מי אוהב אותכם, מי

The-Who-Catalog-CollectioN

"המי – קטלוג קולקשן", קופסה נאה מכל בחינה שהיא, אודיו-ויזואלית-קונספטואלית, מה שתרצו, מוכיחה את התזה של גרייל מרקוס, מבקר מוזיקה אגדי ועורך המגזין "רולינג סטון". מרקוס, כתב בספרו Mystery Train על רעיון ההכלאה של הבלוז והקאנטרי, וכיצד השידוך הזה הוליד את הרוק. הבלוז, לפי מרקוס, מבוסס על הנדודים, על המלחמה בהשתקעות  ועל המאבק שבין העבודה הקשה ו"מה שצריך לעשות" לבין ההדוניזם הצרוף, הנאות החיים, הסקס, האלכוהול והסיגריות. זהו המאבק בין העירפול שיוצרת השתייה לבין הפיכחון בבוקר שאחרי, ואפילו בין יום הדין לבין הגאולה. לעומת זאת, הקאנטרי מבוסס על תפישת עולם יציבה ושמרנית יותר, יצירה שיש בה רגישות למצוקת האדם הפשוט, אך היא מעבירה מסר שמרני, ומאשרת את הסדר הקיים. הישועה תגיע על ידי עבודה קשה, מזל ואמונה באל. מסורת הקאנטרי לא מאפשרת כמעט אלימות מילולית פוליטית וכמובן שלא דוגלת בפראות מינית.

בהיותו בן-כלאיים, הרוקנרול של "המי" (כמו זה של כל הלהקות הגדולות) נע בין שתי תפישות העולם המנוגדות ומייצר עולם חדש, מורכב ומופשט יותר מזה שהכרנו לפני הביטלס. ארבעה אלבומים שבהם האינטלקט של טאונסנד מתנגש ביצר שלו ללא הרף, התאווה מתרסקת אל תוך האהבה (ולהיפך) וגם מוזיקלית, להקת הרוק-רית'ם-אנד-בלוז הענקית הזו, מצליחה לנוע בין סולו מפוחית שכמו נוצר בדלתא של המיסיסיפי, לבין גיטרות חשמליות עגמומיות, או בוערות, פסנתרים קלאסיים וסינתיסייזרים אנלוגיים, לופים של הקלטות וגיטרות אקוסטיות. "המי" נעה בין הפשוט לבין הסבוך. מקצבים שפתאום מאיצים ומתחילים לדהור באמצע השיר ("באבא או'ריילי") ומלודיות מתוקות ומכשפות שמולבשות על מילים מורעלות ("אסיד קווין").  הקופסה גדושה להתפקע בצילומים, טקסטים, שירים שמעולם לא ראו אור, שירים שכן ראו אור, אבל במיקס אחר, הופעות חיות ממקומות שונים בעולם ואפילו קאוור לאלטון ג'ון, בגרסת רוקנרול עצבני "מוצאי שבת זה אחלה זמן ללכת מכות",  שיר שהוקלט זמן קצר אחרי שאלטון ג'ון הקליט (לסרט "טומי") את "אשף משחקי המזל".  אני אוהב קופסאות כאלה.

 The-Who3

"הילדות היא…אתה יודע…לפעמים הילדות שלך היא פשוט בכי שחנקת, וזהו" – פיט טאונסנד

לכל אחד מאיתנו יש את "הלהקה הגדולה ביותר בעולם" שלו. לי יש עשר בערך, והתשובה לשאלה תשתנה מדי יום. תלוי על איזה צד התעוררתי בבוקר. אבל אני יכול לומר שכמעט אין יום שבו אני לא חושב, שומע או משמיע, את "המי". הלהקה הוקמה ב-1962 בבית ספר תיכון בשכונת הפועלים צ'יסוויק, שם גדלו ולמדו יחד החברים רוג'ר דאלטרי, פיט טאונסנד וג'ון אנטוויסל. במקביל לעבודות שחורות (דאלטרי היה נפח, טאונסנד עבד במוסך) הם החלו לנגן שירי בלוז תחת השם The Who. ב-1965 השתנו חייהם לנצח, עם שיר שהפך להמנון של דור שלם. My Generation. אני לא שייך לדור הזה. באתי מאוחר יותר, אבל החותם שהם השאירו על חיי עמוק ובלתי ניתן לשינוי. כמו הביטלס, הקינקס ולד זפלין, המי הם שהטבילו אותי באש הרוקנרול והמירו לנצח את דתי.

את החלום שלי הגשמתי בקיץ 2006 כשטסתי לדנמרק כדי לראות את האיחוד של "המי" בפסטיבל רוסקילדה. היו שם 160 אלף איש שעמדו בטמפרטורה של 10 מעלות בגשם, וצרחו את כל המילים של "מאחורי עיניים כחולות" ו"באבא או'ריילי". הלהקה, שאיבדה שניים מחבריה (אנטוויסל מת הרבה אחרי שקית' מון, המתופף המטורף ביותר בהיסטוריה, הצטרף לתזמורת גן העדן בשנות ה-70'), תיגברה את עצמה במתופף זאק סטרקי (בנו של רינגו סטאר) ובאחיו של פיט טאונסנד, דייויד, על באס. בגיל 60 פלוס, הוכיחו "המי" שמה שהם אף פעם לא ישכחו, אחרים לעולם לא ילמדו. בית ספר לרוק, או כפי שהגדיר זאת חברי הטוב סולן להקת פונץ', יוסי בבליקי: "אל תשכח ש'המי' היו צריכים להתמודד בזמן אמת עם הרולינג סטונס הביטלס, קצפת ולד זפלין".  שעתיים של מופע מדהים, ללא פירוטכניקה כלל, עם רפרטואר שירים מנצח שמעטים מחזיקים באמתחתם, ועם הדרן ארוך שכלל 30 דקות רצופות מתוך "טומי", נכנסה הלהקה לרשימה האקסלוסיבית שלי, של ההופעות הטובות ביותר שראיתי בחיי. וראיתי רבות.

British Band 'The Who'

“האלבום הזה מוקדש לזכרם של אבי ואמי" – פיט טאונסנד.

 גיל ההתבגרות מסתיים כשמתחילה היתמות. פתאום, כשאמי נפטרה חזרתי לאחור, לקיץ של 1976, כשהסרט "טומי" עלה בקולנוע מוגרבי בתל אביב, ואני בן 12 וחצי בלבד. ראיתי את הסרט שש פעמים ברציפות, ערב אחרי ערב. זה היה המפגש הראשון שלי עם המוזיקה של "המי". זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את ג'ק ניקולסון בסרט. הסרט כישף אותי. המושג "אופרת רוק" שיגע אותי. בפתיחת האופרה הזו שכתב-הלחין-עיבד פיט טאונסנד, אביו האמיתי של טומי מת. הילד הופך לחירש-עיוור-אילם. האופרה מסתיימת במות אמו של טומי. אולי אהבתי את "טומי" כי היצירה עסקה בבדידות. בפרט טומי העומד מול העולם הגדול, שבוי במגבלותיו הפיזיות, והוא מנצח, ומנצח, ומנצח. אשף משחקי המזל.

"אני לא מקשיב לשום דבר שהוקלט לפני 1964" – רוג'ר דאלטרי.

בראיון שנערך איתו בשנת 2005, אמר סולן "המי", שמתוך עקרון הוא לא מאזין למוזיקה שנוצרה לפני 1964. "אני מעדיף ללכת קדימה ולשמוע דברים חדשים, מאשר לשוב ולדוג תקליטים ישנים". דאלטרי אף פעם לא היה מאור אינטלקטואלי גדול. מצד שני, 1964 היא השנה שבה נולד כסולן אחת מלהקות הרוק החשובות בכל הזמנים. כאיש רדיו מכור למוזיקה כבר למעלה מ-40 שנה, זמן הוא עניין זניח בעיני, כשמדובר במוזיקה למרחקים ארוכים. אלבומים של ניל יאנג, בוב דילן והקלאש משנות ה-70' נשמעים לעתים הרבה יותר רלוונטיים מכל שיר חדש. לפעמים לא.

כך שאין שום משמעות עבורי, ל"מתי הקליטו את זה" אלא ל"מה בדיוק הקליטו שם". ככה בדיוק צריך להקשיב לעבודות של "המי". טאונסנד, היוצר, לא מתעקש לשבור את לבנו, אבל מספק רמות גבוהות של אנדרנלין ועניין, כדי לשרוד כל מבחן זמן קשוח. כל אלבום של המי – כל אלבום שהוא –  צופן פוטנציאל התמכרותי גדול. הכתיבה של טאונסנד אינה אסוציאטיבית, אלא בנויה לתפארת הסיפור. אלוף קפיצות המספריים, המנענע את ידו הימנית כטחנת רוח בטרם ינחית אותה על הפנדר סטרטוקסטר או הגיבסון GS שלו, יודע לספר סיפור. לפעמים עם סינתיסייזרים, פעמים רבות עם פסנתר פאבים מעושן, לפעמים עם פסנתר קלאסי מואר, לפעמים עם גיטרות שכמו הוטבלו במים קדושים.

 מה עושה את "המי" ללהקה כה ענקית ועל-זמנית? הטקסטים הנבונים והשילוב בין ריפים פשוטים של גיטרה חשמלית לשפע גיטרות אקוסטיות שטאונסנד מסרק באצבעותיו, כמו מעביר יד בנון-שלנטיות בבלורית פראחית  של נער פרברים.

שני תקליטים אופרת רוק אחת. טומי. "המי". 1969

שני תקליטים אופרת רוק אחת. טומי. "המי". 1969

“אתה יודע מה השנה הטובה ביותר בהיסטוריה של המוזיקה? ללא ספק 1969" – רוג'ר דאלטרי

1969 היתה השנה האחרונה של שנות ה-60'. זו היתה השנה שבה יצאו לאור גם Abbey Road של הביטלס, גם Let it Bleed של הרולינג סטונס, גם התקליט השני של לד זפלין וגם Tommy של המי.  בניגוד לדאלטרי, סולן המי, אינני חושב ש-1969 היתה השנה הטובה ביותר. אבל ב-1969 התחולל המפץ שאחריו נוצר עולם המוזיקה כפי שאנחנו מכירים אותו היום, בתוך המאה ה-21. המי אחראים לכך במידה רבה.

"טומי" היה תקליט כפול ששידך בין עולמות רחוקים מאוד זה מזה, "אופרה" ו"רוק".  בין "ישן" ואף "מיושן", לבין "חדש" ו"פראי".  עשר שנים לפני The Wall של פינק פלויד (1979), יצר פיט טאונסנד את "טומי", והדמיון בין שתי אופרות הרוק המפוארות הללו, גדול ביותר. שתיהן נכתבו (בעיקר) בידי מנהיג הלהקה; שתיהן כוללות מוטיבים אוטוביוגרפיים; שתיהן גדושות בביקורת חברתית, פוליטית, פילוסופית ואנטי-מיליטריסטית; שתיהן עוסקות בתאוות הבצע והפירסום ובתחלואי העולם המודרני, שתמיד יגיע למצב של הרס עצמי. שתיהן הפכו לסרטי קולנוע.

אלא ש"טומי" יצא עשר שנים קודם. לפני "החומה" ובעוד "פינק פלויד" מתנפחת כחזיר פלסטיק ממולא הליום הממריא אל על, נותרה "המי" עד עצם היום הזה, להקת רוק קצת רעבה, מעט עצבנית, נשכנית וגם אפלה. רוק נואר.

 

"בלי יומרה אין מוזיקה. אין אמנות. אין תקליטים. אין כלום. בלי יומרה, הכל חרא" – פיט טאונסנד.

נאמר זאת כך חברים. בואו ניתן בעובדות.

  1. "המי" היא הלהקה האנגלית השניה בהיסטוריה (אחרי הביטלס) שזכתה להצטלם לשער של המגזין "טיים" (והלהקה הרביעית, בסך הכל, שעשתה את זה – יחד עם "נירוונה" ו"דה בנד").
  2. לצד "לד זפלין" ו"הרולינג סטונס", "המי" היתה בשנים 1969-1971 אחת משלוש הלהקות שהצליחו לכבוש בסערה את אמריקה, במה שכונה "הפלישה הבריטית הגדולה", ויחד עם הכנופיה של מיק ג'אגר והחבורה של ג'ימי פייג', היו המי הלהקה המצליחה ביותר ביקום באותו זמן.
  3. מעט מאוד להקות אנגליות הוזמנו להופיע במחצית משחק הסופרבול האמריקאי. אפשר לספור אותן על כף יד אחת. המי יופיעו באירוע החשוב של הספורט האמריקאי באחד בפברואר השנה.
  4. 43 שנה מאז יצא אלבום ההופעה של "המי" בעיר לידס. אחד משלושת אלבומי ההופעה הגדולים אי פעם. מעניין שאת הופעתה הגדולה ביותר נתנה הלהקה באוניברסיטה של העיר לידס, ב"ולנטיינ'ס דיי" (14 בפברואר 1970), מול קהל של 2,000 מעריצים. שם הם הגישו גרסאות שלהם לקלאסיקות של אחרים ("סאמרטיים בלוז", Shakin' All Over), אבל גם את "מג'יק באס" של טאונסנד וביצוע מיוחד וארוך במיוחד ל-My Generation. רבע שעה של רוק הולם, כולל השורה האלמותית Hope I Die Before I Get Old  שצוטטה כל כך הרבה פעמים אחר כך, מג'טרו טול ועד רובי וויליאמס.
  5.  Live at Leeds יצא לחנויות במאי 1970 וכבר בזמן אמת זכה התקליט להצלחה אדירה ולהגדרה "הופעת הרוק הטובה ביותר בכל הזמנים" ("ניו יורק טיימס"), כשפיט טאונסנד מגיב לכך בדרכו האירונית: "אני לא יודע אם זו הופעת הרוק הטובה בהסטוריה, אבל זו כנראה הופעת הרוק הטובה ביותר שהתקיימה באוניברסיטה של לידס אי פעם".

 

THE WHO LIVE AT LEEDS

במקור היו בתקליט "הופעה חיה בלידס" ששה קטעים בלבד, 36 דקות שנגזרו מהקונצרט השלם. למרבה האושר, יש עכשיו אפשרות להשיג גם Deluxe Edition של הקונצרט כולו, מתחילתו ועד סופו, עם שני דיסקים המאפשרים לנו להבין מדוע זכתה ההופעה הזו למעמדה המיתולוגי. מתברר שהלהקה ניגנה שם קונצרט ארוך במיוחד, שכלל גם 20 קטעים – כל אופרת הרוק "טומי" בביצוע חי! – וגם 7 שירים נוספים.  שנים רבות אחרי אותו ערב, מדובר עדיין בחגיגת רוק מהספרות הגבוהות ביותר, שילוב של עוצמה, נגינה מושלמת ורגש. מסע התפוצצות.

 "המי" חזרו להופיע וגם הוציאו אלבום חדש לפני כמה שנים,  הם הופיעו בסופרבול על תקן של אגדה חיה.  אני יודע שיבוא יום שבו אצעיד את בנותיי אל החדר שלי, אנחה אותן אל המדף של "המי", ואומר להן שיום אחד כל זה יהיה שלהן. אבל בינתיים, כל מה שהן צריכות לדעת על רוקנרול, נמצא פה, בתוך הקופסאות השקופות, התקליטים והמארזים. הכל. כמו הביטלס, רולינג סטונס, הקינקס ולד זפלין, "המי" הם חלק מששה סדרי משנת הרוקנרול, התנ"ך והתלמוד גם יחד.

who-air-guitar

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אודי ארליך  On 05/27/2013 at 22:12

    עשית לי חשק לקרוע את נייר הצלופן
    מהבוקסה ולהתחיל להקשיב ל'מי'
    כאילו לא שמעתי אותם מעולם.
    כיף גדול.

  • נעם עוזיאל  On 05/27/2013 at 22:44

    איזה יופי בועז. כ"כ כיף לקרוא. אכן שישה סדרי משנה. לאחרונה יש בנמצא סרט דוקומנטרי חדש יחסית של בי.בי.סי 4 Quadrophenia: can you see ?the real me
    על הפקת קוודרופיניה. אחלה סרט

  • איתן  On 05/28/2013 at 7:38

    בועז
    נפלא מהרגיל!
    AAA
    ברור ש(שוב) עשית חשק גדול לחזור אל אחת מה-TOP5 שלי, המי.
    האזנה ראשונה להבוקר: WHO'S NEXT
    תודה!
    איתן

  • יוסף ע  On 05/29/2013 at 21:36

    מאוד אוהב את השירים בתקופה המוקדמת כמו substitute' the kids are allright , כיף לשיר אותם כשהם ברקע ומה שיפה הם גם שילובי הקולות שם בין דאלטרי והאחרים
    מאוד אהוב עלי גם whos next על המורכבויות שבו
    אה כן והביצוע של magic bus בלייב אט לידז מכשף ( בו דידלי משוכלל אם אני נכנס לקיטלוג משלי)
    תודה שהקדשת להם רשימה

  • דוד  On 05/30/2013 at 9:12

    טוב… רשומה חדשה על the who ואני לא אגיב?!
    אז למרות שאני נגד באופן עקרוני על דירוג של להקות, the who מבחינתי יוצאים מהכלל והם יהיו בתוך 1, 5, 10 אלבומים שאני אקח איתי לאי בודד.
    וכרגיל אתה עושה הרבה כבוד לנושאים שאתה מסקר. רשומה נפלאה

  • avha  On 06/07/2013 at 5:15

    הכרתי את ההוא דרך "טומי", בגיל צעיר מאד.
    (אגב, בשעתו, לא הבנתי כלום גם בצפייה השלישית).

    תודה על הרשימה המקיפה.
    את זה אהבתי במיוחד: "ובעוד "פינק פלויד" מתנפחת כחזיר פלסטיק ממולא הליום הממריא אל על, נותרה "המי" עד עצם היום הזה, להקת רוק קצת רעבה, מעט עצבנית, נשכנית וגם אפלה. רוק נואר."

  • דני פ  On 08/08/2013 at 12:31

    דלטרי צודק (לטעמי האישי) – 1969 באמת השנה הכי מדהימה. לד זפלין הוציאו את שני האלבומים הראשונים שלהם בשנה זו, לא אחד. CCR הוציאו 3 אלבומים (!) וכבר הזכרת את ההו, הסטונז, הביטלז… בכל האלבומים האלה מבול מטורף של להיטים. ים של אומנים אחרים היו בשיאם גם כן.
    ראו עוד כאן:
    http://www.acclaimedmusic.net/Current/1969s.htm
    http://www.acclaimedmusic.net/Current/1969a.htm

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: