התשוקה לספר טוב

boaz 1970 june

תל אביב. 1 ביולי 1969. בועז מחוץ לחנות הספרים.  צילום: אורה בצלאל גור-אש

ההבעה על פניי אומרת הכל. אושר. שמחה גדולה. יש לי חבילה גדולה של ספרים חדשים ביד.  זה עתה סיימתי את חובותיי לגן החובה ובסוף החופש הגדול הזה אעלה לכיתה א. פעמים רבות השיטוט האורבני הסתיים בחנות הספרים. לפעמים "ספרי" שבנחלת בנימין (שם עבדה הדודה חנה), לעתים קרובות "ספרית פועלים" ברחוב אלנבי. והיו חנויות נוספות. בבוגרשוב. ביונה הנביא, בירידה אל הים, עם גלידה מול קולנוע ירון. אבל תמיד, גם כשנסענו לירושלים, תמיד חיכה שם ספר חדש בקצה המסלול.

אהבת המילה הכתובה אצלי היתה תאווה.  תאוות-המילה-הכתובה.  לא פעם אפשר היה לעמוד לידי ולקרוא בשמי ולא הייתי שומע. הייתי כל כולי בבית שעל העץ עם השביעיה הסודית, שותה לימונדה ואוכל רקיקים, או במרדף אחרי רשעים יחד עם וינטו אדום-העור ויד הנפץ חיוור הפנים בערבות אמריקה, או בשיטוט ברחובות לונדון של סוף המאה ה-19 עם שרלוק הולמס וד"ר ווטסון.

SHERLOCK

איך גורמים לילד לאהוב כל-כך ספרים? 

באמת שאני לא יודע. חושב שגם הפרה צריכה לאהוב להניק וגם העגל צריך לרצות מאוד לינוק. מדובר באהבה עזה, שהיא גם פרי-חינוך אבל (כנראה…) גם ענין מולד. אולי גנטי? אין לי מושג. אני רק יודע שאף פעם לא חשבתי על קריאה כעל משהו "חשוב" אבל בהחלט היא היתה בשבילי בילוי עילאי.  אמא שלי לימדה אותי לקרוא בגיל ארבע אבל אין ספק שהיה זה ענין הדדי. היא שמחה ללמד אותי, אני שמחתי ללמוד.

הגעתי לגן חובה עם רזומה כבד, עם רקורד של עשרות ספרי ילדים שכבר קראתי. אגדות סין ויפן, הרפתקאות ד"ר דוליטל, מעשיות האחים גרים, סיפורי הבלט.  הגננת ניצלה את זה היטב. פעם בשבוע הייתי צריך לשבת מול הילדים על שרפרף חום מעץ ולהקריא להם סיפור מ"מה אספר לילד" או מ"גן גני".

MA ASAPER

GANGANI

בכיתה א כבר הייתי משועמם כהוגן וחסר מנוחה. לא היה לי מה לעשות, כשהמורה רשמה על הלוח "ש-לום כ-תה א-לף"  והילדים העתיקו בקפדנות, בכתיבה תמה, למחברת שורות. לכן, די מהר קיבלתי היתר מיוחד לקרוא לעצמי, ביני לביני, כאוות נפשי. 

ואכן, לכל אורך שנותיי בבית הספר היסודי הייתי החנון הקורא, פרח קיר, ילד-ספר עדין וענוג. בלי משקפיים אמנם, אבל תולעת מוחלטת, תמיד עם ספר ביד, מחפש פינה שקטה בהפסקות, לשבת ולהמשיך לקרוא את אחד הספרים שלקחתי בהשאלה מאחת משלוש הספריות שנרשמתי אליהן. לא בחלתי בכלום. ספרי מתח, רומאנים לבני הנעורים, קלאסיקות לועזיות וספרים במשקל נוצה מתוצרת הארץ, ספרי אקשן וגם ספרי בנות. "אצבעוני", "משמר לילדים", "דבר לילדים", "תשבצון", "להיטון". כמעט כל דבר ענין אותי.  קראתי מכל הבא ליד. חסמב"ה, השביעיה הסודית, קופיקו וגם צ'יפופו של תמר בּוֹרְנְשְׁטֵיין-לָזָר, שרלוק הולמס של סר ארתור קונן-דויל, סיפורי צ'רלס דיקנס, נשים קטנות, סוד הגן הנעלם, לורד פונטלרוי הקטן, אי המטמון.

TREASURE ISLND

וכשהייתי מתלווה לאמא לטיפול אצל הקוסמטיקאית (היא ואחיותיה כינו אותה "מרתה", והייתי בטוח שזה שמה, עד שגיליתי שבכלל קוראים לה אווה, ו"מרתה" היה בעצם "מרטה" על שם היותה מורטת שיער….)  הייתי מחכה מחוץ לחדר וקורא בהנאה את הסיפורים המצולמים ב"סינרומן".

CINEROMAN

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ורד נבון  On 02/05/2013 at 17:39

    הלוא זהו סיפור חיי מילה במילה, תאוות המילה הכתובה:) יכול להיות שכל הדור שלנו?
    כל הרשימה, עכשיו נזכרתי גם ברוזן ממונטה כריסטו, נשים קטנות, רובינזון קרוזו…
    והספרנית נילי מהספריה השכונתית ליד קולנוע מגדל התרגזה כששאלתי ספר והחזרתי אותו באותו יום אחרי שסיימתי לקרוא. בפורים התקיים אירוע בספריה, וכולם באו מחופשים לדמויות מהסיפורים- וינטו ויד הנפץ היו הכי פופולאריים…
    ובערב אחרי שסיימנו לקרוא את המכסה היומית, פתחנו רדיו לשמוע תסכית מדנש הרוח הממרא, בקולו של מוטי ברכאן.

    היום אני מחפשת את הספרים האלה בשוק הפשפשים… את האגדות מארץ סין מצאתי.:)

  • D.J MosheL  On 02/05/2013 at 17:47

    שכחת את עוז יעוז 🙂
    אבל זה נסלח

    מזכיר לי משהו מעצמי שגם אני כמוך מאוד אהבתי לקרוא ויום אחד הגיעה ספרנית חדשה לספריה בבית הספר ואני, שהייתי כמובן מאוהב בה בסתר (הייתי נער בן 15 אז באותה התקופה) הלכתי למדף ולקחתי – לא פחות ולא יותר – את מאדאם בובארי של פלובר
    ואת אבא גוריו של בלזאק רק כדי להרשים אותה כדי שהיא תראה שאני (אלק) קורא ספרות יפה…

    אבל לפני כן כמובן שקראתי את ז'ול ורן אהבתי במיוחד את הספר שלו ילדי רב החובל גראנט…וכמובן את כל גיבורי הילדות שלנו החל מהשביעיה הסודית, חבורת הבלשים והכלב, החמישה הסודית וכמובם הימאים והכדורגלנים הצעירים ועוד ועוד…

  • seymore butts  On 02/05/2013 at 18:43

    זו שאלה גדולה כיצד לגרום לילד לאהוב לקרוא, ואני מניח שהיום זה קשה מבעבר לאור ריבוי האלטרנטיבות לפעילות פנאי שדורשות הרבה פחות מאמץ.

    התמונה שלך אוחז בספרים מחוץ לחנות אומרת יותר מאלף מילים על תקופה שהייתה ואיננה. אני מניח שלא קניתם אותם במסגרת "4 ב-100"…

  • מרית בן ישראל  On 02/05/2013 at 20:02

    לדעתי השביעיה הסודית אכלה תופינים ולא רקיקים עם הלימונדה.

  • מורן בר אילן נהון  On 02/05/2013 at 20:11

    היה לי מזל גדול להיות נכדה של סבתא שהיתה ד"ר לשפות (אנגלית צרפתית וגרמנית) שלימדה אנגלית בקיבוץ ושהיתה הספרנית של הקיבוץ.

    אז חוץ מזה שכשהייתי באה לחופש או שישי שבת או שחיכתה לי ערמה של ספרים על פי בחירתה של סבתי האהובה, או שהייתי מלוה אותה לספריה ומשוטטת שעות בין המדפים וקוטפת לעצמי כראות עיני…

    היו לי הרבה שיחות איתה על ספרים מילים והחיבור שלהן דרך השפות השונות.

    בשלבים מוקדמים יותר היא היתה זאת שהושיבה אותי על הברכיים עם הספר על ד"ר אוי זה מר (שהיה גירסה של ד"ר דוליטל) ומעבירה אותי את הסף שבין היאוש של החיבור בין אות לאות עד שנוצרת משמעות למילהועד להנאה הצרופה "ממה עושות האיילות" של לאה גולדברג.

    אני משערת שאהבתי לספרים קשורה קשר עז לאהבתי לסבתא, שליוותה אותי עד שהיתה בת 87, לשמחתי המתנה שלה ,\נשארה אצלי עמוק בלב ובצורך להיות תמיד מחוברת לספר.

  • אוריה  On 02/05/2013 at 21:21

    היום עם הטלויזיה, המחשבים, הטלפונים ושאר הדברים " הנוראים" הילדים פחות ופחות קוראים ספרים.
    כל שנשאר לנו זה לקרוא לקטנטנים שלנו שהם בערך עד גיל 7 ספרים. אח"כ הם כבר לא מעוניינים.
    והם גם לא מעוניינים לקרוא לבד.
    אני מאוד אוהבת לקרוא. ותמיד אני מקווה שילדי יחקו אותי…(אבל זה ממש לא יקרה!)

    למעוניינים מבניכם שמחפשים ספרים ישנים (מאוד ישנים) יש חנות שנקראת "חפציבה" ברחובות ברח' דרך יבנה.
    תמיד אפשר למצוא שם הכל (אפשר להתקשר ולשאול קודם הם מאוד נחמדים).

  • רחלי הר-דגן  On 02/05/2013 at 21:23

    היי איש נהדר,
    איך אתה יודע לנגן את המוסיקה שיש לי בראש כל הזמן, גם אם היא כולה מילים.

    כן, זה DNA גנטי, ו-כן, זה גם DNA נרכש.
    גם אני קראתי הכללללל, כולל לגנוב להורים שלי מהמחבוא העמוק בארון את ״הפיראט״ של הרולד רובינס כשהייתי אולי בת 7 (כאילו דאאאאא, ברור שזה היה אסור ולכן דווקא, לא?).

    והכי חשוב להעביר את זה הלאה. עדן שלי שמעה אותי ״חופרת״ לה כל לילה מהיום שהיא נולדה. ממש כך.

    היום אני כבר מקריאה לאחיינים שלי וגם הם לא מוותרים לי על שני סיפורים לפני השינה ולפעמים אפילו מצליחים להגניב עוד אחד, ככה בדרך לחלום.

    אתה משהו, אתה.

  • תמיר  On 02/05/2013 at 22:28

    אחחחחחחחח……. ידידי – כמוך כמוני. ספרים, ספרים, ספרים.
    עד היום.
    גנטי? ייתכן. יש לי בן שאיננו קורא ובת – שקוראת כל דבר….
    לך תדע…
    האמת – סינרומן אף פעם לא עשה לי את זה אבל – מי מושלם?… 🙂

  • motior  On 02/06/2013 at 9:20

    נשמע כמו הבן שלי 🙂 למרות שגם אני קראתי הרבה כילד וקורא לא מעט כמבוגר

  • yaelisrael  On 02/07/2013 at 14:12

    אח, איזה פוסט, ללקק תאצבעות.
    ובנוגע לסוף: אני קראתי (חוץ מהספרים האינסופיים), את "עולם הקולנוע" שאחותי היתה קונה. :))))) בהמשך זה הפך ל"להיטון".

  • טל קלנר  On 02/07/2013 at 17:46

    הגעתי דרך קישור של דני קרמן ופתאום גיליתי "חדר מלא סוכריות", את הספר הזה היה לי ואת הספר הזה היה לי, וסינרומן, שניסיתי להסביר לילדים שלי שזה "הזבל" שאני החבאתי תחת המיטה וזה כמו "חמישים גוונים" של היום.

    אני קוראת המון, כל "ההצגה" מספרנית שלא מאמינה שחזרתי אחרי 3 שעות, עד לקניית ספרים בלי שום קשר לכסף, כי ספרים זה בכלל בקטגוריה של אוכל, אבל לעתים נדירות נהנית מחוויית הקריאה כמו בילדות, כשעברתי לגור בתוך הספר שקראתי.

    ולעניין ה"איך גורמים לילד לאהוב ספרים?" – אותי אמא שלי שלחה לעולם עם המשפט האלמותי, שבדיעבד נשמע היום נורא, "הספרים תמיד יישארו לך גם כשכל השאר ייעלמו" – ואילו אני באשר לילדי…

    לפני כמה שנים משהו נתן לי את הספר "רומן קריאה", ספר אדום קטן בכריכה קשה של מחבר צרפתי, המון זמן הספר נח לבדו, אני הרי לא קוראת רומנים זבל, ואז יום אחד פתחתי אותו וגיליתי עולם מופלא, הספר היה בכלל ספר מאמרים בנושא קריאה, והדבר שאני הכי זוכרת ממנו הוא מאמר על ההורים שמחכים שהילד סוף סוף ילמד לקרוא כדי שהם יוכלו להיפטר מה"סיוט" הזה של ההקראה כל ערב, אלא שמה שההורים לא מבינים הוא שקריאת סיפור לפני השינה מלווה באינטימיות בין הורה לילד, בחיבוק ובישיבה צמודה ראש אל ראש, ואז לא רק שכשהילד "לומד" לקרוא הם מפסיקים את חווית ההקראה הם גם מפסיקים את חווית האינטימיות…

    אז בהשפעת הספר הזה המשכתי להקריא לילדים שלי עד גיל מבוגר, הם קראו לבד ספרים של קטנטנים, אני הקראתי כל לילה פרקים מספרים של גדולים, קלאסיקות וכו'.

    מה שיצא מזה, זה "ילד בן 25" שקורא רק מדורי ספורט, ו"ילדה בת 17" שקוראת הכל, כל הזמן, מרבי מכר עכשוויים כמו דימדומים ומשחקי הכס עד לספרות כמו מאיר שלו, ויקטור הוגו וממשיכה לסמן "V", על כל ספר ברשימת הספרים שלדעתה היא חייבת לקרוא.

    דרך אגב, ניסיתי לאתר את הספר "רומן קריאה" ברשת, ואין לו זכר, אז אם משהו זוכר פרטים ויודע במה מדובר אשמח לדעת.

  • Tal Kelner  On 02/07/2013 at 18:46

    http://www.schocken.co.il/?CategoryID=163&ArticleID=650
    תאור מעט מפורט יותר.

  • avha  On 02/08/2013 at 9:02

    חיוך רחב לכבוד הנוסטלגיה.
    פעם קורא;תמיד קורא.
    תמונה מקסימה.
    וגן גני.

  • llaliiblue  On 02/11/2013 at 16:51

    גם אני הייתי תולעת ספרים, עם השנים הפכתי להיות בעיקר אחת שרוכשת הרבה ספרים אבל לא מספיקה לקרוא אותם, ובעיקר מפסיקה לפני הסוף, ועוברת לספר הבא. מפספסת סופים סדרתית,מענין מה פרויד (או מישהו אחר) היה אומר על זה. בכל אופן, אני מקווה מאוד שזה עובר בגנים, כי זו תכונה מאוד יפה בעיני, ולהחמיא לעצמי זה לא דבר של מה בכך:)
    נהניתי לקרוא אותך. בתאווה.

  • אייל  On 03/24/2013 at 10:22

    וואו, כמה נוסטלגיה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: