החינוך הסנטימנטלי

OAZ KARIN SHIRA OXFORD

חשבתי על כך לאחרונה, שאני כנראה אוהב את אנגליה כפי שישראלים אוהבים את אמריקה. זו אהבה מכאיבה, מתגעגעת, ביקורתית, ובכל זאת, אהבה. כמו של מי שתמיד רוצה להשתייך ותמיד יהיה קצת זר ולא לגמרי מקובל. סבא שלי היה עצוב כשהבריטים עזבו את ארץ ישראל, וגם אני מוצא את עצמי מתגעגע לעתים קרובות למשהו שלא הכרתי, קצת חולם על החזרת המנדט.

התגעגעתי לאנגליה לפני שבכלל ביקרתי בה והיום, עם כשלונו העגום של המפעל הציוני, אני חולם לא על שיבת ציון, אלא על שיבת הבריטים.  גם השנה, כמו ב-22 השנים האחרונות, אסע לאיים הבריטים. המסעות האלה בבריטניה –  לסקוטלנד, וולס, אירלנד, אנגליה – המעברים מלונדון לאוקספורד לקיימברידג' ליורק לליברפול – הם הנסיון שלי להנחיל את האנגלופיליה שלי לדור הבא. בחורף אהיה בן 50. זה זמן טוב להתחיל ולהעביר ערכים תרבותיים לצאצאיך, שתי בנות, במקרה שלי. קארין שתהיה בת 17. ושירה שתחגוג 13.

   אני תמיד נזהר שלא להיות כפייתי מדי, נשמר משתלטנות יתר. אני לא מאמין בחינוך אגרסיבי לקריאה, אבל בהחלט מאמין שאם הן רואות אותי קורא ונהנה מאוד, משהו מזה יעבור אליהן. כך שבלונדון, חוץ ממוזיאון "מאדאם טוסו" וגלגל הענק "לונדון איי" הבלתי נמנעים, הן ראו אותי בחנות של "ראף טרייד" בפורטובלו, נובר בתאווה בלתי נשלטת בארגז תקליטי הוויניל בחיפוש אחר אלבומי פאנק ופרוגרסיב נשכחים משנות ה-70',  ואחרי שגררתי אותם אל מעבר החציה הכי מפורסם בעולם, באבי רואד, והתיאור הפרטני והמדוקדק של ההופעה החיה האחרונה, על הגג, בינואר 1969, הרגשתי שהשטח מוכן.

   במכונית שכורה, כל הדרך מלונדון לאוקספורד, ואז מהעיר האוניברסיטאית אל מערב האי, השמעתי להן ביטלס. יש חוק בנסיעות שלנו. הן יכולות לבחור כל אלבום שהן רוצות, מתוך השלל שאני מביא איתי.  אבל כל אלבום אנחנו שומעים מתחילתו ועד סופו.  לדור הטוויטר-מאה-ארבעים-תוים בעידן ה"קח-סיפור-באס.אם.אס" מדובר בגזירה לא פשוטה, להקדיש עכשיו 40 דקות ללהקה שכבר לא קיימת 40 ומשהו שנה.

 החוק קשה, אבל זהו החוק. ככה שבין "הכבש ה-16" ל"דיזייר" של דילן, בין I am an Asronaut של סנואו פטרול לבין You and I של ווילקו, בין ג'יימס טיילור לבין איימי וויינהאוס, שמענו גם לא מעט ביטלס. יותר נכון: שמענו ה-מ-ו-ן ביטלס. מ"פליז פליז מי" עד "לט איט בי" , וחוזר חלילה. LET IT BE, אגב, הוא האלבום שאני הכי קשור אליו. לא זה שאני הכי אוהב – אני הכי אוהב את 'אבי רואד' ואת האלבום הלבן – אבל ל'לט איט בי' אני הכי קשור (סיפור ארוך, שכרוך בשביתת המורים הגדולה ב-1978, כשהייתי בן 14, ועבדתי בחנות תנורים בדיזנגוף ונקלעתי למרתון סרטי ביטלס שהיה בקולנוע 'תכלת' המיתולוגי – אבל זה סיפור לפעם אחרת).

     היה לי חשוב מאוד להביא אותן לליברפול. האמנתי בכל לבי שלראות את סמטת פני ואת מועדון ה"קאוורן" שבו טחנו הביטלס הופעות, זה לא אותו דבר כמו לקנות להן דיסק-און-קי עם כל הדיסקוגרפיה של החבר'ה. אז גילינו שליברפול אינה עיר אטרקטיבית. היא עיר חד-סטרית, שבלולית, אפלולית, עם שכונות פועלים קודרות ומתחמים שלא שופצו מאז מלחמת העולם השניה. אבל היה לי חשוב שהבנות תראינה את כל זה.  אני לא יכול להסביר את זה במושגים רציונליים. גם האהבה שלי לביטלס אינה רציונלית. אני פשוט מאמין שזה חשוב.

   רחוב וויליאם בראון, ליברפול, בלילה

אחרי ערב משונה בעיר, על גדות הנהר, יצאנו בבוקר למוזיאון הביטלס, בסיור בעקבות הביוגרפיה והדיסקוגרפיה שלהם. למרות האנטגוניזם שלי, והשנאה שאני רוחש לחמדנות ולניצול הציני של הממורביליה (המוזיאון עולה טונה של כסף שלא לדבר על כך שהאלבומים עצמם יקרים באופן היסטרי). אבל זה פשוט לוכד אותך, הקסם החמקמק הזה של הגאונות והתחושה של נס שמרחפת מעל כל זה. כשאתה רואה את המרחק הקצר שבין הבית של ג'ורג' הריסון לבין הבית של הדודה של ג'ון לנון, ואתה תופס את עצמך מבין פתאום שכמו שאמרו פעם על באך ש"המוזיקה שלו היא הוכחה לקיומו של אלוהים", אז גם העובדה שברדיוס כל-כך קטן, בפאקינג ליברפול של שנות ה-50' וה-60', גדלו ופעלו ארבעת הבחורים ששינו את המוזיקה כפי שהכרנו אותה עד אז. זה נס. וסליחה אם אני נשמע קצת דתי.

   מליברפול המשכנו לשבוע באירלנד. לשדה התעופה של ליברפול קוראים ג'ון לנון איירפורט. זה שדה התעופה השני, למיטב ידיעתי, הנקרא על שם רוקר, אחרי שדה התעופה הבילנאומי על שם אלביס פרסלי בממפיס.  אז עכשיו גם הבנות מבינות, אני חושב, למה אבא מתעקש תמיד אך ורק על משקפיים עגולים, גם כשהמוכרים מנסים להסביר ש"זה לא באופנה מה שאתה מחפש", אבא עונה להם שלנון תמיד באופנה.

   המהלך שלי, בכל מקרה, הוכתר בהצלחה גדולה. קארין שרה ביטלס. היא קנתה לה תיק צד אופנתי עם ציור של צוללת צהובה. שירה מגלה עניין רב דווקא בפועלו של רינגו סטאר, וזאת אחרי חשיפה אינטנסיבית למינונים גבוהים של השירים וביקור אחד במוזיאון. זה לא היה קורה לה עם מוזיאון הרולינג סטונס או מוזיאון אריק קלפטון, אם היו כאלה. רק שהביטלס, לדעתי, פשוט כתבו המון שירי ילדים, בלי לקרוא להם כך. ואין דבר יותר מחמם לב מלשמוע את הילדות שלך שואגות את "לאבלי ריטה" במכונית בדרך מאצטדיון אנפילד דרך אלברט רוק שעל גדות נהר המרסי .

BOAZKARINSHIRA

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אפרת ק  On 05/28/2013 at 20:00

    לאבלי ריטה….לאבלי אינדיד! (איזה מגניב שהן שרות את זה, אחלה שיר!)
    וגם התמונה. קומפוזיציה ב-3.

  • pshamir1  On 05/28/2013 at 20:06

    אפרופו להנחיל. לפני מספר שנים נסענו במכונית – בתי (אז בת 27-8) אשתי השניה ואני. אנחנו מרבים לשיר בנסיעה ופתאום הבת שלי מצטרפת ויודעת את רוב המילים. די נדהמתי שהיא שרה אתנו שירים עבריים – היא ענתה – מה אתה רוצה כל החיים אתה שר את השירים האלה. כן, עניתי לה, אבל את תמיד היית עם אוזניות מקשיבה למוסיקה לגמרי אחרת???
    לך תדע…

  • א.  On 05/28/2013 at 20:28

    ביקור באנפילד היה? מורשת לא פחות חשובה…

  • יוסי  On 05/28/2013 at 21:14

    לחלוטין לא מסכים "עם כישלונו העגום של המפעל הציוני"…(גם לא כל כך מסכים על הביטלס , אם האלבום הלבן – כן!!)

  • ורד נבון  On 05/28/2013 at 21:21

    כייף לקרוא, גם בין השורות, והצילומים נהדרים. אנשים לוקחים את הצאצאים/יות שלהם לראות את המקום בו גדלו, או את בית אבותיהם, ואילו אתה ערכת להן מסע של נכסים רוחניים, זה מקסים.
    חבל שאני פספסתי את היבשת הבריטית, התגעגעתי לניו-יורק שנתיים לפני שהגעתי אליה, במקום לנסוע לניו-יורק ביקרתי בלונדון שנדמתה לי אז "ניו יורק הקטנה", מאוחר יותר התברר שהן ערים שונות מאוד, אבל יש משהו שקושר ביניהן, והמבנה היחיד שקשור לביטלס ויצא לי לראות הוא בית הדקוטה באפר ווסט סייד…
    באמת לא מדלגים על אף שיר? זה לא יאומן.:)

  • kettercat  On 05/28/2013 at 22:15

    איזה אבא מקסים. אהבתי את המסלולים ואת האהבה המיוחדת לאנגליה (כנ"ל גם אצלי).
    גם אני מתפקדת על תקן "אמא" לאחי הקטן, שחינכתי אותו לאהבת הביטלס והאי הבריטי מגיל צעיר מאוד. בגיל 12 הוא כבר הספיק לראות את כל מה שיש לראות שקשור לביטלס בליברפול (גם המוזיאון היקר, גם תערוכת ביטלס נוספת שהייתה שם בדיוק באותה התקופה, גם את הסיור באוטובוס/צוללת צהובה, גם הסיור המפורסם של ה-National Trust שהוא מומלץ מאוד וכו'), וגם לראות את פול מקרטני בהופעה (לא בארץ, לצערי, זה היה מוקדם מדי בשבילו).

    Long live the Beatles!

  • אודי ארליך  On 05/29/2013 at 7:35

    קארין ושירה: זכיתן !

  • yosh  On 05/29/2013 at 8:51

    כשאתה מכור למוזיקה, הנחלתה לדור הבא היא תהליך טבעי ביותר. מה שנפלא הוא, כשהם מגלים לך מוזיקה איכותית, שלא ידעת שקיימת

  • motior  On 05/29/2013 at 10:03

    אכן הם כתבו הרבה שירי ילדים…
    לפני כשבע-שמונה שנים יצאנו לטיול של שלושה ימים בצפון והילדים (אז בני 5 ו-7) גרשו פתאום לשמוע רק ביטלס.
    זה מאוד שימח אותנו, אבל היו לנו במכונית רק שני דיסקים של הביטלס. שמענו כל אחד עשרות פעמים 🙂

  • Gideon Lifshitz  On 05/29/2013 at 11:06

    הזכרת בדרך אגב את פליז פליז מי. מכל האלבומים שהזכרת, בשבילי זה האלבום שהכי נאמן לשמו – מלא וגדוש בשירים נפלאים ומענגים. אין עליו!

  • אתי ליכט  On 05/29/2013 at 12:30

    גם אני מכירה אדם זקן שמייחל להחזרת המנדט הבריטי.. ממש. מוכן שזה יקרה עכשיו.

    לגבי הפוסט המעולה שלך – עם רובו הסכמתי, עם חלקו לא. גם אני מאמינה שילדינו רואים אותנו ומפנימים. לא דרושים תמיד הסברים ושתלטנות אלא להיות דוגמא טובה.

    לגבי המפעל הציוני, אז המפעל הזה זה אנחנו. אם נחשוב שהוא נכשל אז הוא באמת ייכשל.

    ואם תחליט פעם אחת לטייל בארץ ולא בלונדון (אפשר גם וגם) תמצא שיש כאן אנשים נפלאים, מקומות וחוויות שלא נופלות ממקומות אחרים בעולם.

    בקיץ שעבר טיילנו שבוע שלם בצפון הארץ ולא בחו"ל. שני תנאים חשובים היו לטיול הזה: כולנו לא מביאים טלפון מסוג כל שהוא (גם לא את זה שחייבים בשביל המוסיקה והמצלמה), כולל ההורים. כל אחד מכין או מביא דיסק מוסיקה שהוא אוהב וכולנו מחוייבים לשמוע אותו מתחילתו ועד סופו. על הטיול הזה אוכל לדבר שעות אבל בסיכום זו היתה החוויה הכי חזקה לכולנו. התארחנו במקומות קסומים, סעדנו במקומות קטנים ופגשנו אנשים טובים מאוד. והכל כאן, לא כל כך רחוק.

    אנגליה מקסימה!! תהנו!! ושתחזור עם מלא תקליטי פרוגרסיב..

    • רוני  On 10/17/2013 at 15:33

      איתי אני מסכים ומחזק אותך , אני בעצמי מאוד אוהב את אנגליה ולונדון בפרט אבל עדיין חושב שהאמירה "כשלונו של המפעל הציוני " אינה נכונה חד משמעית .
      בועז אני פונה אליך – אני מטייל עם משפחתי הרבה בארץ וגם לא מעט בחו"ל ומשלב בין השניים , לא יודע אם אתה מטייל בארץ ואם כן אז הרווחת בכל מקרה תדע שקיימים בחלקי הארץ השונים אנשים נפלאים (בלי קלישאות אני יודע) שעושים רבות לעזור לזולת לדוגמא חברי תנועות נוער שעושים שנות שירות בעיירות פיתוח , קבוצות ובודדים שמקימים קיבוצים והתיישבויות חדשות בנגב ןבגליל ועוד למכביר . כמובן שיש הרבה מה לתקן ,אבל מפה ועד לצאת בהכרזה שהמפעל הציוני נכשל רחוקה הדרך . לא הכל קשור ליחסינו עם הפלסטינאים . לגבי המנדט אני חושב שאתה טועה בגדול זה יפה לעשות רומנטיזציה לתקופה אבל אבי שהיה ילד באותה תקופה יספר לך דברים אחרים על תינוקות שנפטרו כי הבריטים הטילו עוצר ולא היה איך לפנות אותם לבית חולים ועוד כהנה סיפורים . זה לא המקום להרחיב . אתה מכיר אותי ואת האי מייל שלי . תודה רוני

  • shirilad  On 05/30/2013 at 8:25

    מקסים!
    אני הבת הצעירה בבית, ואת רוב החשיפה והחינוך המוזיקלי ההתחלתי קיבלתי מאחי הגדול.
    כשהאחייניות נולדו, זו הייתה ההזדמנות הראשונה להעביר משהו מזה הלאה.
    קניתי להן דיסק של ביטלס לילדים, ודיסק של לד זפלין לילדים – אחד כדי לשמח את אמא ואחד כדי לשמח את אבא.
    היום לראות ילדות בנות 4 ו6 מזמזמות מדי פעם ״שירי ילדות שכאלה״ פשוט עושה לי כיף.
    כשיהיו לי ילדים הייתי רוצה מסורת כמו שתיארת כאן…
    זה בטוח יותר מגניב מלופים של יורם גאון באוטו ללא טיפת בחירה 😉

  • דוד  On 05/30/2013 at 9:48

    נפלא נפלא נפלא. גם כשאתה חורך לי את הלב עם דבריך הקשים והנוקבים אני מעדיף את זה מעוד שירת התקווה…
    מסכים איתך לגבי אנגליה, יש בה קסם שלא קיים באף מקום בעולם. אפשר לנתח את זה עד מחר ולנסות להבין מה זה הקסם הבריטי החמקמק הזה ולמה הצרפתים, איטלקים, אמריקאים וכן הלאה לעולם לא יהיו בריטים, והם יודעים את זה, ואפשר לצחוק על בית המלוכה עד מחר אבל בסופו של דבר הבריטים הם הדבר האמיתי- הסרגל שלפיו אתה מודד איכות.
    ובכל זאת אני לא יכול להתאפק- המנדט הבריטי בועז?! בחייך… תן למדינה הזו קצת לגדול, היא עוד בחיתוליה… קצת פרספקטיבה

  • liebermanorna  On 05/30/2013 at 13:30

    כל כך נהניתי לקרוא את הרשומה שלך (חוץ מהמשפט הנחרץ מדיי לטעמי על "כשלונו העגום של המפעל הציוני", אבל כבר העירו לך על זה די והותר). אתה העמוד הכפול, המוביל והתומך והבנות עוברות בשער. מזל טוב ליום ההולדת, הגעת רק לאמצע החיים. מה שאתה מרגיש לגבי אנגליה והמוסיקה, אני מרגישה לגבי צרפת והשפה (הכותרת שלך מזכירה כותר של פלובר, אני מניחה שזה במכוון). כל כך היטבת לבטא את המשיכה הזאת לארץ זרה ולתרבותה. מצאתי ברשומה הזאת את אותה אהבת האומנות שמפעימה את סיפור הפגישה במוזיאון מרמוטן.

  • llaliiblue  On 05/30/2013 at 21:30

    איזה אבא ! איזו גאווה.

  • ישראל  On 06/01/2013 at 12:50

    יה אללה בועז! איך אני אוהב אותך אחרי כל פוסט כזה.
    כל עמוד כזה מלא בכל כך הרבה ידע ותרבות ואהבה לידע ותרבות 😉 מדהים! תודה על הבלוג הזה, אף פעם אל תפסיק! ומזל טוב ליום הולדת (היה כבר או מתקרב?)

  • avha  On 06/08/2013 at 5:45

    נהנתי מכל שניה.
    וסחתין על החוק של אלבומים שלמים.

  • גד הקר  On 06/08/2013 at 11:40

    גיל חמישים (בשבוע הבא אצלי) מתאים לסיכומי ביניים. זכיתי לגור כבוגר שנים רבות בניו-יורק, פילדלפיה ובלונדון.

    מבחינתי ניו-יורק (או כל עיר אחרת) לא מתקרבת לגיוון, לעושר התרבותי ולאיכות של לונדון ואנשיה. ומי שמוכן לצאת מהעיר הגדולה יגלה שהאי הבריטי הוא מקום קסום, בעל היסטוריה עשירה, וטבע (בחלקו פרוע) יפהפה ועוצר נשימה. וכן, הלוואי שבארצנו הצעירה היינו מאמצים קצת יותר "בריטיות".

  • michalmish  On 06/09/2013 at 6:41

    קודם כל רשום תיקון : " המוזיקה של באך היא הוכחה שאין צורך בקיומו של אלוהים!"
    (אני אמרתי!)
    שנית – כולי קנאה. אמנם על הביטלז הן מתות, וגם מנגנות ושרות,ואפילו הצלחתי להעביר להן עוד כמה "אולדיז", אבל דוקא למוסיקה קלאסית, שהיא בנשמתי, יש להן אנטי. המתבגרות שלי לא מוכנות להקשיב. "זה של זקנים אמא. נו, תודי שיש לך טעם מוזר…"
    ??
    מאידך, זה תוקף פתאום מכל מיני כיוונים אחוריים…כך שלא איבדתי תקווה.

  • viki  On 06/15/2013 at 9:29

    בועז שלום,
    כאחת שאיבדה לא מזמן את אביה אני יכולה לומר לך בוודאות שממנו קיבלתי את אהבתי הבלתי נדלית למוסיקה בחיי. גם אם נדמה לך שבנותיך "סובלות" לפעמים (מה שייתכן שקורה באותו רגע או שלא כי הן נהנות..) למוסיקה יש קסם משלה היא חודרת ונצרבת בתודעה ובשלב מאוחר יותר בחיים היא תמיד תצוץ ואז בנותיך היקרות יודו לך. כאימא לשלוש בנות אני מעבירה להן את מה שאבי לימד אותי וחושפת אותן ,כמוך, לביטלס ועוד דברים טובים..היתה תקופה שכל בוקר הערתי אותן עם דיסק של הביטלס בכדי שיכירו את כולם.. אתה אבא מקסים ובנותיך זכו .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: