חיפושית אישית

 

נהגו לומר שנוצרתי עם הביטלס. תקליט הבכורה של ארבעת המופלאים יצא בפברואר 1963. אולי אפילו נוצרתי לצליליו. נולדתי תשעה חודשים אחר-כך, בדצמבר 1963. תמיד אני גאה לומר שגם אני וגם פליז פליז מי נולדנו ב-1963.

דצמבר 1963. עטוף. בזרועות אמי. היום בו נולדתי

דצמבר 1963. עטוף. בזרועות אמי. היום בו נולדתי

 

וכשהגעתי הביתה לראשונה, בחולון, הניחו אותי בעריסת הקש והניחו את המחט של הפטיפון על התקליט ההוא, הראשון של הביטלס, ואני הייתי הילד הראשון להוריי ונכד ראשון לסבא אשר וסבתא מרגלית. על הפטיפון עם מחט האדומה הסתובב התקליט השחור והתנגן קולו של ג'ון:

Come on, come on, come on, come on

Please, please me, woah yeah, like I please you

 

 

הזיכרון הבא הוא מתל אביב. התקליט הזה של הביטלס יצא בקיץ 1967. כמו "החלילן בשערי השחר" של פינק פלויד וכמו "פרחים" של רולינג סטונס. באנגליה היה קיץ מוזיקלי במיוחד. בישראל – מלחמה. ישראל תוקפת בכמה חזיתות ומנצחת במלחמת-נס-ששת-הימים.

ב-1 ביוני 1967 יצא בבריטניה סרג'נט פפר, מהתקליטים החשובים בהסטוריה, אבל אנחנו נחשפנו אליו אחרי המלחמה. אצל הדוד שלי דני כהן, אחיו הצעיר של אבא שלי, אני מוצא את העטיפה הצבעונית שמושכת את לבי. הצלילים מוזרים אך גם יפים בעיני.

מועדון הלבבות הבודדים של הסמל פפר

 

ב-1969 התחלתי ללמוד בבית הספר היסודי. ילד בן חמש וחצי בכיתה א.   וספטמבר 1969, החודש שבו התחלתי ללמוד בבית הספר, הוא גם החודש שבו יצא ה-תקליט של הלהקה. אבי רואד.

כמה ימים אחרי רבקה מיכאלי הגישה אז ברשת ב (שאז נקראה עדיין "הגל הקל") את התוכנית לעקרת הבית ובמסגרתה שידרה באוקטובר 1969 את הסינגל מתוך האלבום החדש של החיפושיות, "בואו יחד". אמא לקחה אותי לקנות ספרים ברחוב אלנבי בתל אביב.  בחנות של ספריית פועלים שמענו ברדיו בפעם הראשונה את "הלהיט" (מילה שרבקה מיכאלי המציאה, שילוב בין "לוהט" לבין המילה האנגלית Hit) של להקת החיפושיות.

Come Together Single Single 6/10/1969

 

בדצמבר חגגו לי יום הולדת שש. אמא אפתה לי עוגה ויצרה את הספרה 6 בסוכריות זעירות צבעוניות. קיבלתי מתנות מכל הדודים והדודות. מתנה אחת אני זוכר ולא אשכח עד יומי האחרון. הדודה אורה, אחותה הצעירה של אמי, הביאה לי את התקליט החדש של הביטלס. "אבי רואד".

 

 

התקליט הזה ליווה אותי כל החורף ההוא, וכל הימים והלילות שבאו מאז ועד היום. הייתי מתופף על הסירים את הסולו של רינגו ומתחשמל כל פעם מחדש מהבאס של פול מקרטני בשיר הפתיחה (לימים יודה הבאסיסט של רד הוט צ'ילי פפרס, פלי שהלחן של Give It Away נולד מחיקוי של התפקיד המיתולוגי של פול ב"Come Together")

 

בעיני, עד עצם היום הזה, זו העטיפה היפה ביותר שנוצרה לתקליט כלשהו. זה לא שיפוט אסתטי. זה רגשי לגמרי. העטיפה של "אבי רואד" היא זו שבהיתי בה הכי הרבה שעות בימי חיי. בחנתי לפרטי פרטים, גם עם זכוכית מגדלת, את הרחוב, את המונית השחורה מימין ואת החיפושית (פולקסווגן) הלבנה שמשמאל, ניסיתי להעריך מי מבין ארבע החיפושיות הוא הגבוה ביותר, תהיתי למה פול יחף והערצתי את הלוק של ג'ורג' הריסון. בבגרותי חיקיתי את המראה הזה, מכנסי ג'ינס, חולצת ג'ינס ונעליים לבנות. בהיתי וחלמתי להיות פעם ברחוב הזה, לעבור במעבר החציה הזה. כמו הביטלס.

 

בשנת 1975 שלחו אותי הוריי לגור במשך שנה אצל הדוד יצחק בגני יהודה. הייתי בן 12. הם נשארו לגור בחולון. בכל סוף שבוע חזרתי אליהם. בגני יהודה גרתי עם בני הדודים, יואב, הגר ועמרי.  יואב, שהיה מבוגר ממני בשנתיים, היה גם סוג של מנטור מוזיקלי. לא פעם ולא פעמיים הדיח אותי להבריז מהלימודים, להישאר איתו בבית הריק והגדול, ואז היינו מכינים לעצמנו שתי כוסות קקאו חם ומתוק, ושמים על הפטיפון שבסלון איזשהו תקליט של הביטלס, בדרך כלל "ריבולבר" או "ראבר סול". עומדים באמצע הסלון ושואגים בקולי קולות.

 

 

 

בתיכון הביטלס היו כבר חלק מהחיים, כמו הלימודים, כמו המים והשמיים. עמי קנה לי מתנה ליום ההולדת את האלבום הלבן, וגם השאיל לי ספר על משפחת מנסון והערצתו של צ'רלס מנסון הפסיכופט לשירי האלבום הלבן. בקולנוע "תכלת" בתל אביב הקרינו ברצף סרטי ביטלס, "לילה של יום מפרך", "הצילו", "צוללת צהובה", "מסע קסם מסתורי", "שיהיה", ואני ברחתי מהתיכון כדי לצפות בהם. ושוב לצפות בהם. וללמוד בעל פה כל סצינה וכל שורה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שחר  On 11/09/2012 at 10:12

    איזה יופי. גם אני איכשהוא, נולדתי כמה וכמה שנים אחריך וגדלתי עליהם. ככה זה כשאתה להקה אלמותית כנראה…
    והתמונה של אמא שלך מחייכת ומחזיקה אותך ביום הלידה פשוט נפלאה.

  • D.J MosheL  On 11/09/2012 at 10:25

    אצלנו בבית היה הפטיפון הראשון בשכונה. גרנו אז בנווה צדק והיה לנו פטיפון שהיה מחובר לרדיו והתקליטים היו מסתובבים במהירות של 78 סיבובים בדקה והם היו יושבים על מוט גבוה וכל פעם היה יורד תקליט לצלחת..וגם אני שמעתי מוזיקה מגיל 0 שמעתי תקליטים בפרסית ובעיברית, את מיגדלור של שושנה דמארי את סימונה מדימונה את אבאל'ה בוא ללונה פארק ואת השיר שהכי אהבתי שיר המשפט של אריק לביא

    לימים כשגדלתי קצת שמעתי על הפטיפון הזה את החיפושיות את פסטיבל סאן רמו 69 ואת כל הקלסיקות של הרוק הקלאסי – לד זפלין סגול כהה
    ובשנת 1972 נוגן בפעם הראשונה על הפטיפון הזה התקליט הראשון שאני שמעתי של אוריה היפ: התקליט Demons and Wizards
    וכמובן שכל הצלילים שבקעו מהפטיפון הזה היו במונו…

    שנתיים אחר כך בשנת 1974 קניתי את מערכת הסטראו הראשונה שלי…

  • Sara  On 11/09/2012 at 13:53

    נולדתי גם ב1963 והתקליט הראשון שלי היה Let it be- בשנת 1970…

  • Kettercat  On 11/09/2012 at 15:11

    תענוג לשבת. אין, אין כמו הביטלס.

  • ורד נבון  On 11/09/2012 at 15:56

    פוסט מרגש. מעניין המפגש בין הזכרונות הכי אישיים (עם הצילום המקסים) ובין הזיכרון הקולקטיבי, מעניינת גם התחושה שצירוף הנסיבות לא מקרי, שנועדת להיוולד אל תוך תקופה חדשה במוזיקה, שהפכה להיות דבר כל כך משמעותי בחיים שלך.
    אני נולדתי ב1960. בשנה שלי נוצר "It's now or never" של אלביס פרסלי, ג'ון קולטריין יצא עם Giant Steps, ריי צ'ארלס, אלה פיצג'ראלד… העולם שלפני המפץ הגדול- ללא ביטלס, ללא לד זפלין, ללא דיפ פרפל, ללא פינק פלויד וכל השאר… גם אני מרגישה שלא סתם נולדתי רגע לפני שהכל התחיל, שנחשפתי לאלבום הראשון של הביטלס בגיל הגן, שאין מקריות, או אולי: וואוו, איזה מזל, להיוולד בדיוק אז…

  • Yuval Trager  On 11/09/2012 at 16:58

    אז מתי אני גיליתי אותם?
    זה היה כשאחי הגדול (היום בן 35) היה בכתה י"א והוא טס למסע של פולין.
    באותה תקופה שמעתי שיר מאוד הרמוני "all you have to do is dream" שמשום מה חשבתי שזה שיר של הביטלס (כן, אני יודע שהוא של האברלי ברדרס) ולכן ביקשתי מאחי שיביא לי קלטת (אמנם לא תקליט אבל עדיין לא דיסק) של הביטלס עם השיר הזה.
    אחרי עשרה ימים בערך אחי חזר מהמסע ששינה את חייו והתחיל לשנות את חיי. הוא הביא לי לא "קלטה" אחת אלא 3 קלטות של הביטלס. ישבתי לי הרדיו טייפ, שמתי את הקלטת הראשונה ופתאום אני מגלה את "love me do", please please me" she loves you" ועוד ולא היה את השיר שחיפשתי. אני שם את הקלטת השניה ומגלה את: "מישל", "In my life", "girl" וגם שם לא היה את השיר. בקלטת השלישית "something"ו "let it be" ובלי השיר שרציתי לעזאזל!…

    לימים (שבועות, חודשים ושנים) גיליתי כמה דברים בחיים:
    א. השיר שאני אוהב בככלל לא של הביטלס.
    ב. הקסטות שיוצרו כנראה בפולין (כמו הדיסקים המאולתרים מהארץ בתחילת שנות האלפיים) מבוססים על האוספים האדום והכחול.
    ג. פול מקרטני היחף מת.
    ד. החיפושית האהובה עליי ג'ון לנון.
    ה. אני אוהב הרמוניות קוליות בגלל הביטלס.
    ו. החיפושית האהובה עליי בעצם ג'ורג' או פול.
    ז. פול מקרטני בעצם חי ואפילו ראיתי אותו מקרוב בהופעה היחידה שלו כאן.
    ח. שיש לביטלס המון שירים שלא הכרתי ונחשפתי אליהם לאחר שקבלתי בטקס החינה שלי מתנה מאוד מיוחדת מהוריה של טל (אהובתי): הקופסא עם כל הדיסקים של הביטלס בעריכה החדשה.

    תודה בועז על הדברים שאני מגלה בזכותך.

  • נעם עוזיאל  On 11/09/2012 at 17:24

    כמה נהניתי לקרוא בועז וכמה הזדהיתי.
    אני הייתי בן 7 שאבי רואד יצא ואחד האחים הגדולים שלי הביא אותו הביתה. סרג'נט פפר בעטיפה הנפתחת כבר היה בבית וגם הביטלס הראשון שיצא בארה"ב Meet The Beatles. אלה התקליטים הכי טובים של המאה העשרים, אני חושב, גם בחלוף השנים.
    גם אני ראיתי את "צוללת צהובה" לראשונה בקולנוע "תכלת", ביום שישי בצהרים עם אחי הבכור יהורם. אני עדיין זוכר איך שבסוף הסרט רואים פתאום את הביטלס עצמם, מפטפטים בשחור לבן. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותם לא בסטילס. זזים. בשר ודם. אני לא אשכח את הרגע הזה כל עוד נשימה באפי.
    תודה.
    http://www.musicnudnik.com

  • איתן רותם  On 11/09/2012 at 21:19

    בועז, כרגיל נפלא. כיליד 68 תמיד קינאתי באלה שנולדו בשנתוני-הביטלס, בא הפוסט שלך ופורט על המיתר הזה שוב 🙂 היה לי כיף לקנא בך, שוב.

  • אפרת  On 11/10/2012 at 15:21

    הקטע עם רבקה מיכאלי אמיתי?

  • נהייהעמומה  On 11/11/2012 at 7:10

    הראשון שקניתי לעצמי אי פעם היה
    let it be
    אבל גם אני, את החיפושיות קיבלתי מהדודים שלי, כמו גם את סיימון וגרפינקל את ג'ון דנבר ואלטון ג'ון, בעיקר דוד שלי אשר, אשר לו אני חייבת המון , אבל אולי האימפקט היה פחות מרשים, לולא מערכת התופים שאבי ניגן עליה, כשמשפחה גרה בחדר וחצי ואת החצי תופסת מערכת תופים, שומא שזה ישפיע על התפתחות הנפש של התינוקת:-)

  • shirilad  On 11/12/2012 at 8:57

    מקסים.
    אני גיליתי את הביטלס באמת בתיכון והם מלווים אותי מאז ועד היום…
    כשההורים שמו לב שאני מאזינה להם הרבה הם התלהבו, כי זו גם הייתה המוזיקה שלהם אי אז.

    עדיין יושבים אצלי בקנה 2 קטעים שאני רוצה לכתוב על משמעויות המוזיקה על המוזיקה… ושם לפחות מבחינתי זה השיר ״רכבות 60-80-88״ של דני רובס.
    משך תקופה מאוד ארוכה לא הייתי מסוגלת לשמוע אותו בלי שתעלה לי לחלוחית קלה בעיניים, ובמיוחד לראות אותו מבצע את זה בהופעה.
    את הביטלס אני כבר לא אראה מופיעים, אבל איכשהו דברים כאלה גורמים לי להרגיש קרובה יותר.

    קצת קינאתי באנשים שגדלו לתןך הביטלס בתקופה המתאימה,
    ועד היום אני לא מבינה מה עשו אנשים שגדלו לעולם בלי הביטלס.

  • llaliiblue  On 11/13/2012 at 17:22

    בן חמש וחצי בכיתה א'?:)
    מרתק. לחלוטין. פוסט מלא השראה, ככה צריך לגדל ילדים. ללא ספק בכלל !

  • מפרשת חלומות  On 11/14/2012 at 19:15

    בלוג שהוא הנאה צרופה!
    כל הכבוד ותודה על השיתוף תמונות מדהימות.

  • עודד  On 11/21/2012 at 18:03

    מרגש,וגם אהבתי את דבריך בכנס רוק בבית אריאלה.
    עודד

  • אטלס  On 12/08/2012 at 6:48

    כל דור מביט בערגה (נוסטלגיה) על החומרים מהם הורכב נוף ילדותו.
    עבור הדור שלנו אלו (בין השאר) התקליטים והפטיפונים. עבור הבן הקטן שלי אלו יהיו (ככל הנראה) האייפון, האייפד וערוץ בייבי..
    הביטלז היו (גם) פסקול הילדות שלי, בבית הורי. נדמה היה שהפטיפון תמיד ניגן משהו, אם לא היה על מצב רדיו – אנואר סאדאת, ב-voice of peace מכריז בקול שנשמע קצת מפחיד לילד בן חמש: no more war. No more bloodshed.

  • נאווה שפיצר  On 12/15/2012 at 13:25

    בועז הנפלא מכולם בבלוג כמו גם ברדיו..

    ההוכחה הטובה מכולן לכך היא שהיום, שבת 15.12 אני יושבת ומקווה למצוא עדיין באתר של 88 את התכנית מה-6.12 שהאזנתי לה ברדיו במכונית..

    תוך כדי הקשבה חוזרת לתיאור שלך על הדייב ברובק (מצמרר) והתיאור שלך לגבי פסקול הילדות שלך ושל דור ה-70' נכנסים הביטלס ופתאום נוחת עלי הזכרון (לא ששכחתי אי פעם, כן?..) שמעבר לסיפור שדי חוזר על עצמו כמעט אצל כולם על אחים גדולים משפיעים, כי ההורים באמת שייכים לפלנטה אחרת מעצם היותם מהגרים צעירים..

    נולדתי ב-65' ואחיי נולדו ב-60' 58' ו-56' כאשר הגדול השפיע עלי באופן כזה שכילדה בת חמש הייתי מאזינה למצעד הלועזי ברשת ב' בשבע בערב אם אני לא טועה בימי שלישי.. כמובן מזמן במיטה, עם הטרנזיזטור ..ומעבר לכך לקינג קרימזון, הדלתות, אמרסון לייק ופלמר, דיפ פרפל שהיו מתנגנים על תקליטים על פטיפון שהוא הרכיב בעצמו כמובן..וכו' וכו' בלי כל קשר למציאות המוזיקלית שבה חיו חבריי לגיל..)

    בכל מקרה, מה שרציתי לספר לך זה שבבית הספר ("העממי" קראו לו אז) בנווה עוז, פתח תקווה – מה הושמע בזמן ההפסקות? איזו מוזיקה? כן, ניחשת נכון.. הביטלס! בשבילי, כשאני שומעת ביטלס זה תמיד זורק אותי להפסקות, תופסת בחצר כיתה א'..

  • מתי ג'י Matt Gee  On 12/21/2012 at 23:52

    דווקא "פרחים" FLOWERS של הסטונז זה אלבום אוסף שבזמן אמת יצא רק בארה"ב.
    בבריטניה רק אספני סטונז כפייתיים הכירו אותו בזמן אמת, ולא היה ניתן להשיגו שם אלא בייבוא אישי.

  • מירון  On 01/01/2013 at 23:35

    שלום בועז אני כמוך חושב שעטיפת "אבי ראוד" היא אכן העטיפה היפה בכל הזמנים.
    אצלי בבית אבא שלי כנה בשנת 1983 או סוף 82 את "המושלים בסווינג" כפי שנקרא בארץ" וזה היה התקליט ששבה אותי והאזנתי לו אין סוף. עד היום אני מאוד אוהב את האלבום הזה ואת דייר סטרייט בכלל אך מה שחשוב הוא שהתקליט הזה נתן לי פתח לעולם המוזיקה

  • אורלי  On 03/17/2013 at 16:31

    הי בועז,
    נולדתי כחודשיים אחריך…
    משום מה חשבתי שתגלה מיהו החיפוש החביב עליך, כשם המדור – "חיפושית אישית״…, נו שוין. כולם סבבה.
    האם שמעת על הפרוייקט של מרק לוויסון?
    ביטלולוגיה ב-3 כרכים… כל אחד כאלף עמודים ויותר.
    אני מתחילה להזיע. איפה שמתי את המזרק, לכל ה…?
    המשך בשליחות, אורלי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: