קצת אושר בתוך האפור הגדול

COMITMENTSMAMZER

בשנת 1991 בסנט ג'ון קולג' באוניברסיטת קיימברידג', שמעתי הרצאה של רוֹדי דוֹיל. "העצה הטובה ביותר שקיבלתי מהעורך שלי, כשהתחלתי לכתוב", הוא אמר,  "היתה העצה הזו: אם אתה רוצה להיות סופר טוב, אל תהיה רגשני. תהיה מרגש".   שנתיים מאוחר יותר, כשהוא רק בן 35, כבר חבק רוֹדי דוֹיל את פרס "בוקר". זה קרה ב-1993 והפרי היוקרתי נפל בחלקו בזכות "פדי קלארק, הא הא הא". ספר שנמנע בעקשנות מסנטימנטליות, אבל נוגע עמוק בלב.

דוֹיל, יליד 1958, הפך בגיל צעיר מאוד לסופר האירי המצליח ביותר בעולם. לא מעט, כמובן, בזכות העיבודים המוצלחים לספריו. במהלך שנות התשעים עובדה במלואה הטרילוגיה הדאבלינאית שלו  Barrytown Trilogy  לשלושה סרטי קולנוע:

"הקומיטמנטס" של אלן פרקר נעשה ב-1991;

"ממזר קטן" של סטיבן פריירס  הוקרן ב-1993

ופריירס ביים גם את השלישי בסדרה, "הואן", בשנת 1996.

ההחלטה של רודי דויל לעזוב הכל ולהתרכז בכתיבת ספרים בלבד הוכיחה את עצמה מהר. ספריו התקבלו באהבה גדולה מהרגע הראשון. אין טעם רב לנסות ולהסביר את סוד הצלחתו, כי אין כאן ממש סוד ומכיוון שספריו מדברים בזכות עצמם. הם כובשים את הקורא מהעמודים הראשונים. סגנון כתיבתו של דויל רווי הומור, גם כשהוא פורש מסכת חיים רצופת קושי. גם משברים ממוטטים מתוארים אצלו באותו אופן חצוף-שנון-קומי, בין אם זו התפרקותה של להקה ושברונו של החלום ("הקומיטמנטס") או הריון בלתי רצוי של נערה קתולית ("ממזר קטן"). לדויל יש דרכים משלו, והן מקוריות וקומיות, לתאר את הווי החיים של מעמד הפועלים בשכונותיה העלובות יותר של דבלין, העיר שבה נולד וגדל.
"הייתי קורא ספרים אובססיבי", סיפר בראיון לבי.בי.סי. "והקריאה היא שהצילה אותי מדיכאונות וגם מהתדרדרות לפשע". אהבתו לשפה הובילה אותו ללימודי שפה וספרות אנגלית, ומאוחר יותר להוראת גיאוגרפיה ואנגלית בבית ספר. השנים שבהן שימש כמורה ניכרות בספר "נקמת הצחקקניות" (ספר לבני הנעורים, שנכתב מדי אחרי "הצרות של פדי קלארק", וראה אור גם בעברית).

פדי מודד מדרכות, משוטט ברחובות. גם את עלילת "פדי קלארק" ממקם רוֹדי דוֹיל ברחובות של באריטאון. כמו (כמעט) כל יצירותיו גם כאן הוא חושף עוד פן מהאוטוביוגרפיה הפרטית שלו. התקופה: סוף שנות השישים, 1968, בעולם יש תחושה של שינוי. בפאריז דני האדום וחבריו צועדים ברחובות וחוסמים רחובות, בשיקגו סטודנטים מעניקים פרחים לשוטרים – וחוטפים מכות בתמורה –  בהפגנות סוערות נגד מלחמת ויטאנאם, לונדון רוקדת ובסן פרנסיסקו חוגגת המהפכה המינית את נצחונה.

1968 היתה סוערת גם באירלנד. חוסר יציבות החל בהפגנה שקטה למען זכויות האזרח שפוזרה באלימות על-ידי המשטרה הממלכתית של אלסטר (RUC) בסתיו 1968, חיילים בריטיים נשלחו לצפון אירלנד ודיכאו ביד חזקה את הקתולים.  כמו באילינוי ובקליפורניה, גם באירלנד נכשל הניסיון לפעול בדרכי שלום. הצבא הרפובליקני האירי (הידוע בשמו המקוצר איי.אר.איי – Irish Republican Army), החל לבצע שרשרת מעשי אלימות. חיילים ירו באזרחים, תומכי האיי.אר.איי הוחזקו במעצר ללא משפט, אסירים שתו רעב ומתו ופעולות טרור בוצעו ללא הרף.

 אבל בדאבלין כל זה הוא רק שמועה רחוקה על שביל לבנים זהובות מעבר לקשת בענן. המציאות אפורה ויומיומית, עם ריח הצ'יפס והחומץ ברכבת של אחר הצהריים. כל מי שהיה בדאבלין, יודע שרוב האקשן מתרחש מדרום לנהר ליפי, שבניגוד לדנובה, התמז של לונדון והסיין בפאריז, הוא לא ממש נהר – אלא יותר על תקן של "נחל כפרי". האזור שמצפון לנהר ליפי תמיד היה מוזנח יותר מהפרברים הדרומיים, הבוהמיים והשוקקים של העיר דאבלין, אבל כמו שכותב רודי דויל "שם נמצאת הנשמה האמיתית של אירלנד. הנשמה היתרה".החיים של בני מעמד הפועלים קשים, ודוֹיל – דרך עיניו של פדי קלארק – כותב את קורות סוף שנות השישים של הזמן והמקום. פדי קלארק הוא ילד אירי בן עשר, שמודד את המדרכות ומשוטט ברחובות של באריטאון, עם חבריו הפרועים כמוהו. בניגוד לספרי חניכות של יוצרים בריטים בני גילו של דוֹיל ("גן הבטון" של איאן מקיואן האנגלי, "מבוך הצרעות" של איאן בנקס הסקוטי) אצל דויל הילדים אינם רעים מלידתם, עולמם המוסרי אינו מושחת ותפיסת המציאות שלהם אינה מעוותת. החברים של פדי קלארק  אינם ילדים רעים. הם רק חסרי מנוחה ומשתוקקים למשהו טוב שיקרה, אם אפשר במקרה.

אין זרם תודעה ב"פדי קלארק". יש דיאלוגים ויש תיאור של המציאות החולפת, יום אחר יום. חוסר היומרנות של רודי דויל תורם לאמינות. ילד בן 10 לא חושב כמו אדם בן 35 שנזכר בילדותו, ולכן פטריק ג'וזף קלארק (שמו המלא של פדי) יודע רק את מה שהוא חווה, רואה ומרגיש. "הוא היה כזה, אבא שלנו, הוא היה מרושע לפעמים, באמת מרושע בלי סיבה. הוא לא הרשה לנו לראות טלוויזיה, ורגע אחר-כך הוא ישב איתנו על הרצפה וצפה איתנו בטלוויזיה, אבל אף פעם לא להרבה זמן. הוא תמיד היה עסוק" (עמ' 40).

השיחות בין הילדים הן שיחות טיפוסיות בין בנים בגיל הזה. כדורגל, טלוויזיה, פרטי טריויה קטנים ובלתי חשובים. מערכת היחסים של פדי קלארק עם חבריו רוויה הקנטות הדדיות (למי יש תחת יותר שעיר?), תחרויות מוזרות ומגעילות (כמו מי יאכל את הסנדביץ' הישן עם העובש, שנמצא בפח) ושיחות על הדודה של ליאם.

ילדות רוויה אלימות. פעם אחת קוין הגדול והחזק דוחף לפדי קלארק אצבע לעין. "היו לי שתי עיניים אדומות, ואחת שחורה". אבא של פדי הלך לדבר עם אבא של קוין. זה לא נגמר שם. גם המורים תרמו למאזן האימה של ילדות

בצל השוט. "המורה לאנגלית הנו אהב להצליף חזק, הצלפה אחת על כל טעות, עם הרצועה שהוא השרה בחומץ בחופשת הקיץ".
ואלימות מייצרת אלימות. פדי קלארק מוליך את התיסכול, הכאב והזעם אל אחיו הקטן, שאותו הוא מכנה סינבד. "אהבתי לסבך אותו בצרות. זה היה הכי טוב". ככה שגם פדי קלארק אינו מלאך סובל. הוא חלק מהמערכת הסגורה שבה החזק מתעלל בחלש ממנו. זו התעללות מובנית בתוך החברה, שנעה בין מוסרנות קתולית ("לגנוב עיתונים היו גרוע יותר מלגנוב ממתקים", לפי הכומר, האב מולוני) לבין סתם נסיון "להרגיש חזק יותר, שווה יותר".

סרטים בימי שישי, הליכה לכנסיה כל יום ראשון. פטיפון עם תקליטים במהירות 33 סיבובים לדקה, או תקליטונים שנעים 45 פעם בדקה. בדאבלין של שנות השישים אין זכר לביטלס או לסמול פייסס. "האירים הם השחורים של אירופה", כתב דויל ב"הקומיטמנטס". אז פדי קלארק שומע באמת את "בלאק אנד ווייט", "סאות פסיפיק", שאבא שלו מביא הביתה (ומגיעה מלה טובה למתרגם, בועז וייס, שהותיר את שמות המבצעים ושיריהם בתעתיק המקורי. מונקי'ז, למשל, ולא רחמנא ליצלן "הקופים").

מאוחר יותר הוא יסתבך בקטטה מדממת עם קווין, שגם היא אינה מתוארת באופן דרמטי מדי, אלא בדרכו הפשוטה. "לא ניצחתי, הוא לא נכנע. צלעתי והייתי רעב. הדם של קווין היה על המכנסיים שלי. הייתי לבד" (עמוד 254). החיים על פי פדי קלארק הם בדיוק מה שהם. אמא ואבא רבים, כסף אין, כל יום הוא מאבק מחודש. בסוף, ממילא, יעמדו הילדים מחוץ לבית וישירו לו בלעג, את הפיזמון שהעניק לספר את שמו (המקורי):
פדי קלארק,
פדי קלארק,
אין לו אבא.
פדי קלארק
הא הא הא!"

קולו של ילד, קולה של אירלנד המודרנית. רודי דויל הוא קולה של אירלנד המודרנית. זו שנחלצה מרעב גדול, משברים פוליטיים ומיתון כלכלי קשה ורווי אלימות, עד להפיכתה לאחת הארצות המשגשגות באירופה של תחילת המאה ה-21. הצלחתו של דויל היא משל. דויל מכיר מצויין את מושאי כתיבתו. במקרה של פדי קלארק, זו כתיבה ממקור ראשון, רגשי, הוא כותב מתוך עמדת "הילד שהייתי, הגבר שאני". פדי קלארק עדיין חי בו, ובועט. הספר שמנציח את התבגרותו ומאבקו למעט אושר בתוך האפור הגדול של הקיום, מרעיד את הנפש של כל מי שעדיין חי בו הילד שרצה למצוא פנינים באפר. לא במקרה הפך הספר הזה לרב-מכר הגדול ביותר בתולדות פרס ה"בוקר", כשהוא נחטף מחנויות בכל העולם. גם מי שהיה הילד מחולון או באר שבע יוכל להזדהות עם מאבקו של פדי קלארק הקטן למען מעט אושר ואהבה בתוך האפור הגדול של הקיום. קצת חום, בתוך היקום המשפחתי הקורס לנגד עיניו ועל ראשו. ספר נפלא של סופר גדול.מוקטן להצלחתה של אירלנד ודויל הוא תבנית נוף מולדתו. הוא מכיר את הנופים, הריחות והאנשים לפרטי פרטים. הוא שולט בניואנסים של השפה ובהתנהגויות האנושיות המאפיינות של תושבי ארצו. הוא עושה את זה מתוך תודעתה ונפשה של פאולה האלמנה האלכוהוליסטית בת ה-39, שיש לה ארבעה ילדים והיא מנקה בתים ומשרדים, בספר "האשה שנכנסה בדלתות". הוא מצליח לעשות זאת נפלא ב"הצרות של פדי קלארק", מתוך נפשו ותודעתו של ילד. "הדרך היחידה להאמין שגבר כתב את הספר הזה, ולא ילד בן 10, זו רק יכולת האיות המושלמת", כתבו על הספר ב"סאנדיי טיימס".  לא פעם נדמה היה לי שפאולה מ"האשה שנכנסה בדלתות" היא למעשה האמא של פדי קלארק. הרבה מאפיינים דומים.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רדי  On 02/22/2013 at 0:36

    תודה בועז, עושה חשק גדול לקרוא את הספר

  • חפציבה  On 02/22/2013 at 8:47

    נעתקה נשמתי מקצב הכתיבה בפוסט הזה על דויל.

    אין לי אפשרות להסביר את הקסם שקורה לנשמה בלקרוא אותך – כמו בהרצאותיך, היכולת שלך לסחוף ולהלהיב, לשים לנו (הקוראים, המאזינים) טעמים על הלשון או ריחות שנישאים באפנו, לשזור מילים שיוצרות אווירה וקצב אותנטיים של זמן ושל מקום. זו היא יכולת וכישרון שניחנו בה סופרים גדולים שעליהם אתה כותב.

    אותי הצלחת בגדול "לרגש מבלי להיות רגשני".

  • טלי בירנברג  On 02/22/2013 at 9:38

    נפלא !
    מה שכתבה חפציבה אכן מדבר אליי רואה את פדי קלארק בעיני רוחי ואפילו מקומות בי יכולים להזדהות כילדה שנולדה בבאר שבע, גדלה בקרחת מלאכי והמשיכה ללימודי התואר באנגלית.
    היום אני אירלנד. מנצחת את האימפריה וכובשת את מקומי בעולם.

    תודה בועז! פורים שמח.

  • אורה גור אש  On 02/22/2013 at 13:21

    "אם אתה רוצה להיות סופר טוב, אל תהיה רגשני. תהיה מרגש"..
    כמה יפה, כמה חכם, כמה נכון.. עצה של זהב!

    והפוסט שלך – עונג גדול!

    • avha  On 02/22/2013 at 21:06

      מילה במילה.

    • מורן בר אילן נהון  On 02/22/2013 at 22:08

      זה באמת משפט טוב, זה גם מה שגורם לספר סטונר של ג'ון ויליאמס להיות כל כך חזק, היכולת המדויקת לתאר בצורה כמעט יבשה ,ולהשאיר את הרגש לקורא….גם זה ספר מומלץ מאד

      תודה על הפוסט טוב לדעת על הסופר הזה

  • אורה גור אש  On 02/22/2013 at 13:23

    אופס.. טעות..
    והפוסט שלך – עונג גדול!

  • motior  On 02/22/2013 at 17:30

    תודה על ההיכרות.
    ראיתי את "הקומיטמנטס" אבל בזה התמצתה ההיכרות שלי איתו עד כה.

  • begood1  On 02/22/2013 at 19:37

    תודה על הפוסט הזה. עכשיו אני יודעת מה הספר הבא שאחפש בספריה 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: