לחם שחור, חמאה, זיתים ועגבניות

בבית הספר ידעו. בהפסקה בועז יפתח את התיק ויוציא שקית עם שלושה, ואפילו ארבעה! – סנדביצ'ים.
לא כריכים. סנדביצ'ים. ארבעה. זהים. כל סנדביץ' נפרס בסכין ארוכה מלחם שחור אחיד וחם שנרכש מהמכולת מוקדם בבוקר.

פרוסות לחם אחיד, שחור, טרי, שעליו נמרחה ביד נדיבה חמאה זוהרת, שמנונית וטעימה, ועל המצע המושלם הזה הונחו באופן מסודר וצפוף זיתים סגולים ביין, זיתים מגורענים, חמצמצים וטעימים שנקנו אצל "ארוניקו" בשכונת שפירא ועגבניות עסיסיות שנרכשו בשוק הכרמל. 

והייתי יושב בפינת בהכיתה ואוכל אותם בזה אחר זה, בלעיסה שקדנית, מתמכר לטעם המהול של העגבניות הזיתים והחמאה, מריח את ריח הלחם הטרי, המופלא.

עד היום זהו טעמה של הילדות המאושרת בשבילי.

הסנדביצ'ים היו סוג של הצהרה. מי שהביא סנדביץ' אחד, מי שהביא ארבעה (כמוני), מי שברישול חופזני נמרח בסנדביצ'ו סתם חומוס אגבי מקופסא, או מי שבין שתי פרוסות הלחם שלו התגבהו והתגבעו להן שכבות של השקעה, טחינה, חביתה מקופלת זהובה, מלפפון חמוץ, או דווקא גבינת שמנת וחסה. היו מי שחשפו לעיני כל את הסנדביץ' הכשר, נקניק עגבניה ומלפפון, ללא כל ממרח חלבי, והיו מי שהוריהם שילבו בנון-שלנטיות בשר-וחלב, חמאה ופסטרמה רחמנא ליצלן.

הסנדביצ'ים היו עדות נאמנה למוצא. חצילים עם ביצה קשה וטחינה העידו עליך מיד שהוריך לא נולדו במזרח אירופה. לעומת זאת, גבינה צהובה ומלפפון נרקחו לרוב בידיים אשכנזיות.  גבינה בולגרית, טונה וביצה קשה – כל סנדביץ' היה הרבה יותר מסך מרכיביו שבין פרוסות הלחם.  היו סיפורי זוועה על ילדים שקיבלו סנדביצ'ים עם ריבה וסרדינים, אבל היו גם אגדות של ילדים שמתענגים כל יום על סנדביץ' עם ממרח שוקולד "השחר העולה".

ועוד לא נגעתי בסוגיית ה"איזה לחם" לבן, שחור או בכלל קימל.

לאשכנזים היו הסנדביצ'ים שלהם, למזרחים היו אלה שלהם, הממרחים העידו עליך רבות, התבלינים זעקו את מוצאך, והיו גם אלה שלא באו עם סנדביצ'ים כלל, אלא עם מטבעות כסף שבהם קנו פיתה עם חומוס  ומלפפון חמוץ בקיוסק של חיה, עם בקבוק שוופס ו"טוויסט" לקינוח.  היו מי שקינאו בילדים האלה, דווקא, שאינם מחוייבים לסנדביץ' זה או אחר, והם אנשי העולם הגדול, והפרוטה מצויה בכיסם, והם יכולים להחליט על טוסט גבינה צהובה ורוטב עגבניות, או דווקא על צ'יפס בפיתה.

אבא שלי נהג להכינם במהירות ומיומנות. שורק נעימה עליזה, תוך כדי מלאכת החיתוך, המריחה וההידוק של הכל לכל.  אומרים שלאוכל יש משמעות נוספת. תמיד יש לו רעיון נלווה. אני חושב שכאן מילת המפתח היא – אהבה.

"אצלנו, המזרחים, כשאוהבים מישהו, מאכילים אותו", אבא אמר.

"וכשאוהבים אותו מאוד, מפטמים אותו", הייתי מלגלג.

אבל  כשהגיע אורח לא עלה בדעתו לסרב לצלחת מוגשת, גם אם היה שבע ביותר. לא לאכול פירושו לא לקבל את היד המושטת. לסרב לאהבה שהוצעה לך. לא עלה על הדעת לסרב.

אני מתגעגע לסנדביצ'ים האלה. אני אוכל אותם, לפעמים, לא רק מפני שהם טעימים לי. יותר מפני שהם מזכירים לי את מי שהייתי וזמנים שעברו וחלפו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • galithatan  On 11/06/2012 at 0:03

    נהדר! לצד הנוסטלגיה גם עשית לי חשק לסנדביץ' עכשיו, אפילו שאמצע הלילה. אבל אני אתאפק עד מחר בבוקר 🙂

  • יוסי מפ"ת  On 11/06/2012 at 0:47

    יאמי.. יאמי… איפה הימים היפים של הסנדוויץ הטעים שלקחנו לבית ספר.
    תגיד, ומה היה קורה בשאר ההפסקות? הרי הייתה יותר מהפסקה אחת וכתבת "ואוכל אותם בזה אחר זה"…

  • תקוה מולאי  On 11/06/2012 at 1:11

    נפלא בועז קוראת עכשיו את הכל שכתבת ובא לי לקום להכין לי כזה סנדביץ
    הכתיבה שלך נהדרת בעיני.
    תודה

  • נעם  On 11/06/2012 at 6:21

    שנים היו גונבים לי את הסנדויצ'ים מהתיק והייתי אומר לאמא , על תכינילי כאלו טעימים כי בסוף אני לא אוכל אותם………….והיה הסיפור המפואר של הפיתות עם קאויאר ………….אבל זה כבר למקום אחר.

  • David  On 11/06/2012 at 6:52

    זה רק נדמה לי, או שעשית סנדוויץ' גם בכתיבה עצמה?

  • לובלין  On 11/06/2012 at 8:35

    אצלנו היו: סנדביץ' עם חמאה וגוש מרמלדה עליה או עם השחר העולה וגוש חלווה עליו. בחיי.

  • llaliiblue  On 11/06/2012 at 9:46

    אהבתי לקרוא.

  • רובי כהן  On 11/06/2012 at 12:33

    "ארוניקו"… סוף סוף מצאתי אליך את החוט המקשר בועז 🙂
    קרוב משפחה שלי שכולנו גדלנו עליו, איש יקר.
    ועוד לא אמרנו מילה על הבורקס…
    באמת אהבה.

  • seymore butts  On 11/06/2012 at 12:49

    היה תענוג לקרוא. באיזה כישרון וגעגועים כתבת על נושא כל כך בנאלי לכאורה כמו סנדביצ'ים לבית ספר.

  • אורה גור אש  On 11/06/2012 at 14:27

    אין כטעם המתוק של הילדות, שעליו אנו מרבים להתרפק,
    ואין דומה לטעם הסנדוויצ'ים המופלאים של אבא אורי,
    כן, ובליווי השירקוק העליז..
    עכשיו העלית על שפתיי חיוך מלא אהבה וגעגוע, גם כן.

  • מתי ג'י Matt Gee  On 11/06/2012 at 14:34

    חזק ביותר… אישית בתור אשכנזי אני חש חובה לספר שמאכלי עדות-המזרח טעימים לי יותר. לא יודע להסביר למה.

  • Dhyan  On 11/06/2012 at 17:15

    אצלנו היה מי שהיה מביא סנדויץ עם שוקולד וגבינה ומסויף ירקות משונים – רק שלא ייקחו לו ביס.

    טעים. בעז. טעים.

  • avha  On 11/07/2012 at 1:33

    חיוך, ובתאבון.

  • יונתן  On 11/07/2012 at 8:39

    בועז, אני לא נכנס רבות לבלוג הזה, אבל כשאני נכנס אני לא מתחרט על כך. אתה מצליח לרגש אפילו כשאתה כותב על סנדוויצ'ים.

  • סיגלית  On 11/07/2012 at 9:53

    עוד שיתוף קסום ומרגש…. תודה בועז.

  • begood1  On 11/09/2012 at 7:45

    סנדביץ' עם מרגרינה וחלבה/מרגרינה ודבש (כי זה מתוק אבל בריא) והכי שווה – לחמניה עם לקרדה…

  • יונה שבה  On 11/10/2012 at 22:08

    אני חייב לציין את ארוחת יום הדין שעשתה רושם אדיר. נשיקה של לחם מרוקנת ודחוסה בביצה קשה, טונה, תפו"א אדמה ועליה סוגר ובריח שמסתיר בקושי רוטב אדום. אין ילד שלא היה נועץ מבט מלא תאווה בתקרובת הטריפולטאית.
    ואם רוצים באמת לעוף אחורה בזמן- נזכרים בריח של תיק האוכל על תערובת הריחות. קלמנטינה לצד פסטרמה של פעם (עם הרבה שום) ומתחת למפית הרקומה, הסנדוויץ'. שולחנות עץ מלאי חריטות ורשומות עתיקות חלקות למגע. לפני עידן הפורמייקה.

  • טל  On 01/27/2013 at 18:57

    ריגשת אותי מאוד. למרות שיש בינינו 20 שנה, הטעמים, הריחות, הזיכרונות- מאוד דומים..
    תודה, טל

  • אביטל  On 07/02/2015 at 15:46

    נהנית כל כך מהכתיבה הנוסטלגית שלך, ותחושת החמימות והאהבה מההורים שתמיד מלווה. על זה נאמר- אשריך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: