הימים שאחרי. ספר הביכורים הגנוז שלי. 1978

רשימת הסיפורים-3אין אפשרות לתאר את התחושה של אחיזה במשהו שהיית, במי שהייתי, אז. פעם. מזמן. העובדה שהוריי לא השליכו אל האש כמעט שום דבר שהיה קשור בי גורמת לי לפגוש שוב ושוב תזכורות מן העבר. תעודות. תמונות. ברכות.

והיום גם נמצא, לגמרי במקרה, תיק קרטון ובתוכו מעטפה ובתוכה "הימים שאחרי", ספר הביכורים שכתבתי בגיל 14, במהלך שנת 1978. אסופת סיפורים קצרצרים ושירים ארוכים. רומנטיקה עצומה ונטולת ציניות. בדידות גדולה. תשוקה לא ממומשת לאהבה גדולה. הנה ההקדמה שכתבתי לספר ההוא:

אני מודע לכך שיש אנשים ציניים בעולם, אבל אני כותב לאנשים שיש להם הרבה יותר בנשמה, ומקבל בהערצה את דבריו של איש גדול אחד שאמר פעם: "ליקוי רגשי הופך את האדם שוטה בדיוק כמו ליקוי שכלי!" 

וזה הכל

1978

 

"העיר בוערת, הזמן עצר מלכת, אספלט שחור לוהט וחום כבד", אני כותב שם, וגם הבית הקטן, והביטלס, וניל יאנג, וג'נסיס, ואמריקה, ועצי הצפצפה, והנערות היפות הרחוקות החמקמקות בשדרות העיר הגדולה, ושמש ששולחת "מבט-קרניים אחרון טרם שקיעה באופק הכחול", ולבד, לבד, לבד והרהורים ביני לבין עצמי וחלומות וכמיהות וגעגוע למשהו שמעולם לא הכרתי ומישהי שלא ידעתי. קורא ותוהה: זה אני? זה אני כתבתי את זה? אז?

הקדמה-2

 

 

אז הנה ספר גנוז לחלוטין שלעולם איש לא יקרא והוא מכה אותי בתדהמה בגילי המאוחר כי דומה ששכחתי או השכחתי מעצמי את הכתיבה ההיא בשם-כל-הכאבים ועדיין כל שורה שם מזכירה לי את מה שתמיד ידעתי, שמוזיקה היתה הריפוי. מוזיקה היתה הנחמה והיופי והתקוה ומקור האור.

בועז 1978

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • leesever  On 07/03/2015 at 18:56

    הזרעים נבטו והיו לפרח (בר?). מקסים ומרגש

  • D!  On 07/04/2015 at 18:08

    מדהים בועז. תמיד מוזר להתקל בעצמנו מעבר לשנים, כמו בסרט מד"ב מגורען.

    את הדברים הישנים שלי לא הורי שרפו אלא אני – במדורה גדולה. אין בי צער על כך כי אני חושב שהייתי שוטה.

  • א. זיו  On 07/04/2015 at 22:34

    נגעת בבטן רכה. כן, הגיל ההוא עם הבדידות, הלבד לבד עם הרהורים, תשוקה נעולה וחולמת, מפליגה לעולמות …

    התמונה המדהימה הזו הכי מבטאת את מי שאתה באמת .
    העיניים אומרות הכל.

  • Pony Haik  On 07/05/2015 at 7:47

    בועז, גרמת לי להתרגשות גדולה.כבר בגיל כל כך צעיר כשרון כל כך ענק לדעת לגעת במיתרים הכי נכונים ולהעביר תחושות ורגשות. כאב, כמיהה, תשוקה, אכזבה, כעס של גיל מתסכל. ןמתוך כל הגיליות המתסכלת הזו צמחת להיות פנומן, שיודע לגעת עמוק עמוק במילותיך, דבריך, קולך, טעמך : המוזיקלי, התרבותי והטעמי, הכל כך מיוחד ונדיר,  אתה מצליח כל פעם מחדש להפנט ולמגנט ולהקסים. כבר אמרתי, יחיד ומיוחד, זן נדיר.

  • אביטל  On 07/05/2015 at 15:31

    כל כך מזדהה עם ההיזכרות, תחושת הבדידות והכמיהה שהיתה, והליווי התמידי של המוסיקה ברקע של כל זה.
    המוסיקה כמקור לנחמה, מקום פרטי שלי, כמעוררת געגוע למה שעוד לא היה, לאהבה.

    בשבילי הפס קול של התקופה ההיא, הוא האלבום blue של ג'וני מיטשל, ועד היום לשמוע את האלבום ההוא לוקח אותי אל החדר שלי בבית הוריי ואל התחושות ההן.

  • תמיר נין-ארי  On 07/06/2015 at 16:44

    בשמ כל הכאבים – גם רון אדלר היה בסמטה הזו…

  • נועה  On 07/06/2015 at 19:48

    איזו נפש רגישה ופיוטית. אני שומרת יומנים ושירים שכתבתי בגיל הזה ואז ממרומי השנים הכל נראה (לי) מגוחך ודרמטי. אבל הכתבים האלו הם נכס שיש לשמור מכל משמר.
    תודה על השיתוף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: