התשוקה הבוערת לכתוב. ולזיין

לאונרד כהן בן 80

לאונרד כהן, יחד עם בוב דילן, פול סיימון ולו ריד, הוא אחד מארבעת היהודים המופלאים ששינו לנצח את מושג הסינגר-סונגרייטר. כהן נע כל חייו בין שני הקטבים: מוות ותשוקה. בלי יצר אין יצירה וגם המוות סביבו – בין אם זה בחצי האי סיני ובין אם זה בחייו האישיים – הוליד בסופו של דבר שירה – דיאלוג עם אביו המת אבל גם געגועים להתפרקות גופנית (“Lover lover lover”). כשהוא לא מזיין, הוא רוצה להרוג, והתשוקה שלו – כמו אש הסנה – אינה כלה.

"אני כותב מפני שאני רוצה לעשות משהו יפה כמוך
כשאני נמצא איתך
אני רוצה להיות סוג כזה של גיבור
כמו שרציתי להיות
כשהייתי בן שבע
אדם מושלם כזה.
שהורג"
(מדוע אני כותב", לאונרד כהן)

הוא בן 80. הסופר-כותב-יוצר-מלחין שמעולם לא היה זמר, אבל תמיד היה מאוהב בקול שלו, תמיד היה מאוהב בעצמו, בגופו, על כל מגרעותיו, למרות האירוניה, למרות הידיעה שאובייקטיבית הוא "לא יפה כמו אלוף השחיה מהכיתה המקבילה" – כי בסופו של דבר: "אנחנו מכוערים, אבל יש לנו את המוזיקה". המוזיקה מנצחת. כוחו של השיר חזק יותר. מעולם לא נוסחה המיניות הגברית המודרנית של היוצר בצורה כה עזה. גם סירנו דה-ברז'ראק היה צריך את פניו וגופו של אדם אחר כדי להתבטא ולהקסים. לאונרד כהן מביא את עצמו, כל כולו, גופו ונפשו, אל תוך השיר, אל מוקד התשוקה הבוער. היצר והיצירה חד הם.
כהן הוא הדבר והיפוכו. הגבר הקודר, המדוכא הנצחי, ששר בקול נמוך על אובדן נצחי של עלומים, של השראה, של אהבה. אבל לאונרד כהן, יותר מכל, הוא משורר שחי על הקצוות. יותר מזה: הוא מחבר את הקצה האחד – המוות, אל הקצה האחר, הרחוק – התשוקה המינית.

בשביל לאונרד כהן לזיין זה לחיות. כן, גם לכתוב על זה, כמובן. ולשיר את זה, בטח. אבל הסקס הוא משמעות הקיום, חוץ מאלוהים, כמובן, והכתיבה. בטח. אבל בלי סקס אין השראה, אין רוחניות, אין אגו, אין שירים. ושירים הם הכל.

לא במקרה השיר שהפך למעין לוגו שלו הוא "אני הגבר שלך", "I'm your man". כשרצו לעשות לו מחווה של הערצה, REM, ג'ון קייל ואחרים לקחו את המשפט והפכו אותו ל-I'm your fan, אני המעריץ שלך.

לאונרד כהן תמיד ידע שי.צ.ר הוא השורש של יצירה. כשהוא הגיע לישראל, במלחמת 1973, כדי להופיע
בהתנדבות בפני חיילים, הוא ראה הרבה סבל וחולי ועצב ושכול ואיברים קטועים וחיים שנגדעו. ומה הוא כתב, ממש כאן, בדרום החם, בעקבות מה שראה? את "Lover lover lover" – דיאלוג עם אביו המת, שהפזמון שלו חוזר כמנטרה היפנוטית: "הו, מאהבת יקרה, הו, אשה מעריצה ונחשקת. אנא, חזרי אלי".
וגם להיפך. הוא המאהב, שאליו מתגעגעים ובו חושקים ואותו רוצים. ריח המוות העיר מיד את שד התאווה התמידי. ההשראה היתה המלחמה, אבל התוצאה היתה הרצון לחיות. הרצון שמתממש תמיד במעשה המיני.

"זו רק עיר, יקירתי,
שכל אחד קורא לה ניו יורק
ובכל מקום שהעיר קיימת, אנחנו נפגשים
אני לא יכול להתרחק יותר מדי
אני לא יכול לקשור אותך עם שום דבר חוץ
מאשר אני עצמי
חצי מהרציף טבול בדם
ואני אוותר על הכל
כדי לעשות איתך אהבה"
("זו רק עיר, יקירתי")

גם כשאהבה מתה, התשוקה נשארת. "בואי, קומי ונלך למיטה", הוא שר למריאן, "אחרי ארוחת הערב נישן ונתעורר יחד, ואז תלכי" ("למריאן"). וכשהוא מסיר את מחלצות התרבות, נותר הפרא הכותב, אביר הסקס המבקש להפוך למושא-תשוקה:

"כשאת כורעת תחתיי
ובשתי ידייך
אוחזת את הגבריות שלי
כמו שרביט

כשאת מגלגלת את הלשון שלך
על התכשיט שלי
ודורשת שאברך אותך

אני מבין את הנערות הרומאיות שפעם
רקדו סביב פסל אבן
ונישקו אותו עד שהאבן התחממה

אז כרעי, אהובתי
כרעי מתחתיי
רחוקה, למטה
שאוכל רק בקושי לראות
את הפה שלך
ואת הידיים שלך
מבצעים את הטקס

התכופפי, עד שאפול על הגב שלך
באנחה, מתמוטט
כמו אלילי המקדש
ששמשון הגיבור הפיל ארצה
במותו
("חגיגה")

לאונרד כהן, משורר רוקנ'רול. ארבעה אנשים ניסחו את האמריקנה של שנות השישים, השבעים ואילך. ארבעה גברים לבנים, כותבים, שרים את שירת העידן המודרני, מסבירים לאמריקאיים על החיים שלהם, על התרבות האמריקאית, על תפיסת העולם האמריקאית. שלא במקרה אלה ארבעה יהודים. רוברט אלן צימרמן ממינסוטה, הידוע כבוב דילן, שהפך את הקאנטרי על ראשו והמציא מחדש את הטרובדוריות; לואיס פיירבק, המוכר יותר כלו ריד, שכתב על טריפים רעים, שינויי מין וכל מיני דברים שאמריקה רצתה לטאטא מתחת לשטיח; פול סיימון מברוקלין, שהצליח לדבר אל ילדי הפרחים אבל גם אל הוריהם; ולאונרד כהן, שבא מקנדה אבל התאהב בניו יורק.

"הייתי הנוסע האחרון של היום, הייתי יחידי באוטובוס
הייתי מאושר שביזבזו את כל הכסף והזמן הזה
רק בשביל שאגיע לשדרה השמינית
נהג! צעקתי, זה רק אתה ואני פה הלילה, באוטובוס הזה"
("האוטובוס")

את ניו יורק הוא אוהב, גם אם הוא לבד. כשהוא כותב ב"מעיל גשם כחול מפורסם" לאהובה רחוקה, הוא מסביר שהיא אמנם ב"מדבר", אבל הוא בסוף דצמבר, בניו יורק הקפואה, אבל הוא אוהב את השכונה, ואת המוזיקה באזור
"New York is cold, but I like where I'm living
There's music on Clinton Street all through the evening."
ובכל זאת, גם אם המחיר היה כבד, כהן אף פעם לא מצטער על מפגש סוער שנקרה בדרכו. בסופו של דבר, יצא מזה שיר.
"what can I tell you my brother, my killer
What can I possibly say?
I guess that I miss you, I guess I forgive you
I'm glad you stood in my way."

אם יש לך סקס, אתה יכול ליצור – לפי לאונרד כהן. אם אין לך סקס, אתה גמור. אתה עלול להפוך לרוצח מרוב תסכול. אפשר לראות את התפיסה הזו ב"מחפשת את מר גודבאר", סרט ניו יורקי טורד מנוחה עם דיאן קיטון, שנוצר 8 שנים אחרי שלאונרד כהן שיחרר את השיר הזה, "מי שאוכל בשר". הרעיון הזה, שללא סקס אנשים יפנו את האנרגיות שלהם לאלימות, נוסח בצורה החריפה ביותר ב"מי שאוכל בשר":

"מי שאוכל בשר, רוצה לנעוץ את שיניו לתוך משהו / ומי שלא אוכל בשר / רוצה לנעוץ את שיניו לתוך משהו אחר / אם מחשבות כאלה עוברות לך בראש / אתה אבוד".

לאונרד כהן פחד מהמוות. עכשיו, בגיל 80, הוא קרוב אל הסוף יותר משהיה כשישב לכתוב את להיטו הגדול ביותר, המצוטט ביותר, "סוזאן". בראיון אחד הוא אמר, כשהוא מצית סיגריה בסיגריה: "לא להאמין כמה נשים קראו לבנות שלהן סוזאן, בלי לתת את הדעת על המשמעות שיש לכך. מי, באמת, היתה סוזאן שלי, סוזאן שעליה כתבתי''. אפוף בתאווה מסמאת אל סוזאן, בחורה בלתי יציבה נפשית, על סף תהום תמיד, בין התאווה למוות – בדיוק כמו שלאונרד כהן חווה תמיד את חייו שלו.

"סוזאן לוקחת אותך הביתה
לבית שלה, ליד הנהר.
אתה יכול לשמוע את הסירות חולפות
וגם להישאר לידה כל הלילה

אתה יודע שהיא קצת משוגעת
אבל זה בדיוק למה אתה רוצה להיות שם

היא תכין לך תה ותביא תפוזים, שהגיעו כל הדרך מסין
אתה תגיד לה שאין לך מה לתת לה
אבל היא תשיט אותך על הגלים שלה
ותתן לנהר להגיד לך, בשמה
שתמיד, מאז ומעולם, היית האהוב שלה

ואתה רוצה לטייל איתה
לנדוד בלי לראות
כי אתה יודע שהיא יכולה לסמוך עליך
כי נגעת בגוף המושלם שלה
WITH YOUR MIND".

ואחרי שהוא עובר להירהור על ישו, שהלך מעל למים ויוצא לסיור עם סוזאן ליריד של "צבא הישע", תחת שמש צהריים יוקדת, לאונרד כהן מגיע אל הסוף של השיר:
"סוזאן תראה לך איפה להסתכל ולחפש
בין הזבל, לבין הפרחים
כי יש גיבורים בקני הסוף, יש צעירים בבוקר,
שרוכנים, מחפשים אהבה
והם ימשיכו להיות כך לנצח,
בזמן שסוזאן מחזיקה מראה".

התשוקה הלא ממומשת, האשה הלא מושגת, שמצד אחד אתה המאהב שלה כי נגעת בה בכוח שכלך המופלא, ומצד שני היא חיה בעולם שלעולם לא תוכל לחדור אליו. סוזאן, כמו "ז'אן ד'ארק", עוד אשה אגדית, חריגה, שלפי כהן היתה בה אנרגיה טעונה מכיוון שאף גבר לא היה איתה כדי לעשן ולהזדיין, או בשפת המשורר עצמו: "No man to get her through this very smoky night".

ושוב, אל "Lover lover lover". שיחה בין לאונרד כהן לאביו, שאומר לו: כלאתי אותך בגוף שלך, אתה יכול להשתמש בו כמו נשק, או לגרום לנשים לחייך".
"He said, I locked you in this body,
I meant it as a kind of trial.
You can use it for a weapon,
or to make some woman smile."
הנה המשוואה: זה הגוף. זו הנשמה. אפשר לנווט אותה אל יצר ויצירה. אפשר גם להרוג. הבחירה היא שלך, ולאונרד כהן עשה את הבחירה שלו: "אנחנו מכוערים / אבל יש לנו את המוזיקה", הוא שר, מחייך, לוקח עוד שאחטה מהסיגריה, בדרך לעוד שיר מושלם. גבר. אמן.

הללויה.

:: :: :: ::

התירגומים לשירים במאמר הם מתוך הספר "משירי ליאונרד כהן".

תרגום: אביב עקרוני, צביה גינור ורות אורן, הוצאת "טרקלין" 1971

1974

1974

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בנצי גורן  On 06/03/2015 at 18:39

    תודה בועז. נפלא.

  • אורה גור אש  On 06/03/2015 at 18:51

    נהדר! התשוקה הכתיבה הנשמה והמוסיקה.. והספר הצהוב של ליאונרד, ואתה בועז!

  • ayelet  On 06/03/2015 at 19:05

    מזכיר לי את "עצור! כאן פג תוקף כרטיסך" של רומן גארי. לא מהספרים הטובים שלו אבל מטלטל. ונוגע באותן נקודות.

  • שולמית ניר  On 06/03/2015 at 19:49

    מקסים בועז. תודה.

  • viki  On 06/03/2015 at 20:54

    בשבילי לאונרד הוא האחד והיחיד. אין יום שאני לא מאזינה לו. השיר סוזן כבר בגיל 40+ וכל פעם כשאני מאזינה לו הוא מרגש מחדש. יצירת מופת !!! לאונרד העניק מתנות רבות למעריציו בשנים האחרונות- ההופעות והדיסקים החדשים שלטעמי מצויינים ומחדשים.

  • leesever  On 06/03/2015 at 21:54

    אוי בועז… איזה פוסט מדהים. אין מילים. תודה

  • greengil  On 06/04/2015 at 9:47

    נפלא. טוב לדעת שכוח יצירתו עדיין עוצמתי. שלא ייגמר לעולם.

    תמיד חשבתי ש smoky night מתייחס ללילה בו העלו את ז׳אן ד׳ארק על המוקד. איזה סיפור נורא.

  • אתי גל  On 06/04/2015 at 10:29

    פנטסטי. אגב, הספר המתורגם שוכב שבועות למרגלות מיטתנו. ומעניין מה אתה חושב על השיר "רק הגוף זוכר" לאיציק לאור.

  • SivanZa  On 06/04/2015 at 10:56

    איזה תענוג צרוף. וגם, תרגומים יפים (ממתרגמת למתרגם) שנותנים השראה למי שלא שפר מזלו בהבנת האנגלית. ממחיש כמה חשוב חקר המוסיקה.

  • עידית  On 06/04/2015 at 11:56

    תודה, בועז, על פוסט נהדר.

  • נועה  On 06/04/2015 at 14:20

    וואו. סוזאן מאז ומעולם הילך עלי קסם

  • Pony Haik  On 06/04/2015 at 14:26

    כרגיל,כתיבה נהדרת ומרתקת

  • avhatami  On 06/05/2015 at 6:53

    תמיד אהבתי את הטקסטים של לאונרד כהן (להאזין לו, זה כבר סיפור אחר).
    תודה על מסע מרתק בנבכי הקיום שלו.

  • motior  On 06/06/2015 at 10:35

    יפה כתבת
    והוא אפילו יותר יפה 🙂

    מזל טוב לליאונרד כהן

  • D!  On 06/06/2015 at 12:12

    עשית לו רק צדק, בועז.

    יפייפה כתמיד.

    Utopian Fragments

  • איציק גונן  On 06/06/2015 at 12:23

    הממ.. אין כמו ליאונרד כהן, האחד והיחיד!
    תודה בועז!

  • אני  On 06/18/2015 at 16:23

    נפלא, כל מילה מיותרת. פרפרים בבטן קיבלתי בתום הקריאה ….

  • סיגל אמסלם  On 06/21/2015 at 17:57

    אהבתי מאוד התרגשתי וצחקתי מהטור המקסים הזה
    ששופך אור חדש ומרגש על ליאונרד כהן המלך.
    כל כך רלוונטי גם היום ובכל יום.
    לפעמים אני מאוד מצטערת שהילדים שלי לא יכירו…

  • תמי חסקלברג  On 06/22/2015 at 11:15

    מקסים מאוד. ולמשוואה שמניעה את חייו הייתי מצרפת גם את החיפוש אחר האלוהים. בשיר Lover, אני חושבת, דמות האב היא גם אלוהי היהודים ולא רק האב הביולוגי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: