חמוץ חמוץ

616212

הבוקר, ב"חווה", זהו-זה: ז'ולי הגיעה נורא מרוגשת, והיא אמרה לנו:
"זהו-זה, קיבלתי!"
"הסתכלתי בז'ולי בשביל לראות אם זה גרם בה איזה שינוי. היא הייתה עצבנית נורא, זה בטוח, אבל חוץ מזה לא ראיתי הבדל. מלבד דבר אחד, כמובן, שכאשר דיברה בחצר עם הבנות האחרות, היא נראתה נורא-נורא גאה בעצמה, כאילו זכתה באיזו התחרות או במשהו דומה. הייתה לה צורה כמו לאבא שלי על הצילום שבו הוא מופיע עם שני השותפים שלו אחרי שחתמו על איזה חוזה, חוזה שמן מאוד, בוודאי, והפרצופים שלהם חצויים מאוזן לאוזן במין חיוך רחב, ולא רק בגלל הצלם שעומד ממולם, לא – מרגישים היטב שהם מחייכים בגלל שהם מרוצים-המחץ מעצמם"

ככה נפתח אחד מספרי הפולחן הגדולים ביותר בקרב נערות בתחילת שנות השמונים. Des cornichons au chocolat (בעברית – "מלפפונים חמוצים עם שוקולדה", תרגום: אביטל ענבר, הוצאת מעריב) יצא בצרפת ב-1983 תחת השם "סטפני".  ילדה בת 13, שכתבה רומן אוטוביוגרפי, אישי, כן, חושפני ואמיץ. על התבגרות, התפתחות הנשיות, דיכאון, עצבנות, כוחנות בין בנות בבית הספר, יחסים לא פשוטים עם ההורים. כל החומרים שמהם נרקח להיט ספרותי  שהוא בו-זמנית פופולרי מאוד אבל גם יוצא דופן. סטפני, וזאת ניכר מיד, היא כותבת שהעט נשמע לה. "מלפפונים חמוצים עם שוקולדה" קולח, בהיר, ילדותי אמנם, אבל גם מלא תבונה, תום וחום. ספר יפה.

רבים בצרפת רצו לראיין את סטפאני, אבל הוריה סירבו בכל תוקף. לא ראיונות.  אפילו לא לרדיו. "אנחנו רוצים לשמור עליה מפני חשיפה הרסנית", אמרו. "היא בסך הכל ילדה".  וככל שהספר נחשף יותר, כך התעבתה חומת השמירה סביב הסופרת הצעירה והמצליחה.   הוריה של סטפאני התנגדו בתחילה לפרסום היומן, אך לאחר שכתובו בידי ידיד המשפחה, איש הקולנוע פיליפ לברו, נתנו את הסכמתם להוצאתו לאור. 

בביקורת מצוינת שנכתבה במוסף הספרים של לה מונד נכתב: "אף על פי שמחברת היומן חיה בצרפת וחוותה את גיל ההתבגרות בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים, הרי שמערבולת הרגשות וההתלבטויות שהיא מציגה בכנות ובפתיחות רבה מאפיינים בני עשרה רבים החיים במקומות ובזמנים שונים ואחרים. מחברת הספר "מלפפונים חמוצים עם שוקולדה" בחרה לשמור את זהותה חסויה ויש הטוענים שאפילו "סטפאני" הוא לא שמה הפרטי. היא שלחה את מחברות היומן האישי שכתבה להוצאה לאור וסגנונו הפשוט הישיר והבוגר מצא חן בעיני העורכים, שהוציאו אותו לאור, וטוב שכך. הספרות הצרפתית זכתה בכשרון צעיר וגדול מאוד".

לברו היה זה שעבד על כתב היד. הוא הדריך את סטפאני בעריכת הטקסט, הנחה אותה כיצד להעמיק את ניתוח רגשותיה ביומן וסייע לה להסוות את הדמויות האמיתיות תוך שמירה על הסגנון המקורי שלה. הוריה של סטפאני הודו לו על יחסו האוהד וטיפולו המסור בטקסט של בתם. סטפאני היתה בת שש עשרה לערך כשיומנה יצא לאור בשנת 1983.

NRion}F€“¯ÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿÿ

במשך כל שעות היום, החל מהרגע שאני קמה, עוד לפני שאני אוכלת ארוחת-בוקר, יש לי מין מחנק בגרון. הלב שלי עולה למעלה, כמו צעצועי-פלסטיק שמכניסים עמוק לתוך המים באמבטיה והם קופצים למעלה ברגע שעוזבים אותם. כל הבנות ב"חווה", בו-ברגע שהן מצוברחות או פוחדות, הן אומרות שיש להן פקק בגרון. הן שמות שתי אצבעות על הצוואר בדיוק מתחת לסנטר, ואומרות:
"יש לי כאן פקק."
גם אני אומרת כך. אבל לכתוב, זה אחרת. אני מעדיפה לכתוב שהלב שלי עולה לגרון, אל"ף, זה פחות המוני, ואני מעוניינת לנסות להוציא מהכתיבה שלי כל דבר שהוא המוני וזול, וזה בשביל להתרחק כמה שאפשר מסגנון-הדיבור של הורי, ובייחוד של אמי. ובי"ת, מפני שזו האמת הטהורה: מדוע, כשאת בת שלוש-עשרה ואת בת, תמיד יש לך חשק לבכות? האם זה אך ורק מפני שעדיין לא קיבלתי?

אבל הנה, ינואר 2013, לספר המצליח מאוד מלאו 30 שנה, ולרגל חגיגות השלושים – סורפרייז! סורפרייז! – נחתה הפצצה על דור שלם של נערות שסטפאני היתה להם לגיבורה, לפה, למבטאת נאמנה.   פיליפ לברו הודה שסטפאני מעולם לא היתה ולא נבראה, אלא בדמיונו הקודח, והיא כל-כולה המצאה מתוחכמת, פרי קונספירציה ספרותית של זוג הורים (חברים שלו, והורים לנערה מתבגרת), הוצאת הספרים והוא עצמו. "ידעתי שאיש לא יקנה ספר וידוי אישי ואינטימי של נערה בת 13, שכתב גבר בן 47. הייתי חייב להמציא את הסופרת הצעירה, ועובדה שצדקתי. מאות אלפי עותקים שנמכרו הוכיחו שצדקתי".

לברו אומר שיש מקרים שבהם חובה להערים על הקורא, כדי שיתייחס לטקסט ולא למי שכתב אותו.  היו בהסטוריה לא מעט מקרים של סופרים שכתבו בשמות אחרים והמציאו זהות בדויה (רומן גארי הפך את עצמו לאמיל אז'אר, למשל), וכך תעלומת סטפאני נפתרה, היום הספר כבר יוצא לאור תחת שמו האמיתי והשאלה האתית – האם מותר או אסור לשטות ככה בקוראים/בקוראות – נותרת לא פתורה וללא תשובה.

des-cornichons-au-chocolat

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • avha  On 02/03/2013 at 21:45

    מעבר לגילוי המרעיש, הזכרת לי, שתמיד רציתי, ועדיין לא קראתי.
    וכן, שאף פעם לא מאוחר מידיי.

  • motior  On 02/04/2013 at 7:28

    קראתי את הספר באמצע שנות השמונים. זה היה מוזר – כמו לצלול לעולמה של נערה צעירה 🙂
    אבל משום מה הייתה לי הרגשה שהוא לא באמת נכתב ע"י נערה צעירה… זה לא חוכמה לומר זאת כעת, אבל עד כמה שזכור לי זו הייתה ההרגשה.

  • ענת  On 02/04/2013 at 16:03

    אהבתי בזמנו מאוד את הספר , למרות שזיהיתי גניבה ספרותית בוטה של סצינה מ"צייד בודד הוא הלב" : חווית ההאזנה לסמפוניה של בטהובן כארוע משנה חיים. ב"צייד" זו הייתה הסמפוניה השלישית וב"מלפפונים" השישית, או אולי ההיפך..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: