עיניים עצובות שוקעות באוקיינוס הגדול

ALGIR2

לזכרו של גבריאל בלחסן שהלך מאיתנו היום
הקדמה:  את אלג'יר שמעתי בסוף 1995, בפעם הראשונה, במשרדים של חברת "הד ארצי". הייתי אז עורך משנה של 7לילות וכתב מגזין בידיעות אחרונות. אמרו לי שזו להקה צעירה במיוחד שהפיק אסף שריג מ"איפה הילד". הם באמת היו נערים. שמחתי לגלות שהסולן אביב גדג' הוא אחיו של שלום גד. הם היו נערים מהדרום. קול הפריפריה. אהבתי את זה. אהבתי את האלבום. האלבום האדום לכד אותי. מאז ראיתי ושמעתי וליוויתי אותם. בין השנים 2001-2004 כתבתי ללא הרף בכל מקום שרק יכולתי שמדובר בלהקה שלא היתה כדוגמתה בישראל. יום יום שידרתי שירים של אלג'יר בתכניתי (אז) "אחרי השקיעה" ב-88FM.
חזרתי וטענתי וחזרתי שמי שלא מקשיב להם מפסיד חוויה רגשית טקסטואלית אמנותית חזקה ומטלטלת במיוחד.  לעתים היו בקושי 40 איש בקהל, בהופעות של אלג'יר. הפוטנציאל הענק, העצום, שהיה להם בעיני לא זוהה בידי מי שישבו בצמתי התרבות הישראלית ב-2003. וכך האלבום השני שלהם התעכב והתמהמה ועבר בין ידי מפיקים וטכנאי סאונד, עד ששאול מזרחי לקח את העסק לידיים, וכל הזמן הזה אלג'יר הופיעה, מדי פעם, במועדון בארבי וקבוצת המעריצים השרופים הלכה וגדלה, עד למפץ הגדול שקרה ב-31 במאי 2004, עם מופע ההשקה ויציאת האלבום השני, יצירת המופת הגדולה "מנועים קדימה", ואהוד בנאי שבא להתארח, וברי סחרוף שבא לנגן איתם, והגל גאה ועלה, אבל כל הזמן הבהבה נורת סכנה אדומה מעל ראשו של הגיטריסט והיוצר המחונן גבריאל בלחסן.
 את הביקורת הבאה על "מנועים קדימה" כתבתי ופרסמתי באפריל 2004 באתר "השרת העיור". אני מפרסם אותה שוב, הפעם כאן, בבלוג – לזכרו של גבריאל בלחסן היקר, שאיננו איתנו עוד.
מימין: גבריאל בלחסן, גיל פדידה, אביב גדג', אביב ברק

מימין: גבריאל בלחסן, גיל פדידה, אביב גדג', אביב ברק ; צילום: רונן ללנה

רק שבעה קטעים נכללו ב"נאמנות ותשוקה", אלבום הבכורה של להקת אלג'יר. חיים שמש, אז מנהל המחלקה העברית ב"הד ארצי", היה בשוונג של החתמת כשרונות ולהקות. אסף שריג, גיטריסט 'איפה הילד', הפיק מוסיקלית את היצירה. אלג'יר היו אז שלישיה ממושב תלמי אליהו, בדרום החם – יותר קרובים למצרים מאשר למדינת ישראל – והחברים היו אביב גדג' (Gedge) שניגן בפסנתר, גיטרה ושירה, גבריאל בלחסן, גיטריסט מדהים, ומתופף בשם דביר לביא. את תפקידי הבאס ניגן שלום גד, האח הגדול של אביב גדג'.
אביב גדג', שכתב והלחין בעצמו ששה משבעת שירי "נאמנות ותשוקה", הוא מנהיג פוטנציאלי של הדור השרוט. מוטרף ורב-קסם. אחד שהוא גם נמר שמבקש לטרוף, כזה שקופץ, שורט, תופס אותך בגרון וגם, בעצם, חתול, שמחפש לטיפה. הדואליות הזו היא שמשאירה אותך מתוח ונרגש מול היצירה של אלג'יר. בין האימה לבין היופי.לא רק מוסיקלית, גם טקסטואלית מדובר באלבום חריף, נוטף דם, זרע ודמעות, יש בו מהומה גדולה, נרגשת, של אנשים בני 17, שנולדו וגדלו בדרום החם של מדינת ישראל ומחוברת לנשמת הוריהם, שהיגרו לכאן מאפריקה, שנלחמים על שפיותם וזהותם ויודעים שהעולם לא מקשיב ואולי גם לעולם לא יקשיב.
יש כאן עומס צלילי וגודש מילולי אדיר ("נאמנות ותשוקה" הוא קטע שמחזיק תשע דקות ו-38 שניות!) וגם מינימליזם נזירי (השיר האחרון באלבום, "אזהרות לנפש 1995", כולל 4 מלים בלבד: "חורף. מלחמה. מבצעי הנחה". זהו.  גדג' על פסנתר, פורט ליין רפטטיבי. ויש איזושהי אזהרה באוויר. סכנה שאורבת מעבר לשקט.

'שלי', רצועה מספר 2, הוא משירי העצב הגדולים שאני מכיר בעברית. שלי, הנערה שמנסה "לבדוק איך כדאי לחיות יותר טוב", שלי ש"נושכת את השפתיים. נושכת אותם חזק". אני מכיר כמה נשים חכמות, יפות וסוערות כאלה, שחיות לבד, בדירה בתל אביב, ומחפשות איך לחיות יותר טוב. ''עיניים אדומות היו לה, אז עם המכחול. עיניים עצובות שוקעות באוקיינוס הגדול. לנצח שלי, שלי. אגיד תפילה מגומגמת. ואז אפתח את הדלת". 

התפילה של אביב גדג' ב'מכתבים למיכלי' היא: "אלוהים. אל מלא רחמים. תוריד אהבה וגשמים". האהבה שקולה לגשם. ואם תשאלו אותי – אז בצדק. גם אהבה, גם רחמים, גם גשמים – דרושים כדי לחיות.  השיר מסתיים במלים: "ואיך כל זה נגמר? עם הטעם הטוב או עם הטעם המר. פותח את החלון. פותח את כל התריסים, וצועק: אלוהים. אלוהים. אל מלא רחמים. תוריד אהבה וגשמים…" 
הזעקה הזאת, ב-1995, טרם נענתה. אם יש אלוהים בשמיים, הוא לא מלא רחמים. הוא לא מוריד עלינו לא אהבה ולא גשמים. ''קח את הזעם ותתחיל לירות'', הם שרים רגע לפני שהאלבום מסתיים, ''קח את הזעם ותתחיל לעוף. כל יום מתעורר עם אותה תקווה שהשמיים ייפתחו או שהאדמה תיקרע". 

"נאמנות ותשוקה" של אלג'יר נפל עם צאתו לשוק כמו זרעים טובים על אדמת בור יבשה. הלב היה נעול בפני הדיסק המהמם, הקורע-לב, של שני מג'נונים נסערים עם גיטרות במקום רובים, סרבני שירות טעוני מחאה, עם לב שכמעט ומתפקע מעוצמת הרגשות, עם כאב שמתחנן להישמע. להיקלט.

אבל הלבבות היו ערלים. רגע אחרי שהדיסק יצא נפל דבר בישראל. נרצח ראש ממשלה ונולד לרגע דור ילדי הנרות, ששר "לבכות לך", הרגיש אחדות נורא חזקה, אבל אחר כך לא עשה הכל כדי למנוע מביבי נתניהו לעלות לשלטון.

"נאמנות ותשוקה" בתחילת המאה ה-21 עדיין מהבהב באותם אורות אזהרה. עדיין חריף ועצוב, מתוק וכאוב, נוגע ופוגע. ורלוונטי. כן. לגמרי. השושנים עדיין נוטפות דם.

(פורסם לראשונה באפריל 2004)
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אכן בועז, הצלחת לסחוף גם אותי אחרי הקסם של הלהקה הזו כבר מזמן
    פוסט חשוב שמעבר לאבדן של חברך -חבר להקת אלג'יר המעולה-
    פותח דיון על כוחם של מובילי דעת הקהל האמנותי לקבוע גורלות אמנותיים וסוד גלגולה של הצלחה הנסתר לעיתים מן העין. [ או האוזן]

  • רני  On 08/21/2013 at 6:51

    תודה בועז על הכתבה המרגשת. לפעמים אני רואה את אביב גדג' ברוטשילד ואני מתפלא איך הוא ו"אלג'יר" לא הפכו ללהקת ענק…תודה שהזכרת לי את האלבום האדום, אכן אלבום מופלא שנוצר בתקופה שאמנים עוד התיימרו לומר משהו ולא רק לבדר…

  • ורד נבון  On 08/21/2013 at 7:24

    תודה על הפוסט, אני מכירה את אלג'יר דרכך. מאמינה שלאמנות, ובמיוחד למוזיקה יש את הכי הרבה כוח לפרוץ תקרות זכוכית. עצוב שלפעמים זה קורה כשהיוצר כבר לא בחיים.

  • שרון הר פז  On 08/21/2013 at 8:07

    הפספוס, ההחמצה, הכשלון של הקהל לא לאמץ את המוזיקה האיכותית והחשובה של הלהקה. איך כתבת: "אבל הלבבות היו ערלים. רגע אחרי שהדיסק יצא נפל דבר בישראל. נרצח ראש ממשלה ונולד לרגע דור ילדי הנרות, ששר "לבכות לך", הרגיש אחדות נורא חזקה, אבל אחר כך לא עשה הכל כדי למנוע מביבי נתניהו לעלות לשלטון."
    זה מסכם את כל מה שקורה פה וזה לא טוב. עד עצם היום הזה העם לא עושה מספיק כדי לשנות את הדלות שהושתה עלינו בכל שטחי חיינו.
    יהי זכרו ברוך, הלואי וימצא מנוחה נכונה למעלה.

  • motior  On 08/21/2013 at 8:49

    תודה על הרשומה. נראה שפספסתי להקה גדולה. (לא שלא הכרתי, אבל לא הכרתי מספיק)

  • סיגלית  On 08/21/2013 at 9:44

    תודה בועז. הבוקר הדלקתי את הרדיו ולא הבנתי למה בחרת לפתוח בשיר הכה לא קל של אלג'יר לפתיחת רוקר טוב, ואז בסוף השיר שמעתי ממך את הבשורה העצובה.. תודה על השירים והשיתוף. ולגבריאל ז"ל – הלוואי שימצא ולו מעט שלווה

  • Gideon Lifshitz  On 08/21/2013 at 14:39

    אצלי נפרץ סכר הרגש רק בפתיחה ל'צלילי הדממה'. החיבור הזה ל'תלמי אליהו'הוא כולו שלך בועז, ויישר כוחך על כך.

  • נהייהעמומה  On 08/21/2013 at 20:00

    מרפה ידיים לחשוב על עולם נטול גבריאל
    איזה יום נורא! גבריאל מת
    ואז תמונות של שורות שורות של ילדים מתים מגז בסוריה…

  • אמא של מעין  On 08/21/2013 at 20:54

    עצוב לי.

  • avha  On 08/22/2013 at 5:07

    רלוונטי. לגמרי. תודה

  • יוסי  On 08/22/2013 at 17:42

    את כל האלבומים של גבריאל יש לי בבית. הכרתי את שיריו ודרכם אותו ואת מצבו. תמיד תהיתי אם חס וחלילה הגרוע מכל יקרה? אני מרגיש צער רב עליו ועלינו על שהפסדנו יוצר דגול וגיטריסט נפלא שהרבה (בהחלט הרבה )פעמים היה משאיר אותי פעור פה ולב. באמת כואב הלב!
    אני מניח שלא היו או יהיו כמוהו.

  • מעוז  On 08/23/2013 at 7:24

    לא באמת הכרתי את אלג'יר. אפשר לומר שבימים האחרונים שמעתי את אלג'יר (כמאזין רדיו פאסיבי, אצלך ובמקומות אחרים) יותר מאשר בכל הזמן שקדם למותו של גבריאל בלחסן. ואני שואל את עצמי איך, הרי אני מבין משהו במוזיקה. לא קוטנר, אבל בטח שלא מנותק. וההסבר כנראה קשור פחות ללבבות של המאזינים, והרבה יותר ללבבות של קובעי הדרך. ואלה יכולים להיות באמת ובתמים ערלים.

    לא יודע למה, ואולי אני קטנוני, אבל נתפסתי למשפט אחד ממה שכתבת: "שמחתי לגלות שהסולן אביב גדג' הוא אחיו של שלום גד". למה בעצם? למה זה חשוב שיש לו "ייחוס"? לא די בכך שהוא מוזיקאי מחונן?

    ואולי זה מה שקורה לכולנו, שקל לנו יותר לקבל את המוכר כבר, וצריך פתיחות גדולה כדי לקבל את המוכר פחות, בוודאי אם הוא שונה.
    לא שבך אני חושד. שהרי את שלך אתה עושה מבלי שאותם קובעי דרך יפילו עליך את מרותם. אבל אם בבועזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? ובאזובי קיר אנו הרי מבורכים כאן.

    אם אתה מת, אתה מגדיל משמעותית את סיכויי ההצלחה שלך. הסיפור של גבריאל בלחסן עצוב, עם ובלי קשר לאיכות המוזיקה שלו. והסיפור של הצלחה אמנותית שברירי כל-כך, עם או בלי קשר לסיפור של גבריאל בלחסן.

  • gold price  On 09/03/2013 at 0:36

    " נאום הילד " הוא מחווה מרתקת לסאונד של אלג'יר באלבום הראשון "נאמנות ותשוקה", וכמובן לאלבומים של גבריאל בלחסן שמוביל את הקטע הזה. גד שם בפיו של בלחסן טקסט שקל להאמין שבלחסן עצמו כתב. השיר מתחיל בשקט מוחלט ומתמלא בירי חסר רחמים של גיטרות אימתניות והופך מנאום כמעט שגרתי לסוריאליסטי ואקטואלי בו זמנית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: