מה זה היה הדבר הזה עם הטוסיק

תחילת שנות השבעים. כתבת טלוויזיה בשחור לבן. מחוץ לבתי הקולנוע עמדו עיתונאים וצוות צילום של הטלוויזיה הישראלית. זו היתה הקרנת הבכורה של הטנגו האחרון בפאריז וכולם חיכו לקהל שזכה לראות, לראשונה, את הסרט הסנסציוני, שייצא ויספר לחבר'ה איך היה.

ארוך מדי, אמר גבר אחד עם שפם. וחשבתי שיראו יותר. זוגתו לידו מחייכת בביישנות: ראו מספיק, מה יש לך אתה?

חוץ מכמה קטעים, די משעמם  – אמרו שתי חיילות במדים.

ואז יצאו שתי גברות מבוגרות, ממוצא ייקי, לבושות היטב, והצוות זינק עליהן. "מה חשבתן על הסרט, גבירותיי?" שאל יורם רונן בקול חגיגי.  השתיים הביטו זו בזו בחיוך נבוך, ואז אמרה האחת: זה סרט מעניין מאוד, צריך לחשוב עליו. רק לא הבנתי מה זה היה הדבר הזה עם הטוסיק.

ובאופן מעניין, גם אם מוזר, הייקית הזקנה נגעה בתמצית מהותו של הסרט הגאוני של ברטולוצ'י, כמו גם את הבעייתיות שלו.  זה סרט מעניין מאוד, היא אמרה, ואכן כן. צריך לחשוב עליו, היא הוסיפה, וגם זה נכון. 40 שנה אחרי שיצא לבתי הקולנוע "הטנגו האחרון בפריז" עדיין מעורר מחשבות מפליגות במי שמסכים להעמיק בו. וגם "הדבר הזה עם הטוסיק", גם הוא  מחייב התייחסות, משום שהסצינה הקיצונית ההיא היתה שנים רבות מעין משקולת כבדה שהונחה למרגלות היצירה של ברטולוצ'י. עד כדי כך כבדה שבפריסקופ, העלון החודשי של קולנוע פריז המיתולוגי הגדירו את הסרט ככה: סרטו של ברטולוצ'י עם מריה שניידר ומרלון ברנדו, שהתפרסם בגלל סצינה של זיון בתחת". ככה. ישר.

את הסרט ראיתי לראשונה בקולנוע פריז בתחילת שנות השמונים, כשמלאו לי 18,  וזה היה 10 שנים אחרי שנעשה. הסרט נגמר וישבנו בפאב ברחוב הירקון. הפסקול המעולה שכתב לסרט סקסופוניסט הג'אז הארגנטינאי גאטו בארביירי  (שבחודש הבא ימלאו לו 80 שנה) התנגן לי בראש. שילוב של נהמות תשוקה, כמיהה, כאב, וחלילים, מיתרים וסקסופון הטנור של בארביירי שכמו חוצב את דרכו בין הכלים והקולות אל תוך הנשמה

וניסיתי להבין אם זה אני משוגע, העולם דפוק או שברטולוצ'י תקע פה סוס טרויאני – סצינה של סקס אנאלי  – כדי לגרום למיליוני אנשים לעמוד בתורים ארוכים כדי לצפות בסרט שלו, שבכלל עוסק באובדן ובאהבה, בזהות גברית מול זהות נשית, בפחד מפני המוות שמעורר אותנו כאפרודיסיאק עז וגורם לנו להשתוקק לעונג מיני עז כדי לשכוח, לזמן מה, שאנחנו בני-מוות ויום אחד פשוט לא נהיה יותר. לא נחיה, לא נרגיש, לא נתאווה. בעיני זה היה ונשאר אחד הסרטים הגדולים שראיתי בימי חיי, ובכל צפיה רק התחזקה דעתי בנוגע לטנגו האחרון.

הספר. הוצאת תמוז 1973

הספר. הוצאת תמוז 1973

פסקול הסרט

התקליט. פסקול הסרט שהלחין גאטו בארביירי

הסרט הוקרן לראשונה בניו יורק  באוקטובר 1972. היתה מהומה תקשורתית. הפירסום שזכה לו הסרט היה עצום, אבל גם הגינויים היו חסרי פרופורציה. הסרט זכה לכתבות שער ב"טיים מגזין" וב"ניוזוויק". המגזין "פלייבוי" פרסם צילום של ברנדו ושניידר בעירום. ב"טיים מגזין" נכתב: "צופה שלא מזדעזע, מתגרה, נגעל, מוקסם, מתענג או מתרגז מהסצנה בתחילת סרטו החדש של ברנרדו ברטולוצ'י, צריך להתאזר בסבלנות. יש עוד בהמשך. עוד הרבה". ה"ווילג' ווייס" דיווח על תגובות צופים שיצאו באמצע הסרט. על נשים שהקיאו במהלך הצפיה. מבקר הקולנוע ויליאם פ. באקלי (מרשת איי.בי.סי) השמיץ את הסרט במילים "פורנוגרפיה במסווה של אמנות". שני כוכבי הסרט, הצעירה הצרפתיה מריה שניידר והכוכב האמריקאי הגדול מרלון ברנדו, הוסיפו שמן למדורה כשתקפו את הבמאי האיטלקי והאשימו אותו שהשפיל אותם, הביא אותם אל הקצה ועשה בהם מניפולציות, באופן הדרכת השחקנים, כדי להגיע לתוצאה הראויה בעיניו.

וכמובן, הסצינה. ה-סצינה. ברנדו דורש ממנה הוכחה לאהבה. מין אנאלי הוא ההוכחה בעיניו.  הוא משתמש בחמאה כחומר סיכה. חלק מהמבקרים התמקדו בסצנה שבה מבקש ברנדו משניידר להוכיח את מסירותה המוחלטת אליו ולהחדיר את אצבעותיה לפי הטבעת שלו. אחר-כך הוא הופך אותה ובועל אותה מאחור כשהוא דורש ממנה לומר דברים שונים בזמן המעשה.

בבריטניה קיצצו את סצינת המין האנאלי ב"טנגו" (גם ב"כלבי הקש", שנה קודם לכן, הבריטים גזרו החוצה את הסצינה האנאלית שבה סוזן ג'ורג' נלקחת מאחור ואותו דין נגזר ב-1971 גם על סצינת האונס האנאלי של הגבר ב"גברים במלכודת"). בצ'ילה הסרט נאסר כליל להקרנה. בישראל התירו אותו בהתחלה להקרנה מגיל 21 ומעלה, ורק אחרי לחצים של המפיצים ניאותה המועצה לביקורת סרטים ומחזות לרכך את רוע הגזירה ולהגביל את הסרט להקרנה מגיל 18 ואילך. 

באיטליה החרימו את עותקי הסרט ואסרו על הקרנתו. בית המשפט העליון באיטליה הוציא פסק-דין שקבע כי יש להשמיד את כל העותקים של הסרט ועל ברטולוצ'י נגזר עונש מאסר (על תנאי) של ארבעה חודשים ושלילת זכויותיו האזרחיות לתקופה של חמש שנים, כולל הזכות להצביע בבחירות. 

ברטולוצ'י אמר בראיון: "את הרעיון לסרט שאבתי מפנטזיה מינית שחזרה ושיגעה אותי במשך שנים. פנטזיה שבה אני הולך ברחוב, פוגש אישה יפהפייה שאני לא מכיר, ולוקח אותה לדירה ריקה שבה אנחנו מזדיינים בלי לדעת כלום אחד על השניה, בלי רגשות, בלי זכרונות, בלי שום מידע מיותר. פשוט סקס שמיימי, בלי גבולות, מחשמל, בלי שהיא תדע מי אני ובלי שאדע אפילו איך קוראים לה". 

חודשיים אחרי הקרנת הבכורה של הטנגו האחרון בפאריז יצא לאור ספרה של אריקה ג'ונג, "פחד גבהים".  20 מיליון עותקים נמכרו ממנו. רב המכר נחשב לספר פורנוגרפי שתיאר את עלילותיה המיניות של הגיבורה, המשוררת בת ה‭29-‬ איזדורה זלדה ווייט-סטולרמן-ווינג, ובעיקר איך הגשימה, במטוס, את הפנטזיה האולטימטיבית: ‭ZIPLESS FUCK‬ הזיון המרוכסן, המושג שטבעה ג‘ונג באותו ספר, ייצג מפגש מיני חד פעמי עם זר גמור, "סקס שאין בו משחק כוחות, הגבר לא לוקח והאישה לא נותנת אף אחת לא מנסה לצוד בעל, ואף אחד לא מנסה להשפיל אישה‭…‬ זה פשוט הזיון הכי טהור שיש, והוא יותר נדיר מחד קרן‭.“‬‬ אבל ברטולוצ'י היה שם לפני אריקה ג'ונג. ושניהם גם יחד, אם יורשה לי לנחש, הושפעו מאוד מפולין ריאז' ו"סיפורה של או".

הסרט נעשה במעט מאוד כסף. במושגים קולנועיים הסכום שהושקע בהפקת "הטנגו" הוא בדיחה: מיליון דולר ו-250 אלף דולר בלבד.  מצד שני – ההכנסות היו מדהימות. 36 מיליון דולר הכניס הסרט בארצות הברית  בלבד. 102 מיליון דולר היו ההכנסות הכוללות מהקרנות בכל העולם. אבל זה ברמה המסחרית. אמנותית הסרט קיבל כמעט מיד את ההכרה בו כיצירה חריגה ואדירה. הטנגו האחרון בפאריז גם היה מועמד לשני פרסי אוסקר: ברנדו בקטגוריית השחקן הטוב ביותר וברטולוצ'י  בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר. מבקר הקולנוע וינסנט קנבי מה"ניו יורק טיימס" כתב שהסרט הוא "ביטוי אמנותי מהעידן של נורמן מיילר וג'רמיין גריר". מבקרת הקולנוע הנודעת  והקשוחה פאולין קאל מה"ניו יורקר" התלהבה כל כך מהסרט, וכתבה שהוא שינה את פני הקולנוע: "זהו סרט שאנשים יתווכחו לגביו עד קץ עידן הקולנוע". קייל צדקה.  הביקורת שכתבה על הסרט נחשבת לביקורת המשפיעה ביותר בקריירה שלה.

רוברט אלטמן הודה אחרי הקרנת הבכורה: "יצאתי מההקרנה של הטנגו ואמרתי לעצמי: איך אוכל להעז ולעשות עוד סרט? חיי האישיים והאמנותיים לעולם לא יהיו כשהיו", וודי אלן סיפר ש"קנאה גדולה אחזה בי כשראיתי את הסרט, כי ידעתי שאף פעם, בשום מקרה, אני לא אעז לעשות סרט כזה", ומרטין סקורסזה אמר: "ברטולוצ'י  הלך הכי רחוק שאפשר. כמה רחוק? אנחנו נדע בעוד 40 שנה".  והנה חלפו 40 שנה.  זה עדיין סרט גדול בעיני. 

מתוך הטנגו האחרון בפאריז, ברנרדו ברטולוצ'י, 1972

מתוך הטנגו האחרון בפאריז, ברנרדו ברטולוצ'י, 1972

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ראובן  On 10/26/2012 at 19:58

    ראיתי אותו כשהוקרן לראשונה בארץ (הייתי חייל, אני מבוגר ממך בעשור), והכי הרשימה אותי הסצינה (נדמה לי האחרונה) בה הוא עומד במרפסת, מדביק מסטיק למעקה, ולוחש, אם איני טועה OUR CHILDREN

  • D.J MosheL  On 10/26/2012 at 20:06

    ברטולוצ'י הוא פשוט גאון קולנועי. בנוסף לטנגו האחרון בפאריז יש לו עוד כמה סרטים נהדרים כמו הקונפורמיסט והקיסר האחרון אך הפיסגה הקולנועית שלו, האברסט של הקולנוע, הוא בעיני הסרט 1900 שלו ולפי דעתי זהו הסרט הכי טוב שנעשה מאז ומעולם…

    ועוד בהקשר לטנגו האחרון בפריז עד כמה שזכור לי מרלון ברנדו לא דיבר
    עם ברטולוצ'י יותר לאחר הסרט והם לא נפגשו מאז…

  • שרון הר פז  On 10/26/2012 at 21:55

    כשהסרט הגיע ארצה, הייתי חיילת בקריה והוטל עלי להשיג כרטיסים עבור החבר'ה כדי שנלך לצפות בו יחד לאחר המשמרת. התור היה א-רו-ך ולקח לי כמה ימים להגיע לחלון של מוכר הכרטיסים, בכל יום באתי שעה לפני… היתה דבקות במטרה 🙂
    בהחלט סרט מעורר למחשבה ועומד במבחן הזמן.

  • ורד נבון  On 10/27/2012 at 7:02

    מוזיקה נפלאה, וגם הניתוח שלך מעניין. לא נעים להודות – אני לא זוכרת כלום מהסרט הזה למרות שבטוחה שראיתי אותו בגיל עשרים בערך (מה ידעתי אז על החיים?), מעניין מה תהיינה התחושות היום אם אראה שוב.

    בכל אופן, מריה שניידר שחקנית מדהימה ומה שנחקק אצלי בראש הוא החיבור שלה עם ג'ק ניקולסון בסרט של אנטוניוני The Passenger שלוש שנים מאוחר יותר – ומעניין שגם שם יש גבר ואישה שנפגשים באמצע שום מקום, אבל הנושא הוא לא תשוקה, מין ומוות.

  • מוטי סגרון צייר  On 10/27/2012 at 10:50

    מדוייק. שאפו על הזיכרון

    יש סרט שראיתי ב-1988 "עיניים שחורות", עם מסטרויאני, של הבמאי הרוסי מכאלקוב, מהסרט ההוא אני יכול לתאר סצינות שלמות כפי שאתה זוכר מה- טנגו האחרון בפריז

    כל הכבוד בועז, נעים להיזכר .אני לא זוכר מתי כתבתי תגובה כאן

  • avha  On 10/27/2012 at 11:38

    פוסט משובח במיוחד! שאפו!
    מעניין איזה סיעור חושים גלובלי גרם איש אחד יוצא דופן בהשראת פנטזיה בנאלית למדי.
    זה מה שקורה כשהולכים עד הסוף

  • seymore butts  On 10/28/2012 at 11:39

    אני זוכר כילד את הסערה הפרובינציאלית שקמה בארץ בתקופת הקרנת הסרט. אני בטוח שרוב האנשים שהלכו לראות אותו עשו זאת אך ורק בגלל סצנת המין האנאלי, שמי שציפה שתתקרב לסטנדרט של סרט פורנו התאכזב כמובן.

    אני חייב להודות שגם אני התאכזבתי במובן זה כשצפיתי בסרט, בסביבות גיל 17. מעבר לזה אני זוכר שהוא די שיעמם אותי אז, מעניין איך הייתי מתרשם ממנו היום.

    אני חושב שצריך להקים מהקבר את "המועצה לביקורת סרטים ומחזות". איזה קידום מכירות הם עשו לסרטים עם סצנות מיניות כמו "הטנגו האחרון בפריז" ולמחזות מסויימים של חנוך לוין.

  • נהייהעמומה  On 10/28/2012 at 15:08

    מדהים איך שכתבת עליו.
    בעיני סרט טוב מחזיק אותך ערני ועצור נשימה..ולאו דווקא כי אתה פוחד, עד הסוף המר.
    זה מה שהסרט הזה עשה לי, הוא טלטל אותי.
    מעולם לא חשבתי שיחסים בין נשים וגברים יכולים להגיע לרמה כזו של מתח (חשמל יותר מתאים), והייתי בת לפחות שלושים כשצפיתי בו לראשונה.
    הסצנה האנאלית היא פשוט טיזר, עבור הצופה
    רמת הקירבה שבריחוק עושה את זה.

  • תמיר  On 11/02/2012 at 9:22

    כשראיתי את הסרט לראשונה, הייתי צעיר מכדי להבין במה מדובר. לאחר 40 שנה וחויות אישיות של אבדן, מוות, חיפוש זהות וחיים במתח המתמיד בין מאדים לנגה – אני יכול להגיד שהוא מדבר אלי בקול ברור לגמרי. צפיתי בו שוב לפני כשנה – עולם אחר. על זה נאמר – "למבוגרים בלבד"….

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: