אמא שלי. שנות השישים. תמונות מן המרתף

בחודש הבא ימלאו שש שנים למותה של אמי, אולי כהן בצלאל. בדצמבר 2006, בדיוק ביום ההולדת שלי, היא נפטרה. ומאז יום ההולדת הוא גם יום השנה למותה.

ועכשיו נותרו לי רק זכרונות. 

בכניסה לבית של אבא יש ארגז. ובתוך הארגז צילומים ישנים. רובם בשחור לבן. גם מסמכים לא מעטים. ויומנים. כולם בתוך ארגז עץ גדול, במבואה, שלפני הכניסה לסלון.

בשלג, בחרמון. 1969

העבר הוא חלק מההווה, הוא גם חלק מהעתיד.

אנחנו מכלול של מה שהיינו ומי שהיה איתנו. 

1966. על הנדנדה

יוסי שילוח אמר לי פעם, מזמן, ש"ההורים שלנו מתים באמת, רק כשאנחנו מתים".

הם חיים בתוכנו.  זיכרון לפעמים הוא דבר חי מאוד. 

בתחילת קיץ 1970

הגעגוע מקבל צורה אחרת, עם הזמן.

הוא לא צורב, שורף וכואב. אבל הוא חי.

הגעגוע הוא משהו פיזי כמעט, בתוכך. אפשר להרגיש אותו כמו שאפשר להרגיש דופק פועם.

אמא שלי. 1966

1966

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • D.J MosheL  On 11/25/2012 at 0:27

    אמא שלך הייתה אישה מיוחדת בנוסף לכך שהיא הייתה מאוד יפה…

  • נהייהעמומה  On 11/25/2012 at 5:31

    אני מסכימה עם האמירה שלך לגבי הגעגוע,
    וכפי שמשה סיכם פה למעלה וגם מכל שאר הפוסטים שקראתי עד כה, היא הייתה מיוחדת
    איזה מזל היה לך שזו הייתה האמא שלך
    וכל כך יפה….

  • ורד נבון  On 11/25/2012 at 7:03

    התצלומים מפיחים רוח חיים בדמותה, אישה יפהפיה שאהבה להתלבש, לבלות, וחייכה הרבה.
    זוכרת מפוסט אחר שידעה גם לכתוב בצורה שמרגשת. אני מאמינה שיש משמעות לצירוף המקרים של התאריך, ומה שכתבת מאוד נכון- בהתחלה הפצע כואב ומדמם, בהמשך הגעגוע מקבל צורה אחרת, כמו חיים עם איבר בגוף שנקטע. ומה שאמר יוסף שילוח יש בו נחמה. ברגעים בהם נדמה לי שהכל אבוד כי שני הורי כבר לא כאן, ואין בפני מי להתגאות, שהעבר כבר מת ואיתו חלק חשוב ממני, אני אשתדל לזכור את המשפט הזה.

  • גילית סויסה  On 11/25/2012 at 7:50

    בועז בוקר טוב,
    בסוף שנות השבעים גרנו בשכנות (באותו בנין) בגני-תקוה, ואני זוכרת את אולי, אמך.

    הגעגוע הוא הדבר שהכי קרוב להרגיש!
    צר לי עליה.

    גילית

  • קלמי  On 11/25/2012 at 10:58

    אמא שלי ושל אחותי נפטרה בשבוע הראשון של דצמבר 2006. אנחנו מקיימים את האזכרה לפי התאריך העברי, ט"ו בכסלו, ועולים לקברה עם ילדינו. ההורים שלנו מתים באמת רק כשאנחנו נמות ולא יהיה מי שיפקוד את קברה. עד אז היא חיה בזכרוננו ונפגשת איתנו מדי שנה.

  • הילה  On 11/25/2012 at 11:06

    הגעגוע הוא משהו פיזי. לחלוטין.
    שלא תדע צער לעולם.

  • hgn  On 11/25/2012 at 11:39

    אבי נפטר ביום הולדתי ה-21.
    19 שנה אח"כ, אימי נפטרה יום לפני יום הולדתו של בני, שהיה אז בן חמש.
    הערב של יום הולדת ויום הפטירה קשה מאוד. חיים ומוות הם שני צדדיו של אותו מטבע.

  • עמרי  On 11/25/2012 at 11:49

    השבוע היה יום ההולדת של אמי, זאת השנה השביעית בלעדיה. ביליתי שעות במחשבות על מהו הזכרון, ואיך הוא מתעצב ומשתנה ככל שהזמן והמרחק הולכים וגדלים. תודה

  • תמר א  On 11/25/2012 at 11:50

    בתמונה האחרונה החיוך הוא שלך.
    אמא שלך נוכחת בכל שיחה איתך. ובכל מילה שאתה כותב.

  • Yigal Fischer  On 11/25/2012 at 15:38

    יוסף שילוח צדק

  • avha  On 11/25/2012 at 18:35

    כמה היא יפה.
    כמה זה מרגש.
    וכן, לגעגוע לאלה שאינם עוד יש חיים משלו.

  • יעל/סביון  On 11/25/2012 at 19:14

    בועז אמא שלך היא דמות למופת כי היא אצילה ויפה ומיוחדת ועשתה ממך פרח לב הזהב, החינוך שלך החוכמה התובנות והרגישות הרבה שלך מראה כי אמך נתנה לך המוןןןןןןןןןןןן אותי זה מרגש.
    ואני חושבת שמה שהיא נתנה לך נמצא איתך תמיד.

  • מיכאל  On 11/26/2012 at 7:06

    "יום אסוני הוא יום ששוני ויום ששוני הוא יום אסוני"

  • תמר שורר  On 11/26/2012 at 7:55

    צדק יוסף שילוח. והנה אתה חולק את דמותה איתנו.
    אמא שלך נקראת אמא מקסימה, מרגשת, מסורה ומעשירה. אשריכם.

  • דוד  On 11/26/2012 at 10:17

    אמא שלך, בזכותך, לא תמות לעולם, היא חיה בזכרונם של הקוראים שלך בעבר בהווה ובעתיד

  • יתומה מאב  On 01/07/2013 at 14:28

    המשפט שכתבת כל כך נכון. געגוע להורה לא מסתיים אף פעם ובאף גיל. אבא שלי נפטר לפני כמעט שנה ואין יום שאני לא מרגישה אותו, מריחה אותו, כואבת אותו..הגעגוע לא מרפה וכך גם הרצון לחזור להיות שוב ילד של מישהו, להתפנק ולהתכרבל ולא לרצות להיות מבוגר לדקה אחת קצרצה

  • lovesomebody  On 01/15/2013 at 14:10

    יוסף שילוח ז"ל,חלפה שנה מפטירתו ב- 3 לינואר 2011.
    בועז,תודה על הפוסט המרגש.
    אתה מי שאתה,בזכות אמך ז"ל

  • תמר א  On 01/17/2013 at 20:54

    בן רואה את אמו רואה מוות \ אורי ברנשטיין

    בֵּן רוֹאֶה אֶת אִמּוֹ רוֹאָה מָוֶת.
    עֲדַיִן חוֹסֶמֶת בַּעֲדוֹ אֶת הַמַּרְאֶה.
    עַל הַכַּר עוֹד מִתְנַהֲלִים הַחַיִּים פֶּרֶא.

    שָׁם הִיא אוֹחֶזֶת בִּקְצֵה הַשְּׂמִיכָה, בָּאַרְנָק
    וְאֵינָהּ מַרְפָּה, כְּמוֹ מְאִיצָה בְּסוּסִים.
    וּכְשֶׁתִּתַּם, לֹא יַסְתִּיר עוֹד דָּבָר בַּעֲדִי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: