חדש חדש (או: אל תפסיק / לחשוב על המחר)

New-Music

מול המסקנה נכאת הרוח שאפיינה את סיכומי העשור במוזיקה, מול הכרזות קולניות של מבקרים בחו"ל על השתלטות הרטרומניה על התרבות, אני רוצה להציג תפיסת מציאות אחרת: יש עדיין מוזיקה חדשה נהדרת. זאת העצלות וחוסר הסקרנות שגורמים למסכמים ולמבקרים להתבצר במעוזי הנהי.

בשנת 1979 פתחו במתנ"ס של קיראון חוג "האזנה מודרכת". היינו שלושים משוגעים לצלילים שהגיעו מדי שבוע לפגישה. המנחה היה יובל שקד שהביא לנו דברים שונים ומשונים לשמוע. פעמים רבות זה היה קשה לשבת במקום, כשאמה סומאק שואגת או קתי ברבריאן צורחת ביטלס, אבל קיבלנו מדי פעם גם את קינג קרימזון, אריק קלפטון ופיליפ גלאס טוחן עם איינשטיין על החוף. לפעמים היתה זו חצי שעה שבה היינו מחוייבים להתרכז בפרנק זאפה. או אמה קירקבי שרה סופרן.

המוזיקה אז היתה בשבילנו נוף פתוח ורחב עם ארבעה כיווני אויר. וכל כיוון היה לגיטימי. התחושה הייתה שהיקום התרבותי סביבנו מתפוצץ מאיכות, וכל תקליט ויניל וקסטה מוקלטת מספרים סיפור שממנו אפשר להתפצל לאלף שבילי משנה, שכל אחד מהם מעניין וטוב בדרכו.

רבים מחבריי הטובים עצרו את השעון קצת אחרי גיל התבגרות. התפריט המוזיקלי שלהם בבית, במשרדים המעוצבים, בסטודיו לצילום או במרפאה שהם עובדים בה, מורכב מהחומרים שעברו דרכם עד סוף ההתבגרות. גיל 23 בערך. רובם טוענים בלהט ובשיכנוע עצמי רב, שאין ולא תהיה יותר כמו התקופה ההיא, כשהמוזיקה היתה בעלת תכלית והשראה, מהות ומשמעות.

אני מסרב – ותמיד סירבתי – להצטרף לחגיגת הקיטורים הזו. למרות שאני  ברנש נוסטלגי שיודע להתרפק על הסאונד של הגעגוע. תקליטים חרושים של גיבורי ילדותי עדיין גורמים לי לדופק מואץ ואני עדיין נלהב בכל פעם כשאני שולף מעטיפתו את Rust Never Sleeps של ניל יאנג, תקליט בהדפסה ישראלית משנת 1979, שקניתי בדמי כיס.

אבל לומר שזה נגמר מתישהו וזהו? ממש לא.

                                             ***

בתחילת שנות ה-90' שהיתי זמן ממושך בלונדון. בזכות קשרים טובים, העברתי זמן במזנון ובמשרדים של רשת MTV, על הנהר של לונדון, בקמדן טאון. שם פגשתי מוזיקאים, כותבים וצלמים. אחד מהם, ג'ון מורטימר, מבקר נחשב ולא צעיר, סיפר לי שהביקורת הראשונה שהתבקש לכתוב בחייו, היתה על "סרג'נט פפר" של הביטלס, בקיץ 1967. מאז הוא כתב אלפי ביקורות על אלפי תקליטים. מורטימר פרש ב-2007, בגיל 65, ופנה לטיפוח הגינה וקריאת ספרי מתח בביתו שבהמסטד. בראיון הפרישה שלו סיפר שבכל שנה היה מגיע אליו מינון קבוע של מוץ ותבן.  "המצב הזה לא השתנה אף פעם", קבע מורטימר. "אין שנה טובה ושנה רעה. בכל שנה אפשר היה למצוא דברים נפלאים ודברים איומים ובעיקר – אין דרך נעימה לומר זאת – אלבומים בינוניים".

קביעתו של מורטימר נוגעת ללבי ואהובה עלי.  גם לי יש איזשהו פז"מ סביר של כתיבה על מוזיקה, משהו כמו 25 שנה. האם יש נסיגה, התדרדרות, שקיעה ושלל המושגים האהובים על מחשבי הקץ? לא. ממש לא. חבריי הקטגורים נועצים בי מבטי זעם ושואלים: איפה הביטלס של ימינו? איפה הרולינג סטונס? איפה בוב דילן החדש? אבל הגישה הזאת לא מובילה למקום טוב. המנייריזם באיטליה השתלט על התרבות בשל התחושה ש"כל מה שאפשר היה לצייר, כבר צוייר, וברמה הגבוהה ביותר, בתקופת הרנסנס". הם לא חשבו אז על ואן גוך, מגריט, פיקאסו, אדוארד הופר. האדם מתקשה לחזות את העתיד. המציאות תמיד תעלה על כל דמיון. היופי באמנות בכלל – ובמוזיקה בפרט – שאם היא טובה, היא על-זמנית. בטכנולוגיה, מעבד התמלילים החליף את מכונת הכתיבה ה-dvd את ה-vhs  והמכונית את הסוס והמרכבה. במוזיקה, בק לא מחליף את בוב דילן, אלא ניצב לצדו. בל אנד סבסטיאן לא מחליפים את קרוסבי סטילס נאש ויאנג, ופרל ג'אם לא מחליפים את האיגלז. אנחנו מתעשרים לרוחב. מוסיפים עוד ועוד אוצרות, מדי שנה, ולא מחליפים דבר בדבר.

new music2

"הבעיה עם ישראלים שהם אוהבים יותר אופנה מאשר מוזיקה", אמר חבר טוב שלי, כשסיפרתי לו על תלונות וטרוניות של מאזינים על כך ששידרתי שיר של רוד סטיוארט. לתפישתי, סטיוארט מסוגל להתחבר נפלא לבוני רייט, ברגע הנכון, כמו שצביקה פיק יכול להיות משודר מיד אחרי אנטוני אנד דה ג'ונסונס. אני לא מתעניין בתגיות ובאופנתיות. הצעקות "מיינסטרים, מיינסטרים" לא מטרידות את מנוחתי ובעיני, העובדה ששיר כלשהו משודר בגלגלצ לא הופך אותו אוטומטית למוקצה. מוזיקה טובה היא מוזיקה טובה. היא נעה במקביל לאחור, לרוחב ולעומק. היא מופשטת מספיק כדי לתפוס מקסימום קהל, אם יש לנו מספיק מזל.

ב-12 השנים שבהן אני משדר מוזיקה ב-88FM, לא היה לי מעולם מחסור במוזיקה משובחת. תמיד זה היה ענין של בחירה. ממש כמו ב-1979, כשהייתי צריך לבחור בין בוני אם הדיסקואים לבין לד זפלין המיתולוגים, בין הצמד באקארה לבין "לונדון קולינג" של הקלאש, בין התקליט האיום של מייקל ג'קסון לבין יצירת המופת של ניל יאנג, כך גם עכשיו. הכל ענין של הכרות, הקשבה ובחירה. קשה להסביר, למי שלא נחשף לעושר המוזיקלי הרב, כמה מוזיקה טובה נוצרת בעולם.

 אז מה בכל זאת השתנה, ומדוע רבים כל-כך סבורים שאנחנו ב"ימי הביניים החדשים", שאין חדש במוזיקה, שאין סגנון מובהק של הזמן הזה, כפי שהיה הרוק בשנות ה-60', הפולק-רוק, הפרוגרסיב והפאנק של שנות ה-70', הגל החדש של שנות ה-80' או הגראנג' והבריט-פופ, האלקטרוניקה וההיפ-הופ, של שנות ה-90'?

אפשר וזאת התקשורת שהשתנתה מקצה לקצה. אם לפני שלושים שנה, האמינו שומרי הסף (ברדיו, בעיתונות, בטלוויזיה) שצריך לדחוף בכל הכוח משהו שאתה מאמין בו, באיכותו, במשמעותו, היום הגישה בערוץ 2, בגלגלצ, בידיעות אחרונות, בסטימצקי וצומת ספרים ובתחנות הרדיו האזוריות היא אחרת. השאר את טעמך הטוב בבית, זנח את שיפוטך האמנותי ותן לעם את מה שהעם רוצה.

התקשורת בכלל – ומדורי התרבות בתוכה – בוחרת לרצות את הצרכנים, במקום לאתגר אותם. לפנק אותם, במקום לפקוח את אזניהם ועיניהם לעושר המופלא. הפחד מהלא מוכר, החדש והמורכב, שולט בכל מסלולי התקשורת הממוסדת ומוליך בהכרח אל אותו מקום שבו מבצעים ה"רייטינג" ו"הפופולרי" מעשים מגונים זה בזה. ההשתכשכות המגונה בתוך הביצה המסריחה והמוכרת, מובילה לכך שאוהבי המוזיקה הטובה, האחרת, החדשה והישנה כאחת, מחפשים לבד (ומוצאים) את ההיצע האהוב עליהם.

כך נוצר מצב אנומלי של תקשורת המנותקת לחלוטין מצרכניה. קלקסיקו או ג'יזס אנד מארי צ'יין מילאו פעמיים את "בארבי".  סדרת הג'אז במשכן נמכרה מראש. אין להשיג כרטיס לקונצרטים של הפילהרמונית. אבל בכלי התקשורת המרכזיים בישראל אין לזה ביטוי ואין לזה מקום. ערוץ המוזיקה (24) הוא ערוץ מוזיקה מזרחית, בערוץ 2 וערוץ 10, אין תכנית תרבות, ברדיו יש רק איים בודדים של איכות גבוהה ובעיתונות, העורכים אחוזי בעתה כשמישהו מציע להם אמן ג'אז ענק או להקת רוק אלטרנטיבית שמגיעה מאמריקה, בלי שום קשר לנתוני המכירות או לפופולריות בשטח.

המוזיקה היתה ונותרה שדה שבו, באופן קבוע, צומחים גידולי פרא לצד פרחים יפהפיים. זה היה ב-1972 וב-1989 וב-1997 וגם ב-2010.  לכן, כאשר סיכמו ב"7 לילות" את העשור הקודם בטענה שהיה "עשור חרא", התבצע חטא כפול. קודם התעלמו מכל המוזיקה הנהדרת שנוצרה בישראל בעשור הראשון של המאה ה-21. ואחרי שבחרו שלא לקדם ולדחוף את המוזיקה המיוחדת שנוצרה כאן, ישבו והזילו דמעות תנין על המצב הקשה.

                                            NewMusic3

אבל למוזיקה יש דינמיקה משלה. היא מגיעה בדרכה אל מאזיניה. היום, יותר מאי פעם, נפרצו הגבולות ונמתחו הגשרים בין אתמול ומחר. מוזיקה חדשה ב-2013, היא לא רק מוזיקה שהוקלטה ויצאה לאור זה עתה, אלא גם מארזים של להקה משנות ה-60', או תקליט של ניל יאנג שעלה לראשונה על דיסק, או הקלטות סשנים ניו יורקיים של דילן מ-1975, שדלפו לאינטרנט, וחושפים גרסאות קסומות ואחרות ל"בלונד און בלונד". זו יכולה להיות מוזיקה מפסקול סרט אימה משנות ה-80', או שיר ישראלי שהוקלט ישירות לאינטרנט ומופיע רק במייספייס של האמן. אז מה קורה במוזיקה עכשיו, שואלים אותי בעצלות מיטב הבחורים שפעם היו טוחנים תקליטי בלוז של ג'ון מאייל ומתמכרים לג'טרו טול. מה יש היום?

 בואו אלי, אני אומר. ולפעמים הם באים. אני פותח את המגירה ושולף חמישה, עשרה או עשרים אלבומים נהדרים במיוחד, והם תמיד משתאים. נדהמים וקצת נבוכים שאינם מכירים. וילאג'רז מציעים פולק אלטרנטיבי מדבלין, אירלנד. הסולו של ביל ריידר-ג'ונס הוא שיא הרגש. הסולו של ג'וני מאר מהסמית'ס מעורר התרגשות. פוספורסנט מדרום ארה"ב בתקליט מעולה נוסף. ג'ייק באג בן ה-18, נער מעמד הפועלים מנוטינגהאם. גוד הלפ דה גירל מסקוטלנד. וגם: קמפר ואן בטהובן. הרפר סיימון. כריסטופר אואנס. קודי קנדה אנד דה דפאטרד.

כי כמו ששרו פליטווד מק, דווקא בתקליט ישן מ-1977. "אל תפסיק / לחשוב על המחר".

המלצות למוזיקה חדשה:

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמיר  On 05/25/2013 at 14:29

    אוהב את הגישה והכיוון. אני חושב שנגעת בזה באופן מדוייק ביותר, כמעט בסכין מנתחים…
    תודה על ההמלצות.
    אם מותר לי להציע (או לבקש…) – צרף כאלו לכל פוסט….
    שבת טעימה לכם.

  • פיני  On 05/25/2013 at 14:32

    פוסט פשוט מעולה!

  • נועה  On 05/25/2013 at 15:11

    "רבים מחבריי הטובים עצרו את השעון קצת אחרי גיל התבגרות. התפריט המוזיקלי שלהם בבית, במשרדים המעוצבים, בסטודיו לצילום או במרפאה שהם עובדים בה, מורכב מהחומרים שעברו דרכם עד סוף ההתבגרות. גיל 23 בערך. רובם טוענים בלהט ובשיכנוע עצמי רב, שאין ולא תהיה יותר כמו התקופה ההיא, כשהמוזיקה היתה בעלת תכלית והשראה, מהות ומשמעות…"

    נכון. כי אצל רוב האנשים הצלילים מתחברים אל זיכרון וחוויה. בשנות העשרים הולכות ומצטמצמות האפשרויות שלנו לחבר מסע מוסיקלי עם מסע רגשי. השיא של החיבור הזה הוא בשנות העשרה ובערך עד שהופכים להורים. וזה בהחלט לא אומר שאין יותר מוסיקה טובה. זה כנראה אומר שאנחנו הופכים לפחות רלוונטיים 🙂

    מסכימה איתך שיש המון המון מוסיקה משובחת. צריך רק לפתוח את האוזניים ולהתענג…

    • גיל  On 05/25/2013 at 16:05

      נועה, את צודקת ב100%. שנות העשרה הן השנים שבהן מתעצבת האישיות וחוויות שעוברים בגיל הזה מקבלות מימדים מיתולוגיים וזכורות לכל החיים כחוויות מעצבות. זה לא רק מוסיקה אלא גם ספרים, ספורט וכל דבר אחר. אנשים בטוחים שאלו היו השנים הדרמטיות ביותר שהאנושות חוותה רק כי הן עברו עליהם 🙂

  • שרון רז  On 05/25/2013 at 15:53

    לדעתי במובנים מסויימים אפילו קשה יותר כיום לעשות מוזיקה שהיא איכותית ומקורית, קשה לחדש משהו, ולכן אפילו עוד יותר הערכה למי שמצליח, ומצליחים. לא חייבים לחדש ממש, אבל כן לכתוב שיר או קטע טוב שיש לו איזה שאר רוח, יופי משלו. משהו אחר יתקבל בברכה.

    אתה צודק כמובן לגבי הקהל שהוא ברובו שמרן ותקוע מאוד בעשורים שעברו ובמיוחד שנות השישים שבעים שמונים. אפילו רוב הקהל שלך עצמך בתכנית הרדיו ב-88 הוא תקוע (ראה את כל בקשותיהם לשמוע שוב ושוב ושוב את אותו השיר של לד זפלין, הסטונס או ניל יאנג). תקועים.

    אנשים יחסית מעטים באמת ממשיכים לגלות, לנבור, לחפש צלילים חדשים, להתרגש מדברים חדשים, או דברים לא חדשים שטרם הכירו. או שיש לך את זה או שאתה רוצה לשמוע את אותם הדברים שוב. הבדל גדול.

    אגב חצי ירית לעצמך ברגל עם 4 הדוגמאות היפות הללו של השירים כאן למטה. שירים יפים מאוד, כן, אך שמרניים בצורתם, בסגנונם, שירים פשוטים ויפים אך התעלמת ממגוון צלילים חדשים באמת, בתחומים אחרים, כמו מוזיקה אלקטרונית, רוק יותר בועט של אלטרנטיבה אמיתית, נויז, אמביאנט ולא חייבים להמשיך להגדיר אבל אתה יודע על מה אני מדבר.

    חשוב שכתבת כאן את הדברים, אין שנה ללא מוזיקה טובה או רעה, טוב שהבאת את זה, אולי כדי לעורר כמה אנשים, מאזינים, להפנות מראה ולומר- כן, אתם, תיפתחו לחדש, תפתחו את הראש, תפסיקו להיות תקועים רק בשנתונים מסויימים. תודה בועז.

    שרון

  • צופיה  On 05/25/2013 at 16:24

    נכון ונכון.
    אבל…
    עכשיו בזמננו, כשהפוסט מודרניזם שולט, כשקלות ההקלטה וההפקה בלתי נסבלת (לעומת, לפני עשור, שניים ושלושה) המוזיקה המשודרת בתחנות הרדיו היא לעיתים קרובות מדי בינונית ומטה עד לא לשמיעה. וכמה כוח יש לאדם עובד, עסוק, טרוד, לנסות ושוב לנסות ולשמוע שוב ושוב דברים שמעבירים אותך מהמוסיקה הכושלת ברדיו אל ה-CD הבטוח, בנגיעת כפתור קלילה. פלא שרוצים לשמוע מה שבטוח? לשמוע שוב את ניל יאנג ושוב את נינה סימון?

    טוב שיש תכניות כמו שלך, בועז, שמצליחות לפלס שביל בתוך הבינוניות הדביקה. תכניות רדיו שבהן אפשר לגלות, ללא כאבים, מוסיקה חדשה ומשובחת.

    ואין פלא שהרדיו שלי פתוח ב-88FM, אוטומטית.

  • טלילה  On 05/25/2013 at 16:25

    לאוהבי הפרוג אתר שבו אפשר להאזין לאלבומים חדשים שרק יצאו מן המכבש http://www.progstreaming.com/_wb/index.php

  • יש לי בלוג שלם שכולו מוקדש למוזיקה חדשה..אז אני לכאורה קצת משוחד. אבל אני חייב לומר שאני חצוי: אהבתי מאד את הדברים שכתבת. אני חושב שאתה צריך לבוא למוזיקה עם אהבה. וכשאתה בא עם אהבה אז המוזיקה מחזירה לך בחזרה רגשות. אני גם מוצא הזדמנות זו להחמיא לך על הדרך שבה אתה מפיץ מוזיקה. שוב, מאזוריי הרגש.

    מצד שני. המצב באמת הרבה יותר מורכב מזה. אני חושב שכיום הרבה יותר קשה לזהות מוזיקה איכותית. אני חייב להודות שאני גם חוטא בזה. יש הייפ והוא הרבה פעמים מעפיל על דברים מעולים שנחבאים על הכלים (במאמר מוסגר: אין לי שום נקיפות מצפון בנושא, אני אוהב להקשיב לדברים שהם ברי חלוף, זה חלק מהחיים, הזמניות. מוזיקה שהיא של הרגע ולא של הנצח)

    בנוסף לכך, אם נרצה או לא נרצה יש חשיבות רבה לגיל של המאזין. אין מה לעשות. מוזיקה שמעצבת אותך או בכלל חוויות שמעצבות אותך ושיש פסקול שמלווה אותם היא בעלת איכויות שונות מאשר חיי השיגרה של האדם המבוגר. אבל כאן אני חוזר לתחילת דבריי, אם באים למוזיקה ולא חשוב באיזה גיל עם פתיחות, סקרנות ועם לב רחב…אז אפשר למצוא שם את מה שאמור להיות שם

  • גדעון ליפשיץ  On 05/25/2013 at 19:01

    קו ישר (ולא מקרי) מחבר בין שני הפוסטים האחרונים. בעידן שבו הטעם המוזיקלי הולך ומשתבש, ושמא אף מתחרש, בגלל השימוש במכשירי השמעה חסרי כל עומק אקוסטי וטונלי (מי עוד זוכר כמה טרחנו לחפש את גוון הבס המדוייק לנו…), מה יש בכלל להתפלא על כל האמור לעיל?

  • אבינועם  On 05/25/2013 at 19:32

    אני חושב שאכן גיל 13 עד נניח 20 זה גיל מכריע מבחינה מוזיקלית. במקרה שלי, זה תפס אותי בשנות ה 70. זיכרוני אינו מטעה אותי, ואז, תוך כדי תנועה, קלטנו את כל הפרוג, לד זפלין, אבבא, קווין, דילן, מה לא, הכל אונליין וכולם אהבו. מיותר לציין שעד היום כולם אהובים.

    בשנים האחרונות, העומסים הם אדירים, ואיתם הזבל.
    על עצמי גיליתי, שמוזיקה טובה, מוצאת אותי, ולא אני אותה. אני מכיר בלוגרים אובססיביים שכל היום עסוקים בלמלא תיקיות המחשב עם מוזיקה "אלטרנטיבית" או "אינדי" מצ'כיה, דרום דאקוטה, או איזה מקום אקזוטי, הייפ אחר.

    השנים האחרונות, אכן רעות מאוד. אם אתה בועז, מוצא בכל מיני חורים דברים טובים, זה לא אומר כלום. מוזיקה טובה מתבררת ככזו לאחר אינטגרציה של כמות אנשים על פני זמן. אם אתה תישאר לבד עם קלם סנייד, זה אומר שהמוזיקה שלהם לא טובה !!!!
    זה לא יבוא בניגוד לזה שאתה תשתגע על זה, וישמע לך הכי נפלא בעולם.
    (ולא צריך להביא את מקרה ניק דרייק כדוגמא)

    מוזיקה טובה היא מעל לטעם אישי.
    הדוגמאות שנתת הם טעם אישי, ויתכן גם שיש שם מוזיקה טובה.

    מכיוון שהביזור ענק, יש משקל לטעם אישי של כל האנשים , בתפזורת. קשה לבצע את אותו אינטגרל של כמות אנשים על פני זמן.

    לגבי התוכנית שלך, שאני מאוד אוהב, אומר, שדווקא כאן, רוב הזמן, הנוסטלגיה והמוכר שולטים.

    א-ב-ל , בתוכניתך אתה עושה משהו אדיר, וחשוב לומר לך זאת, השירים האלה שאתה שם, הם "שירים" – ולא חשוב הסיגנון. הפימפום היומיומי הזה מדגיש מידי יום כמה האינדי (מה שנחשב כעילית המוזיקה בעיני מומחי המוזיקה מטעם עצמם), כמה האינדי הזה כל כך, כל כך רע. למה ? כי יש שם כאילו "מוזיקה" – אבל אלה הגיגים, ולא שירים. לצערי, כל אלה שמדברים על מוזיקה "חדשה" מדברים על הדרעק הזה … אינדי.

    מיינסטרים, אינדי, מזרחי… אבחנות מהסוג הזה מעולם לא היו התחום שלי ולא ככה בודקים מוזיקה.

    רק לפי מוזיקליות. כי בכל דבר (גם מזרחי, גם מיינסטרים) יש מוזיקלי, ויש לא מוזיקלי.

    • avha  On 06/05/2013 at 5:23

      אבינעם, אני מניחה, שזבל תמיד היה בכמויות, אבל הוא "נפל" רק או בעיקר על מי שהייתה לו נגישות, כלומר לשדרנים וכו'

  • ג׳וני הפרד  On 05/25/2013 at 20:45

    תודה לך על פוסט מעניין ובלוג מרתק. אני תמיד שמח להכיר מוזיקה חדשה לחלוטין וגם כזאת המעוררת זכרונות. בגיל 40++ התחלתי להקשיב למוזיקה ערבית שההורים שלי נהגו לשמוע ונפתח בפני ערוץ חדש לתקשורת אתם עד שהם נפטרו. אבל רוב האנשים טרודים מדי בדאגות פרנסה, גידול ילדים ושאר עניינים וכשהם מתפנים בגיל 50 או יותר הטעמים שלהם מקובעים והם מנסים לשחזר את חוויות נעוריהם.

    כתבתי, ועכשיו אני מנגן תקליט (אמיתי, גדול ושחור) של New York Rock & Roll Ensemble מנגנים מוזיקה של מנוס חדג׳ידקיס שקניתי לפני 40 שנה בגיל 15 ועדיין מקסים בעיני, אם כי המלים כבר לא גורמות לי את אותה התרגשות.

  • ורד נבון  On 05/25/2013 at 22:06

    תודה על פוסט יפה ומעורר מחשבות.
    אהבתי את המשפט: "המציאות תמיד תעלה על כל דמיון." אכן, משפט מפתח.
    כבת הדור המדובר באופן מובהק אני אמורה להיות משוחדת, במיוחד משום שמכירה כמעט כל צליל ותו שהושמעו בשנים ההן בישראל בתחנות הרדיו הבודדות, אז ידעתי גם למקם מה במרכז ומה בשוליים פחות או יותר, הייתי פחות או יותר "בשליטה". משנות ה-80 והלאה, שומעת מוזיקה מדהימה לא פחות, ובמיוחד בשנים האחרונות כשיש כל כך הרבה תחנות, ומדיה חברתית ויו-טיוב. למדתי להאזין ולהנות ולהשלים עם כך שאני בחיים האלו כבר לא אוכל לשלוט בכל המידע – לדעת מי היוצרים ומי המבצעים, לפעמים יש הרבה הנאה דווקא באיבוד השליטה. ויש כל כך הרבה מוזיקה טובה. חושבת שהיום ישנה גם פתיחות גדולה יותר למוזיקה שנוצרה בארצות שאינן דוברות אנגלית – באפריקה, בהודו, במזרח אירופה. הרי ברור שגם שם קורים דברים, כמו שקורים בישראל בשפה העברית שאף אחד לא מבין בחו"ל. והחיבור בין המערב למזרח, המקצבים האחרים, מסקרן, מעניין, מלהיב.
    לגבי הייחוד של שנות ה60-70 – רוצה רק להצביע על הפן החברתי-פוליטי- אי אפשר להתעלם מכך שהתקופה ההיא היתה דרמטית מאוד, ורומנטית – הדור הצעיר קם על הוריו ועל הממסד, כשברקע שורה של אירועים מכוננים: רצח קנדי ומרטין לותר קינג, מהומות גזעיות בארצות הברית, מלחמה מתמשכת שגבתה מליוני קורבנות בוייאטנם ולמעלה מ50 אלף הרוגים אמריקאים, שכשהסתיימה כבר אף אחד לא ידע למה התחילה. חלק ממוזיקת הרוק של אז היה זעקה של דור, ביטוי אמוציונלי עוצמתי שגם האחיין שלי, כיום בן גילי בשנת 1980, יכול לחוש ולהתחבר לעוצמות, שעוברות אפילו בשירים המאוד מלודיים של הביטלס, למשל למילים הפשוטות: "We gave her everything money could buy", או לשיר כמו: "Child in time" של דיפ פרפל. זה היה דור של מחאה, ומחאה תמיד מעוררת השראה ומהדהדת עוד הרבה דורות. מהבחינה הזו אולי עדיף שכיום המוזיקה יותר קלילה, פחות טעונה.
    Don't stop, it'll soon be here…
    It'll be better than before
    Yesterday's gone, yesterday's gone
    🙂

    • ניר  On 05/26/2013 at 8:28

      אפילו היום אפילו בירושלים יש יוצרים צעירים ומוכשרים. נדב ויקינסקי. ג'אלי אנסמבל. טרה רוסה. אילן קינן . יוסי סוויד ועוד רבים מאד.
      יש לי הרגשה שפעם חומר כזה מיוחד ועדין היה צף למעלה והיום הוא לצערנו מבחינת קהל לעתים שוקע למטה

  • motior  On 05/26/2013 at 9:36

    אני מסכים איתך. גם אני נוטה לקיבעון עם האלבומים והזמרים שהכרתי לפני 20-25 שנה, אבל מפעם לפעם מצליח לצרף משהו חדש…
    השירים שצירפת כולם יפים אבל בשמיעה ראשונה גם נשמעים דומים אלה לאלה 🙂 צריך לשמוע יותר.

  • שרון הר פז  On 05/26/2013 at 9:39

    מוזיקה היא ענין של טעם וזכותה/ו של כל אחד/ת לבחור מה היא מעוניינת לשמוע בלי שמאן דהוא יקבע לה, כפי שהיה בדור שלי – שלא היה משהו אחר מלבד הרדיו והיינו נתונות לחסדי טעמם המוזיקלי של העורכים. יש הבדל בין לאהוב סוגה או סוגות מסוימות לבין להתעקש לא להקשיב לאחרות. אינני חושבת שיש בזה "תקיעות" אם אני אוהבת סוג מסוים של משהו (מוזיקה, ספרות, אמנות וכו'), כי גם אם אקשיב לצרימות הנוראיות הנשמעות היום (וּדְרֶקאירוויזיון כבר הזכרתי?) – לא אצליח להתחבר אליהן ואין בזה שום תקיעות, רק ענין של טעמי האישי.
    בועז, אתה כותב על מוזיקה חדשה, אך אין חידוש בדוגמאות שהבאת – משום שהן מתחברות לצלילים שאנו מכירות ואוהבות משנות המוזיקה הטובה באמת. זה כמו שמטאליקה וגאנס אנד רוזס הופיעו והתחברתי אליהן מיד (האם יש להתפלא על זאת?) וזה מה שילדי שמעו במהלך ילדותם והתבגרותם. האם תקעתי גם אותם במוזיקה באמת טובה?

  • יזהר  On 05/26/2013 at 13:43

    בסה"כ אני נוטה להסכים איתך. דברים טובים קיימים במרחב האומנותי בכל התחומים – עלינו מוטלת המשימה למצוא אותם. אולם לא ניתן להתעלם מהעובדה שזרמים וסגנונות מסוימים הופכים לדומיננטיים ושולטים בטעם ההמון. אין מה לעשות, מוסיקה טובה היא מוסיקה שקודם כל יש בה שני אלמנטים: מלודיה והרמוניה!!! זה מה שהאוזן האנושית (הרמוניה) והלב האנושי (מלודיה) מתחברים אליהם יותר מכל. פחות מורכב או יותר מורכב זה כבר טעם אישי. אם שני האלמנטים האלו חסרים אז המוסיקה שלפנינו היא בנאלית במקרה הטוב ומעצבנת במקרה הפחות טוב. לצערי, סגנונות מוסיקליים מסוימים שהופיעו בעשרים השנים האחרונות הפכו מוסיקה מעין זו (דהיינו חסרת מלודיה ו/או חסרת הרמוניה) ללגיטימית ופופולרית ורוב מי שנולד לתוך זה וחווה את זה בשמיעה ראשונה חושב שזו פסגת היצירה האנושית.

    הערה נוספת: חייבים להפסיק לקטלג את המוסיקה לפי עשורים. בכל עשור היתה מוסיקה טובה בינונית וגרועה. סגנונות מוסיקליים אינם נוצרים לפי הזמנה על פי תאריך, ואין קשר בינם לבין לוח השנה הנוצרי או כל לוח שנה אחר. עוד לא שמעתי על אומן שהחליט שבדיוק בהתחלפות העשור הוא ממציא סגנון חדש. סגנונות נוצרים בתהליכים מורכבים הרבה יותר שאין זה המקום לפרטם. כל מי שיורד על ה"אייטיז" עושה לשנים אלו עוול גדול שכן היתה בשנים אלו גם מוסיקה נהדרת שהיוותה השפעה אדירה למוסיקה שהופיעה בשנות ה-90 הכביכול "משובחות".

    • avha  On 06/05/2013 at 5:35

      יש מוזיקה טובה, ואף טובה מאד, שאיננה מלודית או הרמונית.

  • איילת  On 05/26/2013 at 21:24

    נפלא נפלא נפלא, איזה כיף שחזרת לכתוב בבלוג!

  • תימורה לסינגר  On 05/27/2013 at 9:30

    "השאר את טעמך הטוב בבית, זנח את שיפוטך האמנותי ותן לעם את מה שהעם רוצה".

    כן! ככה הם חושבים. שזה מה שהעם רוצה.

    אבל "העם" (אם אפשר בכלל להכליל) רוצה – כי זה מה שהורגל לשמוע. כי זה מה שיש ברדיו. כי לרוב העם אין זמן או סבלנות להשקיע בחיפוש מוזיקה איכותית. אבל אם הייתה כזו ברדיו – הוא היה שמח לשמוע. והוא היה מבקש עוד. כי מוזיקה טובה היא גם מענגת.

    וזה מה שכה מקומם (אותי). שאם אותם "שומרי סף" היו משמיעים מוזיקה טובה באופן שוטף, הם היו מגלים שזה מה שהעם דורש, ושזו הדרך לרצות אותו.

  • avha  On 06/05/2013 at 5:31

    מסכימה עם מה שכתבת לגבי התקשורת, שבעצם משקפת שינוי שאינו מצטמצם רק למוזיקה. כל התפיסה לגבי צרכנות ומכירה.
    שינוי אדיר נוסף הוא בנגישות של חובבי מוזיקה לחומרים חדשים (וגם ישנים), שאינה נופלת, פעמים רבות מזו של השדרנים (חיבור ישיר לניוזלטרז של הוצאות, או קשר ישיר עם מוזיקאים ברשת).
    תודה רבה על הרשימה החשובה.
    וכן, תודה על ג'ריקו של ג'ון פולברייט, שהתנגן בזמן שקראתי, ושלא הכרתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: