לפעמים, כשהלילה יורד

אדם, לבד, תחנת דלק. אי שם באמריקה / אדוארד הופר

אדם, לבד, תחנת דלק. אי שם באמריקה / אדוארד הופר

לפעמים, כשהלילה יורד, ראשי שוקע אל תוך הכר ועיניי עצומות, ורגע לפני שהשינה חוטפת אותי אני נזכר בך. איך זה היה לגעת בך. ולנשק אותך באותו להט מטורף שרק אלה שנגעה בהם האש יודעים. אחרי שבחרת ללכת בדרכך וביקשת את ברכת הדרך שלי, האמנות עטפה אותי בהגנה רכה, סיפקה לי נחמה שרק אמנות טובה יכולה.

לא. לא תדעי מה עברתי. לא תביני עד כמה רציתי שתשביעי את רעבוני, כמה ייחלתי לגופך שישקיט את השיגעון. איך ישבתי ליד הטלפון הלבן וקראתי ומדי פעם קמתי להכין לי קפה, לרחוץ פנים, להפוך את התקליט לצד השני, אבל הטלפון לא צילצל ולא שמעתי עוד את קולך הצרוד, קורא לי לבוא ולבקש – ולקבל – עיר מקלט במיטתך. למרות שייחלתי לכך ש…הלוואי. אולי, ותהיתי מתי. זה לא קרה אף פעם. הטלפון לא צילצל. והזמן חלף. וחלף.

היה זה כמו מוות מהיר. הָיתה אִישׁה חושקת – וּרְאוּ: אֵינֶנּה עוֹד; קדֶם זְמַנּוֹ מֵת הרומן הזה.  האם זה יכול היה להיות אחרת?  הצעתי לה מפתח למתחם התענוגות הארצי, כניסה חופשית לגן נעלם של אושר גנוב. היא בחרה שלא לבוא לשם. במאבק שהתחולל בתוכה – קונפליקט טיטני בין התאווה העיוורת והריגוש הגופני והאינטלקטואלי לבין הביטחון והיציבות  – היא בחרה באפשרות השניה. ואני כיבדתי את בחירתה. והלכתי.  בלב כבד ובצער, אבל הלכתי. זו היתה הבחירה שלה. ועכשיו, כשהערב יורד והשמש שוקעת, אני שם תקליט ישן לבן של טוק טוק, כל כך אוהב את טוק טוק, ומביט בציור של אדוארד הופר בספר הגדול מהחנות ההיא, בברלין –  ומריח את הקפה החם. זה אופף אותי. עכשיו ניחוח המשקה החם, והספר שמחכה לי. אני אטביע את עצמי בזה כי את הרעב האמיתי איני יכול להשביע עכשיו.

על קו פרשת המים של חיי אני חושב, מה היה קורה אם רק היתה נותנת לנו לעוף, לו רק היתה מתמסרת ומתמכרת לעונג, לחום שהמיס אותנו יחד, התיך את תשוקותינו לתוך פלגים בוערים סוערים. אבל זו היתה הבחירה שלה. אני מזכיר לעצמי. זו היתה הבחירה שלה. אנשים הולכים בדרך שבה הם בוחרים ללכת ואסור להפריע להם לנוע במסלול שלהם, גם אם הם שוגים, גם אם זה מסב לך עצב. אל תעמוד בדרכם של אלה המבקשים ללכת ממך, מכל סיבה שהיא.  "לך עם מי שאוהב אותך", אבא חזר ואמר, ושינן וחזר. "לך עם מי שאוהב אותך ורוצה אותך".
ערב קיץ. אדוארד הופר

ערב קיץ. אדוארד הופר

והאמנות היא אהבה ושכבת הגנה מפני המציאות. כך ברור לי שאני אוהב את ג'יימס ג'ויס ואת קפקא וגם את איאן בנקס ואת קליפורד סימאק ממש כפי שאני אוהב את קינג קרימזון, הסמית'ס וטוק טוק, כמה שאני אוהב את טוק טוק. אוהב את מרק הוליס, כמו שאני אוהב להביט לעומק השדות המתפרשים מתמתחים נמתחים אל האופק, לשכוח מהזמן החולף ולאבד את הראש, אני אוהב כשהזמן מאבד משמעות ואוהב את האורות הצפוניים של רנסנס ואת השמיים הצפוניים של ניק דרייק ואת נורת'רן פיקצ'ר לייבררי – וגם את כל מה שבין שקספיר למוריסי, בין ג'יימס בונד לבין ג'ון קייל ואוהב את ניחוח הוורדים ותנועת צמרות עצי האקליפטוס, את לונדון, קיימברידג', קנטרברי, אדינבורו והגלים הלוחכים והשבילים הנעלמים והמילים הנאלמות כשמשהו טוב מגיע לחיי, לפעמים, לעתים, ושוטף אותי בגליו אל איזשהו חוף רוגע לזמן מוגבל. תמיד לזמן מוגבל.

היו ימים שיצאתי מבתי קולנוע בתל אביב, בפריז, בלונדון, בניו יורק, והייתי מאוהב עד כלות בביבי אנדרסון של "המגע", במיו מיו של "הכינו את הממחטות", בג'יין סיברג ב"עד כלות הנשימה", בגרטה סקאצ'י של "גבר מאוהב" באורנלה מוטי ב"סיפור של שיגעון פשוט". היו לילות לאין ספור שבהם נפלטתי לבדי אל העיר מאולמות קונצרטים בהם צללתי לתוך שוברט וברהמס ושומאן ובאך, עם אותה תחושת נשגבות שמוזיקה אלוהית מאצילה עלי. מוזיקה תמיד היתה עבורי ההוכחה לקיומו של אלוהים. מוזיקה כמו זו של ביל אוונס בקונצרט ההוא בפאריז או ניק דרייק ב-Five Leaves Left כשהוא כל כך עצוב, ואת תחושת האנגליות של הקינקס או ביל פיי, ואני נודד בתוך ראשי אל מקומות שאינם עוד – אל פרדסי התפוזים והאשכוליות של נעוריי ודיונות החול המוזהבות של ילדותי.

אני מרגיש שהמפרי בוגרט הוא חלק ממני, אבל גם קלינט איסטווד משקף לי חלקים באישיותי, ואני אוהב את הצד האפל ואת הקולנוע האפל, ואוהב את כל סרטי טרקובסקי ואת "מות הזקן" של א.ב. יהושע ואת "הר העצה הרעה" של עמוס עוז, ואת "נמלים" של יצחק אורפז ואת "צרעה" של יעקב בוצ'ן  ו"סוף דבר" של יעקב שבתאי, ואת זכרון הקסטה שוקו-וניל על החוף וארטיק שוקו-שוקו והאבטיחים עם הגבינה הבולגרית מול הים.

וכל מה שהיה איננו עוד, סדרות הבי.בי.סי ההן, עולם שחי בשחרור גמור, גיבורי סרטים שמעשנים גם כשהם מתגלחים,  פסי קול של סרטים ישנים בשחור לבן, ואת מיי בלאדי ולנטיין של שנות השמונים, קוקטו טווינס, ג'יזס אנד מארי צ'יין, את חלומות הימים שחלפו וכל האופקים שלא הגעתי אליהם, ואת הברקים ואת הבקרים השמיימיים של סטיב האקט ואת האיים הסקוטיים ותחושת המרחבים ואת החופש. ואני אוהב את אורגון ואת ניקי סאדן, ואת כל מה שמפתיע אותי פתאום ואופף אותי בחיי, כמו הרגע הזה שבו בונו מביט באוהביו במתיקות מהורהרת, באותה הופעה מיתולוגית, ואני מביט ותוהה לדעת מה הוא חשב כשהוא הביט בהם.

אני אוהב. אני אוהב. ספריות ציבוריות שקטות וקרירות ורחובות קטנים בפריז ובלונדון, את ואן גוך ואן אייק ואן דר גראף ג'נרייטור, ואת אור הנר הרך ואור הלבנה במילואה ואת האש ואור הפנס על עמודי הספר והכותרות בסוף הסרט "גונבי האופניים" שחנק את גרוני,  ואת רבע השעה האחרונה של "זהות גנובה" של אנטוניוני תמיד תמיד תמיד ואת כל הסרטים כולם של טרקובסקי מהראשון ועד האחרון ואת כל השירים כולם של הביטלס ואוהב ללכת לישון עם מוזיקה ולהתעורר עם מוזיקה, ואת האלבום הזה של טוק טוק, שאני שומע כבר כמה ימים מהתחלה ועד סוף, וחוזר חלילה, האלבום שעשוי מהחומרים שמהם עשויות נשמות, או לפחות הנשמה שלי, ואוהב את הזיכרון הצרוב הזה שלך, עומדת במרכז החדר, עירומה לגמרי, כולך שלי ובשבילי, אז, לזמן מוגבל, זמן קסם שחלף ונעלם.

אישה בשמש. אדוארד הופר, 1961

אישה בשמש. אדוארד הופר, 1961

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סיגלית  On 06/06/2013 at 14:47

    כמה אהבה, כמה עושר פנימי, כמה כמיהה ותשוקה לחיים..
    מעורר השראה ו…גם קנאה.
    אשריך בועז שעולמך כה עשיר, קסום ומגוון.

  • אור  On 06/06/2013 at 17:37

    כמה מרגש אתה כותב, ויפה עד בכי.

    האהבות הגדולות מאשירות כל כך את הנפש,
    אבל בדרך כלל הן לא שמחות.

  • אורה גור אש  On 06/06/2013 at 17:39

    כמה מרגש אתה כותב, ויפה עד בכי.
    האהבות הגדולות מאשירות כל כך את הנפש,
    אבל בדרך כלל הן לא שמחות.

  • איריס  On 06/06/2013 at 17:45

    יפיפיה אין מילים בפי.

  • אורלי  On 06/06/2013 at 21:10

    הקסם עוד כאן. אני לא בטוחה שאתה אמיתי…אני קוראת את הפוסט הזה (בחלקו) בפעם השניה, וכל מילה שאכתוב תהיה קלישאה דלה בהשוואה לכתוב.
    כן, אני משווה כי מה שהספקת בחייך (הדי צעירים), לא אספיק בשני מחזורי חיים. וסליחה שהעברתי את הזרקור לרגע אלי. אנחנו תמיד משווים. איפה היינו ואיפה אנחנו עכשיו, איך נראינו ואיך עכשיו, ואיפה האהבה שהיתה.
    לעניות דעתי – ותסלח לי על הישירות (בכ"ז אנחנו לא מכירים), אבל אני מרשה לעצמי, כי מי שחושף כך את נבכי נשמתו, כנראה מוכן ל"חדירה" לפרטיות – ישנם אנשים המכורים לרעב, לייסורים, לזמני, לידיעה שהאושר הוא רגעי ותיכף יחלוף. יכול להיות שהאהבה בחרה ללכת ואתה בחרת בה משום כך?
    האמנות היא המציאות, היא אוהבת ומפרה אותך. בלעדיה לא היית אתה. ואתה עושה כפי שאמר אביך החכם, אתה הולך עם מי שאוהב ורוצה אותך…
    מילים עוד ייאלמו כשמשהו טוב יקרה ומי יודע, אולי הזמן המוגבל פשוט יתארך לו ויתארך עד לפעם הבאה.

  • סער ליבן  On 06/06/2013 at 21:21

    הרגת אותי.

  • orly  On 06/06/2013 at 21:30

    אוי. אני כ"כ גרועה בשימוש בכל הבלאגן הזה. קצת חדש לי. בלוגים, קישורים, תגובות, אישורים. פתאום התגובה לא אושרה. נלחצתי. מה עושים? לא לעשות פאדיחות … אז כן התפרסמה?

  • B. Goren  On 06/07/2013 at 12:13

    יופי!

  • avha  On 06/08/2013 at 7:18

    כמה יופי!
    "האומנות כשכבת הגנה". לא חשבתי על זה. כ"מפלט", כן. אבל כ"שכבת הגנה"? חומר למחשבה.
    כמו דברים נוספים שכתבת כאן.
    רשימה למופת.

  • יותם ראובני  On 06/09/2013 at 1:25

    טקסט צורב. אתה בטוח שרק לך זה קורה, הגיל, הכיסופים, הקסם שנהפך עם הזמן למילים, פחות ופחות אופטי.
    אבל אתה היית זה שבתמונה, אתה עשית את כל אלה. אתה חיית. גם אם במידה רבה, כמוני, כמכונת דיווח עצמי.

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: