שיש שם אצלך, איזה נקודה כואבת.. מה זה נקודה, בור גדול.
      לא ידעתי מה , אבל הרגשתי..
      אין מילים בפי. מקווה שאתה מתחזק והולך. מאחלת לך שתצליח להפוך את הפגיעה הנוראה לאהבה.
      מרגישה את האהבה הזאת שלך. בכל. ובמיוחד במוזיקה הנפלאה שלך.
      אוהבת אותך עוד יותר. ❤

  • חיים  ביום 01/28/2020 בשעה 18:08

    כל כך קשה לקרוא. כמה אומץ צריך כדי להעלות על הכתב. תום התמימות בארוע כה נורא אי אפשר לעכל בקריאה ראשונה. ליבי איתך

    • רבקה  ביום 01/29/2020 בשעה 10:31

      בועז היקר והאמיץ, כואב, מרסק את הנשמה והכי קשה חוסר האונים מול מה שהיה והידיעה שדברים כאלה ממשיכים להתרחש, שמאזן הזוועה בין ילדים לבין חיות אדם נמשך. מקווה שאולי יש היום יותר ערנות שמקטינה את הפגיעה בילדים. ועדיין חור שחור בלב.
      מחזקת אותך על השיתוף ומקווה שתצליח להכיל את הרגשות של האנונימים. ויהייה יותר טוב

    • רבקה  ביום 01/29/2020 בשעה 10:31

      בועז היקר והאמיץ, כואב, מרסק את הנשמה והכי קשה חוסר האונים מול מה שהיה והידיעה שדברים כאלה ממשיכים להתרחש, שמאזן הזוועה בין ילדים לבין חיות אדם נמשך. מקווה שאולי יש היום יותר ערנות שמקטינה את הפגיעה בילדים. ועדיין חור שחור בלב.
      מחזקת אותך על השיתוף ומקווה שתצליח להכיל את הרגשות של האנונימים. ויהייה יותר טוב

  • גלית קורני  ביום 01/28/2020 בשעה 18:25

    אני חנוקה מבכי, בועז זה ממש אמיץ מצדך. חיבוק ענק!

  • אורית וולף  ביום 01/28/2020 בשעה 18:28

    בועז, אני לא יודעת מה לומר… לעבור דבר כזה בגיל כזה, זה חתיכת טראומה להתמודד איתה.
    מבינה שעברת תהליך וזה מן הסתם לא באמת מסתיים, תקן אותי אם אני טועה , תודה על השיתוף.

  • עינת  ביום 01/28/2020 בשעה 18:30

    שולחת חיבוק לך ולילד שהיית..

    • רחל  ביום 01/28/2020 בשעה 18:42

      מזעזע.
      העיקר שכבר פרקת את המשא הכבד הזה מעליך.

    • ירון  ביום 01/29/2020 בשעה 9:40

      לי נעתקו המילים מהפה. נעצרה הנשימה. השתלט לחץ בחזה והלב צנח לאזור הקרסול. אבל זה כלום לעומת תחושותיך שלך משך כל חייך. חוץ מהשתתפות כנה מעומק לב אין לדאבון הלב איך באמת להקל ולסייע.

  • אבי  ביום 01/28/2020 בשעה 18:51

  • עזרא לוי  ביום 01/28/2020 בשעה 18:51

    אכן, סיפור אישי קשה. ומי יודע כמה ״גייסות״ כאלה במדים או בלי, עשו מעשים כאלה, ומעולם לא סופרו ברבים .. מה ניתן לומר ? טוב שלפחות הוצאת את זה, שחררת. אתך ❤️

    • פרל יהודית  ביום 01/29/2020 בשעה 15:30

      איזה סיפור קורע לב. תודה ששיתפת. מאחלת לך חיים יפים טובים ומאושרים ושתזכה לכל הטוב שיש בעולם הזה. אמן 🙏🙏🙏

  • avitalgc  ביום 01/28/2020 בשעה 18:53

    כמה נורא. איפה הוא היום הבן אדם הזה?

  • פינה  ביום 01/28/2020 בשעה 19:06

    אני ככ מצטערת שהיית צריך לעבור את זה. אני שולחת לך חיבוק מלא באהבה וסליחה ותודה

  • רותם רשף  ביום 01/28/2020 בשעה 19:11

    בועז
    אין לי מילים
    התחושות הקשות שאוכלות מבפנים כל השנים
    הקושי לחשוף בפני עצמך ואחר כך בפני אהוביך שקרה פה משהו מלוכלך ואפל שפגע בך כל כך
    האומץ לשתף
    ועם זאת ההקלה שבשחרור מהסוד הנורא ומתחושת האשמה
    אני מעריכה אותך מאוד מאוד על כל זה
    בחשיפה שלך אתה מחזק אחרים
    ומאפשר להכיר אותך יותר מקרוב
    תודה מכל הלב
    רותם

  • Ronny  ביום 01/28/2020 בשעה 19:17

    בועז,
    אתה אחד האנשים הכי אמיצים שאני מכירה. ואולי האמיץ מכולם.
    אתה השראה גדולה מאוד ועצומה.
    והלב הפתוח שלך למרות ובגלל.
    You move me
    Every time
    And
    Again

    Love.

  • טל  ביום 01/28/2020 בשעה 19:30

    מצמרר לשמוע.תודה רבה על השיתוף . אתה אדם אמיץ ומעורר השראה.

  • מיכל  ביום 01/28/2020 בשעה 19:40

    אין מילים. רק דמיונות מבעיתים, הזדהות עד לרמת תחושה כלשהי (התיאור כה מוחשי) ופחד מצמית לגורל כל כך הרבה ילדים שעוברים את זה גם עכשיו. תודה לך על האומץ ועל האדם שהפכת להיות.

  • נשארתי בלי מילים.

  • רוית  ביום 01/28/2020 בשעה 19:59

    הפכת לי את הבטן. אלוהים כמה נורא.

  • ענת אימבר  ביום 01/28/2020 בשעה 20:39

    חיבוק חזק לילד גיבור ולאיש אמיץ מאין כמוך!

  • נתי  ביום 01/28/2020 בשעה 20:42

    איתך ברוחי. חזק ואמץ.

  • אלון  ביום 01/28/2020 בשעה 21:16

    בועז איזה אומץ בחשיפה של משהו כל כך פרטי.
    אני מקווה שאותו אדם קיבל את גמולו.
    ואתה…תודה שחלקת עימנו. בתור אבא לילדים ישבתי, קראתי והזדעזעתי וכל הזמן המחשבה החוזרת על מה היה קורה אם זה היה לאחד מילדיי.
    בתקווה לימים טובים יותר.

  • michalmish  ביום 01/28/2020 בשעה 21:18

    קורע לב. בועז. מחבקת את הילד הקטן שהיית. שמעתי לאחרונה כמה סיפורים כאלה של בנים מילדותם. מי טו זה לא ענין של נשים, זה ענין של קורבנות של אלימות מינית.

  • ורד נבון  ביום 01/28/2020 בשעה 21:43

    עצוב עצוב. חיבוק גם ממני לילד שעבר את החוויה הנוראה הזאת בגיל 10 ושתק כל כך הרבה שנים, ולקח לו גם הרבה זמן לספר בגלוי ובפשטות כאן בבלוג. עכשיו מבינה את הרצון להכריז בלי פחד שהאליל שהתרסק במסוק עשה גם דברים מחרידים. תודה ששיתפת.

  • שרה אהרונוביץ קרפנוס  ביום 01/28/2020 בשעה 22:56

    שאפו לך, שאפו. חיבוק

  • רחל  ביום 01/28/2020 בשעה 23:02

    בועז אתה אתה אדם מדהים ואתה השראה בשבילי בדרכך במוסיקה ואל הלב של האנשים. כאב לי כל כך לקרוא את הסיפור שלך. אני מחזקת אותך. תה דוגמה לאחרים. ואני יכולה להבין שההורים של אז היו כל כך שקועים בהישרדות ולא ראו.

  • Miriam Bayoumi  ביום 01/29/2020 בשעה 1:25

    גיבור! יישר כח!!

  • דניאל בר  ביום 01/29/2020 בשעה 1:44

    כן, די מדהים איך דווקא הרשת החברתית שבה אתה לא ממש מכיר אף אחד ואף אחד לא מכיר אותך מצליחה להביא הרבה להיפתח ולספר את מה שהעיק עליהם שנים. בלי הפורקן הזה אי אפשר באמת לממש את החיים. המון סיפורים כאלו וגם אחרים, אבל הסיפור של כול אחד ואחד הוא הסיפור "האחד והמיוחד"

  • אמא  ביום 01/29/2020 בשעה 2:42

    קודם כל – בריאות נפשית להעלות את זה על הכתב (וגם אם אפשר לומר בריאות נפשית האופן של ההתמודדות כל השנים והיכולת לספר להורים בסוף)

    אני אמא. יודעת איזה גיהנום זה לאימהות. גם אם את חושבת כי חלק מההתנהגויות מעידות (חוסר רצון להתקלח למשל פתאום והתנהגותו לא מוסברת של התגוננות ופוסט טראומה) את לא יכולה לעשות כלום – רק לכאוב

    אבל יש לי משהו חשוב לומר לך ולכל מי שהיה במקום הזה של קורבן כפרות לתאווה וטיפשות של איש/ה אחר/ת חסר רגישות ורע לב
    לא סיפרת

    סיפרת מה קרה, כן
    שיתפת באפשרות (גיהנום עברתי כשהיחידים ישנו בבתים של חברים וזה היה מאוד מקובל חברתית על בעלי)

    אבל לא שיתפת בשם ובזהות של התוקף. הם תמיד חומקים. מלא ידיעות על אנס ככה ופדופיל ככה
    אולי הוא עלה בדרגות והיה אחר כך המפקד של אחד הילדים שלי?? אולי
    היו עוד ילדים? לילות אחרים? טרף קל?!
    זו לא אשמת המארחים
    מספיקה חצי שעה כזו לפעמים אפילו עשר דקות
    ואת לא יכולה להשגיח את כל מאת האחוזים של הזמן על הכל
    אבל זה הילד שלהם
    אתה יודע כמה זה יותר כואב לחשוב שאולי הילד שלך עשה כזה דבר?
    איך אני יודעת?
    חבר טוב שלנו נקרא לפאריס שם ביתו האשימה את האח שלה באונס והטרדות מיניות
    איזה קשה לאהוב ילד כזה?! ובכל זאת?!

    לאנוס זו סוג של מחלת נפש שמצריכה טיפול. כל עוד החברה תכסה את השמות של החולים כמו מחלת הקורונה
    היא תמשיך ותדביק את האוכלוסייה

    מאחלת לך את הברכה הכי טובה ויפה שהורה יכול לברך הורה אחר שהילדים שלכם יהיו שמורים ובטוחים ומוגנים מהזוועה הזו של ניצול או הטרדה מינית ושיזכו למיניות בריאה

    אצלי אחד הילדים עבר פגיעה אני אפילו לא יכולתי לומר לו על זה משהו זה מאחורי חומת כאב

  • אמא  ביום 01/29/2020 בשעה 2:47

    קודם כל
    בריאות נפשית להעלות את זה על הכתב
    וגם אם אפשר לומר
    בריאות נפשית האופן של ההתמודדות כל השנים והיכולת לספר להורים בסוף
    אני אמא
    יודעת.איזה גיהנום זה לאימהות
    גם אם את חושבת כי חלק מההתנהגויות מעידות (חוסר רצון להתקלח למשל פתאום והתנהגות לא מוסברת של התגוננות ופוסט טראומה)
    את לא יכולה לעשות כלום – רק לכאוב
    אבל יש לי משהו חשוב לומר לך ולכל מי שהיה במקום הזה של קורבן כפרות לתאווה וטיפשות של איש/ה אחר/ת חסרי רגישות ורעי לב
    לא סיפרת…
    סיפרת מה קרה, כן
    שיתפת באפשרות (גיהנום עברתי כשהלידים ישנו בבתים של חברים וזה היה מאוד מקובל חברתית על בעלי)
    אבל לא שיתפת בשם ובזהות
    הם תמיד חומקים
    מלא ידיעות על אנס ככה ופדופיל ככה
    אבל החוק מגן עליהם מפירסום
    מעודד את רע מעלליהם…
    אולי הוא עלה בדרגות הכלב ההוא
    והיה אחר כך המפקד של אחד הילדים שלי??
    אולי
    היו עוד ילדים? לילות אחרים? טרף קל?!
    זו לא אשמת המארחים
    מספיקה חצי שעה כזו לפעמים אפילו עשר דקות
    ואת לא יכולה להשגיח את כל מאת האחוזים של הזמן על הכל
    אבל זה הילד שלהם
    אתה יודע כמה זה יותר כואב לחשוב שאולי הילד שלך עשה כזה דבר?
    איך אני יודעת?
    חבר טוב שלנו נקרא לכלא לשחרר את בנו, ביתו האשימה את האח באונס והטרדות מיניות
    איזה קשה לאהוב ילד כזה?! ובכל זאת?! לאהוב
    לאנוס
    זו סוג של מחלת נפש שמצריכה טיפול
    כל עוד החברה תכסה את השמות של החולים
    כמו מחלת הקורונה
    היא תמשיך ותדביק את האוכלוסייה
    מאחלת לך את הברכה הכי טובה ויפה שהורה יכול לברך הורה אחר
    שהילדים שלכם יגדלו בבריאות, יהיו שמורים ובטוחים ומוגנים מהזוועה הזו של ניצול או הטרדה מינית
    ושיזכו למיניות בריאה
    אצלי אחד הילדים עבר פגיעה
    אני אפילו לא יכולתי לומר לו על זה משהו
    זה מאחורי חומת כאב

  • בועז  ביום 01/29/2020 בשעה 8:31

    מסביון עד גבעתיים
    מה עבר עלייך
    נורא!!

  • בני  ביום 01/29/2020 בשעה 9:02

    כל כך מקומם ועצוב מה שיכול לקרות לילדים שלנו.
    כל כך נורא מה שקרה לך כילד❤

  • rotem  ביום 01/29/2020 בשעה 9:11

    איזה אומץ בועז, לבוא ולחשוף גם באופן אישי וגם אותך כדמות מוכרת. חיבוק גדול. כ"כ עצוב שזה קרה לך, לילדים אחרים שלא יכולים להגן על עצמם. אין מה להוסיף פרט מלתת לך חיבוק גדול.

  • עירית פרנקל  ביום 01/29/2020 בשעה 11:16

    בועז היקר,
    הילד התמודד עם המלחמה שלו…..
    יש נחמה בשיתוף ובדיבור/כתיבה.
    מחזקת את הילד הקט ומחבקת את הכותב.
    עירית

  • דורון שבח  ביום 01/29/2020 בשעה 11:50

    יישר כוייח….אין מילים לתאר את הזעזוע ואת ההערכה שיש לי אליך שפרסמת את הנושא…

  • ilana pa  ביום 01/29/2020 בשעה 12:11

    בועז יקר,
    מצדיעה לך על האומץ ומצטרפת לכל הדברים שכתבו המגיבים מעלי. מחבקת חיבוק גדול וחם [הגם, שהוא וורטואלי] ושמחה שכתבת והוצאת אל האויר את "חווית" הילדות הנוראית שחווית, למען האנשים האחרים, שאולי יעזרו עוז וישתחררו, באופן זה או אחר, מזכרונות ילדות דומים או אחרים.
    }{ }{ }{

  • בני וגנר  ביום 01/29/2020 בשעה 12:32

    מצמרר. מעביר רטט, גועל וחמלה. תודה על השיתוף, בשם ילדים רבים שחוו/ חווים חוויה דומה
    חבל שהערנות של ההורים, לא תמיד מספיקה

  • אבישי מתיה  ביום 01/29/2020 בשעה 12:55

    בא לי לבכות. כל כך הזדעזעתי

  • חפציבה זר-אביב  ביום 01/29/2020 בשעה 13:31

    כואב לי הלב
    חזק

  • פולה  ביום 01/29/2020 בשעה 14:30

    תודה ששיתפת. איזה סיפור נורא וטורד מנוחה. אני כל כך מצטערת שנאלצת לחוות את זה וששתקת כל השנים. קורע לב. שוב, תודה רבה שבחרת לספר.

  • א  ביום 01/29/2020 בשעה 15:39

    וואו.
    ואיפה החייל ההוא היום?

  • תמיר  ביום 01/29/2020 בשעה 18:04

    אתה גיבור!!!

  • עומר גזית  ביום 01/29/2020 בשעה 18:54

    העביר בי צמרמורת. אמיץ מאוד מצידך ששיתפת. זה בהחלט לא מובן מאליו.
    מאחל לך רק בריאות ואהבה גדולה.
    תודה

  • מיכאל מירו  ביום 01/29/2020 בשעה 20:29

    סיפור קשה קשה, מתאר לעצמי את הטלטלה שעברת פעם נוספת כשהעלית את התמונה של הילד החמוד שעבר התעללות כה קשה. אני חושב שבאמת לבו תסייע לרבים אחרים שעברו ועוברים סיוטים כאלה. מחזק אותך

  • פילו פילוסוף  ביום 01/29/2020 בשעה 22:41

    אין ספק, עשית מעשה נועז ממש בגילוי הזה. מה יש בגיל 33 שגורם להתייצב מול הורים? אולי זו היכולת להכיל את הכאב והמבוכה. גם ביתי הנהדרת , הצליחה לשתף אותי רק בגיל 33, באונס אותו עברה בגל 15. שולחת מפלים של ברכות ואיחולים לבריאות שלימה ואבהות איתנה.

  • ...  ביום 01/30/2020 בשעה 0:47

    היי בועז, אני בחור עם סיפור דומה לשלך. בעקבות הציוץ שלך אני בוחר להגיב לך עכשיו.

    אני בחרתי כן להתעמת עם התוקף שלי. ניגשתי למשפט, התעמתתי מולו (וזה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי), ניצחתי במערכה, כל זאת כשאני יודע שאני פוגע באשתו ובבנותיו, מפרק משפחה על לא עוול בכפה.

    אבל הבנתי שאין פה מקום לצאת מעצמי למען אחרים שלא יודעים על קיומי, ולרחם על אחרים במקום לעזור לעצמי.

    הטראומה שאני חווה באופן יומיומי לא מצדיקה את הרחמים האלה.
    ואני בטוח שגם אתה מכיר את מה שאני מדבר עליו. אל תתפשר על החיים שלך.

  • סיגל אמסלם  ביום 01/30/2020 בשעה 7:52

    אומץ, כנות, התמסרות ואהבה עולים מהדברים שלך. תודה על האמון ועל השיתוף. אתה מרגש ואמיץ בעיניי ומאחלת לך מרגוע.

  • רותי רוזנבלום  ביום 01/30/2020 בשעה 9:09

    תודה על האמון. ועוד יותר על השיתוף המלא. בתור ילדה שעברה וחוותה בתוך במשפחה אני כל כך מזדהה..ויודעת את ההקלה המשחררת כשמדברים על זה בקול רם..
    קראתי וכל כך בכיתי..הרגשתי אותך בועז.
    תודה שחלקת.

  • רונית פומרנץ  ביום 01/30/2020 בשעה 10:18

    צריך להרגע מזה לפני שאפשר להגיב רציונלית, ובכל זאת, בבקשה, איך אמא שלך התמודדה עם הכאב האינסופי שהיא בטוח חשה. עם האשמה? והיא הייתה אמא אמא.
    תודה

  • יעל וייס  ביום 01/30/2020 בשעה 10:56

    גיבור.

  • נועם גרין  ביום 01/31/2020 בשעה 13:27

    חיבוק אח יקר 💚

  • אורית כהן  ביום 02/02/2020 בשעה 7:00

    בועז כל הכבוד על האומץ לשתף. חשוב שהורים יהיו מודעים לסכנות שאורבות לילדיהם במקומות שנראים לכאורה תמימים ומוגנים. וחשוב שבמערכת החינוך ידברו עם הילדים בצורה מסודרת כחלק מתכנית הלימודים על הסכנות האורבות לילדים, על כך שאם זה קורה הם לא צריכים להרגיש אשמים ועל כך שהם צריכים לשתף את ההורים או את המורים אם זה קורה להם

  • איריס  ביום 02/03/2020 בשעה 11:14

    בועז יקר ואמיץ
    חיבוק מכל הלב
    תודה ששיתפת

  • אורנה  ביום 02/03/2020 בשעה 11:25

    מלא תגובות רצות לי בראש ואני לא יודעת לבחור איזו מהן לכתוב.
    Me to? לי לא היה אומץ לספר? טוב שהסכמת לקבל עזרה? מן תקופה חשוכה שלא דברו על דברים כאלה והיה נדמה שלא תגיע ישועה?
    חיבוק. למרות שאני לא מכירה אותך.

  • avhatami  ביום 02/07/2020 בשעה 1:23

    תודה על השיתוף, בועז.

  • אלי ארביב  ביום 02/14/2020 בשעה 21:14

    בועז יקר
    כל הכבוד על האומץ והחשיפה . אני שמח בשבילך שהיה לך אומץ לספר להוריך.
    עוקב אחריך כבר שנים וחש שעם הזמן ההערכה שלי אליך רק עולה ועולה, הן כאיש שאוהב וחי מוזיקה אבל בעיקר: כאדם .

  • שי טוחנר  ביום 02/25/2020 בשעה 12:52

    בועז כל הכבוד על החשיפה. מזעזע.

    אתה מדהים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: