לא לטילים, כן לשירים

עטיפת התקליט

עטיפת התקליט

הסיפור של "נו נוקס" הוא סיפור על קבוצה של אמנים ופעילים כנגד הסכנה הגרעינית שהרימו את פרויקט נו נוקס, תקליט + סרט + חמישה קונצרטים בחמישה ערבים רצופים של הופעות, שאליהן נדחס קהל עצום של 200 אלף איש, והכל במטרה ליצור מודעות רחבה ככל האפשר לסכנת הצבת הטילים הגרעיניים על אדמת אירופה ואמריקה, והאפשרות שהמאבק בין שתי המעצמות יביא למלחמת עולם שלישית ואולי לקצה של האנושות. האלבום המצוין הזה מנציח את האירוע המפעים ההוא.

הזמן, סוף שנות השבעים. 1979. בדיוק עשר שנים אחרי פסטיבל וודסטוק (1969). אחרי עשור של התפכחות מהחלום ההיפי על שלום-ואהבה-לי-ולך, עמוק בתוך הקונספט של סקס-סמים-ורוקנרול, עם שלל חללי רוק שנפלו על המזרק (ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, טים באקלי, פול קוסוף) וסתם סם שינה (ניק דרייק), נפילה במדרגות (סנדי דני) או חנק (מאמא קס). מארק בולאן מ"טי רקס" נהרג בתאונת דרכים, והוא לא נהג במכונית, אבל הנהגת גלוריה ג'ונס היתה מסוממת מכדי לנהוג.

אל אולם המדיסון סקוור גרדן בניו יורק באו ג'קסון בראון, בוני רייט, ברוס ספרינגסטין, גרהאם נאש ורבים אחרים ומתברר שהשבוע ההוא, בקיץ 1979 היה רגע חמקמק בתולדות התרבות הפופולרית, רגע נדיר שבו האמנים והקהל היו מאוחדים סביב רעיון שתכליתו ליצור שינוי אמיתי ולעצב אחרת את העתיד. ריי קודר, גיל סקוט הרון, טום פטי ושוברי הלבבות שלו שיתפו פעולה, ניגנו זה עם זה, תמכו אחד בשיריו של האחר, עושים קולות, מנגנים בכלים שונים.

NoNukes-thumb

רגעי השיא: גרהאם נאש מבצע את "קתדרלה" ומיד אחר-כך שר בדואט עם ג'קסון בראון את "העורב בעריסה", ג'יימס טיילור עולה עם אשתו קרלי סיימון לשיר את "הזמנים משתנים" של דילן ואת "מוקינגבירד", ברוס ספרינגסטין וג'קסון בראון שרים יחד את "הישארי", בוני רייט עושה את "בריחה", ריי קודר את "אחות קטנה" וזה נחתם בשלישיה מנצחת של שירים בביצוע בלתי נשכח של קרוסבי, סטילס ונאש – קול התקווה וכל היופי.

מפגן העוצמה ההוא של אמני אמריקה השיג (באופן מסוים) את מטרתו. הנשק הגרעיני צומצם באופן משמעותי והתנועה החיובית שהחלה בניו יורק ב-1979 נמשכה אל תוך שנות השמונים. בדיוק עשר שנים אחר-כך נפלה חומת ברלין והתמוטט הגוש הקומוניסטי.

בפברואר 1986, הכריז גורבצ'וב על דרך חדשה לברית המועצות שהתבססה על שני מושגים חדשים: הגלסנוסט ("פתיחות") והפרסטרויקה ("בנייה מחדש"). גורבצ'וב הכריז על ביטול "דוקטרינת ברז'נייב" (שקבעה כי ברית המועצות לא תיתן למדינות מזרח אירופה לסטות מדרך הקומוניזם), וקבע במקומה את "דוקטרינת סינטרה" (על שם שירו של פרנק סינטרה "My Way"). דבר זה הוביל לגל של שחרור ודמוקרטיזציה במדינות מזרח אירופה. למעט ברומניה, עברו מהפכים אלה כמעט ללא שפיכות דמים. בכך הסתיימה המלחמה הקרה וב-1990 זכה גורבצ'וב בפרס נובל לשלום.

מי אמר שלמוזיקה אין השפעה על המציאות.

No_Nukes_FilmPoster

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גדעון  On 04/01/2013 at 18:16

    כתוב יפה, אך גם כופה את עצמו מעט על ההיסטוריה, לא כן?
    ואגב מרק בולן נהרג בתאונה, אם ערפילי זכרוני אינם מטשטשים את הראייה…

  • Guy Weintraub  On 04/01/2013 at 23:23

    אחלה אלבום, ולמי שרוצה להאזין קצת — http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=322063&cid=400506

  • motior  On 04/02/2013 at 15:54

    אכן כתוב יפה, אבל אני לא בטוח אם המוסיקה השפיעה על המציאות או "רק" הייתה ביטוי של דעת הקהל (כלומר אחד ההיבטים של לחץ על הממשל).
    ואני חושב שהיא השפיעה יותר על המערב מאשר על ברית המועצות 🙂

    מרק בולן אכן מת בתאונה ולא "נפל על המזרק"

    • בועז כהן  On 04/03/2013 at 7:27

      מותו של מרק בולן אכן היה בתאונת דרכים. הוא רק ישב במכונית, שאותה נהגה גלוריה ג'ונס שהיתה פחות מסטולית
      ממנו, כנראה, אבל גם יותר מדי מסוממת מכדי לנהוג.

  • avha  On 04/03/2013 at 4:49

    לא הכרתי. תודה.

  • יוסי מפ"ת  On 04/06/2013 at 11:12

    נראה אותם מרימים פרוייקט כזה היום כנגד הסכנה בהתחמשות הצפון קוריאנית והאירנית המפחידה אף יותר. למוזיקה יש אומנם השפעה על המציאות, כפי שכתבת, אבל זו השפעה קצרת מועד. לצערנו.

  • Russel Jimenez  On 04/25/2013 at 3:17

    אל אולם המדיסון סקוור גרדן בניו יורק באו ג'קסון בראון, בוני רייט, ברוס ספרינגסטין, גרהאם נאש ורבים אחרים ומתברר שהשבוע ההוא, בקיץ 1979 היה רגע חמקמק בתולדות התרבות הפופולרית, רגע נדיר שבו האמנים והקהל היו מאוחדים סביב רעיון שתכליתו ליצור שינוי אמיתי ולעצב אחרת את העתיד. ריי קודר, גיל סקוט הרון, טום פטי ושוברי הלבבות שלו שיתפו פעולה, ניגנו זה עם זה, תמכו אחד בשיריו של האחר, עושים קולות, מנגנים בכלים שונים.

  • רוני  On 10/31/2013 at 12:32

    רשימה חשובה מאוד לדעתי ויש הרבה מה לפתח על הקשר בין תנועות חברתיות -פוליטיקה ומעורבותם של אמנים . ראשית קדמו למופע הנ"ל מופעים דומים בשנות ה 60-70 שהיו בעיקר נאיביים וסיפקו יותר את רצון האמנים ופחות את המטרה המוצהרת (בנגלדש, farm aid-הראשון) . ברובם כמעט ולא השיגו מטרות.
    המופע המדובר הינו מאוד יחודי
    1)היה בסופה של תקופה פוליטית חברתית ומסיקלית
    2) שנות ה 80 הדקדנטיות כבר התדפקו בדלת ודחקו את את אותם אמנים וז'אנרים שהשתתפו ב no nukes .יתכן והם חשו בכך וניסו לעורר את הקריירה שלהם על ידי מופע שיזכה לתהודה ? לחלופין פרויקט שזכה לפחות כותרות אבל ליותר הערכה הוא התקליט מ 1981 שמשקף הרבה יותר טוב את רוח ההתנגדות לנשק גרעיני ושמו life in the european theatre .למיטב ידעתי גם לווה בהופעות משותפות של חלק מההרכבים המשתתפים שהיו באותה עת הרבה פחות מוכרים מההרכבים ב no nukes אבל נחשבו להרבה יותר חדשנים . לטעמי מאוד מומלץ ועם הרבה פניני ניו וויב ,סקא ועוד . לסיכום עד למופע ה live8 מרבית המופעים הללו לא השפיעו באמת באופן חברתי פוליטי כפי שהצהירו וגם לא המופע הנ"ל מה עוד שעד תחילת-אמצע שנות ה 80 מרוץ החימוש רק גבר והחשש ממלחמה גרעינית היה מוחשי ראו את השיר של סטינג russions שממחיש את האימה נכון ל 1984 .
    מאוד נהניתי מהרשימה תודה בועז

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: