תחושה חריפה של עונג

לאחרונה נשאלתי על-ידי שלושה אנשים איך התחלתי לשמוע מוזיקה. מתי התאהבתי במוזיקה. ממתי הפכה המוזיקה למשהו כל כך חשוב ומהותי בחיי. הראשון היה סטודנט שעושה את המאסטר שלו באוניברסיטה העברית על הרגלי האזנה למוזיקה בקרב ישראלים ושינויי צריכה, השני היה אילן לוקאץ' מערוץ 2 (לכתבה שתשודר בקרוב ב"אולפן שישי") והשלישית היתה בילי בסרגליק מרדיו קול רמת השרון, שאירחה אותי בתכניתה "רק דברים טובים".

השאלה הזו היא שאלה מכוננת. היא למעשה מחזירה אותי, או כל אחד אחר שמוזיקה בשבילו היא יותר מטפט-של-צלילים ברקע, אל המקום-המקור שבו עוצבה נפשו והחל להיבנות טעמו. אל העומק והבסיס של הנשמה.

למעשה, מוזיקה היתה איתי מהרגע שבו הביאה אותי אמי הביתה, מכורבל ועטוף. האגדה המשפחתית מספרת שברקע התנגן תקליט הבכורה של הביטלס, ופעמים אחדות אפילו צויין שיר מסויים שהיה שם ברקע, כשנפתחה הדלת והובאתי אל עריסת התינוק. טוויסט וצעקה.

עד גיל שלוש הייתי בבית. שכונת ג'סי כהן, דירת חדר וחצי בחולון, אמצע-סוף שנות השישים, עם אמא שלי שהיתה שומעת מוזיקה ללא הפסקה. היא לימדה אותי להשתמש בפטיפון ולהניח את המחט בעדינות על התקליט. לא היו לי תקליטי ילדים. היא פשוט איפשרה לי לשמוע את התקליטים שלה.  

אמרו לה – את תשגעי את הילד, למה את משמיעה לו באך? – והיא ענתה בפשטות: כי הוא אוהב את זה. אני לא מכריחה אותו לשמוע כלום.

עד תחילת בית הספר היסודי שמעתי תקליטים שונים (ולעתים משונים), מין ערב-רב של דברים מאוד מגוונים. בתקליטיה הקטנה שלנו היו הגיטריסט הספרדי אנדרה סגוביה, הקונצ'רטי הברנדנבורגים של באך, השלושרים, "שבלול" של אריק איינשטיין ושלום חנוך, כרמלה ופאקו איבנז, רביעיית הג'אז המודרני של  מילט ג'קסון, שולי נתן שרה נעמי שמר, הביטלס, ג'ורג'י פיים, מריה פרנדורי שרה תיאודורקיס, מקהלת המורמונים והתקליט הענק של דייב ברובק

והיו גם "המשיח" של הנדל, הרב אלפרט והטיחואנה בראס, פסקול הסרט "הבוגר" – סיימון וגרפונקל, פסקול הסרט "דוקטור ז'יואגו" שהלחין מוריס ז'אר ותקליט ילדים אחד ויחיד: "צעצועיה של אסנת" (חוה אלברשטיין) שיצא ב-1967 והוא מופת של מינימליזם. חוה והגיטרה.

חלק מהתקליטים ההם היו אהובים עלי מאוד. העובדה שמדובר במוזיקה כה שונה זו מזו מעידה על כך שבין אם זה שיר של הביטלס ובין אם זו החצוצרה של הרב אלפרט או מיילס דייויס, מוזיקה היא מפתח לשער אל האושר. והיום גם יודעים מדוע. זה כימי. מוזיקה שהיא הדבר הכי מופשט בעולם גורמת למוח לשחרר דופמין, כימיקל המביא לתחושת עונג. 

מחקר שפורסם בכתב העת Nature Neuroscience מצא שמוזיקה פועלת עלינו כמו אוכל טעים וכמו סקס מסעיר. מוזיקה יכולה לגרום למוח לשחרר דופמין. הדופמין הוא מוליך עצבי, הורמון ההמופרש במוח, כדי לסייע לתאי העצב לתקשר אחד עם השני. וכך – גילו החוקרים – כשאתה מפשיט אישה יפה, אוכל עוגת שוקולד אגדית או שומע סולו גיטרה של דייויד גילמור דופמין משוחרר, מתפשט במוח וגורם לך תחושת ריגוש, אופוריה ועונג. דופמין משתחרר בעת סקס ואכילה כדי לספק לנו את חווית העונג, והדופמין נקשר גם להתמכרות מכיוון שהוא מעורב בתחושת האופוריה בעת שימוש בסמים. כלומר סקס, אוכל ומוזיקה – שלושתם קשורים קשר הדוק לעונג, להתמכרות ולהתמכרות לעונג.  החוקרים בדקו מתנדבים באמצעות סריקות מוח מסוג PET ו- MRI פונקציונאלי, בזמן שהאזינו למוזיקה. במכוון נבחרו סוגים שונים של מוזיקה ללא מילים, ממוזיקה קלאסית של ויואלדי קורלי ובאך, דרך ג'אז של ג'ון קולטריין, צ'רלי מינגוס ומיילס דייויס, טנגו של אסטור פיאצולה, Fאנק שחור,  רוק אינסטרומנטלי ("סנואו גוז" של קאמל, "פעמונים צינוריים" של מייק אולדפילד ו"אטום הארט מאדר" של פינק פלויד) וחלילים שונים (בעיקר חמת חלילים).  המסקנה לא מפתיעה אותי. מוזיקה טובה היא מוזיקה טובה, בלי שום קשר לז'אנר. המוזיקה התנגנה והנבדקים במחקר דיוחו על תחושות של ריגוש. הסריקות הראו שכאשר המאזינים חוו תגובה רגשית חזקה למוזיקה, אזורים במוח הקשורים לעונג ותגמול שחררו דופמין. אם היו משמיעים לי את זה מן הסתם היו מגלים הפרשה נמרצת של דופמין.

באמצע שנות השבעים נשלחתי אל הדוד יצחק בגני יהודה. ההורים שלי נשארו בשכונה בחולון ואותי רשמו ללמוד בבית הספר היסודי  סביון גני יהודה.  הייתי בן 11 וקצת. ישנתי בחדרו של עמרי הקטן, בן דודי שהיה בן ארבע, ובחדר השני היו יואב והגר. היא היתה בת 10 יואב היה בן 13. העצמאות שלנו היתה גמורה ומוחלטת.  דודי ואשתו היו יוצאים מהבית מוקדם, לעבודה. לכן היינו אנחנו, הילדים אחראים לעצמנו. קמנו לבד, התרחצנו לבד, הכנו לעצמנו לחמניות לבית הספר, כל אחד עלה על אופניו, ונסע לו. ולא פעם, על סף היציאה מן הבית, יואב ואני דווקא היינו נשארים בבית, ולא הולכים לבית הספר. מהבקרים הללו של חירות גנובה אני זוכר רק צלילים. שוקו חם בכוסות גדולות וצלילים. אני תמיד זוכר היכן פגשתי לראשונה כל אמן ואלבום בחיי ואז, אמצע שנות השבעים, שם, בגני יהודה, פגשתי לראשונה את הדבר המכשף הבא

בחדר – או שמא צריך לומר בקיטון הקטון – של יואב היו תקליטים מעוררי סקרנות והשראה. אמנים ולהקות ויצירות ארוכות. התקליט הכפול "שלום לדרך הלבנים הצהובות" של אלטון ג'ון לצד התקליט הכפול של YES והתקליט הכפול של THE WHO  – אפשר שאז היכו בי הפרוג והרוק במלוא עוצמתם

ואז נעמדתי על רגליי, והתחלתי ללכת. 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אריאן  On 10/27/2012 at 8:40

    כתבה נהדרת ונוגעת ללב. מזכירה לי את הבית שלי, מבראסנס לבאך, ריי צ׳ארלס ובילי הולידי, דיזי גילספי ואלה.
    חיים מדהימים עם מוזיקה.

  • שרון הר פז  On 10/27/2012 at 8:42

    אכן, מוזיקה עושה טוב על הנשמה ומעצבת את הנפש

  • ג'יי  On 10/27/2012 at 9:01

    "ואז נעמדתי על הרגליים והתחלתי ללכת……"

    כל כך יפה!

    תודה

  • idity8  On 10/27/2012 at 9:09

    נהדר. ומוסיקה טובה בסקס טוב בכלל מעיפה גבוה גבוה… נסו ותהנו 🙂
    ואחלה פנינים שיבצת פה

  • יעל/סביון  On 10/27/2012 at 10:24

    פוסט מעולה ומרגש.

    אצלי זאת היתה דליה פרידלנד בילדותי עם כושי כלב קט והמוסיקה אצלי התחילה בעצם מאח שלי ששמע את שנות השבעים הטובות ותחנת הרדיו קול השלום של אייבי נתן.
    הנטייה שלי לשירים היתה לכל מיני כיוונים אם זה הביטלס או בוב דילן מוסיקה פולק של ג'ודי קולינס וגם אני למדתי (ואתה יודע) בבית ספר סביון גני יהודה ושם קיבלתי את סופרטראמפ עם השירים הנפלאים שלהם.

    אני תמיד אמרתי – מוסיקה זה חמצן, זה תרופה טובה, זה הכל.

  • הגבירה מהצפון  On 10/27/2012 at 10:58

    "היא (אמא שלי) לימדה אותי להשתמש בפטיפון ולהניח את המחט בעדינות על התקליט"

    ומאז אנו, המאזינים, מברכים, עד עצם היום הזה.

  • כשזה בילט-אין זה Built in

  • B. Goren.  On 10/27/2012 at 11:25

    היה זה ארט בלייקי שאמר:
    “Music washes away from the soul the dust of everyday life.”

    דיוק אלינגטון הבריק עם האמירה הזו:
    "Music is my mistress and she plays second fiddle to no one.”

  • odedmusic  On 10/27/2012 at 11:53

    תודה על התזכורת לדברים יפים אלה!

  • רקפת  On 10/27/2012 at 11:56

    בועז, אתה מרגש אותי כל פעם מחדש. תודה.

  • מיכל  On 10/27/2012 at 12:33

    תודה, מייק אולדפילד החזיר אותי לרגע לבית ריק מהורים ומלא במוסיקה שאני לומדת להכיר בשקיקה מאחי הגדול והנערץ. רשימת התקליטים ארוכה, וזה התקליט הראשון שאני קונה בכספי שלי בגאווה (בהכוונה אחית כמובן)- http://www.youtube.com/watch?v=qTMQ25yzsFU אח"כ למדתי גם אני ללכת 🙂

  • רננה  On 10/27/2012 at 12:37

    במקרה הגעתי לכתבה. קראתי. התרגשתי. אהבתי. האזנתי. נהניתי. אוח, מייק אולדפילד….

  • האשכנזיה  On 10/27/2012 at 13:01

    אתה מתוק. שבת שלום

  • ישראל  On 10/27/2012 at 13:07

    בועז, כשאני קורא את הפוסטים האלה שלך מתחשק לי להציב פסל לכבוד אמא שלך בכל כיכר עיר בעולם. איזה אוצר שהיא נתנה לך! 🙂

  • llaliiblue  On 10/27/2012 at 13:30

    קראתי תוך כדי שאני מקשיבה לקטעים ששתלת בתוך הטקסט, אז קראתי נורא לאט. יופי ועצב, אלה בדיוק התחושות שהציפו אותי. כבר בקטע הראשון ששמת, הרבה זמן שלא שמעתי את השיר הזה, קפצתי לבאך. בבית לא שמענו באך. ועד מייק אולדפילד המופלא. עצב מתוק שאין כמותו. כתבת פעם שאמא שלך נהגה לומר שמוזיקה היא ההוכחה לקיומו של אלוהים, המשפט הזה נחרת בי, אני מאוד מסכימה. אין כמו מוזיקה. אין כמוה.

  • אילה אילן  On 10/27/2012 at 14:56

    אכן..מוסיקה היא מרגשת ומסעירה בעוצמות בלתי מובנות פעמים רבות..

    פוסט מקסים

  • מיקי  On 10/27/2012 at 18:15

    כמויות של דופמין השתחררו אצלי בעת קריאת הפוסט תוך כדי ההאזנה לקטעים המצוינים בו…

    אכן עונג, זכית בעושר מוזיקלי בבית ואין לזה תחליף, בועז.
    אני שמחה שאתה חולק זאת עימנו מדי בוקר ברדיו.

  • נחום אחד  On 10/28/2012 at 2:52

    נהדר נהדר נהדר. תודה.

  • קרן  On 10/28/2012 at 9:44

    יפה להיווכח שהיתה לך גישה למוזיקה קלאסית בגיל צעיר.
    וכמה עצוב שלכל כך רבים אין גישה למוזיקה הזאת. להעביר חיים שלמים בלי באך, מונטוורדי, ראמו, מוצרט, שוברט, ברהמס, ראוול. זה חסר טראגי.
    אני מקווה שבתוכנית שלך אתה משמיע גם מוזיקה קלאסית.

    • seymore butts  On 10/28/2012 at 11:44

      ממליץ לך להאזין לתכנית של בועז. בתור מי שמאזין בכל בוקר לפחות לכל השעה הראשונה כמעט, הוא שם מדי פעם מוזיקה קלאסית במינונים נמוכים. צריך לזכור שזה לא כל כך מסתדר עם האופי של התכנית והתחנה. אבל למדתי המון מהסיפורים הקטנים שלו על החומר שהוא משמיע, בין אם דברים שכבר הכרתי ובין אם כאלו שהכרתי בזכותו.

  • קלמי  On 10/28/2012 at 14:45

    אשרינו שיש לנו יכולת להאזין ולהנות ממוסיקה מגוונת כמו שבועז מציג בפוסט. בכלל, אשרינו שיש לנו את בועז להזכיר לנו כמה ברי מזל אנחנו. כל מי שמנעד הצלילים שלו רחב כל כך, לא רק שהדופמין משתחרר אצלו לעיתים קרובות והוא חווה "כמו סקס" בהזדמנויות תכופות אלא שיש לו גם עומק ונפח להבחין בין טוב לרע, בין אמיתי למזויף ובין איכותי לרדוד. לנו אין בעיה. נמשיך לצרוך את המיטב שהתרבות מציעה לנו. בימים של "צדק חברתי" אני מציע לכולנו לשים לב, לרגע אחד, למיליוני אחינו הישראלים שאין להם את זה. עבורם שיא המוסיקה זה "כוכב נולד" וסצינת המחול מתומצתת ל"רוקדים עם כוכבים". זה מה שנגיש להם ללא מאמץ ובמידות מבהילות. אני שואל את עצמי אם הטימטום והרדידות לא פוגעים בנו ברמת העוצמה שלנו כעם שעוד לא זכה לשקט ולוא ליום אחד. בועז עושה צעד קטן בתוכנית שלו ומאפשר לרבים להיחשף לאיכויות אחרות. מה עושים האחרים? בשבוע שעבר הזדמנתי למופע מחול מסובסד ע"י משרד החינוך בקרית גת. להקת המחול "קמע" רקדה לפני קהל מקומי לצלילי "כרמינה בורנה" של אורף. שמעתי חלק מתגובות הצופים בסיום המופע. קצת התאכזבתי. במחשבה שניה, בדרכי הביתה, שמחתי על שחוויתי את האירוע דווקא במקום שסוג כזה של תרבות הוא לא דבר מובן מאליו. עוד צעד קטן וחשוב לאפשר לעוד אנשים לשפר את השתחררות אותו חומר מופלא במוח . האם אלה שיש להם את זה יכולים לגרום שגם לאחרים זה יהיה?

  • סיגל אמסלם  On 10/29/2012 at 6:30

    פוסט נפלא שמעורר געגוע לימים שהיינו בהם ילדים, לבית שגדלתי בו

    בועז תודה על הרגש שהפוסט הזה מעלה עד דמעות.
    אתה מרגש אותי גם ברדיו וגם כאן.

  • משוב  On 10/29/2012 at 15:40

    לדעתי רוב האנשים/אנושות אוהבים/צריכים מוזיקה.

  • רוני  On 10/30/2012 at 14:50

    איזה יופי אחלה פוסט תודה בועז , ממש נהנתי החזרת אותי לילדותי המוקדמת שרוויה במוזיקה לגווניה השונים . היתה לנו תקליטיה מצומצמת אך מגוונת ולמרות שתקליט היה דבר כמעט קדוש הרשו לי כילד לשמוע תקליט לבד ולא חששו שאהרוס את המערכת . בביתי שמעו כל הזמן מוזיקה בין אם מהרדיו או מתקליטים . היה ארגז תקליטים של דוד רווק צעיר דאז שנע בין דירות והשאיר לנו אותו . וחוץ מזה היה את האוסף של הוריי שבו היו אלביס , קליף , תקליטים עבריים , פסקולים , קצת קלאסי ,יווני ,רומנסות , רוק שנות ה 70 של אחי ואחותי הגדולים ובהמשך דיסקו ובהמשך שנות ה 80 שלי . היום עם תקליטיה ( תקליטים לא דיסקים ) של אלפי תקליטים האוסף של ילדותי עם ה 40-50 תקליטים נראה לי מבויש וצנוע אך הוא עדיין איתי ובליבי שמורה לו פינה של כבוד ועדיין אני מאזין להם ולעולם לא סחרתי או החלפתי אותם . אילולא אוסף זה והחופש שהעניקו לי הוריי הייתי היום אדם אחר . מאז מוזיקה מלווה את חיי בכל עת תמיד, זה הפסקול של חיי ללא ספק . המגוון הגדול שינקתי בילדות העצים את הסקרנות והרצון ללמוד ולהכיר ועדיין גם היום אני שומע מאנשים שאלות לדוגמא : "איך אתה יכול לאהוב גל חדש ובמקביל מוזיקה אתנית ?" רבותיי אין סתירה נכון שאי אפשר באמת לאהוב הכול אבל עדיין לכל סגנון וז'אנר יש מקום גם אם לכאורה הם שונים .

  • צביקה  On 10/30/2012 at 16:29

    כמו רבים מהמגיבים שלפני, גם אני נחשפתי למוזיקה בגיל צעיר מאוד, המסע המוזיקלי המשמעותי שלי החל כאשר הייתי בגן חובה (בשנים 1973-1974) באותה תקופה נדלקתי על כוורת, אך טבעי הדבר שלאחר כוורת המשכתי במסע המוזיקלי וגיליתי את הביטלס, ואיזו תגלית זאת הייתה!
    לאחר התעמקות אובססיבית בביטלס ובכל מה שהיה קשור בהם נסללו בפני הדרכים לכיוונים חדשים – פרוגרסיב, רוק כבד, בלוז, פולק וכו'.
    והדרכים הללו, שלעיתים היו נפתלות ולעיתים גם מוזרות, הובילו אותי בסופו של דבר לצומת המרכזי של עולם המוזיקה – לביטלס.

  • יוסף ע  On 10/30/2012 at 21:20

    מאוד יפה ומעניין לקרוא זכרונות מהשנים המעצבות עם המוזיקה.
    אצלנו בבית היה מבחר מסוים של תקליטים אבל להורי לא ממש היה זמן להאזין להם כי היו עסוקים בעבודה. התקליטים שזכורים לי מהסבנטיז היו הרבה תקליטי ילדים ובמיוחד אני זוכר את אלו שליוו את תכניות הילדים בטלויזיה הישראלית, למשל מאוד אוהב עדיין את התקליטים מ" אות אות אות".
    בכלל היום אני יודע להגיד שמעבר למילים והלחנים בתקליטי הילדים מה שהרבה עושה את גדולתם היו העיבודים. פעלו כאן בארץ מעבדים דגולים ועדיין מדי פעם אני מצליח לשמוע משהו חדש בתקליטים האלו בגלל העושר העיבודי ( על אלכס וייס הענק קראתי כבר, אבל למשל על מל קלר עדיין לא יצא לי לקרוא ורק מהאזנה הבן אדם היה גאון מוזיקה, כמובן שגם מתי כספי ענק בתחום, אני יכול לשמוע את השיר ימי בנימינה בלופ רק כדי להתענג על העיבוד)

    החינוך המוזיקלי שלי היה בעיקר מהרדיו בשנות הילדות, להיטי דיסקו היו מהמועדפים, והיה לי ענין מוגזם בסוף הסבנטיז ברשימות מצעד הפזמונים הלועזי שהתפרסמו במעריב לנוער ( אז לא ידעתי בכלל שיש מצעד בריטי בימי א באנגליה)
    תקליטים שבכל זאת זכורים לי מהבית הם "כמו גשר על פני מים סוערים" של סיימון וגרפונקל ( תקליט מקסים שהתחברתי אליו גם בלי להבין מילה כילד), סיפורי פוגי שאבא שלי מאוד אהב, וכמה של שלמה קרליבך (אמן שאהבו בבית משום מה, אולי כי הוא די שמח, האמת גם אצלו ב"והאר עינינו" יש אחלה עיבודים של תזמורת המשטרה אם זכור לי, גם העטיפה מדליקה)

  • avha  On 11/02/2012 at 8:38

    נהנתי מאד! תודה.
    דופמין – לא הכרתי. מעניין.
    אומאדון של מייק אולפיד כישף גם אותי. עשית לי חשק לשלוף את התקליט.

  • תמיר  On 11/02/2012 at 10:00

    נ ה ד ר !!!!!!!!!!!!!

  • שחרור יונים  On 11/02/2012 at 18:49

    אמא שתאפשר לילד להתקרב למחט של פטיפון. אישה אמיצה 🙂 אבל חכמה.
    נ.ב
    מוסיקה עושה הרבה מעבר לכימיה ותחושות נעימות.

  • Shahar Rodrig  On 11/03/2012 at 15:27

    ממליצה מאוד לקרוא את מוזיקופיליה של אוליבר סאקס 🙂

  • שירי  On 11/04/2012 at 23:50

    מקסים.
    דווקא השיר הראשון זרק אותי לגרסה העברית שלו,
    ואז זרקת אותי לביטלס, אולדפילד, ואפילו באך… כל כך הרבה תקופות בחיים… איזה כיף…
    מצחיק, אני מתעסקת הרבה בשירים ומה הם גורמים לי להרגיש… אף פעם לא חשבתי על מתי התחלתי לאהוב מוזיקה. זה נראה לי אחד הדברים הכי אינהרנטיים שקיימים אצל רובנו.

  • begood1  On 11/09/2012 at 8:29

    תודה על ההאזנה. ותודה על "האישור" שרק טוב ייצא מזה שילדיי נאלצים להאזין למוסיקה שלי לרוב מאז שנולדו. אף פעם לא ששתי להשמיע להם רק שירי ילדים.
    מאוד מזדהה איתך בכל מה שמוסיקה עושה לנשמה ומאז שאני זוכרת את עצמי, מוסיקה מפעילה אותי, מנחמת אותי, פורטת על נימים עמוקים בנפשי והלב מתמלא.
    אמא שלי אהבה להאזין לרדיו וכך גדלנו, ישנים עם רדיו על נמוך. מאזינה לתוכנית שלך ותמיד מרגישה צורך להודות לך. בדרך לעבודה, אני מחכה כל בוקר כמעט לגלות מה יהיה השיר הפותח את התכנית. על הבוקר, מנות גדושות של צלילים שנכנסים כמו חץ ישר ללב, מפזרות את אבק הקימה ומתחיל יום חדש… תודה…

  • בילי בסרגליק  On 03/07/2013 at 11:27

    בועז עמיתי, שמחתי לארח אותך בתוכנית הרדיו שאני עורכת ומגישה "רק דברים טובים", קול ישראל 106 קול רמת השרון, המשודרת ברדיו בפייס ובנט, אותה הבאת להאזנה מכאן. אין ספק שאתה כישרון גדול בכתיבה ובהגשה ובלהביא מוזיקה טובה. אדם תרבותי שאוהב בכל ליבו תרבות איכותית ויודע להביע במילים את מה שאנו מרגישים בפנים ולהביא ידע לציבור
    . אוהבת מה שאתה מביא. בהצלחה בהמשך הדרך ונשתמע ברדיו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: