אסף קרן. 1971-2002
באמצע אוקטובר 2002 יצא אסף קרן מהדירה ברמת גן והלך מאיתנו. שילם את חשבון החשמל, כתב מכתב קצר ונטול הסברים למעשה-שלא-ייעשה, ונעלם. אף אחד לא שיער ולא חשד שזה עלול לקרות. שימצאו אותו ירוי ונשקו בידו. איש לא יודע עד היום מדוע ולמה. זו אולי השאלה הכי מטרידה: למה עשית את זה?
הגעתי לשדר ב-88 אפ.אמ ב-1 ביולי 2001. קיבלו אותי יפה מאוד, כולם, והראשון שממש לכד את תשומת לבי והתקרב אלי היה אסף. הוא שידר את "טיסת בוקר" מדי יום, לפני גל אפלרויט שבא אחריו. שניהם יחד הקימו להקה. שמעתי את השירים בתהליך התהוותם. חזרתי הביתה ואמרתי לזוגתי "אני חושב שמצאתי את שלום חנוך החדש". עד כדי כך התלהבתי מהשירים של אסף. יש לי עד היום, במקום שמור היטב, את הגרסאות הראשונות שניגן, שר והקליט בעצמו.
ולא רק מוזיקאי וזמר נפלא הוא היה. גם שדרן רדיו ייחודי. אסף קרן שידר באופן נינוח ואינטיליגנטי. ניסיתי לאמץ את הסגנון הזה. הוא גם הקפיד לשדר קטע קלאסי אחד בכל תכנית. כל יום. גם את זה אהבתי. היתה בו חיבה עזה לתקליטי ויניל, בזמן שאחרים נטו לוותר לחלוטין על השימוש בפטיפונים. היה בו משהו אחר, באסף קרן. לא מכאן ולא מעכשיו. אסתטיקה רדיופונית שונה.
24 שעות לפני שהשאיר מכתב ונעלם, ישבנו אצלו בדירה הרמת גנית. שתינו אלכוהול וקפה, שמענו תקליטים ישנים של פינק פלויד וטום וויטס. דיברנו על התקדמות העבודה על האלבום שלו עם מוזיקת המקרה. בחמש ירדנו למטה עם רותי הכלבה שלו וטיילנו ברחובות השקטים של שבת אחר הצהריים. פגשנו את לילי והילדות ואסף הרים את שירה בתי הקטנה, שבדיוק מלאו לה שנתיים, על הידיים.
"איזו ילדה יפה", התפעל.
"גם לך יהיו כאלה", חייכתי.
הוא נעץ בי מבט מהורהר: "לא…לא יהיו לי", אמר.
"למה לא?" אמרתי בבטחון. "אתה יפה, תהיה לך אשה מקסימה וילדות יפהפיות".
"אני לא חושב", אסף מילמל. אחר-כך הוא שרק לרותי, נפרדנו והוא התרחק בשביל הצר ברחוב חי טייב.
שלושה ימים אחר-כך, כשהודיעו לי שאסף קרן נמצא מת בפארק הירקון, התמוטטתי על רצפת המטבח. העולם הסתחרר וקרס אל תוך ואקום נורא. קארין (שהיתה בת שש) שאלה בבהלה "מה קרה לאבא?" ואמא שלה הסבירה לה: "חבר שלו מת". זמן קצר אחר-כך כתבתי את הדברים האלה .
הגשתי אז את "הנוסע השמיני" מדי ערב ב-20:00. התקשרתי וביקשתי החלפה. אמרתי שאני לא מסוגל לשדר ביום כזה. טל השילוני, שהיתה עורכת ראשית של התחנה, התעקשה שאני צריך לעשות את זה, למרות הצער. למען אסף.
אני לא זוכר כלום מהשידור ההוא חוץ מבכי חנוק שלי ובלתי פוסק מול המיקרופון. זה היה השידור הכי לא מקצועי בעולם. שדרן מפורק לחתיכות. אנשים התקשרו לאולפן מודאגים. נחנקתי מצער בין "מרתה" של טום וויטס, שאסף אמר יומיים קודם ש"זה השיר הכי עצוב בעולם" לבין קאסט – להקה ליברפולית שגיליתי לו והוא התאהב בה.
בן 31, רזה ויפה, מוזיקאי נהדר ואיש שהיה קל לאהוב. היתה לו חברה, ומשפחה, ולהקה – ובכל זאת הוא עשה את זה. היה לו תואר בפסיכולוגיה, הוא היה בתהליך עבודה על אלבום הבכורה של להקתו – מוזיקת המקרה. שדרן עם תכנית קבועה ברדיו. ובכל זאת הוא עשה את זה. האלבום "אני" של אסף קרן ומוזיקת המקרה יצא אחרי מותו. הוא לא זכה לראות ולשמוע את התוצאה המוגמרת. בדיוק שנה אחר-כך התאבד השדרן שהחליף אותו במשבצת הבוקר, עודד שריר, באותו אופן בדיוק. באותו גיל בדיוק. 31.
בחודש שבו אסף מת ערכנו, רוני ורטהיימר ואני, תכנית לזכרו. בהגשה השתתפה גם שני ארז.
זו רשימת השירים של התכנית כפי שהופיעה בפורום רדיו של נענע ב-2002.
מוזיקאי, עורך ומשדר ברדיו 88fm, כותב על צלילים וצללים, חוויות והזיות. חי בגני תקוה, חולם על אנגליה.
לונדון קולינג 
תגובות
הצלחת להעציב אותי, למרות שאני מכיר אותו רק דרך כמה שירים ששמעתי ברדיו.
אין הסבר במכתב הפרידה?
הוא היה שדרן נפלא.
גדלה, לומדת דברים, מסתקרנת.
וכל שנה שלה היא שנה שהוא לא כאן.
אני חושבת שיש לה אבא שיצליח להשריש בה מעט מהמורשת שכבר לא יהיה לה המשך.
אני זוכרת את היום שבו הודיעו על מותו.
כמה עצוב, ולא פחות קשה מזה – הקושי לתת פשר למעשה.
גם אני הייתי היום בבית עלמין ירקון ופקדתי קבר של אדם אהוב שמת צעיר מדי, ודי בהפתעה.
עברה כבר שנה ועדיין קשה לעכל.
אנשים צעירים מתים, הרוגים, ביד המקרה
לא היכרתי אדם שנטל חייו בידיו.
העלת דמעות בעיניי. אני מניחה שללא סיבה נראית לעין, קשה הרבה יותר לעכל ולהבין, תעלומת נצח.
הגעתי לחזרה ראשונה (ולצערי גם אחרונה) עם אסף בבית של ירון, המתופף של מוסיקת המקרה. נפגשנו לראשונה כמה ימים לפני כן והוא התלהב מזה שלבשתי חולצה של הארווסט של ניל יאנג , הביא לי דיסק סקיצות ביתיות וביקש שאני אלמד אותו כי הם רוצים להיכנס לאולפן בקרוב להקליט והגיטריסט הקבוע שלהם נוסע לחו"ל.המוסיקה של אסף היתה כל כך מושלמת ומרגשת ואני הייתי ב"היי" היסטרי, שמצאתי מישהו כמוהו שיחזיר לי את הרעב למוסיקה. בהמשך השבוע היינו אמורים להיפגש שוב ואכן נפגשנו – רק בלי אסף, בבית הקברות ירקון. אין לי מילים לתאר את הצער, הכאב והפספוס. הדיסק שנשאר הוא הנחמה היחידה ובלי קשר לנסיבות, מהאלבומים היפים ביותר שהוקלטו בארץ.
זה היה היום האפור ביותר, כמעט אף אחד לא דיבר, המוסיקה היתה כל כך מלנכולית שהרגשתי קצת אסף קרן בעצמי וכמעט יכולתי לגלות לעולם את סיבת מותי.
הרגשתי גם אני קצת אשמה כי באותו יום טיילתי במקום בו לקח קרן את חייו בידיו ואולי הייתי מצליחה להציל אותו. יש תחושה שאף אחד בתחנה לא התאושש מאז, רק הרצינות והמקצוענות פרחו פלאים. יש חיידק כזה, וירוס של שדרנים, משהו בבידוד שמאחורי המיקרופון מעיר בהם איזשהו יצר התאבדותי- אני בטוחה שקראתי באיזה מקום על מחקר בקנה מידה עולמי שעשו על העניין הזה, הוא פורסם בדיוק אחרי שלאה עוז התאבדה. אם הפתרון הוא שנהיה אתכם באולפן, אפשר לעשות משמרות- זה יכול להיות ניסיון פורה לשני צידי המיקרופון . אהבנו את אסף, אוהבים אתכם, אל תעזבו אותנו לעולמים !!!! תמשיכו עוד ותכניסו עוד קצת נשים לצוות- תיראו שהן יעלו לכם את מצב הרוח.
הטלפון צילצל והקול מהצד השני אמר לי: "אסף קרן התאבד".
אמרתי, מה? מה? מה?… הדברים שנאמרו מצדו השני של הקו נשמעו לא הגיוניים ואח"כ הגרון נחנק ודמעות באו משום מקום, אמרתי לאיש שהתקשר אלי: אני לא מסוגלת לדבר, והוא הבין וניתק, ואני פרצתי בבכי. ביום שאחרי הייתי צמודה לרדיו במשרד, מסרבת להאמין.
בארנק שלי אני שומרת עד היום את כרטיס הביקור של בית קפה שישבנו בו, עם מס' הטלפון וכתובת המייל שאסף רשם עליו. ארבע שנים אח"כ לא נותר אלא להצטער שלא הייתי חכמה, או רגישה, או אינטואטיבית יותר. שנים אח"כ, לא נותר אלא להצטער על אדם מקסים ורגיש ויוצר ויפה, גם מבחוץ וגם מבפנים, שהלך בלי שהספקתי להכיר כמו שרציתי, וארבע שנים אח"כ אני יכולה לומר שהגבול עליו הילך אסף הוא גבול נגיש, והקו הוא דק והדרך אל התהומות האלה קצרה משהיה נדמה לי. והעצב גדול, עמוק וקיים.
לרונה צורף:
כתבת – "יש חיידק כזה, וירוס של שדרנים, משהו בבידוד שמאחורי המיקרופון מעיר בהם איזשהו יצר התאבדותי…" – ואני יכול להעיד עד כמה זה נכון.
יותר מזה: אנשים שנמשכים להיות שדרני רדיו (בניגוד, למשל, למנחים בטלויזיה) הם אנשים בעלי מבנה אופי מסויים. בעלי אישיות הנוטה אל הדרמטי והטרגי, המלנכולי וההרסני.
מציאות של שדרני רדיו (אני לא מדבר על גלגלצ, שם יש פקידי-רדיו מאחורי המקרופון, ובטח שלא על דידי הררים למיניהם) היא של בדידות נמשכת. אם תהיי, או לא תהיי, באולפן. זה לא ישנה את המלנכוליה הפנימית שהם הולכים איתה.
גם אורלי יניב ניסתה להתאבד (והצילו אותה) ויש עוד שדרן אחד שניסה (אבל אסור לכתוב את זה) ונכשל. ב-88 התאבד גם עודד שריר ז"ל, שנה אחרי אסף קרן ז"ל.
איפה המחקר שקראת ? מעניין ..
בגלל שזה היה ממש מזמן, בתקופת התאבדותה של לאה עוז, אני ממש לא זוכרת איפה קראתי את זה, אני זוכרת שדיברו על תופעה באנגליה ובארצות הברית. מה שאותי תמיד מפחיד זה הגלים, כלומר כשאחד עושה מעשה- נוצר לפעמים גל כזה של כמה אחריו ( גם על זה דיברו במחקר הזה ). הנושא הזה מאוד מעניין אותי, בקיבוץ אחד שאני מכירה שנים רבות, היה לפני כמה שנים גל של התאבדויות של זקנים מעל לגיל 75 וכולם מסיבה אחת-.הזכרונות מהשואה שעלו וצפו.
העניין לא פורסם בשום מקום- זה סתם ידע אישי שלי. איפה אתה משדר ?, האם בתחנה הידועה כמנלכולית אבל אולי בזכות זה, מביאה את המוסיקה היפה בעולם ?, אפשר גם לכתוב אליי ל-
amibaro@netvision.net.il
ברור שאם נהיה באולפן זה לא יעזור, זו היתה רק הצעה נאיבית ביודעין…
על יצר החיים – ליבידו, ארוס (בפוסט על יצר ויצירה) – הזכרת לנו שקיים (בכל אחד מאיתנו, למעשה) גם יצר מוות – טאנטוס. ושהם נלחמים זה בזה. הרבה שנים הפנו עורף לטרמינולוגיה הפרוידיאנית הזו, אבל רבים וטובים גם אימצו אותה (למשל, אנדרה גרין)
והנה שיר:
מי ישאל עליי/ אריך מיהזם
אחרי מותי, מי ישאל עליי?
יום קודר חמס את עלומי.
הקדים מדי הערב, גשם זלף
ולידי הזר, האושר כבר חלף.
כה אביון לבי ושבע מכאובים
עוד מעט ליל ירד בלי כוכבים.
(תרגם מגרמנית: אשר רייך)
משורר אנרכיסט, שהיה גם קומוניסט. נעצר על ידי הנאצים לאחר שריפת הרייכסטאג, עונה קשות ונרצח באכזריות במחנה ריכוז, ב-1934.
http://www.tomrimon.com/
כל בוקר הקשבתי לו. אפילו שלחתי אימיילים אחרי תכניות שהקסימו אותי והוא תמיד ענה. וכתב, אני אמסור לחיה.
אני זוכרת שבוקר אחד הוא לא היה שם ואז קראתי את הידיעה ושמעתי את התכניות.
אני זוכרת שהתרגלתי למחליף שלו. ואני זוכרת גם אותו.
אני זוכרת איך באוזן בשינקין ראיתי סינגל של מוסיקת המקרה ליד הקופה ועיני ברקו ושאלתי אם זה האלבום והמוכר אמר שזה סינגל ושאני יכולה לקחת.
אני זוכרת איך הלכתי לקנות את הדיסק כשהוא יצא ואיך ביום שבת האחרון, למרות שאני לא זוכרת את התאריך במדויק, חשבתי שאני צריכה לשים לב, כי זה בתקופה הזו שפתאום מדברים על זה ב – 88. והקשבתי לאלבום.
גם מיכל ניב.
מושיטה את ידיי לעיניים, ורואה מופתעת, שהן לחות.
אני כ"כ מצטערת בשבילך, כ"כ עצובה.
אבדת חבר יקר. אבדת אותו.
אין שום דבר כמעט שרע יותר מלדעת שאדם יקר הלך, ולא יחזור.
ובזמן שאני מנגבת את העיניים, אחרים בוכים מבפנים, וזה לכל החיים, כמו צלקת פנימית שכולה דמעות.
חזק ואמץ.
בשבילו.
ואני חושב שהכרתי את "רותי" אם זאת הכלבה שגל לקח. ועכשיו אני יודע את הסיפור.
איך שדברים מתחברים.
וכולם אנשים יקרים. גל , אתה, אסף ורותי.
עצוב
וראיתי שעדכנת את הכתוב.
כבר לא 4.
כבר 5.
התקופה של לפני 5 שנים נראית לי כ"כ רחוקה, כ"כ השתניתי, הכל כ"כ שונה.
זה נשאר.
אני כותב כמאזין
אסף שידר בשעות הבוקר
אותה מוזיקת רוק נעימה
בהתאם לשעה של הבוקר
ואז משום מקום תמיד היה מפתיע
ביצירה קלאסית
שהפכה לחלק מפסקול הבוקר
חבל.
i remember too that day. It was so sad. I only started to know his music then, i didn't know anything about him.I miss him. I love his music.
קשה להאמין שכבר חלפו להן חמש שנים. אני זוכר כאילו זה היה רק אתמול ששמעתי את בשורת האיוב הזו על לכתו של אסף. לומר את האמת לא הכרתי אותו ועד כמה שזכור לי גם לא האזנתי לתוכניות שלו. בכל זאת באופן מפתיע נוצר בינינו קשר קצר שקיוויתי שנמצא דרך לפתח. יואב קוטנר השמיע באחת מתוכניותיו שיר של "מוסיקת המקרה" ואני הגבתי בפורום בנענע שמאוד אהבתי את השיר, ומעניין אם השם של הלהקה הוא כמו שחשבתי נלקח מספר בעל אותו שם של פול אוסטר. להפתעתי התשובה לא איחרה לבוא ישירות לדוא"ל שלי, ומי שענה לי היה לא אחר מאשר אסף. הוא אישר לי את מה שחשבתי לגבי שמה של הלהקה, והוסיף שזה לדעתו שם זמני שנבחר אחר-כך ורק מתוך האהבה לסופר ושלא היו רעיונות אחרים. אני מאוד אוהב את הדיסק, רכשתי אותו מיד כשיצא. בכל פעם שאני מקשיב לו אני נזכר בסיפור העצוב הזה. בועז, אני משתתף בצערך. גם לי כואב על לכתו של אסף, לא פחות וכאמור לצערי יצא להכיר אותו רק מעט.
את התוכניות שלו
בועז, הכי טבעי שבעולם לשאול למה, במקרי התאבדות, אבל אין תשובה הגיונית ללמה הזה. מלבד ההבנה שמי שסובל מדכאון, כשגל חזק תוקף אותו, העולם נצבע בשחור בלתי נסבל, ומבחינתו המוות הוא הפיתרון היחיד המתבקש למצוקתו, שזה לא משהו רציונאלי נשלט, ושלא היית יכול לעזור.
למה? ואיזה בזבוז…
ואז בוקע אלי הקול שלך ברדיו אומר ברגע זה (בו אני כותבת) "6 שנים לאסף קרן"
"ואז, אחרי שבכיתי
אחרי שכאבתי
מתי"
(רון אדלר – שגם הוא התאבד)
תודה. שמעתי לראשונה את השירים שלו היום בתוכנית שלך. יפה ועצוב.
כתבת יפה ועצוב.
מחשבות נוגות על קריינים עם משיכה לדרמטי, בדיוק ראיתי את הפרק של הסופרנוס עם גלוריה ההתאבדותית והדרמטית), מחשבות על הקריסה שלי על רצפת השירותים במועדון בסנטר, כששמעתי – דרך אגב – בשיחה של שתי בנות שלא הכרתי, על מיכל ניב שהתאבדה.
על בכי מתייפח ורועד שאולי גם אני כמותו לא ידעתי מאז ולפני כן, כמה שנים קודם, כשכתב של ידיעות אחרונות צלצל אלי לשאול את תגובתי לאירוע. מה לא שמעת על לאה עוז?
ואני אז חשבתי, זו יכולה הייתי להיות אני.
זו יכולה הייתי להיות אני?
בועז. תמשיך להיות מי שאתה, ותדע שגם בלי להתכוון אתה מן הסתם מציל כמה נפשות כל יום. וכל המציל נפש אחת.. וגו'. אולי בזאת נחמתך.
נזכרתי… כמה עצוב.
כל פעם שאתה מעלה את זה אני רוצה להגיד לך – אני יודעת בגוף מה קרה לך, כי זה קרה גם לי. ואני יודעת שלא תשכח וזה לא ילך, ובכל פעם שתיגע בזה שוב, תקרוס שוב מבפנים, כי זה קורה גם לי –
וחיבוק.
בועז ידידי. עשר שנים. לא להאמין. זוכר עוד את הימים המשותפים באולפן… הסשנים הארוכים שבהם שרנו, עישנו, שתינו, בילינו, אכלנו, צחקנו, מה בעצם לא עשינו בתוכו… גם אותי הוא תפס לא מוכן באותו יום סגרירי, אפור ורגיל בתחילתו. קרסתי. נשברתי. כולנו, אני חושב. עקשנות וימים ארוכים עם גיל סמטנה בביתו ובאולפן של יזהר אשדות הביאו בסופו של דבר לתוצאת הדיסק, המנוגן עד היום אצלי בתכיפות. אמת, אסף היה גאון, מיוחד במינו, איש מוזיקה ענק, מוכשר, מפתיע ויותר מהכל חבר אישי וקרוב. שאפו לך ולרוני על ההתמדה בביצוע יום זיכרון לזכרו. אני אהיה איתכם בשידור. עשר שנים. לא להאמין. שגיא טריגר
עצוב ומצמרר. אין מילים בכלל..
כואב וחד כמו אז.
יהיה מרגש להקשיב לתוכנית המיוחדת דווקא בשעה לילית מאוחרת. יפה לדעת שלא שוכחים.
בועז היקר,
לא הכרתי אותו, אף כי אני מאזינה מסורה שלך. ברגעים אלה ממש הוא מנגן לי באוזניות. תודה. ובכלל בכל בוקר אני רוצה להתקשר להגיד לך תודה ומקווה שיזדמן לי ביום מן הימים, לומר לך את זה בהרחבה.
(לרגע, תוך כדי שקראתי את מה שכתבת, נכנס בי פתאום חשש בלב לשלומך בתור שדרן רדיו בתכנית בוקר מדהימה, אבל הרגעתי את עצמי בעובדה שעברת את גיל 31).
אני אמשיך לטייל בבלוג היפה שלך, אני חדשה פה, זהו יומי הראשון 🙂
ולמבוגרים ביננו,לאה עוז ז"ל שכל כך אהבה להשמיע את לפעמים של רון שובל(שנת 91 חייל בגולני)
כבר בתיכון הוא היה מוכשר, איש של מילים, מלהטט בשפה, מוסיקאי, מאד 'הוא'. מהאנשים שעם הזמן והגיל, כשהטפל נהיה פחות עיקרי, איכותם ניכרת ומוערכת על ידי הסביבה. לא היינו קרובים במיוחד, למרות שאוסף מילות שירים בכתב ידו מהלהקה בה ניגן בתיכון עדיין שמור אצלי, בדיו ירוק, בכתב מתגלגל. לא עקבתי אחריו הרבה שנים, עד להודעה הנוראה על התאבדותו..מדי פעם, כשקורה משהו חשוב שמשנה את חיינו כאן, כשיש פתאום רגע של יופי, זכרונו עולה בי וליבי נצבט, עוד משהו שהוא לא יידע לעולם. קניתי את הדיסק, נשאר הקול, נשארו המנגינות והמילים, אבל האדם, האדם איננו!!!
This is the sea… (עכשיו ב-88)
כל בוקר ליווה אותי בדרכי למרוץ היומי, פסק זמן של שפיות, נינוחות, אנושיות, חמלה מוסיקלית. נהיה חלק ממני. עדיין מהדהד באוזניי קולו וניגון הדיבור שלו. "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", לאסף יש חלק.
אסף, אתה קורא את כל זה???
אם מהקול העוטף והעמוק והעשיר שלך נותרו רק השתקפויות קוליות בצורת הקלטות, אולי מהחושים האחרים נשאר משהו אחר?
כמה ניסיתי לחפור בטקסטים שלך כדי לנחש מה ציפית לקבל במקום שאליו הלכת… אנשים זוכרים לך את אותו חסד נעורים. אתה מבחינתך היית בז להגדרה של שלושה עשורים ועוד שנה כנעורים. ובכל אופן, הפידבק הזה בחיים לא היה מספק את השאפתנות המוסיקאלית שלך. מתנצלת. בחירה לא מוצלחת של מילים: "בחיים לא". אתה הרי בחרת לא-בחיים.
ה'למה' הזה שהדיון הנוכחי מלחך ברעבתנות נינוחה את כפותיו, הצליח להרג אותי בהתמדה אכזרית הרבה הרבה זמן אחרי. אחרי בוקר האימה ההוא. נסיעת רכבת מוטרפת לחלוטין, היעד: רמת גן, שליחות בהולה, כאילו שברגע שאני אגיע לדירה הריקה אני אצליח להציל אותך. כי הרי לא יכול להיות שבן אדם (ואם פגשתי בן אדם מימי – אתה הוא) באמת מקפל זנב וקופץ ראש לתוך חור שחור. או שמא יש???
הלמה הזה, כמו שאין לו תשובה ברורה, ככה כנראה אין לו ממש מקום. בכל אופן, אותי השאלה לא קידמה לשום מקום קרוב יותר. שום מקום קרוב יותר אליך, אסף.
הרבה עכברי ספקות מכרסמים לי את השורות. אני חושדת שהאניגמה שהשארת סיפקה לך תחושת סיפוק זעירה, אם גם בלתי מודעת. בכל אופן הוכחת נחרצות ששום דבר לא יכל לעצור אותך עכשיו. והעכשיו הזה ניצב בעינו וישאר ככה, עם התנופה המבוזבזת שלו, לעולם.
הכתיבה שלך זעזעה במובן המרגש של המילה.
לא הצלחתי לנשום.
לשדרן אהוב, יש מקום מיוחד בתודעה של מאזינים קבועים. ישנם שדרנים נדירים, שאני מרגישה שהם מלווים אותי שנים. שרדנים, שקולם, דבריהם, המוסיקה שהם משדרים וההצצה שהם מעניקים לי , כמאזינה , אל עולמם, הופכים אותם לחלק בלתי נפרד מהזכרונות שלי. הטעם המוסיקלי שלי התפתח ונעשה מגוון מאוד בזכות כמה שדרנים יקרים כמו אורלי יניב, יואב קוטנר ומיכל ניב ז"ל (שדמותה ומותה מעלים בי מחנק ודמעות עד היום).
לא הכרתי את אסף.
אני מודה לך ששיתפת את הפוסט המרגש הזה עליו.
יפה ככ כתבת, ועצוב
חוזר לפוסט הזה מדי כמה זמן, רק לשמור על השפיות 😦