פעם ביחד, עכשיו לבד

 

לפניכם מוצג ארכיאולוגי מהעת העתיקה (שנת 1979). הווקמן הישן שלי. תוצרת "סוני"!

לפניכם מוצג ארכיאולוגי מהעת העתיקה (שנת 1979). הווקמן הישן שלי. תוצרת "סוני"!

זהו זה. חלפו ימי ההאזנה המשותפת לאלבום החדש של בוב דילן או  הקלאש. אין יותר ריטואל משותף. כל אחד מבודד בעולמו, אוזניותיו לראשו, פוסע לקצב המתופף הפרטי שלו. עכשיו, עמוק בתוך המאה ה-21, קשה להבין כיצד שמענו מוזיקה לפני היות האפליקציות הסלולאריות והמחשב. כשאני מפליג בסיפורי מערכת הסטריאו שקניתי עם שחרורי מהצבא בכל סכום מענק השחרור, מביטות בי בנותיי בהשתאות השמורה לאנשים הצופים בחד-קרן לבן המהלך חופשי במדרחוב של באר שבע. כשאני אומר להן שהיינו מקשיבים לאלבום שלם, מתחילתו ועד סופו, ולא פוצים פה, אלא מקסימום כשנגמר צד א' היינו פולטים ביובש – "תעביר לי ת'בקבוק" – ומישהו (בדרך כלל אני) היה מחליף צד, הן מתייגות אותי תחת שם קובץ: אבא מוזר.

 הקטנה כלל לא ידעה צורתו של תקליט ויניל עד שהנחתי אחד בידיה. היא הביטה בהנאה גלויה בפרצופו הנערי של בוב דילן ושאלה: מה זה? וכשאמרתי שזה הדיסק של פעם, היא תהתה: "אז למה זה כל כך גדול, ולמה זה שחור?".

אבל יותר מעצם האופן שבו הפכתי לקוריוז הבית בעיני שתי הנסיכות, השינויים בהרגלי ההאזנה מעלה כמה שאלות סוציו-מוזיקליות מעניינות. כפי שאני רואה זאת, בסביבתי חובבת המוזיקה, האזנה משותפת לאלבום – לא חשוב באיזה פורמט, ויניל, דיסק או קובץ mp3 – מתה. זהו זה. ברוך דיין אמת.

                                                             ***

זה היה תהליך ארוך, איטי ועיקש, אבל סופו הביא אותנו למצב הנוכחי. זה התחיל עם אותו מלבן קטן וכסוף שהביאו תיירים מחו"ל בקיץ המכושף של סוף שנות ה-70'. קראו לזה "ווקמן". הוא היה מכשיר-קסם. זה קרה, לראשונה במאי 1979, כשחברת "סוני" הוציאה אותו לחנויות, צעד קטן ל"סוני", אבל צעד גדול לעולם חובב המוזיקה, שהשתחרר באחת מהצורך להישאר בבית כדי לשמוע את Rust Never Sleeps של ניל יאנג, את הסולו של לואל ג'ורג' מלהקת Little Feat את "ארוחת בוקר באמריקה" של סופרטרמפ ואת התקליט שלד זפלין לא ידעה שיהיה האחרון שלה עם ג'ון בונהאם. כמו הדגם "סטן סמית" של “אדידס” וכמו מנוי לסינמטק בתל אביב, גם הווקמן היה סוג של תו-תקן מיוחד במינו.

סטילי דן, סופרטרמפ, לד זפלין. זו היתה שנה יפה

סטילי דן, סופרטרמפ, לד זפלין. זו היתה שנה יפה

 1979 היתה שנה מרשימה למוזיקה, אבל טכנולוגית היא פרצה נתיבות למה שאנחנו מכירים כיום כהאזנה בתנועה. אם עד לרגע ההוא נאלצתי לחכות שאבי ואמי ילכו לישון וישאירו לי את הסלון, כדי להסתער על המערכת ולשמוע תקליטים, פתאום היתה המוזיקה שבחרתי לשמוע זמינה בכל מקום. המצאת הווקמן שיבשה את הסדר הקיים של האזנה בצוותא. זה לא קרה ביום ולא בשנתיים, אבל היה זה הסדק בהוויה, שהפך לקרע גדול – משבר אמון שבין אדם לבין מערכת הסטריאו הכבדה והנאמנה שלו. מוזיקה יצאה מחדרי הנערים ומהסלון אל חוף הים. אל השיטוט ברחובות. שמעת מוזיקה מתי וכמה שבא לך, או עד שנגמרו הסוללות.

 אנדראס פאבל, שהמציא את המכשיר, השיק אותו בחורף 1979, בשוויץ. הוא היה ביערות סנט מוריץ, השלג ירד ופאבל עצם עיניים ושמע קלטת שבצידה האחד היה אלבום של החלילן הרבי מאן, ובצידה השני אלבום אוסף מביצועיו של דוויין אולמן, גיטריסט הסלייד הנפלא (והמת) של "האחים אולמן". "לחצתי על הכפתור", אמר פאבל, "והתחלתי לרחף. זו היתה תחושה מדהימה להבין שעכשיו יש בידי את האמצעים להעצים את הפוטנציאל האסתטי של כל מצב ומצב".  הווקמן הראשון, מודל L2-TPS, עלה 200 דולר, ועד אוגוסט 1979 נמכרו 30 אלף המכשירים הראשונים. ביולי 1982, שלוש שנים אחרי שהופיעו לראשונה, ל-10 מיליון איש ברחבי העולם, היה ווקמן.

 והיום? למעלה ממיליארד אוהבי מוזיקה משתמשים בטכנולוגיית האזנה ניידת. האייפודים, האייפונים, הנאנו ושאר הגאדג'טים המעוצבים והטעונים בעשרות אלבומים או אלפי שירים, שיבשו את הסדר הישן. אין יותר ציפיה לבוא הביתה ולשמוע את התקליט שקנית אתמול. המוזיקה איתך, סביבך ומעליך, בכל מקום, בכל מצב. יותר מזה. ההאזנה היא פרטית ואישית. מומחים טוענים שאולי זה חלק מהעוצמה הנדירה ומהמשיכה העצומה שיש להופעות חיות בעולם. ההופעות פשוט מספקות לדור הזה את מה שסיפקה לנו התמסטלות איטית ומענגת בצוותא לצלילי "פרוקול הארום", "פינק פלויד", דונובן או ג'ימי הנדריקס.

                                                               ***

אין לי ספק שהאדם זקוק נואשות להאזנה משותפת למוזיקה. לבד זה לא ממש זה. אבל אם פעם הייתי מזמן בדחיפות ארבעה מחברי ובטקס רב-רושם שולף מעטיפתו תקליט של דן פוגלברג וטים ווייסברג, משתיק את הנודניקים בחומרה וכופה האזנה על חמישתנו, היום אני אציע להם לבוא איתי למופע פארק, או אפילו לטוס יחד לפסטיבל רוסקילדה בדנמרק או גלסטונברי באנגליה.

 בגילנו הלא ממש צעיר, אי אפשר לנייד את הילדים מהסלון. הדור הצעיר ממוגנט אל מסך ה-LCD , שקוע בהבנת מכמני ה"ווי" ושלל משחקי הפלייסטיישן. גם אם היה רצון כלשהו להאזנה קולקטיבית בסלון, העובדה שאיננו עוד בני 17 או 25, והיצורים הקטנים שולטים בהלכות הבית, אינה מותירה ברירות רבות. ואולי אין זה רע כל כך. יותר מוזיקה, יותר שעות ביממה, זה מה שמספק לנו ההווה. לא כבולים, מוקפים ומוצפים בצלילים. "על זה חלמנו, לא?" שאל אותי בקנטרנות חבר טוב.  "שהופעה תהיה ה-דבר. שכל שיר אף פעם לא יישמע אותו דבר, ובכל הופעה זה יהיה קצת אחרת, שהמוזיקה תהיה חיה ונושמת, ולא פיזית. אז הנה, חזרנו אל בורות המים".

היסטורית, האזנה ביתית למוזיקה היא עניין של פחות ממאה שנה, מאז נכנס ב-1917 הפטיפון אל הבתים חלפו 93 שנים. ההיסטוריה האנושית הכירה, עד למאה ה-20, רק מצב אחד של האזנה למוזיקה: הקונצרט החי. כדי ליהנות מצליל טוב, נאלצת ללבוש את מיטב בגדיך ולצאת מביתך. עכשיו זה פחות או יותר אותו דבר. חזרנו אל הסדר הישן, רק שלמוצרט היום קוראים מקרתני, והוא הרבה יותר זקן והרבה יותר עשיר מוולפגנג אמדאוס, ורוב רובו של העולם יודע איך הוא נראה. ונשמע.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ריקי כהן  On 05/24/2013 at 18:35

    יפה ומעורר נוסטלגיה והזדהות.
    באמת גרמת לי להבין שאני כבר כמעט לא שומעת מוזיקה ביחד, ובטח שלא דיסקים, מקסימום יוטיובים.

  • אודי א.  On 05/24/2013 at 18:39

    "האזנה בתנועה"
    ממש כך . .

  • חשוב שכתבת ונהדר כתבת, אוסיף מחזוני, שככל שהטכנולוגיות מרחיקות את בני האדם זה מזה והופכות את הנאותיהם למבודדות, כך יקומו מחתרות של אנשים שנפשם תזעק "גוועלט" !!!והם יתכנסו יחד בחבורות קטנות או בשבטיות מודרנית , וכן..כן…גם יאזינו לדיסקים או וינילים ישנים שהועלו מהאוב ויחוו שוב את היחדנס הזה שאתה מנסטלג עליו…

  • David  On 05/24/2013 at 18:59

    עוד לפני שהגעתי לפסקאות האחרונות אמרתי לעצמי – הנה עוד סיבה למה אני כל כך אוהב הופעות חיות.

  • ליאת רוזנבלט  On 05/24/2013 at 19:27

    מהמם כרגיל

  • ורד נבון  On 05/24/2013 at 19:42

    שמרתי אותו למעלה מ-20 שנה, בגלל סנטימנטים. בסוף נשברתי, ומסרתי את הווקמן (סוני) יחד עם רוב הקלטות, "קסטות" הם קראו לזה- לחגי מרום ושותפתו לפרויקט הוצאת ספר ותערוכה של עטיפות הקסטות. כשקוראת את הפוסט שלך – קצת נצבט הלב שלא שמרתי את המכשיר הקטן הזה שליווה אותי ברחובות ניו-יורק, ובלעדיו הייתי אבודה.
    הפטיפון בכל זאת עדיין כאן.:)

  • ערן דינר  On 05/24/2013 at 20:01

    כתבת נפלא.
    יש עוד היבט למותה של ההאזנה בבית, במערכת, שלאו דווקא נוגע לחוויה המשותפת: הקשב התאדה ונעלם. כשאתה לא כבול למערכת בבית אלא נע עם המוזיקה לאן שתרצה, היא פחות עומדת בפני עצמה ויותר נלווית לפעולות אחרות, וכך גם הצריכה שלה הופכת לעניין פחות תובעני. בימים האנלוגיים אם שמעת תקליט, ישבת עם העטיפה ביד וממש הקשבת לו. היום פחות, ובדרך כלל כשכבר יוצא להקשיב בריכוז, נניח בנסיעה, זה לא בדיוק אותו דבר.

    גם קלות התפעול של האוסף הדיגיטלי – תמיד הכל זמין, מיד, ונשלט כל הזמן. לא צריך לשמוע צד שלם ורק אז להחליף – משנה את אופי ההאזנה ורוצחת, למשל, את האלבום.

    האם זה טוב או רע? מי יודע. אני בכל אופן עדיין מקשיב למוזיקה בסלון, ברמקולים, גם כשכולם בבית. אולי גם אני אבא מוזר, אבל נדמה לי שמתישהו תגיע התודה על זה

  • Gideon Lifshitz  On 05/24/2013 at 20:52

    אוי, פרוקול הרום…

    ואגב, גם הקסם של הצילום האנלוגי והציפיה המענגת לפיתוח התמונות שייך לאותו עולם אבוד שאתה כ"כ מייטיב מתאר.

  • תמיר  On 05/24/2013 at 21:39

    Little Feat – הסולו – אפשר לקבל הכוונה? (אלבום, שיר…)
    תודה…
    אוף, הנוסטלגיה הזו – אנחנו ממש שוחים בתוכה, אה? היא העטיפה החמימה של חיינו… איזה כיף…

  • יוסי  On 05/24/2013 at 23:34

    דווקא הנושא הזה כבד ומורכב יותר ממה שכתבת…אבל בעצם כולנו יודעים שזה הדבר ואין מה לעשות ברוב תחומי החיים. אפרופו ילדים.. חברים זה בעיקר בפייסבוק ואם אתה רוצה לשאול שאלה בסמס…הבעיה שאם הזמן אתה מרגיש שאפשר להסתדר לבד ולא צריך טובות מאחרים מצד שני זה סוד הקסם חברים

  • גיל  On 05/25/2013 at 9:20

    הבעייה היא שהמוסיקה היא רק הסימפטום. היום אנשים כבר לא עושים כלום ביחד וסובלים מהפרעת קשב קולקטיבית. אפילו כשיושבים במסעדה ביחד, חצי מהזמן אנשים מתעסקים עם הטלפון שלהם. אנשים פשוט לא מסוגלים לשבת חצי שעה ביחד ולעשות משהו בלי שום הסחות.

  • motior  On 05/25/2013 at 9:53

    כשהראיתי לבת שלי תקליט לפני כמה שנים ושאלתי אותה "מה זה?" היא הסתכלה, הסתכלה, תהתה ובסוף שאלה בהיסוס "דיסק?"
    אבל בעוד כמה שנים ילדים גם לא יידעו מה זה "דיסק" כנראה.

    ואני מסכים עם גיל בתגובה מעליי שאנשים היום לא עושים דברים יחד. אני יושב עם המשפחה שלי במסעדה וכולם (חוץ ממני) משחקים בטלפון. אני נוסע איתם במכונית והם משחקים או שומעים מוזיקה באוזניות

  • שגיא  On 05/25/2013 at 14:25

    בשנת 1980 פורץ נכנס לבית של ההורים שלי וגנב להם את כל התקליטים. הם הכילו, על פי עדות, את "החומה", "טומי", "חתונה לבנה", ועוד שלל יצירות.

    ב1983 נולדתי.
    הילדות שלי עברה כשהפטיפון שימש כסוג של רהיט בבית , ללא שימוש, והקלטת מילאה את החסר הזה.
    באמצע הניינטיז הדיסק הגיח לחיי, וב98' ה-mp3.

    לפני שנתיים צץ בי הרצון לסגור מעגל ולקנות פטיפון – ומאז אני שבוי.
    שום פורמט ושום צורה אחרת של האזנה למוזיקה לא יכולים להיות דומים ומספקים כמו החוויה של האזנה לתקליט.
    לעזאזל, אני כל כך אוהב את הבמה הזו. הפירוט והחום שאני פשוט שומע הכל, כל עוד הוא בפורמט של ויניל. פולקלור ארגנטינאי, ג'אז, קאנטרי, בוסה-נובה, רוק קלאסי, זה לא באמת משנה. המדיום של התקליט יודע להפיק כל כך הרבה חום. תקליט הוא הדבר האמיתי.

  • sagol59  On 05/25/2013 at 17:59

    תמיר: זה אלבום הסולו של לוואל ג'ורג'. לא מגיע ברמתו לאלבומי הסבנטי'ז של Little Feat אבל בהחלט נחמד ומהנה. http://www.amazon.com/Thanks-Ill-Eat-It-Here/dp/B000002KIP

  • נעם עוזיאל  On 05/25/2013 at 23:40

    תודה בועז. אתה צודק מאוד, אך לצערי גם הופעות חיות הן לא כ"כ אתר של האזנה משותפת. חלק גדול מאוד מהקהל עסוק בלצלם את ההופעה באמצעות הסלולארי וככל שמדובר בישראל, רוב ההופעות הן מין שירה בציבור. שרל'ה שרוניזציה של המוזיקה. חוצמיזה, הזדקנו. (גם לי היה את דן פוגלברג וטים וייסברג ב-1979. מי זוכר את התקליט הזה היום).

  • איתי  On 05/26/2013 at 8:59

    ההאזנה שלי אמנם הפכה לפרטית ואישית, אבל אני לא בטוח שההאזנה המשותפת לאלבומים נכחדה, אפילו בקרב בני 15 – 25. בני האדם הם עדיין יצורים חברתיים שרוצים לחלוק את מה שהם אוהבים.

    אותם גורמים שגרמו לי להאזין ליצירות במקום לשמוע שירים בגיל 16 עדיין תקפים לבני 16 היום. אותה כמיהה ליופי, לאסתטיקה, להרחבת התודעה. וכשהיא עולה על גדותיה, חולקים אותה. קינג קרימזון וטינדרסטיקס היו חדשים בעיני באותה המידה, כי הם חשפו עולמות חדשים, והעולם החדש נראה ברור יותר כשהחשכתי את החדר ביחד עם עוד חברים. זו תכונה אנושית כל כך, שאני רואה את ההבדל בין אז להיום בעיקר בסוג האוזניות, בנגן, ושאפשר להאזין גם לסיגור רוס. האנשים עדיין זקוקים לטקס, ועדיין זקוקים לקהל.

    אני הרגשתי כמיעוט בהרגלי ההאזנה שלי. רוב האנשים שהכרתי הקליטו אוספים על גבי קלטת, שמעו מה שעופר נחשון שידר והמשיכו הלאה. אוספי היטמן לא היו ראויים להחשכת החדר. אני מאמין שגם בשנות השבעים הלך הרוח היה דומה, ואני מאמין שגם היום. החוויות הטכניות משתנות כל הזמן, האנשים משתנים לאט ומעט יותר ממה שנדמה במבט חטוף.

  • תמר אגמון  On 05/26/2013 at 11:14

    "אין לי ספק שהאדם זקוק נואשות להאזנה משותפת למוזיקה. לבד זה לא ממש זה". נהדר.
    תמיד תהיתי למה אני כל כך אוהבת הופעות חיות.

    מצד שני, יש אלבומים שזקוקים להאזנות בבודדים, כל אחד והאלבומים המסוימים שלו, בתקופות חיים מסוימות. עוצמות הרגש ששמיעה ראשונה של יצירות מופת מעלות, אולי זה ענין של איזה טיפוס אתה, לפעמים מצריכות התבודדות עם היצירה.

    הילדים שלי עוד צעירים ולכן עודם בשלב הפראייר, בו הם "נאלצים" להאזין למה שההורים שלהם מנגנים בסלון או באוטו (מעולם לא נוגן אצלי בייבי מוצרט או כל זלזול אחר באינטליגנציה ובשמיעה של הילדים).
    ודוגמה לדיאלוג ששמעתי אתמול בין זאטוט אחד לחברו:
    -"כשהייתי בן שלוש וחצי לקחו אותי להופעה של הדג נחש ומאז זו הלהקה האהובה עלי. איזה להקה אהובה עליך?"
    – "הביטלס".

    ממליצה מאוד על הסרט המקסים "צומת וולקן" . הציפייה של החבורה לתקליט החדש של להקה בשם פינק פלויד, שהגיע במיוחד בחבילה מחוצלארץ.

  • llaliiblue  On 05/26/2013 at 14:06

    יפה כתבת. יש משהו בזה, אתה יודע, אולי הסברת עכשיו את הסיבה שכל שיר טוב שאני שומעת, אני ישר צריכה לצעוק לעולם, כאילו שממש לא יכולה להאזין לו לבד. מזל שיש פייסבוק.

  • avha  On 05/27/2013 at 5:07

    יפה כתבת.
    אישית, תמיד העדפתי לבד, כי רק ככה הייתי כל כולי עם הצלילים.
    אבל, נכון, שישיבה סביב מדורת הפטיפון הייתה גם היא מענגת.

  • ע נ נ ת  On 05/27/2013 at 23:26

    אני רק לא מבינה דבר אחד…
    כשהיינו ילדים, לא יכולנו לנגן את התקליטים שלנו בסלון – כי ההורים אמרו "מה זה הרעש הזה" (לפחות האבא שלי, שאוהב רק מוזיקה קלאסית…)
    היום אנחנו לא יכולים לנגן את הדיסקים שלנו בסלון כי הילדים משחקים WII?
    רגע, למה דילגו על הדור שלנו? מתי הזכויות הן שלנו???

  • אורן  On 05/29/2013 at 21:47

    אז היום אפשר לראות קליפים ביוטיוב עם הילד. כך יצא לנו לראות יחד את PULSE של פינק פלויד

  • רוני  On 10/30/2013 at 16:01

    מעבר למה שנאמר למעלה חשוב לדעתי לציין דבר נוסף: האמנים היום בעצם מתפרנסים כמעט רק מהופעות. אם בעבר מכירת תקליטים / דיסקים הניבה להם את פרנסתם העיקרית והופעות היו סוג של בונוס להם עצמם ולקהל לצרכי פרסום ולא בהכרח כמקור הכנסה, אז היום הופעות הן הדבר החשוב והעיקרי הן לקהל, הופעות הן מקור הפרנסה והן הקשר עם הקהל.
    האמנים מיחסים להופעות חשיבות יתרה מכל היבט שהוא וזה קורה בכל ז'אנר באופן מוחלט. ואכן אני חושב שהאזנה משותפת למוזיקה היא צורך אנושי ברור שלא השתנה ומספק לקהל חוויה רוחנית ופורקן נדיר שקשה לשחזרו. מאידך – האמן זוכה לפידבק מקהלו וזהו האומדן להצלחה או אי הצלחה כיום אשר נמדדת במספר הצופים שהגיעו להופעה. קיסריה כבר אמרנו …..

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: