רכבות הרים

חיבקתי אותה.

"מישהו התגעגע אלי", היא אמרה, ספק מופתעת. ואני הופתעתי מהפליאה שבקולה. לא נפגשנו שנים.

אני אוהבת שני גברים, היא אמרה, את בעלי ועוד מישהו שהוא לא בעלי, ואני לא מבינה איך זה יכול להיות, מדוע זה קרה לי, דווקא לי. תמיד שמרתי את הרגליים על הקרקע ולא חשבתי שצריך לעוף אל מחוזות הקסם הלא מושג. איך זה קרה. איך זה קרה.

ואני רק הקשבתי לה והבטתי בעיניה ורציתי לעזור לה, שתהיה מנוחמת, רגועה, אהובה, ולא ידעתי מה לומר ואיך להגיד את מה שהיה בלבי. את זה שהייתי מוצף וגועש בגללה, ובעצם איך זה יכול להיות, מדוע זה קרה לי, דווקא לי. איך זה קרה. איך זה קרה.

היא סיימה את המשקה שלה, קמה והלכה. "בינתיים במצב תמוה", כתבה לי מכתב, "לא יודעת מה יילד יום. נעה בין התרגשות עד כאב שרירים ובכי על מה יכול היה להביא אותי למצב…"

כתבתי לה: "ואולי הזמן יביא אותך אלי ואהיה לך לעיר מקלט במיטתי, בין זרועותיי. אולי"

והיא ענתה קצרות: "מהלכת על ענן כשאתה כותב את זה".

ואני ביקשתי – אל תשכחי אותנו.

והיא ענתה "תודה. נצור בלבי".

***

חלף עבר הזמן. לא שכחתי אותנו. חלף הזמן ואני לא שכחתי את דבריה: "לא בשלה לעוף בחלל בין שתי רכבות הרים עם קרקע קסומה. אולי יום אחד אעלה".

אהבה אמיתית מחכה לעוף