תה, בורקס וגלן גולד

אמא שלי שמעה אך ורק מוסיקה קלאסית. ואת הביטלס.  אבל מוסיקה קלאסית היתה אהבה גדולה שלה.

לפעמים, אחר הצהריים, עם כוס תה ובורקס חם וטעים ליד, הייתי מנסה להביא את התקליטים *שלי* אל האזניים שלה. לשדל אותה להאזין לתקליטים שלי. ידעתי איך לעשות את זה. למשל, דרך Atom Heart Mother של פינק פלויד.

באמצעות מודי בלוז Days Of Future Past

או ברקלי ג'יימס הרבסט Other Short Stories

וגם ג'טרו טול, ג'נסיס ו-YES – בקטעים השקטים.

אז אמא שלי השתכנעה שיש משהו גם באגף התקליטים שלי ומכאן אפשר היה להתקדם. בשעות אחר הצהריים, אני על הספה, היא על הכורסא, אני שותה שוקו, היא שותה קפה בכוס שקופה, רחבה ונמוכה.  כריכים קטנים עם ריבה על צלחת. שומעים מוזיקה. היתה לה דרך אלגנטית אך פסקנית להביע חוסר נחת ממשהו. כשהייתי שואל אותה: איך זה? והיא היתה עונה: "לא משגע" – ידעתי שהיא לא אוהבת.

אבל היא השתכנעה לא פעם לשבת ולהאזין לתקליטים שלי. היא היתה מקשיבנית מעולה.  אני חושב שלמדתי ממנה איך להקשיב – להקשיב ולא רק "לשמוע". היא היתה מעניקה את מלוא תשומת הלב ליצירה המתנגנת. גם אם היא נמשכה 20 דקות. גם אם היו בה קטעים של קקופוניה (מיטב להקות הפרוגרסיב חטאו בכך). שילוב של סבלנות, מצד אחד, וכבוד כפול ליצירה ולמי שמשמיע לה את היצירה.

בחלק מהדברים לא הצלחנו לישר קו. היא לא סבלה את לד זפלין (אך הודתה ש"הולכים לקליפורניה" הוא שיר יפה כמו גם החצי הראשון של "מדרגות לגן עדן"). היא לא חיבבה, בלשון המעטה, את ג'ון קולטריין ("זה עושה לי כאב ראש") וחשבה שמיק ג'אגר חמוד ("אבל קטן ורזה מדי") ושיש לו "שפתיים רטובות וחרמניות", ובזה הסתכם יחסה לרולינג סטונס.

מכיוון ששנינו אהבנו פסנתרנים, אז "סולו" של אגברטו ג'יסמונטי היה מתנגן בסלון אחר הצהריים, בסוף שנות השבעים, כמו גם "קרימינל רקורד" של ריק וויקמן, וגם אלטון ג'ון ופול מקרטני היו מחביבי הסלון שלנו, אבל תמיד לקינוח היא היתה מבקשת לשמוע "פסנתרן אמיתי", או במילים אחרות – את אלפרד ברנדל, דניאל ברנבוים, ולדימיר הורוביץ, ארתור רובינשטיין.

אמא שלי אהבה מאוד פסנתרנים אך הסתייגה מגלן גולד. אני עד היום לא יודע למה ומדוע, בדיוק. היא חשבה שעושים ממנו הרבה יותר מכפי שהוא שווה. אז ככה שחלק מ"מרד הנעורים" (עאלק) שלי היה להאזין הרבה דווקא לגלן גולד שמנגן את באך. זה התחיל כשבגיל 14 (שנת 1978) עמי ואני ראינו את הסרט "בית מטבחיים חמש" – ולעמי היה את התקליט. פס הקול. תקליט מאוד נדיר, היום. והמשיך אחר-כך, כשהייתי דוחף את התקליטים של גולד מנגן באך אל תוך היום-יום. גולד היה משוגע. אני אהבתי משוגעים. כמו ג'וני רוטן. כמו פורטיס. חמש שנים לפני שנולדתי, בחודש נובמבר 1958, הגיע גלן גולד להופעות בישראל, הוא היה בן 26, נדלק על המדינה הצעירה והחליט להישאר כאן חודש וחצי. בזמן הזה הוא ניגן בהיכל התרבות בתל אביב עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, נתן כיתות אמן בהתנדבות ודיבר עם מבקרים ומעריצים. נגינתו המופלאה של הקנדי הגאון והמוזר הוציאה את הישראלים מדעתם מרוב התלהבות, כמו גם המנהגים המשונים שלו: השרפרף שלקח איתו לכל מקום, המעיל העבה שלבש גם בשיא החום, דרכו הייחודית לשטוף את כפות ידיו במים חמים לפני העליה לבמה, העובדה שהופיע ללא נעליים (רק עם גרביים), ועוד.

אמא שלי כבר לא איתנו. המוזיקה ההיא עדיין איתי. אני נזכר לא פעם בשעות אחר הצהריים, שנות השבעים, עם התה, הבורקס והפסנתרנים הגדולים, נזכר באופן שבו לימדתי ולמדתי – למדתי מוזיקה מאמי, לימדתי אותה בחזרה את המוזיקה שאהבתי אני. זה היה משחק תמידי. רעב קבוע לעוד ועוד מוזיקה, מכל מיני סוגים, בכל מיני טעמים. המוזיקה היתה חשובה מאוד. היא היתה – והיום אני מבין שגם נשארה – סוג של טעם לחיים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • leesever  On 11/14/2013 at 7:51

    בכלל נשמע שאמא שלך היתה אישה מיוחדת במינה, ולנו יש את המזל הגדול שהתוצאה היא אתה 🙂
    תודה גדולה על כך שאתה "משביח" אותנו עם הידע הנרחב שלך.

  • B. Goren  On 11/14/2013 at 10:17

    יש לי חיבה עמוקה לגלן גולד אך יש גם רבים המסתייגים ממנו. גולד אימץ את כנראה את גישתו של פרנק סינטרה (My Way) והרבה יצירות מנגן בדרכו שלו המיוחדת והשונה. יש לי כמה ביצועים של הפסנתר המושווה למשל, אף אחד לא דומה בנגינה לגרסה של גולד. אני מאוד ממליץ לך להאזין גם לפרטיטות של באך בביצועו של גולד. אין כמוהו ולצערי גם הוא כבר איננו.

  • ורד נבון  On 11/14/2013 at 11:25

    אשרייך. גם לי היתה (ונשארה) דמות כזו – אבי ז"ל. במוזיקה לא התעניין כל כך, מעבר לשירי ארץ ישראלית הרומנטית- אסתר עופרים, התרנגולים, אריק לביא, יוסי בנאי וגם אריאל זילבר…מכיוון שגם עולמי המוזיקלי היה (ועדיין) צר כעולם נמלה, לא היה חשוב לי שישמע את המוזיקה שלי.

    לעומת זאת בקולנוע, בספרות, בתיאטרון- ובמיוחד בשנות ה-80 הפוסט מודרניות, היה לי חשוב מאוד להעביר את מה שאהבתי מעין "מבחן אבא". העולם שלו היה העולם המודרניסטי, שבו אמיתות שלא הופרכו עדיין – ברכט וארתור מילר, או הנרי ודיימון רניון, הנרי פונדה, מרלון ברנדו בחשמלית ושמה תשוקה… כל ספר או סרט שאהבתי היה צריך לעבור את "מבחן אבא". ומוכר לי גם הניסיון לפענח למה התכוון בביקורת. אם אמר על סופר "הוא כותב כאילו שאני כתבתי"- זה טוב או רע?:)

    בתוך ים גועש וסוער של תרבות, מערבית בעיקרה, אבא, האיש הפשוט שמעולם לא רכש תואר אקדמי אבל היה איש חכם, פתוח, ביקורתי, ובעיקר- הורה שמאפשר חופש- הוא היווה מעין "עוגן" או מצפן עבורי.

    מה שהכי עצוב- שחלק ממנו השאיר מאחור, ואת המסע אל התרבות היפה שעליה גדל בילדותו באיראן, אני אוכל לעשות רק בעצמי, אם בכלל.

    ועוד משהו- גם בעיני ג'ון קולטריין לפעמים עושה כאב ראש, ואל אגברטו ג'יסמונטי מתחברת מייד, באופן טבעי.

  • David  On 11/14/2013 at 13:43

    מרגש מאוד

    אפרופו לד זפלין
    http://wp.me/p26PE6-sU

  • avhatami  On 11/16/2013 at 8:17

    אוהבת מאד את הפוסטים המרגשים על אמא שלך. אוהבת מאד פסנתרים.
    עבורי, זה הפוסט המושלם.
    (וגם אני נקטתי שיטה דומה עם הוריי)

  • Isaac Lubelsky  On 11/27/2013 at 22:39

    כיף אמיתי הזכרונות האלה. מוזר מאד שאנשים ממשיכים לחיות בתוכנו כך.
    אין כמו באך של גלן גולד. בדיוק שמעתי את וריאציות גולדברג שלו בהקלטה המאוחרת משנת 85 כמדומני. מהורהר, מדויק. אמן אמיתי.

  • גדעון ליפשיץ  On 12/15/2013 at 22:24

    הייתי שמח לדעת ביתר פירוט עם אילו מלחינים או יצירות אמך עשתה לך היכרות, ועוד יותר מזה באילו שיטות…

    ושתי אסוציאציות:

    1. 1974, אמא שלי, בתגובה לצד א' של פינק פלויד (Moon): "נורא מעניין אותי לדעת איך האנשים האלה עושים כזאת מוזיקה ואח"כ מצליחים לחיות חיים נורמליים…"

    2. 1979, גם גילדה רדנר מוצאת את מראהו החיצוני של ג'אגר מרשים קצת יותר מתכונותיו המוזיקליות

    Gimme Mick, gimme Mick
    Baby’s hair, bulging eyes
    Lips so thick
    Are you woman, are you man?
    I’m your biggest funked-up fan
    So rock me and roll me till I’m sick

    https://www.youtube.com/results?search_query=Gilda+Radner+Gimme+Mick&sm=3

    • בועז כהן  On 12/09/2015 at 9:17

      הכירה לי את כולם, חוץ מואגנר.

      שיטות? תקליטים, תקליטים ותקליטים וקונצרטים ברשת א (לפני היות "קול המוסיקה") וקונצרטים מודרכים לנוער של נועם שריף ונסיעות לאבו-גוש לשמוע את באך, ועוד ועוד

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: