הטלפון צילצל. "אתה ניבאת את זה, ואני כל כך מצטער על זה שצדקת", אמר הקול. ארבע שנים לפני כן כתבתי ב"מעריב" שאם לא ישמרו טוב על איימי ווינהאוס היא תצטרף לחברי "מועדון 27". בכל פעם שראיתי אותה או שמעתי אותה עלו בי החרדות האלה, שהילדה היהודיה והיפה מצפון לונדון קורצה מאותו חומר של הגאונים שנשרפים מהר. קורט קוביין. ג'ימי הנדריקס. ג'ניס ג'ופלין. ג'ים מוריסון. למרבה כאב הלב איש לא הציל את איימי ובמשך חודש שלם התאבלתי כמו היה מדובר בקרובת משפחה מקרבה ראשונה. מהרגע הראשון ששמעתי את איימי ווינהאוס היתה בי הרגשה מעורבת של מתיקות גדולה ותחושה של אסון מתקרב.
ועכשיו הסרט. זה בטוח לא הסרט האחרון על איימי ווינהאוס, אבל למעשה זו הפעם הראשונה שבה מתואר הסיפור של הזמרת הנהדרת שמתה לפני 4 שנים בגיל 27 בלבד. הסרט "איימי" עולה מחר (חמישי) בכל בתי הקולנוע. אתם יכולים לזכות בזוג כרטיסים לסרט, אבל לפני כן יש לי כמה דברים לומר על הסרט. קודם כל זה:
http://www.lev.co.il/movies/10689
הבמאי אסיף קפדיה בנה סרט מרתק מסיפור ידוע לחלוטין. זה לא פשוט. הדרך שבה הוא מגולל את סיפור חייה של ווינהאוס היא דרך מעניינת, שידוך בין עדויות של אנשים שהיו שם לבין צילומי ארכיון נדירים ורגעים מרגשים עד אובן נשימה.
כמו למשל התיעוד המופלא לאופן שבו נכתב והוקלט "באק טו בלאק" (תוך שעתיים, באולפן, המילים והלחן יחד) כשהמפיק מרק רונסון מודה: "זה היה רגע מכושף". יש הרבה מאוד אמנים שלעולם לא יצליחו לכתוב כל חייהם שיר כל כך טוב, מכאיב ומדויק. רונסון יודע את זה.
"איימי" גם מביא את סיפור הסמים. את ההתדרדרות. את אובדן הדרך והבלבול, שלל הטעויות הרצופות ובעיקר – מחיר התהילה המהירה. לא כל אדם מסוגל להתמודד עם המעבר החד מאלמוניות גמורה להצלחה פנומנלית. הביטלס, למשל, הפסיקו להופיע בשנת 1966. לנון היה אז בן 26. ג'ורג' הריסון בן 23. הארבעה מליברפול פשוט נמנעו ממגע ישיר עם הקהל שלהם והתרכזו בהקלטות אולפן. יש אמנים שנמלטים לאיים רחוקים, או בונים להם טירות.
איימי ווינהאוס לא זכתה להגנה מספקת מהסביבה שלה. אם יש משהו שהסרט הזה מדגיש זו העובדה הזו. ברגעים רבים היא נראית כילדה אבודה, זמרת מעולם אחר, מהפנטת חושים, בעלת יכולות ווקאליות שמפילות לך את הלסת גם בפעם ש"ואלרי" יתנגן ברקע ושילוב בלתי נתפס בין רגישות רכה לבין עוצמה מתנפצת אל השמיים.
הבחירות של ווינהאוס בגברים היו בחירות לא מוצלחות. במשפחה שלה אף אחד לא אחז בידה ואמר לה: עצרי. קחי נשימה. אל תעשי את ההופעות האלה. נוחי. תני לעצמך לנשום. לברוח. לאורך כל הצפיה ב"איימי" חשתי את הרצון העז להושיט יד ולגעת בה, להציל אותה, לחבק ולסייע לה להימנע מהסוף הבלתי נמנע.
ולסיום:
יש לי שני זוגות כרטיסים לתת לכם לסרט "איימי". כל מה שנדרש מכם זה רק לכתוב כאן, בתגובות, על הפעם הראשונה שבה שמעתם שיר של איימי ווינהאוס. בבקשה. שני הסיפורים הטובים ביותר יקבלו זוג כרטיסים.
מוזיקאי, עורך ומשדר ברדיו 88fm, כותב על צלילים וצללים, חוויות והזיות. חי בגני תקוה, חולם על אנגליה.
לונדון קולינג 
תגובות
כששמעתי אותה ברדיו היה לי ברור שמדובר בזמרת שחורה מבוגרת וגדולת מימדים, וכשגיליתי את האישה הצעירה, הרזה והלבנה שעומדת מאחורי הקול המופלא נדהמתי לגמרי.
אני ממש זוכרת שראיתי את הקליפ back to black ולא הצלחתי להבין איך הקול הזה יוצא ממנה.
היא היתה אחת ויחידה…
האמת שאני לא הכרתי אותה ואת שיריה. למרות שבנותי האזינו לשיריה, אך לא ידעתי שמדובר בה. רק לאחר מותה הטראגי האזנתי פעם ראשונה לשיר, ובנותי אישרו שמדובר בה. אשמח ללכת לסרט עם בנותי.
שמעתי אותה ברדיו (ולא בפעם הראשונה) בדרך חזרה מרמת הגולן. גיסתי במושב האחורי, בביקור משפחתי מלונדון, תופסת איתנו טרמפ תל-אביבה. "אה, אני מכירה אותה," היא מפטירה. "היא בכלל בחורה צעירה, יהודייה."
מה? לא ייתכן, הקול הזה, צורת ההגשה…
הפעם הראשונה ששמעתי את איימי היתה .. בלונדון כן כן. התמכרתי לאישה הזו
השיר היה Rehab ישבנו בפאב אחה״צ ידידי קארל ואני והיה קסום!
כשהזמנו שנינו בירה והסתכלתי לו בעיניים (הכחולות באופן מפחיד) הרגשתי כאילו שני הרי געש נפגשים, כמובן שבלי איימי ברקע זה לא היה אותו דבר.
יום למחרת קניתי את האלבום, לימים נשבר הדיסק וקניתי חדש ספיישל אדישן עם קטעים נדירים בפנים אבל מתגעגעת לדיסק ההוא 🙂
כששמעתי את איימי פעם ראשונה זה היה ב .. לונדון כן כן.
זה היה Back to Black like daaaa
ישבנו בפאב לונדוני ידידי קארל ואני. שתינו בירה. לקארל היו עיניים כחולות באופן מפחיד, וכשהוא הסתכל בי עם העיניים האלו הרגשתי כאילו הר געש בוהה בי, זה היה כאילו נפגשנו בפעם הראשונה (למרות שהיכרנו קודם לכן), כמובן שבלי איימי ברקע זה לא היה מרגיש ככה. אוף!
למחרת קניתי את הדיסק not to mention והוא נשבר מאוחר יותר. לימים קניתי חדש באריזה מהודרת אחרי שאיימי כבר הלכה, ספיישל אדישן אבל התגעגעתי לדיסק הקודם 😦
האמת שאין לי סיפור מרגש על הפעם הראשונה ששמעתי אותה. אני רק זוכרת את ההתרגשות מהקול המיוחד והעוצמה שלה וכמובן המילים… כתבת יפה. הסרט נשמע מרתק וחובה לצפות בו, גם אם אשלם את מיטב כספי 🙂
סוף 2006. יום ראשון, בוקר, קצת אחרי שמונה, אני מורידה את הילד בפעוטון ונוסעת ליום לימודים ארוך שנמתח לפניי. ואני עייפה, כל כך עייפה. עוד לילה בלי שינה. אני עולה על כביש 57, זוחלת באיטיות עם התנועה, שולחת את היד ומדליקה את הרדיו. ואז אני שומעת אותה.
יש שירים שתזכור תמיד את הפעם הראשונה שבה שמעת אותם. משהו בהם חודר דרך עור התוף, דרך נקבוביות העור, זורם פנימה דרך מחזור הדם ישר אל הלב.
ככה היה עם השיר Rehab, השיר הראשון של איימי ששמעתי. הקשבתי היטב ושאלתי את עצמי אם זה שיר ישן. איך זה שאני לא מכירה את השיר הזה? מי הזמרת השחורה המופלאה הזו, עם הקול הגדול, והנשמה הנפלאה, המיוסרת, מלאת הכאב, שמסרבת לגמילה?
רק אחר כך גיליתי שלא זמרת שחורה אלא אשה-נערה, שברירית ולבנה. לגמילה היא לא הלכה.
לא תאמין אבל שמעתי את ויינהאוס בפעם הראשונה שהחבר הקודם שלי השמיע אותה בזמן סקס.. התמכרתי מיד לקול העמוק והמרגש שלה, פשוט מדהימה ! הוא כבר עזב אותי .. אבל היא תישאר איתי לנצח
בדרך חזרה ממסיבה בדרום העיר, מקפיצה חברה לביתה ואז ממשיכה לבית שלי.
חזרתי שיכורה ומאושרת אחרי שבחור חתיך ומהמם לקח ממני מספר טלפון והשאיר לי טעם של אהבה בשפתיים. פותחת רדיו בווליום גבוהה וחושבת רק שלא אפגוש משטרה. ללא עוברת דקה מהרגע שחולפת המחשבה בראשי ונעצרת בפקק. מחסום משטרתי. מאוחר מדי להסתובב. מציצה מהחלון ורואה שהם מוציאים כל נהג לבדיקת נשיפה.
מכבה את הרדיו שותה מיים, לא מוצאת את הרשיון נהיגה.
מנסה להרגע, חושבת על התוצאות האפשריות. מתפללת בלב.
מגיעה לשוטר, הוא שואל: מאיפה את באה (נזכרת מאיפה) ועונה: שתיתי קפה עם אחותי (אין לי אחות) בדיזנגוף סנטר. השוטר חייוך מלא שיניים קצת מוזר ועונה לי "זה נחמד", אני שואלת ולא מאמינה- אז אני יכולה להמשיך לנסוע? והוא משיב לי כן, לילה טוב.
מודה לאלוהים, פותחת שוב רדיו אחרי שמתרחקת מרחק סביר ואז שומעת:
Amy Winehouse – Fuck Me Pumps
"מי זאת עם הקול המטורף הזה"?! שאלתי את הבן שלי אחרי ששמעתי בפעם הראשונה את rehab…
"איימי וויינהאוז". אמר וקצת עיקם את הפרצוף. "הקול שלה בסדר גמור אבל אני לא מת על הפוזה שלה".
בעזרת השם ובעזרת גוגל מצאתי אותה והתמכרתי. בעיקר ל Mister Jones… בעזרת ה-vod תפסתי הופעה שלמה שלה בלונדון.
איזה גוף קטן…. איזה קול ענק… איזו פלרטטנות עם הקהל (ועם הבקבוק).
התאהבתי. הייתי מציעה לה חברות, אפילו שהיא היתה בגיל של הבן שלי.
עמליה בית- היין שיכרה אותי לחלוטין.
שחכתי לכתוב שזה קרה בחנוכה 2004
את איימי ווינהאוס שמעתי לראשונה "בחיפושיי המוזיקה" ביו טיוב .הדבר התפתח להרגל מזה שנים בשעות הקטנות של הלילה, שעה שהלילה השלו מתאחד עם השקט שיורד על בני הבית הישנים לאחר יום נוסף שחולף בחיים.
חיפוש אחר סגנונות שונים של מוזיקה כג'אז, רוק אלטרנטיבי, רי'תם אנד בלוז ופולק. מסע אחר מילות שירים ומוזיקה שייקחו את הנפש הצמאה למרחבים אחרים אחר דבר שיחדור ללב יעורר מחשבה וגעגוע לזמנים ואנשים .וכך באותה לילה שמעתי לראשונה את back to black” " הקול חודר העצמות והמילים הישירות על אדם שנפגע מאהבה ששופך אור על מחשבותיו.
כחסיד הצבע השחור והמוזיקה השחורה סברתי שמדובר היה בזמרת שחורה וכך התחלתי במסע של קליק רודף קליק שיר רודף שיר וראיונות מיהי בכלל אותה זמרת שקשה אולי בלתי ניתן להישאר אדיש לקולה המיוחד שמנסר לך אט אט את הלב. וכך הגעתי לאחד מהראיונות שלה למשפט שלא אשכח שאמרה על עצמה שהיא אישה לבנה עם נשמה של אישה שחורה. מה יכול להיות יותר מתסכל לאדם שמרגיש משהו אחד בפנים ומבחוץ הוא נראה בכלל אחרת…חשבתי.
מובן שאט אט כמו בעבודת מכרה ניסיתי לחפור עוד ולגלות מה מתחבא מבעד למילים ולשירים הללו של אותה אומנית .את השירים הורדתי לדיסק און קי כהרגלי כדי להכניסם להיכל הקדוש שבו אני מתאחד עם המוזיקה ,לאוטו ,בפקקים בדרך לעבודה, שם אפשר לשמוע בנחת שיר שיר ולהתחבר למשהו שבאמת לא היה מהעולם הזה.
אחר אותו שיר מצאתי עצמי דולה כל שבב אינפורמציה על שיריה חייה וראיונותיה .
אין אני יודע אם ההצלחה והמעבר מאנונימיות הוא זה שמביא אומנים גדולים להתקבל "למועדון 27" לדעתי השריטה קיימת לפני זה והמוזיקה היא כלי לאומנים הללו להתבטא ולמצוא מפלט לנפשם המתייסרת בחיים. פגיעות ורגישות מעל הממוצע שמוצא דרך מילים ומוזיקה חודרת לב להתבטא. יצירותיהן מטלטלות את השומעים מחדשות את עולם המוזיקה וצובעות אותו בצבעים חדשים ולא מוכרים.
ואותם אומנים שבתוכם הם מרגישים שונה שעה שמבחוץ הם מורעפים בהרבה אהבה אך בתום כל הופעה הם נותרים לבד עם עצמם עם מחשבותיהם ונפשם שלא יודעת מנוח. ממליץ בחום לראות את ה24 השעות האחרונות של קורט קוביין ביו טיוב שממחיש את החבל הדק שבו מהלכים אומנים אלה הכול נראה בסדר מבחוץ אך בפנים מתחוללת מלחמת עולם עם עצמם. גם שם אקדח במערכה הראשונה מרמז על השימוש בו במערכה האחרונה.
קשה לי עם הערצה הזאת לאומנים שמתאבדים גם אם הם אומנים גדולים ואין לי ספק שמותם מעצים את החיים שלהם ואת המוזיקה שלהם בעיניי הבריות. הרבה כסף מתגלגל מתעשיית אומני "מועדון ה27 ".
הקושי שלי נובע בעיקר מהבדידות שהם חווים בעולם שהם מחליטים להסתלק ממנו דרך התמכרות לסמים שתייה או בהתאבדות אחרת. הם לבד ולמרות שיש להם קהל מעריצים גדול ואהבה שמורעפת עליהם מן הקהל אך אהבה זאת לא חודרת את בדידותם.
בועז אין אני כותב בכדי לזכות בכרטיסים לסרט אני לא מעוניין בכך.
גם אני חששתי לחייה אני חושב שאם רגישים מספיק והמוזיקה והמילים חודרות פנימה לקהל השומעים ומקשיבים לאומן ניתן להבחין בנפש המשתרבבת מבעד לעיניים הללו כמה שברירית היא. ואיימי ויינהאוס הייתה כזאת ,אני חושב, למרות המילים הישירות הבוטות והכנות שנשפכה ממנה וכביכול הביטחון שהיא מקרינה ,אך הוא ביטחון כוזב לדעתי.
העולם הפסיד אומנית בחסד כולנו הפסדנו זכינו לראות חלק מהגאונות הזאת וחבל. לו רק היא ידעה זאת …
אז לכל חסידיה באשר הם ביצוע מיוחד לאותו שיר ששמעתי לראשונה בגרסה אקוסטית יותר
בלידה השניה שלי הרופאים בחדר הניתוח (קיסרי) שמעו רדיו, ביקשתי שישאירו אותו פתוח בזמן הניתוח, וברגע שהתינוק יצא לאוויר העולם איזה שיר התנגן??
REHAB
אז זה אולי לא השיר הראשון שלי… אבל ללא ספק זה השיר הראשון אי פעם בחיים שאסף שלי שמע.
חזרתי הביתה מהעבודה. קו 66 מפתח תקווה לתל אביב. הנגן הריץ אלבומים שלמים, לא זוכר איזה אלבום הסתיים, אבל אז התחיל Back to black עם Rehab. ההליכה מהתחנה שלי בדיזינגוף לבית במאפו ארכה 7 דקות ביום רגיל, לא הצלחתי להפסיק ללכת עד שהאלבום הסתיים.
Stronger than me שמעתי לראשונה ב2003 בדיוק התגרשתי ושמעתי את השיר ברדיו לא הבנתי מה שאני שומע לא הכרתי וכמובן מאוד הסתקרנתי אחרי כשבוע התחלתי לצאת אם בחורה מדהימה מניגריה ,המתנה הראשונה שקניתי לה ולמעשה לי היה את הדיסק frank
שעת לילה , עובדת במשמרת ערב שומעת ברדיו שיר של אישה בעלת גוון קול מעניין ולא שגרתי
עוצרת עבודתי לשמוע את השיר המהפנט בעל סגנון בלוז וג'אז
מנסה להבין מהם המילים של השיר ועל מה מדובר back to black ?
חושבת האם זהו שיר ישן או שיר שחודש
השיר מסתיים השדרנית מכריזה את שם הזמרת ״איימי וויינהאוס״ …
חקרתי עליה שמעתי שיריה והתאהבתי … כמה היתה מיוחדת
הייתי אז ילדה בת 27
הקסם של איימי
בחורף של שנת 2007 עבדתי במשמרות לילה. בכל לילה שתי משמרות שמתחלפות בשעה אחת. בלילה ההוא עבדתי במשמרת הראשונה ובשעה אחת יצאתי את איזור התעשייה של כפר סבא והתחלתי בנסיעה לביתי. תמיד אהבתי לנהוג בשעות הקטנות של הלילה, החופש מורגש היטב, הכבישים ריקים ושקטים, אין הפרעות בדרך. האוטו חופשי לשוט כרצוני.
לרוב, בזמן נהיגה, האוזן שלי דורשת מוסיקה, ובאותם ימים כבר הייתי מאזין קבוע של תחנת הרדיו 88fm. אף תחנת רדיו לא סיפקה את החוש המוסיקלי שלי כמו התחנה הזו, שתמיד הייתה מגוונת. וגם אם לפעמים מצאתי בה יציאות קצת מוזרות, התחנה הבטיחה, כמאמר הסלוגן בימיה הראשונים – "הרבה מוסיקה טובה, וקצת על עסקים" – הבטיחה וקיימה. את ימי העסקים של התחנה, אם היו כאלו, אני לא זוכר, אבל שדרני ועורכי התחנה הקפידו על בחירת מוסיקה איכותית ומעניינת, ישנה לצד חדשה.
גם באותו הלילה הרדיו היה מכוון כהרגלו על 88fm. לאחר הפסקת הפרסומות – לילה של אלבומים. הכרתי את התכנית, הרבה פעמים משמיעים בה קלאסיקות מעשורים קודמים. יש סיכון בתכנית הזו, שכן אם נפלת על אלבום שאתה לא מתחבר אליו, זה לא עתיד להשתנות בדקות הקרובות, ואתה נדרש למאמץ האזנתי מתמשך, או לויתור ומעבר לתחנה אחרת, פחות מאתגרת. קיוויתי שלא אדרש להתאמץ הפעם, ותקוותי נענו.
זאת ועוד, נכון היה לי עונג מיוחד ומפתיע משום שהפעם לא הכרתי את האלבום ששידרו, ואהבה מתו ראשון זה די נדיר, אך כך היה. מיד עם תום הפסקת הפרסומות תפסתי את שם האלבום, אך לא הספקתי לתפוס את שם הזמרת. האלבום נקרא "Back to Black". שם קליט, שם שחור. וכך גם הזמרת, אם לשפוט לפי הקול הרחב והחודר שמיד התפשט בחלל האוטו. הקשבתי בתשומת אוזן. שיננתי לעצמי את השם Back to Black, כדי שאזכור לחפש ולהוריד מהאינטרנט כשאחזור הביתה – כי הימים הם ימי סיפוק מיידי והאינטרנט מאפשר לך להאזין לאלבום כאוות נפשך עד שתגיע לחנות (אם אתה מאלה המחפשים משהו לאחוז ביד, שעוד פוקדים את חנויות הפלסטיקים הבודדות שנותרו).
בינתיים, תוך כדי הנסיעה, התענגתי על הצלילים המכושפים, ודימיתי לעצמי שהם משוטטים בעולם כבר שלושים – ארבעים שנים לפחות. אלו הם בטח צלילים שהחלו את דרכם במרתפים חשוכים ורחוקים בארה"ב, אולי בניו אורלינס. ומי זו, למען השם, הזמרת בעלת הקול המופלא הזה? כך חלפה חצי שעה של היכרות קסומה ומיוחדת השמורה רק למוסיקה שמגיעה פעם בתקופה. מוסיקה המאפשרת לך לבקש לטבוע בתוך הצלילים, ולהרגיש עטוף ומרחף במצולות, ואם תרצה לעלות ולקחת נשימה יתכן שתידרש להסביר לתאים מסוימים במוחך שמדובר רק במוסיקה, והם יצחקו עליך בחזרה ויבטלו טענותיך, כי המוסיקה היא כל כך הרבה ממך.
רק בזכות עוד הפסקת פרסומות שקטעה את רצף השידור הקסום יכולתי לכבות את הרדיו. דוממתי גם את המנוע וקיפצתי במעלה מדרגות ביתי אל המחשב, שפלט בפני את התשובה המפתיעה: איימי ויינהאוס, זמרת בריטית, לבנה וכחושה, עטורת איפור וקעקועים, בתסרוקת משונה, ילידת 1983! כמעט בגיל שלי. לא יאמן, עדיין יש קסם בעולם. כעבור מספר שנים הביצוע של ויינהאוס עם טוני בנט לסטנדרט “Body and Soul” פרט על מיתרי נפשי ועטף ברוך מנחם את גופי. תהיתי על קנקנה של הדיווה בהתהוות, והתעצבתי למראה התמונות שלה, בהופעות שכבר לא הייתה היא, חסרת אונים ומחוקה על הבמה, עד הסוף הנורא.
אני, אני עובד לאט. את האלבום הנפלא Frank גיליתי רק לאחרונה והבנתי עוד יותר את גדולתה של איימי. ככל שעובר הזמן אני לומד עליה ועל המוסיקה שלה עוד ומבין יותר עד כמה נדירה הייתה. חבל כל כך שקרסה בכזו מהירות.
אדם פומרנץ
adampm1@gmail.com
שמעתי עליה בערך שנה לפני ששמעתי אותה בפעם הראשונה ואני לא ממש זוכרת איפה אבל מה שאני לא אשכח זה את הרגע ששמעתי על מותה:
באוטובוס לתל אביב בדרך להפגנה.
הבחור שישב לידי הקשיב לרדיו שהשמיע את החדשות ומלמל באדישות משהו על זה שהזמרת הזאת מתה, את מכירה אותה? והוא לא כל כך התעניין.
לא אכנס לקלישאות על תדהמה והלם ומייד אחר כך ההבנה שזה היה ידוע מראש איכשהו. אבל ביחד עם הריגוש של ההפגנה (הרי זה היה הקיץ ההוא) עלה בי עוד מעט זעם על העולם, על צביעות, על טיפשות, על ייאוש, על קור הרוח של אלה שעושים את הכסף הגדול על גבם של החלשים, על אלה שזועקים וזעקתם אינה נשמעת, ואלה באלה נמהלו בלי קשר ועם קשר.
מעט אחרי שהבשילה בי ההכרה החדה שנישואי כשלו,
ושאהבתי לאבי בנותיי אין די בה כדי להצילו מעצמו, ואת עצמי ממנו,
ישובה בסלון דירתי השכורה, ברגע שכולו תחושת תבוסה –
הבחנתי שמישהי שרה אלי, מסבירה לי:
Love is a losing game
לא ידעתי מיהי, האישה הבשלה והנבונה ששרה לי,
אבל ידעתי רגע של נחמה עמוקה
תמר
מה המייל המדויק שלך, תמר?
התחלתי עבודה חדשה.
מישהו מהצוות, ששמתי עליו עין מהפעם הראשונה שראיתי אותו, התחיל לזמזם שיר שלא הכרתי
ורק הבנתי את המשפט "My tears dry on their own".
כמובן שהמשפט גרם לי להבין שמדובר בגבר רגיש ומתוק. רק בדיעבד קלטתי שמדובר באיימי וויינהאוס וקישרתי את השירים הראשונים היותר פופולריים שלה שלא התעמקתי בהם יותר מדי. (לימים הבחור מהצוות הזה הפך להיות בעלי).
אני מכושפת ממנה, כששמעתי בפעם הראשונה את BLACK TO BLACK ידעתי שהיא שרה את הסיפור שלי שהיה רלוונטי לתקופה
you go back to her and I go back to black = זה בדיוק היה עלי.. לא הבנתי מי זו, הזמרת נשמה שחורת העור הענקית עם הקול הלא יאמן הזה ששרה את המילים שלי והיא פשוט כישפה אותי.
עבורי הסיפור נגמר טוב לשמחתי, אבל אין פעם שאני לא שומעת את השיר ואני נותרת חסרת נשימה ממנו. פשוט כך.
איימי וויינהאוס היתה מהפנטת ומוכשרת בצורה מדהימה, וכמה חבל שלא שמרו אותה.
ואתה, בועז, כותב כל כך מעומק ליבך הרגיש ומציף רגשות של תדהמה, אהבה, הערצה, פליאה והקסמה של זמרת יחידה ומיוחדת במינה, שאבדה לעד, ורק קולה האדיר יישאר עימנו.
אצל חברים בצפון הרחוק, זוכר את עצמי מעיין בחוברת של b2b תוך כדי פליאה על הקול הנפלא הזה… תענוג.
שמעתי אותה לראשונה כ"צלצול" בטלפון של סטודנטית בקורס שלימדתי. השיר היה Rehab…
עכשיו אני רואה ששתי התגובות נשמרו
האמת היא שבהתחלה חשבתי שהתגובה הראשונה לא נקלטה אז רשמתי שוב
ואז ניסיתי להיזכר אם זה היה REHAB או BACK TO BLACK שניהם גאוניים להפליא.
נו טוב 🙂
מאוהב באיימי כבר שנים, אמנית וזמרת מאד מאד מוכשרת, הפסדנו בענק לצערי…
אני זוכר ששמעתי אותה באוטו, כולי הצטמררתי מאז אני מקפיד לשמוע אותה כל הזמן… (אגב – אתמול קניתי את התקליט שלה סוף סוף)
כתבת יפה בועז – כרגיל…תודה
הסתובבתי בבית. יום רגיל, רדיו ברקע. היתה לי צלחת עם אוכל ביד. פתאום הקול הזה…
They tried to make me go to rehab, I said no, no, no.
נעצרתי במקום. מי זאת? מה זה?! מי כותב ככה?? אני זוכרת שהרגשתי צורך להיאחז במשהו, באיזה רהיט, כי אי אפשר היה להקשיב לה בלי להישען על משהו. כשהשיר נגמר, שמתי לב שאני עדיין עומדת עם הצלחת ביד. אחרי שאתה עובר את גיל 20 נדיר שאמן חדש מצליח להפיל אותך מהרגליים, לרגש אותך כמו כשהיית ילד ומוסיקה נכנסה לך לקישקעס. אז כזה.
שמעתי את "REHAB" בפעם הראשונה תוך כדי נסיעה והוא עורר בי רגשות מעורבים של שמחה ועצב גדול. בצלילים הראשונים, לא היה ברור לי אם הקול הכה מיוחד הזה שייך לזמרת או לזמר צעיר.
דבר אחד היה ברור לי – משהו בקול הזה נשמע מיוסר ופגוע. מבלי שידעתי דבר על האדם שמאחוריו, היתה לי תחושה מוזרה שהיא נמצאת בסכנה כלשהי, שמשהו רע עומד לקרות 😦
פעם ראשונה ששמעתי את איימי ויינהאוס היתה ברדיו. קול נפלא, שירים מעולים. חבל שבלכה מוקדם ושלא הספקנו לראות אותה.
צפיתי היום בקולנוע בסרט
סרט עצוב. כפי שהדברים מצטיירים מן הסרט אפשר בעיקר לאמר כי לא היה מי שיציל את איימי מעצמה. מן הסרט עולה כי היו סימנים להתדרדרות עוד לפני הקריירה הגדולה, עוד בנעוריה. לא שרתה אהבה בין ההורים,בגידות , פרידה. איימי ברחה לסמים "הקלים", סבלה מדכאונות, בולמיה. סיפור שקורה להרבה צעירים וצעירות. התהילה הייתה בעיקר קטיליזטור לאישיות חלשה/בעייתית/לא יציבה/גבולית ??
מסתבר שהפתולוגיה שלה התחברה עם הפתולוגיה של אותו "טיפוס" , לו נישאה. יש שמאשימים את אביה. אפשר להבחין בסרט גם בביקורת כלפי אביה. בשורה התחתונה, זה לא אביה, זה לא בעלה, זו איימי והתהילה שהביאה אותה לדיראון עולם. מה שנשאר זו המוסיקה המדהימה.
תמר ואדם פומרנץ. זכיתם בזוג כרטיסים לסרט "איימי". לפרטים כתבו אלי
לפרטי
benuri@013.net
Rehab היה השיר הראשון שלה ששמעתי, אני זוכרת כי נסענו ברכב כל המשפחה וכמו תמיד אצלנו בנסיעות יש הרבה ויכוחים לגבי מה לשמוע במהלך הנסיעה. בזמן שניסינו להחליט, ברדיו שפעל ברקע התחיל להתנגן השיר וכולנו יחד עצרנו להקשיב. היינו בטוחים שזה שיר קלאסי, ישן. ואמרנו שפעם ידעו לעשות מוזיקה. אחר כך כשכבר הכרנו מי זו איימי היינו צוחקים על המקרה ההוא, איך היא תעתעה בכולנו עם האיכות הקולית והקצב האדיר.
נסעתי באוטו ונמנמתי לי (אל דאגה לא נהגתי…) ברכב התנגן לו הרדיו אני לא זוכר איזה שיר זה היה אבל אני ממש זוכר שפתאום למשמע השיר התעוררתי והאזנתי בקשב רב. אני זוכר שהשיר נגמר הייתי ממש נסער. היא היתה באמת משהו מיוחד.
בגלגלצ. בעבודה. באמצע סרוויס בוקר
אני זוכרת איך הנחתי את המחבתות רצתי להגביה ואמרתי לעצמי ״אלוהים אדירים, מה זה הקול הזה?״
יש לה קול שכל פעם מחדש לופת לי את הקרביים והופך אותן. כשהודיעו על מותה, מצחיק ככל שזה נשמע, משהו קטן מת בתוכי באותו הרגע
RIP ❤️
הסיפורים של כולם כל כך מרגשים…בועז יש לך עבודה קשה.
אין לי מושג מתיי שמעתי לראשונה, אבל כל פעם שאני שומעת אותה היא כמו הפעם הראשונה כי היא תמיד גורמת לי דמעות והתרגשות ושקט כזה שגורם לי רק לרצות להיות בו עוד רגע ועוד רגע. בצעירותי בכיתי כששמעתי מוזיקה מסוימת, מזמן לא חוויתי את הנגיעה הנפשית הזו שגורמת לי לבכות ממוזיקה. איימי עושה לי את זה ומרטיטה את לבי ודמעותיי, רק שהיום כשאני שומעת אותה הרגשת ההחמצה רודפת אותי לאורך כל השמיעה.
שמעתי שהסרט קצת עושה לה עוול (באחת הביקורות) ושהוא די רכילותי. אני לא יודעת אם זה נכון, לא ראיתי אותו, אבל ראיתי סרט תיעודי שהתייחס למוזיקה שלה ולהשפעות שונות מג'אז, בלוז ועוד זרמים שקודם לכן לא הכרתי, והיה מאד מעניין ומרגש.
אני מאד אוהבת את המוזיקה שלה למרות לקות השמיעה שיש לי. השיר הראשון ששמעתי היה ואלרי – בגירסה אקוסטית, בבלוג של מישהי, וחזרתי אליו כמה פעמים, הוא כל כך יפה. גם הגירסאות הלא אקוסטיות מצאו חן בעיני. אני שמה לב גם לתנועות השפתיים והגוף והמחוות, ויש משהו מאד מיוחד באלה של איימי.
הכרתי אותה אחרי מותה דווקא, וזה כואב באופן מוזר, ההחמצה גדולה במיוחד. נורא חבל שלא שמרו עליה. אידיוטים.
היא נראית כל כך צעירה לאורך כל הדרך, צעירה וגם מורכבת באופן יוצא דופן, עם תבונה מוזיקלית מיוחדת, איך אפשר שזה נקטע כל כך מוקדם. כל כך חבל. (כרטיסים בחינם אני לא רוצה
🙂
לא זוכרת מתי בדיוק זה היה, אבל זה היה back to black, ואני נאלמתי דום, נדרכתי כל כולי לשיר הזה שבקע מהרדיו,, מהופנטת! זה עבד על כל החושים שלי, הרגשתי משהו מאוד עוצמתי שלא יכולה ןהסביר במילים.
היה לי ברור שנפלתי על זמרת שחורה, מבוגרת, ותהיתי מי זאת יכולה להיות. לא אמרו בסוף השיר את שמה או את שם השיר, וזה מאוד אכזב אותי, כאילו החמצתי תגלית.
בנזדמנות ראשונה שבני הגדול, פריק של מוזיקה בפני עצמו הגיע הביתה ניסיתי לשחזר מילים מהשיר והוא מיד אמר לי את שמה.
זה היה לפני עידן הסמארטפון, יוטיוב היה רק בראשיתו , ה, לדעתי במחשב., בני היה אז אחרי השחרור מהצבא ובקשתי ממנו שיחפש לי אותה. לא זוכרת אם התיחס לבקשתי, אבל סמוך לאותו מועד, נתקלתי בה בטלוויזיה, באחת השערוריות סביב אלכוהול או סמים, ואז ראיתי אותה בעצם בפעם הראשונה. עם שמלה קצרצרה, והתסרוקת היחודית שלה, אבא שלה שחרר אותה בערבות נדמה לי ממעצר או משהו, נראתה לי זחוחה כזאת…אפשר היה אז לקבוע רינגטון לפלפון מהדור הישן ובקשתי מהבן שלי לנסות להעביר לי את bavk to black שלה שהילך עלי קסם, והוא לא הצליח…
התמכרתי אליה כליל. אהבה שאי אפשר להסביר.
התחלתי להקשיב לשיריה בלופ.לעקוב אחרי ראיונות, סרטונים, קטעי עתונות, בימים של מחשב נייח, לא כמו היום…שזה בכף היד
ואז היא מתה, והייתי באבל. .ממש כך!
מאז היא כמו פצע של געגוע והחמצה. צורכת אותה על בסיס יום יומי ביוטיוב, כל הסרטים שנעשו עליה, ראיונות, התערוכה בבית התפוצות לפני כשנתיים- שלוש.
ואפילו מצאתי ברגע כנראה של קארמה ספר שכתב עליה אביה, בעקבות הסרט "איימי" עליה, שמאוד לא אהב. ואיפה מצאתי. בחנות של המוזיאון היהודי באמסטרדאם.
הוא על השידה שחי בחדר המיטות, וקוראת בו שוב ושוב, בוכה, כואבת,וכבר סולחת להוריה, זה היה כנראה בלתי נמנע המוות שלה, כמות ההרס העצמי שהייתה בה, הייתה כנראה גדולה מדי גם על אהבת הוריה ויכולתם לשמור עליה.
איימי אהובתי.❤️❤️❤️