זיקוקי דינור, ברקים ורעמים

עטיפת האלבום הכפול

עטיפת האלבום הכפול

זה היה התקליט הראשון של הגאון שהצליח להגיע למעמד של תקליט זהב. חצי מיליון עותקים נמכרו ממנו. תקליט כפול, חלוצי, מעורר, מפעים. מיילס דייויס בשיאו, מפרק את הג'אז המסורתי ומרכיב אותו מחדש, כמו מאסטר בסרט מדע בדיוני היוצר אדם ביוני, חצי בן-אנוש, חצי רובוט משוכלל. התקליט הנהדר הזה לא נשחק עם השנים, ובהאזנה מאוחרת ובשלה אפילו מזהים בו רבדים שלא נמצאו בקדיחות העומק הקודמות.
המפיק המוזיקלי שבחר מיילס דייויס להפקת הפרויקט הענק שלו היה תיאו מסרו, סקסופוניסט ג'אז, מלחין ומעבד, שהפיק מוזיקלית את טיים אאוט האגדי של דייב ברובק. לימים יגדיר בריאן אינו, בעצמו מלחין, יוצר ומפיק, את העבודה של מסרו כ"גאונות צרופה ומפעימה". אפשר והאלבום הזה לא היה נשמע כך אלמלא החיבור בין המפיק המבריק לבין החצוצרן הגאון. מיילס דייויס שפע לחנים, מקצבים ומהלכים מוזיקלים, אבל מסרו ידע ליצוק את כל ההתפוצצות היצירתית הזו אל תוך שעה וחצי של זיקוקי דינור, ברקים ורעמים.
ביצ'ס ברו נוצר בניו יורק בשלושה ימים, 19, 20 ו-21 באוגוסט 1969, מעט אחרי הנחיתה על הירח, קצת לפני פסטיבל וודסטוק. הוא יצא לאויר העולם באפריל 1970 וחבט בעוצמה בתודעתם של אוהבי המוזיקה בכלל ומעריצי הג'אז בפרט. מיילס דייויס הגדיר מחדש את הז'אנר. על קו ההתחלה של שנות השבעים הוא יצר את הצליל הג'אז-רוקי שיכתיב בשלושת העשורים הבאים את הנתיבים שהמוזיקה המודרנית האינסטרומנטלית תלך בהם. Fאנק,

ואם "מעלית לגרדום",  התקליט (ופס הקול של מיילס דייויס) שהופיע ב-1958,  היה אלבום ג'אז לילי, המבוסס על החצוצרה של דייויס, עם מברשות שמלטפות את המצילות של התופים כמו לשון על פיטמה מזדקרת, עם באס שעובד ישר על הבטן התחתונה, ועם התנהלות הרמונית שמעלה בדמיון מיד שני גופות עירומים מתחת לסדיני סאטן, בפאריז שאחרי המלחמה, בבית מלון סליזי, ביצ'ס ברו היה זיון פרוע בצהרי היום, על חוף הים שטוף השמש.

דייוויס יוצר מוסיקה שמשתלטת על הצופה. ב"מעלית לגרדום" היא מוזיקה אווירתית, כמו מופע סקסי בקברט מוזר, במרתף, מתחת לאדמה, באיזשהו פאב ספוג עשן סיגריות וסיגרים וריח של יין. אבל ב"ביצ'ס ברו" בקטעים הקצביים דייוויס מחצרץ בחצוצרתו ממש ככוכב פורנו נלהב הקודח בזוגתו השואגת תזמורת-של-איש-אחד, שנע קדימה ואחורה בנחישות, אבל לא זז מילימטר אחד מהמטרה.

קשה להסביר במלים, בעצם, מה הופך את המוזיקה של דייויס לענין כל כך מלהיט.  בפועל, דייויס תמיד מוכיח שג'אז שייך לחתרנים, כדברי ג'ק קרואק, המוזיקה של דור הביט, המרדני, מעשן הסמים (ואכן: יותר נגני ג'אז מאמני רוק, נפלו קרבן למנות יתר).  וכאן, באלבום הזה, הוא נעזר בחטיבה מטורפת של נגני-על שתוקפת קדימה ללא רחם. ביצ'ס ברו הוא מפגן וירטואוזי של אמנים ענקיים. ג'ק דה ג'ונט בתופים, ג'ון מקלפלין בגיטרה, הרווי ברוקס (הבאסיסט של "הדלתות" של סופר-סשיינס ושל בוב דילן) ושניים שיקימו במהלך שנות השבעים את "תחזית מזג האויר", וויין שורטר (סקסופון סופרן) וג'ו זווינול (קלידים) עם צ'יק קוריאה בפסנתר חשמלי. מיילס דייויס כתב את היצירה הארוכה ביותר באלבום (בתקליט זה היה כל הצד השני, 27 דקות  של Bitches Brew). הנה היא

watch?v=FJk69zvgBhU

 

אבל בצד הראשון  שפותח את האלבום יש גם יצירה שלמה של ג'ו זאווינול, "הריקוד של פרעה".  ואני חושב שלא יהיה זה מוגזם לקבוע שהמוזיקה המודרנית, מסטיבי וונדר של אמצע-סוף שנות השבעים, דרך הרכבי פיוז'ן בשנות השמונים והתשעים כמו סטפס אהד או יוזב ועד הרכבי אלקטרו-ג'אז במאה ה-21, המוזיקה המודרנית לא היתה נשמעת אותו דבר אלמלא האלבום הזה.

ולקינוח, שימו לב למכתב הקצר והמדויק הזה שכתב המפיק המוזיקלי לאנשי חברת התקליטים קולומביה.

"מיילס דייויס התקשר ואמר שהוא רוצה שלאלבום יקראו ביצ'ס ברו. לידיעתכם". תאריך: נובמבר 1969.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ורד נבון  On 11/04/2012 at 5:59

    "קשה להסביר במילים…" אבל הצלחת.

  • Zak  On 11/04/2012 at 6:28

    לדורס היה בסיסט? משום מה תמיד הייתי בטוח שאת הבס הקלידן ניגן.

    הפוסט עצמו מצוין, במיוחד המכתב בסוף…

    • בועז כהן  On 11/05/2012 at 18:13

      Larry Knechtel ניגן באס באלבום הראשון של הדלתות

      Douglas Lubahn ניגן באס באלבום השני, השלישי (וקצת ברביעי) שלהם

      Jerry Scheff ניגן באס ב"אישה מלוס אנג'לס" (1971)

      ו-Harvey Brooks ניגן באס ב-The Soft Parade

  • מורן בר אילן נהון  On 11/04/2012 at 8:51

    אני מתבאסת (שכמעט)כל הדברים שאתה כותב עליהם נמצאים אצלי על תקליטים והפטיפון והמערכת כבר מזמן לא בתוקף,,טוב נחפש ביו טיוב,,קצת פחות כיף ויש דברים שקשה למצא…גם חסרה השריטה במקום שמצפים לה

    • איילת  On 11/04/2012 at 9:21

      לא כל כך קשה להשיג בימינו פטיפון ומערכת…

    • מתי ג'י Matt Gee  On 11/04/2012 at 14:16

      המצב הוא הפוך: עדיין המון דברים שנגישים וקיימים על תקליטים, לא הועלו ליו טיוב.

  • נועה  On 11/04/2012 at 11:18

    ובאוטוביוגרפיב שלו, כתב ג'וני רוטן שזה היה אחד משני האלבומים שהשפיעו עליו.(השני היה tago-mago של can.)

  • B. Goren.  On 11/04/2012 at 19:08

    כבר 25 שנה שאני שומע ג'אז ואני מעריץ גדול של מיילס. את השיאים המוזיקליים אליהם הגיע מיילס באמצע שנות ה-60, הוא לא הצליח לשחזר מעולם. נתתי הרבה מאוד צ'אנסים להקלטה הזו אבל זה ממש לא זה. לא מצליח לעבור אצלי כמו עוד הרבה הקלטות פיוז'ן מוכרות וידועות. צר לי לקלקל את החגיגה אבל מי שרוצה לשמוע את מיילס במיטבו ובגדולתו, יחפש נא הקלטות מוקדמות יותר.

  • נעם אשד  On 11/05/2012 at 6:17

    י ש ל אנטי מסוים נגד ז'אנר הג'ז רוק באופן כללי , אבל כפי שכבר קרה לי בעבר אתן צ'אנס מחודש לדברים שאתה כותב עליהם , הרבה פעמים זה מצליח

  • ליאת רוזנבלט  On 11/26/2012 at 21:17

    גיליתי את הבלוג רק עכשיו. כמו אוויר לנשימה.
    תודה בעיקר (כרגע) על הפוסט הזה, על אחת היצירות האהובות עליי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: