סופרים, כמו תרנגולות, אוהבים להתחכך זה בזה

MEGED-1

 

הסופר והמחזאי אהרן מגד מת. בן 95 היה במותו. נולד באוגוסט 1920 בפולין, עלה ארצה ב-1926. היה חבר קיבוץ שדות-ים וממייסדי המוסף הספרותי "משא" (שאותו ערך אחריו הדוד שלי, יצחק בצלאל).  מגד זכה לג'וב החלומי ביקום (נספח תרבות בשגרירות ישראל בלונדון) ופירסם למעלה מ-30 ספרים ומחזות.  ב-1974 זכה בפרס ביאליק על ספריו "מחברות אביתר" ו"על עצים ואבנים". אני מאוד אהבתי את ספרו "עשהאל". הוא זכה גם בפרס ברנר, בפרס עגנון, בפרס "קורט" האמריקאי ושלוש פעמים בפרס ראש הממשלה. בשנת 2003 זכה בפרס ישראל לספרות והלכתי לראיין אותו.  הנה חלקים מהראיון ההוא.

 

"…סופרים, כמו תרנגולות, אוהבים להתחכך זה בזה. הדבר אינו משפר, אמנם, את כתיבתם, אך לעומת זאת, מרבה יין מרבה שטות, ומרבה יין מלבה יצרים, וקנאת סופרים תרבה חכמה…

אז אני לא איש של בתי קפה ובתי יין. אני נוהג לכתוב בחדר עבודתי,  מעולם לא כתבתי בבתי-קפה מלבד כשכתבתי את  סיפורי הראשון "מטען של שוורים". היה זה לאחר ימי עבודה מפרכים בנמל חיפה, כשהייתי  שומר לילה בביקתה בגן-הירק של הקיבוץ. לרגליי התרוצצו עכברי שדה, ומלמעלה דלף גשם על גבי הדפים הכתובים בדיו".

זוכר את הביקורת הראשונה שנכתבה עליך?

בודאי. איך אפשר לשכוח. כשהופיע הסיפור ב"מבפנים", כתב עליו הסופר בן-אליעזר ב"הארץ" מעין "מי שברך": "זה הסיפור הראשון על פועלי נמל עבריים מאז אלפיים שנה"…

כתבת הרבה, נסעת הרבה, ערכת סופרים אחרים. יש מישהו שהיית רוצה לפגוש במיוחד?

אם הייתה אפשרות כזו, הייתי שמח לפגוש את יונה הנביא, שכל נבואתו הייתה חמש מילים בלבד. שנינו היינו שותקים, ושתיקה זו היתה אומרת יותר מכל דיבורים…

אם הייתי מכריח אותך לבחור ב-3 ספרים לקחת איתך למקום כלשהו, מה היית שולף מהספריה?

שלושה ספרים אהובים עלי במיוחד, יותר מכל הספרים בעולם. "האדרת" של גוגול הרוסי,  "הגלגול" של קפקא הצ'כי  ו"תודעתו של זנו" של איטלו סבבו האיטלקי. בשלושתם ה"גיבורים" הם אנטי-גיבורים, נרמסים  תחת עקבי החברה, ומעוררים גם חמלה וגם שחוק…

וסופרים בני זמננו?

יש כמה סופרים בעולם שאני עוקב אחריהם באדיקות. תומס ברנהרד האוסטרי מרתק אותי בסגנון האסוציאטיבי שלו, קצר-הנשימה, הרווי מורבידיות מרירה;  ו.ג. זבאלד הגרמני-בריטי הוא אמן הסיפור הנייטרלי-כביכול, הצופן בתוכו מעורבות ריגשית ואינטלקטואלית מוסווית;  טבוקי האיטלקי ולידיה ז'ורז' הפורטוגלית מוהלים הומור מחוכם בתכנים החתרניים שלהם. קראתי את "היום איננו כלה" של צ'ינגיס אייטמטוב והוא כל כך הרשים אותי שקראתיו פעם שנייה. הרגשת המרחבים העצומים והשוממים של קזחסטן, המהווים רקע לאימי המשטר הסובייטי מצד אחד, ועם זאת, לאהבה לוהטת ועדינה של הגיבור, ומסירותו לגמל, "ספינת המדבר", אמצעי התחבורה היחיד בערבה,  שאפשר לייחס לה  גם משמעות מטאפיסית.

ומה עם ישראל? מי הסופר הישראלי האהוב עליך?

הסופר הישראלי הטוב ביותר הוא בעצם סופרת. אידה פינק.

יש ספר שאתה חוזר אליו?

אני חוזר שוב ושוב לספר "החייל הטוב" של פורד מדוקס פורד. הספר, שמשפטו הראשון הוא: "זה הסיפור העצוב ביותר ששמעתי מעודי", הוא נובלה מושלמת של תיאור יחסי ידידות עמוקה ואהבה טראגית, בקונפליקט שאין לו מוצא… זה יישמע מוזר, אבל מילדותי אני זוכר שני ספרים אהובים, "הדבורה זיווית" ו"ממלכת הנמלים". שניהם בהוצאת "אמנות" הזכורה לטוב. מילדותי נמשכתי ליצורים זעירים, שחולשתם היא גם כוחם.

למה אתה מתגעגע?

אני מתגעגע במיוחד לישראל של שנות החמישים, השישים והשבעים, לעולם שבו הכסף לא נחשב לערך היחיד. והצונאמי הכלכלי שאנו עדים לו היום, לשברנו, מוכיח את אמיתות חזונו של הנביא, שרדיפת הבצע היא מקור הרע הגלובאלי.

יש חלום גדול שלא הגשמת?

לכתוב ספר שיהיה טוב. ממש טוב. יותר טוב מכל מה שכתבתי עד כה.

יש איזה מקום שהיית בו והיית רוצה לבקר בו שוב?

בעיר דלפי ביוון, כדי לשמוע מהפיתיה מה יהיה גורל האנושות בשנים הבאות.

איזה ספר היית לוקח עמך לנסיעה ארוכה?

אם זו טיסה להונולולו, למשל, הייתי לוקח איתי את  הספר "המבקרים הגדולים" (באנגלית), אנתולוגיה של ביקורת ספרותית, כרך בן 765 עמודים, שאחרי העמוד ה-17, היה צונח על ברכיי, והייתי נרדם, עד הגיעי אל יעדי…

…אתה יודע? הייתי רוצה שנערים ונערות יקראו יותר ספרים, אבל כדי לעודד קריאת ספרות יפה יש להימנע מניתוחים "מדעיים" מיותרים, עמוסי טרמינולוגיה לועזית שממאיסים את היצירות על התלמידים. ולחילופין, כדי להדביק אותם באהבת הספרים, חייב המורה, קודם כל, לשכנע את תלמידיו שהוא עצמו אוהב אותם. אהבה מדביקה אהבה. ובמקום לעסוק בניתוחים עקרים, יש לפנות אל  החוויות שהספר מעורר.

מה מעורר בך השראה?

נופי ילדות. תפילת האדם.

MEGED-2 shmuel rachmani

אהרן מגד. 1976. צילום: שמואל רחמני

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורה גור אש  On 03/24/2016 at 13:46

    מגד ז"ל, הוא ה'אחד' מבין הסופרים העבריים שדודך יצחק העריך ואהב עד מאד!
    לפני כשנה וחצי, אהרון מגד התארח בביתו של יצחק בערב ספרותי מעניין במיוחד. ז
    ו תופעה לא רגילה להמשיך לכתוב ולהוציא לאור ספרים בגיל כזה, כפי שעשה מגד עד כמעט השנה האחרונה. לא יודעת אם יש עוד תקדים לכך.

    נ.ב.
    ואכן נופי ילדות מעוררים השראה גדולה …

  • שרון רז  On 03/26/2016 at 13:24

    אחלה ראיון/פוסט/כתבה. תודה בועז.

    הכי חשוב זה הציטוט הזה:
    "אני מתגעגע במיוחד לישראל של שנות החמישים, השישים והשבעים, לעולם שבו הכסף לא נחשב לערך היחיד. והצונאמי הכלכלי שאנו עדים לו היום, לשברנו, מוכיח את אמיתות חזונו של הנביא, שרדיפת הבצע היא מקור הרע הגלובאלי."

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: