הכמיהה שלא תימוג לעולם. הערגה שלא תחלוף אף פעם

 

download

עכשיו על המזח, הרציף נשטף באור שמש לונדוני נדיר ואני סוקר שנתיים אלה, מביט לאחור ולא בזעם, גם לא בעצב. בהשלמה מפוכחת. אף פעם לא הבנתי את השורה הזאת בשיר וויל יו של הייזל אוקונור, "טייק אוף יור אייז". לא הבנתי, למרות שניסיתי. לא הבנתי למה היא מתכוונת, הייזל, אבל היה בה משהו בשורה הזו, הלא מפוענחת בשבילי, מכיוון שאני הפוך, נועץ מבטים, אני נועץ מבטים,  אוהב לראות את העיניים נעצמות ואת הרגליים נפתחות.

 

בגשם ששוטף את הרציף המזרחי אני חושב לי. אמילי, את היית מסונכרנת למוח שלי. וזה נורא נדיר, בת זונה שכמוך, נורא נדיר,  איך שהצלחת להשתחל לתוך המוח הכי פרימיטיבי ואפל וחסוי שלי. הרי אף אחד לא יודע מה רץ לי בתוך המוח, ואת – מכשפה בורקת ובוהקת שכמוך – את רואה רחוק, רואה שקוף. רואה הכל. ויכולה לשחק כאוות נפשך בתוך סט התאוות והפנטזיות שלי, כמו אלוהים, כמו גברת אלוהים. את יודעת שמלים ומשפטים יכולים לשגע אותי לשבועות וימים. את יודעת בדיוק. זה פשוט נורא, זה נורא. אף פעם לא פגשתי מישהי שהיתה פשוט…אני! רק בגוף מושלם של טורפת מטורפת.

 

אף פעם לא חיבבתי את עמדת הלוזר. תמיד אהבתי את המנצחים, גם אם הם שילמו מחיר. בעיני הם היו מנצחים. אולי בעיני העולם ניצחון הוא לדעת לחיות את החיים מתוך השלמה והבנה שאי אפשר להשיג הכל, אבל בעיני הניצחון הוא אף פעם לא להפסיק לשאוף להגשים את התאוות הכי גדולות שלך. אף פעם, אף פעם, אף פעם, לעולם לא לוותר. בשום מקרה, מה שלא יהיה.

שום אישה אחרת לא יכולה לתפוס את המקום הזה, את כס המלכות המפואר והמרומם, שעליו את יושבת בתודעתי.  האנרגיה המינית שלי שגעונית. אני לא יכול לישון. מזל שיש לי פטיפון ותקליטים בדירה. גשם מצליף בנהר, אני יכול לראות את זה. בין העצים לבין תחנת הרכבת. הכמיהה הזו לא תימוג לעולם. הערגה הזו לא תחלוף אף פעם.

 

רציתי, חשקתי, חלמתי, התאוויתי, הלמתי בקירות, נגחתי בדלתות, חלמתי חלומות, גירשתי שדים, התנזרתי מאחרות, המראתי וצללתי לתוך תקוות ונפילות, הסמית'ס שרו על שערי בית הקברות במנצ'סטר, הביטלס על שדות תות לנצח, בין התיכון לבין השכונה הישנה, הקיור "אין שום דבר שרציתי יותר, מלאחוז אותך חזק בזרועותיי". התמונות שלך מתערבבות בעטיפות התקליטים האנגלים.

CEMETERY GATES.jpg

 

עכשיו כשהלכת ממני, כבר לא אחטוף אותך לדירה מעופשת בדוק של הנמל במזרח העיר, לא אפשוט ממך את הג'ינס בכוח עד מעל לנעלי העקב, כשרק הישבן חשוף ומונף אל על ולא אזיין אותך כשאת בוטשת במצעי המיטה הגדולה שורטת את הכרים ושואגת, עכשיו כל זה הוא רק מזון להזיות-מין ליליות, ואני בפלורידה עם התקליט החדש של R E M – "אאוט אוף טיים" – שוכב במלון דרכים זול ומשפשף את עצמי בעיניים עצומות, הוזה עלייך עם הרגליים הארוכות והמוח המושלם. מאבד תחושת אחיזה במציאות. אולי אני עייף. ואולי התקליט הזה טוב מדי.

 

REM

 

וככה מתוך ההשתוללות המטורפת והמוטרפת שעברה עלי שלושה ימים ושלושה לילות, הצרחות בתוך הראש – לא יהיה, לא יקרה, לא יהיה, לא יקרה – ואחרי 29 פעמים של פינק מון ברצף, כתבתי, יריתי מלים, הקאתי את כל הזעם והעצב והתשוקה והמרירות, והתחושה המזדיינת הזאת, של איזו שנה ארורה זאת הולכת להיות, שנת הטיפוס על קירות חלקים, עם טוק טוק וסטון רוזז, צד א צד ב, שוב ושוב, והזמן הניגר.

הייתי כל כך חולה. בשיקגו, שלושה שבועות מזיע וקודח, ואחר כך בניו יורק, עיניים דולפות, כאבים בצדדים. אף פעם לא הייתי ככה, חולה. אני לא זוכר כלום חוץ ממוזיקה שהפכה לצבעים נמסים. ימים נוזליים.

ואז זה נרגע. כמו אחרי צונאמי ענק. זה נרגע. שכך. נעלם. שקע. אני עומד על קו החוף ומסתכל קדימה. יש ים, והוא שם, ואני לא שם, אני שולח ידי אל המים ונוגע בהם. בעדינות של משורר. לא בחמדנות של מלח אנגלי מיוזע. שלום לך אובססיה. ברוך בואך רגיעה אחת רכה.

THE CURE 1989ועכשיו בשקט.

בשקט.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוליה אגרנט  On 07/24/2017 at 7:18

    איזה פתיח לבוקר הזה! "מוזיקה שהפכה לצבעים נמסים" … כל כך מדויק ברגעים מסוימים

  • אביטל  On 07/24/2017 at 8:38

    וואו

  • נועה  On 07/24/2017 at 9:25

    "אף פעם לא להפסיק לשאוף להגשים את התאוות הכי גדולות שלך" ואלו תאוות! הכתיבה שלך מאלפת ומעלפת…

  • leesever  On 07/24/2017 at 9:27

    ווואו

  • שי טוחנר  On 07/24/2017 at 9:58

    כל הכבוד בועז

  • Pony Haik  On 07/24/2017 at 10:07

    איזו כתיבה! מיוסרת, מייסרת, בוערת, זועמת, מתאווה, משתוקקת, רותחת, מתגעגעת, סוערת, . מרגשת ברמות על,

  • נימי  On 07/24/2017 at 10:17

    די…., תמשיך!

  • Haya Golan  On 07/24/2017 at 10:53

    ועכשיו בשקט, בשקט. אני מספיגה את הזיעה ממצחי בטישו מסמורטט ולוקחת נשימה ארוכה ארוכה.

  • אורלי  On 07/24/2017 at 11:29

    פונקט

  • Catwomen  On 07/24/2017 at 19:05

    🔫💙

  • Liat  On 07/24/2017 at 20:28

    ואוו

  • talie  On 07/26/2017 at 6:56

    ואוו
    נותרתי ללא מילים, עצוב ומסעיר אבל תמיד עטוף במוסיקה.

  • gilsadis  On 07/30/2017 at 8:24

    מושלם! אגב, שמעתי את זה כפסקול לפוסט שלך. עבד מצויין ביחד 🙂 – https://www.youtube.com/watch?v=XDh1pPf6bg8

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: