הזמן הזה של השנה

paris winter

 

זה היה הזמן הזה של השנה, דצמבר, יום רצח לנון, יום הולדתו של ג'ים מוריסון, יום ההולדת שלי עצמי. היה קר אז, כשנסענו למזרח העיר פריז ואז הלכנו את כל העלייה לפר לאשז. כנראה בית הקברות הכי מפורסם בעולם.

השלג ירד במתינות רכה. הייתי לבדי, אז לקחתי את הזמן לאט. קראתי ספר של המשורר המקולל ז'ראר דה נרוואל "סילבי / אורליה", שתי נובלות, ויותר משנהניתי מהסיפור נהניתי מהעובדה שאני קורא את זה כאן, בצרפת, בפריז, ואין לי תאריך חזרה לארץ, ואין לי שום מחויבות לכלום.

כשאתה לבד, אתה לבד. ואין שום מחויבות ואין מי שיעיר אותך משקיעתך ואין מי שיבוא לכסות אותך בשמיכה. ירדתי לרחוב, פניתי מהכיכר לכיוון צפון-מזרח, עם ווקמן ושתי קסטות של פט מתיני/אל סטיוארט ושל YES/ג'טרו טול – מודד צעדים איטיים ברחוב דה לה רוקט, ריחות של אורז ותבלינים אסייתיים העלו בי געגועים, הזכירו לי את אמא ואבא, וחנויות בגדים משומשים, חלקם יפים (קניתי מעיל) וספרים יד שניה (קניתי ספר צילומים של אנרי קרטיה ברסון), ובכיכר ליאון בלום ישבה, עטופה היטב בצעיף צמר, אותה בחורה יפה שכבר פגשתי באיזו מסיבה של חובבי מדע בדיוני – סופי קראו לה? אולי. לא זכרתי – ובעצם במבט חדש היא לא הייתה כל-כך יפה, אבל היא כן הייתה מאוד חייכנית, ולא היה יפה בעיני יותר מהחיוך הנהנה שלה, צוחקת בלי בושה, בלי מבוכה – וככה נתקעתי שם לשעה, חושב אם ואיך בכלל, לעזאזל, להתחיל לדבר איתה, והיא עישנה וצחקה, וחבריה – אולי עדיין סטודנטים אולי בוגרים צעירים של הסורבון, הביטו בה בהערצה. הבנתי אותם. אבל יכולתי רק לחלום עליה. אז הלכתי משם.

ברו דה לה רוקט יש בית קפה נהדר. הוא בכלל לא בית קפה, בעצם, זו הפינה של רחוב גודפרואה קוואניאק, וזו חנות עוגות ולחמים, ג'וני וכריסטין אמרו לי שזו המצאה צרפתית שפשטה אל כל העולם חובב הבצק והפחממות, ובבולנז'רי ההוא עושים לך קפה אם אתה מבקש, אז ישבתי בפינה על כסא, הכל היה מאוד זול, ופשוט, והסתכלתי על הצילומים של קרטיה ברסון, ונזהרתי שהתקליטים שקניתי לא ייהרסו, ועם הסכין הרחבה מרחתי בנדיבות חמאה, ועוד שכבה של חמאה, על הבאגט, ושתיתי את הקפה לאט, ומזג האויר היה צלול וקר ובהיר ומשהו אופטימי נמסך בי והייתי מלא כמיהה, ותשוקה, וערגה למשהו טוב שיקרה, משהו סוער, בוער, מטלטל. רציתי שראשי יעלה בלהבות שהתקרה תעוף אל השחקים.

שירי האהבה הגדולים ביותר הם לעיתים קרובות שירים על הציפיה לאהבה גדולה – או געגועים לאהבה שהייתה ואיננה – ורק חשבתי לי , תירגע, הכל יבוא על מקומו בשלום, והאהבה תבוא, והתשוקה תבוא על סיפוקה, ואתה לא צריך הרבה כסף, רק מספיק כדי להמשיך לשתות כאן קפה ולאכול באגט עם חמאה ולקנות פה ושם ספר או תקליט, ולחיות מבלי להפריע לשלום הציבור והשמש שקעה מאחורי הקתדרלה.

 

פריז בערב2

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי  ביום 01/29/2019 בשעה 8:29

    בועז היקר,
    מרגש שחזרת לכתוב וביתר שאת.
    בהחלט הפוסטים שלך היו חסרים עד מאוד.

  • עינת  ביום 01/29/2019 בשעה 9:37

    נכון.. לא צריך הרבה
    סיפורון כזה כל בוקר זה מההנאות הקטנות שעושות לי את היום..
    תודה! ותמשיך 🙂

  • ביולוג ירושלמי  ביום 08/14/2019 בשעה 7:53

    סיפור מקסים ומעורר געגוע לדבר מה ולרגע שלא חוויתי בכלל…
    מעולם לא הייתי שם, בפריז. עשית לי חשק עז להתלוות אליך לאותו יום ולאותו קפה ופרוסת באגט עם חמאה.
    מינימליזם של קיום קסום. בייחוד הפסקה האחרונה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: