תנו לאור להיכנס

swell-season

גלן הנסארד היה בן 38 כשפגש את מרקטה אירגלובה בת ה-19. הם עשו יחד שני אלבומים וסרט אחד, התאהבו וזכו באוסקר.

אחר כך באה פרידה ואלבום שהנציח את שברון הלב

היה זה מופע אינטימי במלוא מובן המילה. בחוץ היתה רומא וחורף ובפנים באולם האיר זוהר אהבתם. ומוזיקה. האודיטוריום בצפון רומא היה מאוכלס בקהל איטלקי מגוון; רובו סטודנטים בג'ינס וחלקו בחליפות גזורות היטב. הפרסום המוקדם למופע היה צנוע, אבל מי שצריך לדעת – ידע. המקום היה מלא באהבה.

נסעתי לאיטליה במיוחד כדי לראות את "דה סוול סיזן", ההרכב של גלן הנסארד, סולן ומנהיג להקת "דה פריימז" האירית, ואת בת חסותו, המוזיקאית והזמרת הצ'כית הנפלאה, מרקטה אירגלובה. הנסארד האירי חגג יום הולדת 43. לאירגלובה הצ'כית מלאו 24.  כשנפגשו לראשונה, היה גילו פי שניים מגילה. בהתחלה היתה ביניהם מוזיקה, אחר כך אהבה, אחר כך מוזיקה גדולה, סרט, פרס אוסקר והצלחה גדולה. אז באה הנפילה. ממש כשם השיר שזיכה אותם בפרס ובתהילה. נפילה איטית וכואבת.

הקשיבו לשניים האלה מבצעים את השיר אצל דייוויד לטרמן.

השם שנתנו להרכב שלהם נלקח מספר באותו שם מאת  הסופר הצ'כי ג'וזף שבורצקי. שבורצקי היה מוזיקאי שנכלא במחנה ריכוז בצ'כוסלובקיה וכתב על אהבת המוזיקה ואהבת אישה בתוך קיום מטורף ושביר של עולם שיצא מדעתו. אפשר להבין מדוע הם קראו לעצמם "דה סוול סיזן" (עונה יפה). הנסארד מנגן בגיטרות, וכשמרקטה הולכת עם גיטרה אל המיקרופון לשיר את "אם אתה רוצה אותי", הוא תופס את מקומה ליד הפסנתר ושר לה קולות. באלבומים שלהם יש רביעיית מיתרים שתורמת צבעים. בהופעה זו להקת האם של הנסארד, "דה פריימז".

 "דה סוול סיזן" מייצרים אלבומים למרחקים ארוכים. כאלה שנשארים איתך שנים ארוכות. זו בהחלט המלצה חמה לימים קרים (וגם לאלה שיבואו אחר כך). העדינות המזרח אירופית שלה משתלבת ברגישות האירית שלו. החיבור ביניהם מושלם. השירים שלהם הם מהיפים ששמעתי בשנים האחרונות.

                                   ***

הסיפור של הסרט "פעם אחת" בקיצור נמרץ: חברה שלו זרקה אותו. "הבחור" חזר לדאבלין וגר עם אבא שלו. הוא עבד אצל אביו, בחנות לתיקון שואבי אבק. בימים הוא תיקן שואבי אבק אצל אבא. אחרי הצהריים הוא ניגן במדרחוב המפורסם של דאבלין. ואז יום אחד, לפתע פתאום, פנתה אליו נערה צעירה. כך זה התחיל ויותר מזה לא אספר. אומר רק שלכל אורכו, ובעיקר בסופו, מהדהד ברקע סיפורו המופתי והמלנכולי של צ'כוב – "הגברת עם הכלבלב". גם בסרט "פעם אחת" מדובר ביחסי גבר שגילו קרוב ל-40 עם אישה נשואה בת 20. גם הבחורה ב"פעם אחת" כמו אנה ב"הגברת עם הכלבלב" היא בלונדינית לא גבוהה, מזרח אירופית ומאופקת, ו"הבחור" הוא כמו גורוב של צ'כוב: שותק; מיוסר ורגיש. אדם שיש "דבר מה מלבב בחיצוניותו; באופיו ובדמותו".

 "פעם אחת", כמו "הגברת עם הכלבלב", עוסק בעוצמת האהבה ובעוצמת התסכול בשל אי מימושה המלא והמוחלט. בסרט האירי – כמו בסיפור הרוסי – הנסיבות האובייקטיביות חזקות מן האהבה הגדולה. "פעם אחת" הוא סרטו הראשון של ג'ון קארני,  באסיסט להקת THE FRAMES של כוכב הסרט גלן הנסארד. בסרט "זיכרון של דג זהב" שובץ שיר אדיר של הלהקה lay me down, ועכשיו אולי ייזכרו בו. אנשים מחוץ לאירלנד אולי יגלו עניין מחודש בלהקה המצויינת הזאת.

הצלחת "פעם אחת" הפתיעה אותי (לפי מה שהנסארד אומר לקהל האיטלקי, היא הפתיעה גם אותו). מדוע? כי המוזיקה מרגשת, אך אינה רגשנית. כי העלילה מינימליסטית והדמויות פשוטות ואין שום אירוע דרמטי. כי שני השחקנים הראשיים היו אלמונים והבימוי צנוע. ב"פעם אחת" יש מקום חשוב לאווירה של דבלין, לרחובות, לצעירים הלא מגולחים ולמהגרים שהגיעו לאירלנד במהלך שנות ה-90', לשינוי שעבר על הארץ הזאת, שהפכה למעצמה כלכלית אירופית. אבל אפשר לראות גם את "פעם אחת" כתשקיף מצב נפשי של צעירים במקומות שונים בעולם. מוסד המשפחה השתנה ועדיין משתנה. חיי הרגש אינם כשהיו. התקשורת בין גברים ונשים שונה. מתוך זה – ועל כל זה – נכתבים השירים של הנסארד ואירגלובה.

 המזל הוא שהשניים הללו לא הסתפקו בפסקול מצליח (כמו למשל ברברה סטרייסנד וקריס קריסטופרסון ב"כוכב נולד", או טום ווייטס וקריסטל גייל ב"אחד מהלב"). הם יצאו להופעות בעולם ואף הוציאו שני אלבומים תחת השם "דה סוול סיזן". הראשון היה אלבום מהורהר, עגום ומזרח-אירופי. החדש, הוא  אלבום פולק-רוק שנפתח בפרולוג, נמשך דרך הסיפור המרכזי ומסיים באפילוג. הסיפור הוא כרוניקה של זוגיות מתנפצת. אהבה נשברת. תקוות נמעכות תחת כובדה של המציאות.

השיר הראשון, "Low Rising", מסביר על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אכזבה. כל זוג ידע, מתישהו, את הרגע הזה, שבו כבר אי אפשר לעצום את העיניים. זה ממשיך עם תיאורי הסדקים ההופכים לשבר גדול. "הגשם", "אהבתי אותך באופן מוטעה", עד הפירוק הסופי, החותם האחרון, הכתובת על המצבה: כאן חיו, פעם, באושר, זוג אוהבים.

מעניין כיצד זוגות ששילבו אהבה ביצירה, ממשיכים להופיע יחד גם אחרי שהם מפסיקים לישון יחד. מעניין גם לגלות כיצד מייצר שברון לב אלבומים טובים. כיצד מתוך ההריסות הרגשיות, נוצרת יצירה. השניים יחד, שמפרטים בכנות, באומץ, ברגישות וביופי, את האהבה הגדולה שהיתה ביניהם ואת מותה של הזוגיות.

                                    ***

תיאר זאת יפה מבקר המגזין מוג'ו (שהעניק לאלבום החדש 4 מתוך 5 כוכבים): "אם 'פעם אחת' היה תיאור של התאהבות עצומה, 'STRICT JOY' הוא תיאור הפוך. של חורבן והתמוטטות הזוגיות הזאת".

גלן הנסארד ומרקטה אירגלובה’ הופיעו הרבה בשלוש השנים האחרונות. שמעתי הקלטות שלהם (ברדיו הצ'כי, בתחנת טלוויזיה בצפון אירלנד, אצל דייוויד לטרמן ובטלוויזיה היפנית) עד שהחלטתי שצריך לעשות מעשה. לכן הגענו לרומא. מי שבא בגלל הסרט, קיבל את מבוקשו. כל השירים הבולטים מ"פעם אחת", כולל את השיר זוכה האוסקר בהדרן, ונציגים משני האלבומים האחרים, עם נגינה מהודקת, ממושמעת וצנועה, של חברי "דה פריימז".

בין שיר לשיר הם מספרים סיפורים. הנסארד מספר כיצד ירד במעלית בשיקגו, ואישה מבוגרת ויפה ישבה על כסא גלגלים והביטה בו. הוא עזר לה לצאת, היא לא זיהתה אותו. התפתחה ביניהם שיחה, מחוץ למעלית, על המדרכה במישיגן אבניו. הוא אמר לה שהוא מוזיקאי. היא אמרה שבאה לבקר את בתה, ועכשיו היא חוזרת לניו יורק.

"אנחנו מופיעים בניו יורק", אמר לה. "תרשי לי להזמין אותך להופעה".

"תודה", היא ענתה, "אבל אני לא חושבת שאבוא. אני לא הולכת להופעות מאז שבני האהוב נהרג בפיגוע במגדלי התאומים. הוא התפטר מעבודתו במשרד ב-10 בספטמבר והגיע ב-11 בספטמבר לקחת את החפצים שלו", היא אמרה בכאב.

 הנסארד מחה דמעה. הוא נתן לה את המייל שלו.  "אבל היא לא כתבה לי", הוא אמר. במופע בניו יורק הוא הקדיש שיר לבן המת וסיפר את הסיפור. "ומתברר שהיה בהופעה מישהו שהכיר אותה, את האישה הזו", הוא אומר, "והוא סיפר לה ששרתי את השיר לכבוד בנה המנוח, ואז היא שלחה לי מייל".

 וכשמרקטה ניגשת אל המיקרופון, היא מספרת על המפגש הראשון שלה עם רומא, הטיול ברחובות, הסיור בותיקן. היא משווה את הוויטראז'ים ללב. "האור עובר דרכם וצובע את הכל ביופי, במשמעות אחרת. אני חושבת שאם כל אחד מאיתנו ייתן לאור לעבור דרכו, למלא אותו, ואז להאיר את הסביבה שלו, החיים שלנו יהיו הרבה יותר טובים". אחר כך היא מוסיפה משהו על כך שבכל פעם שהיא עצובה היא משתדלת לעשות משהו למען מישהו אחר.  "אהבה ואמנות הם שני דברים שאתה נותן לעולם ואתה מקבל רק מזה שאתה נותן", היא אומרת. כמו ציפור שיר נדירה וענוגה היא שרה, עוצמת עיניים, כמעט מעופפת מעל ראשינו המוטים לאחור, ספק מרחפים ספק חולמים.

המופע נגמר אחרי שעתיים. בחוץ רומא, עדיין מוארת חלקית, 2 מעלות צלזיוס, רוח חזקה וגשם שאינו מפסיק לרדת שלושה ימים. ליד האודיטוריום, בוויה פלמיניה, יש חנות ספרים ענקית שפתוחה כל הלילה והומה אדם וריח של אספרסו מהבר בפינה. כבר אחרי חצות ואנחנו מגיעים למלון. הצלילים והמלים סביבנו, מעלינו ובתוכנו.

"תנו לאור להיכנס", ביקשה-הציעה מרקטה.

היינו מלאים באור.

swell5

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • פוסט יפהפה, בועז. תודה.

  • שירה  On 05/26/2013 at 0:53

    שלום בועז,
    מאוד אהבתי את מה שכתבת, ותודה לך על הכתיבה וההשקעה!!

    הקטע היחיד שנתקעתי עליו, ושהייתי חייבת להעיר לגביו, הוא..
    "הנסארד חגג יום הולדת 43. לאירגלובה מלאו 24. האירי. והצ'כית. כשנפגשו לראשונה, היה גילו פי שניים מגילה" – אני מניחה שנפלה פה טעות קטנה, אבל פשוט נתקעתי הרבה זמן בשורה הזאת, כי פתאום היה לי בלק-אאוט רציני [ומביך למדי] במתמטיקה. 🙂

    • יהודית  On 05/27/2013 at 8:32

      כמה שורות קודם כתוב:
      "גלן הנסארד היה בן 38 כשפגש את מרקטה אירגלובה בת ה-19."
      וכן:
      א. 38 עדיין גדול פי 2 מ- 19.
      ב. אריתמטיקה (=חשבון) פשוטה, לא ממש מ-ת-מ-ט-י-ק-ה.
      ג. וזו התגובה היחידה שהייתי חייבת להעיר לגביה.

  • elephantking  On 05/26/2013 at 1:18

    כל כך כיף לקרוא את הפוסטים שלך, מעולה…

  • ורד נבון  On 05/26/2013 at 5:56

    מרגש עד דמעות, הסיפור וגם המוזיקה. רוצה לראות את הסרט…

  • אבינועם  On 05/26/2013 at 6:45

    היה אתמול בכבלים, הסרט הזה. אווירת דבלין עוברת יפה בסרט. קל לזהות את המקומות, את טמפל בר וכו'.

  • kettercat  On 05/26/2013 at 7:16

    אוי, הם מדהימים. התאהבתי בהם בעקבות וואנס (איך לא), אחרי שחזרתי מדאבלין בפעם הראשונה הסרט התעצם עוד יותר מכל הנקודות המוכרות.. אני חושבת שהספקתי לראות את הסרט כבר קרוב ל-20 פעם מאז.
    המוזיקה שלהם נפלאה, אני שמחה (ומופתעת) לשמוע שיש אלבום חדש. מקווה לראות אותם בהופעה מתישהו גם כן.

  • motior  On 05/26/2013 at 8:42

    תודה על ההיכרות עם הצמד והסרט. השירים באמת יפים.
    גם אני תוהה איך הם מסוגלים להופיע יחד אחרי שהם כבר לא זוג בחיים…

  • זהר  On 05/26/2013 at 8:43

    מקסים!!!! תודה בועז. לא הכרתי אותם.

  • Guy Weintraub  On 05/26/2013 at 12:25

    בלי הגזמה, אם לא הסרט הכי טוב (הוא מועמד רציני לתואר הזה), זה בטח הסרט הכי מרגש שראיתי בעשר השנים האחרונות. כל מי שיש בליבו ניצוץ של רצון לטייל באירלנד, רץ לקנות כרטיס טיסה אחרי הסרט הזה.

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: