אחר הצהריים של פאון

paris 1979

בלילות שמעתי וראיתי מוזיקה. בימים עברתי בכל מוזיאון שיכולתי להגיע אליו. בעיקר אהבתי את "מרמוטן", במזרח יער בולון. חבצלות המים של קלוד מונה. ביליתי שם שעות ארוכות של בהיה מיטשטשת ונמזגת, רציתי להיכנס אל תוך היצירות עצמן, אל תוך עולם הטבע שלהן. להפוך חלק מהן. פעמים רבות ביקרתי שם, בדרך כלל עם ווקמן וקסטה עם מוזיקה של אריק סאטי  או עם אותה היצירה האהובה עלי של פט מתיני ולייל מייס – המוזיקה באזניים והאמנות של מונה בעיניים. ימים של אמנות וקסם. מבעד לחלונות הרחבים נראו עצי היער הבולוני ובחדר האורחים שרר שקט. שולחנות וכסאות מתקופת לואי ה-14, תמונות עתיקות, פסלים, חפצי-אמנות, שטיחים תלויים על הקירות. סגנון ישן. מעין סלון ספרותי של צרפת מסוף המאה ה-19.

באחד מאחרי הצהריימים הללו היא התיישבה לידי. היינו לבד במוזיאון. היא עשתה לי סימנים של "מה-אתה-שומע", הורדתי את האזניות ונתתי לה להקשיב. היא חייכה, זיהתה מיד את השיר של בואי, "ביולי בראדרז", ואמרה – זה השיר שאני הכי אוהבת בתקליט הזה. היא לא היתה מאופרת כלל. אולי נגיעת שפתון קלילה, אך לא יותר. פנים נקיות, פשוטות וטובות.  משקפיים גדולים. שיער בהיר. אנגלית מצויינת. והיא היתה יפה מאוד. מאוד מאוד.

קבעתי איתה לארוחת צהריים באזור שקט, קרוב למרכז. שכונה נסתרת מאחורי ככר סן מישל, ליד המזרקה עם הפסל של מיכאל הקדוש, הנאבק בשני דרקונים.  היא חלמה על אפשרות ליצור מופע שהוא גם הרצאה וגם אמנות חוויתית. גם תיאטרון, גם מוזיקה וגם שיעור לקהל. אישה נמרצת, מהירת-מחשבה, חסרת-מנוחה, מתפוצצת מרוב רעיונות ויצירתיות שמשתוקקת להתממש, יהודיה ממזרח אירופה, גרושה עם ילד, ששלטה באמנות ועשתה את המאסטר דווקא בשפה וספרות אנגלית. וו.ה. אודן, ט.ס.אליוט היו אבות המזון שלה. היה בינינו פינג-פונג אינטלקטואלי בלתי פוסק והתודעה שלי נפקחה לרווחה.

היא הסתכלה על האצבעות שלי, כשדיברתי. כשהרמתי את כוס היין השקופה, להקיש לחיינו. הביטה בי ישר אל תוך התשוקה המבעבעת שרחשה בי, כבושה ומתגלגלת כרעם המתקרב ממרחקים ועוד רגע יתנפץ מעלינו. כשהכוסות התרוקנו, ביקשנו למלא אותן שוב. כבר לא היתה זו רק פגישה. חוטים עדינים, דקים ובלתי נראים של זהב נמתחו בינינו. ליויתי אותה אל המכונית. "חשבתי שאתה יותר גבוה", היא סקרה אותי מלמטה למעלה.

באמת? תמהתי.

כן, היא אמרה. כשישבת שם במסעדה, זקוף, נראית לי גבוה יותר. היא דיברה אלי דרך היין והאויר הצלול. ניסיתי להבין אך הייתי מעורפל.

עברנו בדרך על פני הפנתיאון, אותו מבנה ענק שנבנה בהשראת הפנתאון ברומא וידוע בציורי הפרסקאות היפים שבו. "בתחילת דרכו", סיפרה לי, "שימש המקום ככנסייה, אך לאחר המהפיכה הצרפתית הפך למקום קבורתם של אזרחיה הנכבדים של צרפת".

מי קבור כאן? התעניינתי.

"ויקטור הוגו. פייר ומארי קירי. גם אמיל זולא".

או…זולא… אמרתי, כמעט לעצמי, אך בקול רם מספיק כדי שתשמע.

אתה אוהב את זולא?

מאוד אוהב. אני יכול להקריא לך משהו שלו?

בוודאי, היא חייכה. מה אתה רוצה להקריא לי?

לא כאן, אמרתי. פעם, כשנהיה לבד. אני אקריא לך מ"היצירה" שלו. קטע נהדר על הקשר בין אמנות למיניות ועל מה זה, באמת, להיות אמן.

היא הסתקרנה. יכולתי להרגיש את זה. הלכנו בשדרות הפאריזאיות שטופות האור האביבי הגענו אל המכונית שלה. "אתה מלווה אותי", היא חייכה, "ואתה בכלל לא צריך לכיוון הזה". נישקתי אותה. לא. זו לא הגדרה נכונה. הצמדתי אותה אל המכונית, באמצע הרחוב, בלב לבו של ההמון הסואן, ונישקתי אותה בלהט מכושף. ידיי עטפו את פניה היפות וטבעתי בתוך פיה ושפתיה, מתמכר ללשונה הנעתרת, המתמכרת. אנשים חלפו סביבנו, ילדים שיחקו בגן מאחורינו ואנו שנינו, בשלנו. טרפנו את הרגע שהפך לרגעים, שניות שהפכו לדקות רבות. נשיקות.

אני מוכרחה לנסוע, היא התנשמה, סידרה את שמלתה. התמתחה.

אני מוכרח לראות אותך שוב.

אתה תראה. נראה, אולי אזמין אותך אלי להתפעל מהספריה שלי. זה יהיה אחר הצהריים של פאון והנמפה שלו. מכיר את הפואמה של סטפן מלארמה?

סטפן מלארמה. מנוחת אחר הצהריים של פאון

האמת היא שהכרתי די טוב את L'après-midi d'un faune כבר מגיל קטן. אמא שלי השמיעה לי את קלוד דביוסי כשהייתי קטן וסיפרה לי גם את הסיפור שמאחורי המוזיקה. באופן מוזר זו יצירה שחצתה את חיי פעמים רבות, במוזיאון פיקאסו וגם בתקליט של איומיר דאודטו הברזילאי. "מנוחת אחר הצהריים של פאון" פגשה אותי במקומות שונים בחיי, בנסיבות שונות. פאון – איזה שם מהלך קסם. פאון. אל שהוא גם אדם אבל גם חיה. כל כולו מלא חושניות. בפואמה של מלרמה פאון מתעורר מיוזע במקומו המוגבה בשעת אחר צהריים קרירה. הוא מנגן בחליל, אוכל ענבים, ומתענג ללא עכבות. פאון קשוב לתחושותיו ושלם איתן. כשהוא רואה את הנימפות תאוותו מתעוררת. הוא יורד אליהן. לקראתן. אבל הנימפות ספק משתהות ספק נמלטות בבהלה, ואז חוזרות. פאון בוער איתן. הן עוזבות פרט לאחת. גם היא הולכת ממנו בסוף, מותירה לו צעיף שנשאר מאחור, מזכרת מאחר צהריים של כמיהה, תאווה, כמיהה וגעגוע.

דביוסי הלחין את יצירתו המופלאה בסוף המאה ה-19. "המוסיקה של הפרלוד הזה", הסביר המלחין דביוסי לקהל, לפני ביצועה הראשון של יצירתו, "היא איור חופשי לשיר של מלארמה. היא אינה מתיימרת להיות סיכום שלו; זהו בראש וראשונה רצף של מצבים, שבהם מתנועעים תשוקותיו וחלומותיו של הפאון אנה ואנה בלהטו של אחר הצהריים הזה". הנה הביצוע האלמותי של התזמורת הסימפונית של לונדון בניצוחו של ליאופולד סטוקובסקי הגדול ביוני 1972. הקשיבו ליופי הזה

שלושה ימים נרעדתי והתהפכתי על מיטתי. ריחה, זכרון חום גופה, מגע שפתיה הדירו שינה ממני. היא היתה יפה עד הלם, חכמה להדהים. הייתי צריך אותה. בשבת יצאתי אליה.  הלכתי מרחוב מופטאר לכיוון סן סברין, ריחות ערמונים, קרפים ופריחת עצים באביב נמהלו באפי.  חציתי את השדרות מרחף וחולף על פני המוזיאון הלאומי של העת העתיקה בבולוואר סן מישל. בתוך המבנה, ששימש בעבר כבית מרחץ רומי, מוצגים פריטים מימי הביניים. היצירה הידועה ביותר במוזיאון, שידוע גם בשמו מוזיאון קלוני היא "הליידי וחד הקרן". האם היא הליידי ואני חד הקרן? היא דווקא סיפרה לי שהיא אוהבת תחפושות ובמסיבה פרועה אחת בעיר היא עצמה התחפשה לחד-קרן. יוניקורן. ואף אחד דווקא לא הבין מה התחפושת הזו ומה כוונתה של הקרן הפאלית שהצמידה הליידי לראשה. אני דווקא הבנתי. הלכתי והלכתי והגעתי עד גדות נהר הסן. הלכתי אליה.  הגעתי לככר שאטלה.

זמן קצר אחרי שאמא שלי סיפרה על פאון, הנימפות ואותו אחר צהריים חשקני וקסום, נשארתי לבד בבית ובטלוויזיה הישראלית הערוץ האחד בשחור-לבן שידרו מופע בלט עם הכוריאוגרפיה המודרנית של ג'רום רובינס ליצירה ההיא. הבטתי במסך הקטן, מכושף.

הגרסה המקורית, הראשונה, הועלתה ב-1912 בפאריז, בתיאטרון שאטלה. שם הוצגה בכורת הבלט "אחר צהריים של פאון", שחיבר הכוריאוגרף הרוסי ניז'ינסקי ללהקת הבלט הרוסי של סרגיי דיאגילב לצלילי הפרלוד של דביוסי ובהשראת הפואמה של מלארמה. זו היתה יצירתו הראשונה של ניז'ינסקי ככוריאוגרף ולכן הוא ליהק את עצמו לתפקיד הראשי. הבלט חולל שערורייה גדולה בשל אופיו הארוטי הנועז. חייכתי כשנזכרתי בזה, ניצב מול התיאטרון המיתולוגי שבו עלתה היצירה. עליתי אליה.

images

הגעתי אל הרובע שבו היא גרה. ניצבתי מול הבנין. בידי האחת החזקתי קסטה של "האנקי דורי" דייויד בואי ובידי השניה את "היצירה" של אמיל זולא. דילגתי במדרגות לקומה הראשונה. היא פתחה לי את הדלת ואותם משקפיים גדולים לפניה. לא הגענו אל הספריה. אף לא אל הסלון. חבוקים, מנושקים, טורפים ונטרפים צנחנו יחד אל הרצפה והספר של זולא כמו התקליט של בואי נשרו מידי ונאחזתי בה והיא נלפתה בי נסערת ובוערת. על הרצפה. על הרצפה. קרירות מרצפות על גוף חשוף. תאווה מתנחשלת, תחושת כאן-ועכשיו, לשונות טועמות-תואמות, לבה גועשת-נשפכת. ואז הפוגה. ואז שוב בערנו. חלפו השעות. תודעה מתערפלת, ואז מצטללת, מזדככת. יותר. זה הרבה יותר. הרבה הרבה יותר. ועוד ועוד. וכל הזמן הזה הסתובבה הקסטה של ג'פרסון איירפליין בתוך הטייפ.

JEFFERSON

בשמונה בערב היא נאלצה לעזוב, לא לפני שהקראתי לה את אחד מקטעי המופת של הספרות הצרפתית. הרי הבאתי איתי במיוחד את זולא ומתוך "היצירה" הקראתי לה על קלוד הצייר וכריסטין הישנה, שכותנתה נשמטת בשנתה ושדיה היפים נחשפים, "חזה עדין כמשי, זהוב, באביב ימיו, שני שדיים זקופים, תפוחי-לשד שמתוכם מבצבצים שני ורדים חיורים. היא הניחה את זרועה הימנית תחת ערפה, ראשה אחוז-התנומה שמוט לאחור, וחזה הבוטח הציע את עצמו בתנוחה מקסימה של התמכרות". וקלוד הצייר "ראה בתוך רשף כוכבים מערומי אהבים של אישה, את כל הגוף החי של אשה, שאותו העריץ", אבל הוא לא חושב לרגע לגעת בה, אלא לצייר אותה, מהר בטרם תתעורר, והוא מעלה על הבד את עירומה היפהפה, עד שהיא מתעוררת, נבהלת, מצמידה את השמיכה לגופה, והוא מתחנן אליה "אנא, תני לי, אני נשבע לך שאני זקוק לזה, שאם לא כן לא הייתי מציק לך". והיא שטופת-דמעות, לבסוף נרגעת, מבינה שאין הוא רוצה לתקוף אותה, אלא להנציח את יופיה, שאין זו תאוות הבשרים בהכרח, אלא בעיקר האמנות שבוערת בו עכשיו, והיא מגלה בו את האמן, ולפתע גם את הגבר הנאה שמאחורי הזקן, הרוחני פוגש את הגשמי ונולד הרגשי.


ZOLA

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • FicusTree  On 03/26/2013 at 11:01

    מהמם

  • אודי א.  On 03/26/2013 at 11:02

    כל כך הרבה תשוקה וספרות ומוסיקה.
    חיים פעם אחת.
    לחיות טוב!

  • אסף  On 03/26/2013 at 11:19

    וואו!

  • שי טוחנר  On 03/26/2013 at 11:23

    וואאווו איזו כתיבה!!! עשית לי את בוקר החג. תודה 🙂

  • מיכאל  On 03/26/2013 at 13:05

    כמו שי…ועוד קצת. מקסים כתמיד. חג שמח

  • liebermanorna  On 03/26/2013 at 15:04

    ואוו. נהדר. התפעלתי מהכול.
    אבל חסר לי הסוף. איפה היא עכשיו, הליידי. מה עלה בגורלה. האם הגשימה את תוכניותיה. או שאולי המצאת אותה.
    תודה,

    אורנה

    אגב, מומלץ מאוד לכל מי שמגיע לפריז לשריין חצי יום לביקור במוזיאון מרמוטן המרהיב. בנוסף לתצוגת הקבע יש תערוכות זמניות יוצאות מן הכלל

  • ג'וד ברק  On 03/26/2013 at 19:23

    הפוסט תענוג אמיתי!

  • oferb  On 03/26/2013 at 19:34

    נהניתי מאוד. עוררת בי חשק עז לחזור לפאריז.

  • רני  On 03/26/2013 at 22:07

    איזה שמוש נפלא בתבליני המדיות השונות לארוחה מופלאה…תודה!

  • Mandalay Bel  On 03/26/2013 at 22:38

    Erotic and passionate. I am a woman who loves the combination.

  • אסנת זיו  On 03/26/2013 at 23:12

    יפה כל כך.
    דרך כתיבתך המשלבת את הסיפור האישי החווייתי, בלי להצטנע מידי, בלי להתהדר מידי, בנונשלטיות כזאת, אני מגלה ולומדת על כ"כ הרבה עולמות שלא היכרתי, יצירות מוזיקליות, ספרות, פינות קסומות.
    תענוג

  • Saar Liven  On 03/27/2013 at 0:19

    עונג

  • מורן בר אילן נהון  On 03/27/2013 at 0:48

    תודה על הפוסט, על אחת היצירות האהובות עלי מילדות. לסבים שלי היה התקליט – בצד א: "מנוחת אחר הצהריים" ו"משחקים" ,ומצד שני "הים". אין כמו דברים שנחרטו בזיכרון בגיל צעיר כדי שישארו שם וימלאו את המאגרים כל פעם מחדש.

    ודרך אגב, מתישהו בשנות השמונים יצא סרט יפה על ניז'ינסקי,והריקוד הזה מופיע שם בשלמותו, עם כל השחזור של התלבושות והתפאורות

  • uriletz  On 03/27/2013 at 10:58

    הכנסת בי את האביב, תודה

  • איתי  On 03/27/2013 at 12:19

    יצירה מוזיקלית ממש, יפה פתחת לנו את היום הראשון בחול המועד. תמשיך ככה…. עם איזה פסקול של גרברק.

  • תמיר  On 03/27/2013 at 14:00

    נשארתי עם חיוך רחב מלא געגועים….
    לזה – וגם לזה…..
    חג שמח!!!

  • motior  On 03/27/2013 at 15:16

    לא קראתי את "היצירה" ולא הכרתי את הפאון… רשמתי לפניי לקרוא.
    את ביולי ברדרס גם אני מאוד אוהב.

    ורק נשאר לתהות אם כל הסיפור הוא אמת או חלום. אין לי סיבה לפקפק באמיתותו אבל הוא נשמע כמו סוג של חלום (שלא חלמתי)

  • Dhyan  On 03/27/2013 at 18:37

    נהדר בועז…
    הכל מתובל באהבה…

  • avha  On 03/27/2013 at 18:57

    לזה ייקרא פוסט מכשף.
    ואת "היצירה" אני חייבת לך; חייבת לך ביג טיים!

  • shirilad  On 04/02/2013 at 9:52

    פשוט מקסים.
    הצלחת להשאיר אותי מרותקת למסך בלי טיפת מאמץ.
    אבל מה עלה בגורל הבחורה? 🙂

  • llaliiblue  On 04/05/2013 at 20:42

    איזה כיף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: