זר מוזר ונהדר מול עולם חדש אכזר

כרזת הסרט

חלפו שנים רבות (מאוד) מאז ראיתי בפעם האחרונה את "האיש שנפל מכוכב אחר", סרטו של ניקולס רוג מ-1976. יצא לי לצפות בסרטו של רוג מספר פעמים. זה היה בימי הזוהר של הצגות חצות ב"פריז" וב"תכלת", בימים שהסינמטק בתל אביב היה סתם אולם פשוט אחד בבית מפעל הפיס בתל אביב, אולם עם כסאות עץ וסרטים טובים כל החודש. אחר-כך, בצבא, השגתי עותק של הספר וקראתי אותו. ואז ראיתי את הסרט שוב. בכל פעם חוויתי את אותה תחושה מהולה של יופי ועצבות.

אבל זה היה מזמן. ממש מזמן. לפחות רבע מאה לא ראיתי את דייויד בואי בתפקיד תומס ניוטון, "המבקר" שמגיע אלינו מכוכבו החרב, המרוחק, כוכב שנקלע לבצורת קשה.  עניין אותי לחזור ולבחון את הסרט – וגם את הספר ששימש בסיס ליצירתו – כל כך הרבה שנים אחרי.

עטיפת הספר של טוויס. 1963

ספרו של וולטר טוויס, מגדולי הסופרים של הז'אנר, יצא ב-1963.  היה זה זמן קצר אחרי שסרט שנעשה לפי ספרו  THE HUSTLER  (בכיכובו של פול ניומן) הפך להצלחה מסחררת.  טוויס כתב גם את "צבע הכסף", שהפך לסרט ב-1986 ובו שוב שיחק פול ניומן. בין לבין פירסם טוויס ב-1980 יצירת מופת בשם מוקינגבירד (שתורגמה לעברית פעמיים).

האיש שנפל ארצה.

זה שמו המקורי (והדו-משמעי) של הספר. The Man Who Fell To Earth מתאר את נפילתו, עלייתו ונפילתו של תומס ג'רום ניוטון, שמגיע מכוכב אנתיאה המפותח מאוד טכנולוגית, כדי לנסות ולהציל את בני עמו ממוות מהבצורת הקשה שמאיימת על הכוכב המתייבש. ניוטון מצליח לעטות על עצמו צורת אדם ומתחיל בקריירה כאיש עסקים אנגלי באמריקה. הוא ממציא פטנטים רבים שהופכים אותו לעשיר מופלג. מטרתו ברורה. הוא רוצה להשיג הון מספיק לפיתוח תכנית חלל שתאפשר לו להביא את בני עמו הגוועים מחוסר מים, אל הכוכב הכחול "ארץ". אלא שמה שיכול להשתבש – משתבש. הגורם האנושי, הקטנוני, האכזרי, החשדני, האטום, השרירותי, פועל לרעתו. האישה שמתאהבת בו מתחתנת עם המדען הראשי שעובד בשירותו. בני האדם לוכדים אותו כחיה פצועה ועורכים בו ניסויים. בסופו של דבר, כשמבינים גם ב-CIA וגם ב-FBI שאין תועלת רבה בתפיסת החייזר הסימפטי, הם משחררים אותו, נכה, אלכוהוליסט, שבור-לב, לחיות את המשך חייו עם בקבוקי משקה וחלומות על משפחתו הרחוקה, שכבר איננה, ועל הכוכב ממנו הוא.

המבקרים ראו  ביצירה על הזר המגיע לאמריקה ונופל קורבן לאכזריות, אטימות ומניפולציות מרושעות משל כפול. מצד אחד, החברה מול הפרט – דילמה שהעסיקה מאוד את הצעירים של דור הביט (אלן גינזברג, ג'ק קרואק, וויליאם בורוז). החברה השמרנית, המקובעת, ששבויה בבנאליות של הרוע. מצד שני, משל על היחסים שבין ארה"ב לבריה"מ. הזר הוא האחר. הוא החשוד. המוקצה. המסוכן שיש לבודדו ולענות אותו ולנסות לבדוק מהו ומיהו.

הפחד מהחורבן: טוויס, כמו רבים מסופרי המד"ב של שנות החמישים והשישים, שיקף את החרדה מפני האפוקליפסה המודרנית, הפחד מהחורבן האפשרי שיכולה להמיט מלחמה גרעינית על העולם. הוא יצק לתוך ספריו את תחושת הפארנויה ששררה באמריקה בימים שבין סוף מלחמת העולם השניה ופסטיבל וודסטוק. מצד אחד היו ילדי הפרחים, אהבה חופשית, מצעדי חירות שוויון ואחווה, הפגנות נגד מלחמת ויטנאם ובעד שוויון זכויות הנשים, נגד הגזענות ובעד שוויון זכויות לשחורים. מצד שני, אמריקה שקעה עמוק בבוץ הוינטאמי, איבדה בשתי התנקשויות דרמטיות את הנשיא קנדי ואת מרטין לותר קינג ולא ידעה לאכול את הדור החדש של הביטניקים ושל ילדי הפרחים, דור שגדל והתבגר באמריקה של שנות השישים.

עטיפת הספר, המהדורה הבריטית. 1976

יופי ואימה: ניקולס רוג עשה הרבה סרטים מרהיבים ויזואלית אך מעוררי אימה במסר שלהם "המופע" עם מיק ג'אגר ב-1970, "המבט" מ-1973 (עם ג'ולי כריסטי ודונלד סאתרלנד), "שאלה של זמן" מ-1980 עם ארט גרפונקל. בכולם היה יאוש גדול והרבה מאוד סקס גלוי ומפורש (שעורר מיד תגובות נבהלות והפעיל את מספרי הצנזור בארצות שונות). גם בגרסה המלאה והמקורית של "האיש שנפל מכוכב אחר" יש עירום מלא ולא מעט סקס (הגרסה שהוקרנה בישראל בשנות השבעים והשמונים היתה מסורסת ומצונזרת, רק 124 דקות, ומפתיע לצפות בסרט המקורי והמלא שכולל עוד רבע שעה, 139 דקות בסך הכל, שראה אור במהדורת קריטריון לאחרונה – ולהבין עד כמה נועז ומשוחרר היה רוג ועד כמה ניסה להתקרב לרוחו של הספר של טוויס).

רוג בחר בדייויד בואי לגלם את התפקיד הראשי בסרט הזה שנעשה על פי ספרו של טוויס. אולי היה זה בהשפעת הדמות החייזרית שבנה לעצמו בואי במחצית הראשונה של שנות השבעים, בעיקר באלבום "זיגי סטארדסט והעכבישים ממאדים". בואי מופיע בסרט כשהוא רזה מאוד, לבן מאוד, כמעט שקוף, שיניו פגומות (הסרט צולם לפני השיפוץ הכללי שערך בואי בפרצופו בתחילת שנות השמונים) ורוג היטיב לנצל את עיניו הנדירות של הכוכב שלו, עיניים שאינן זהות בצבען.

תומס ג'רום ניוטון מגלה, בזכות האישה שחיה לצדו, את ההליכה לכניסה ושירת המזמורים הדתיים, את שתיית האלכוהול ואת הטלויזיה. הוא לא מסתגל כמו שצריך לאף אחד מהמנהגים האנושיים הפשוטים הללו. הוא מזייף בכנסיה, צופה בשש טלויזיות בו-זמנית ומתמכר לאלכוהול שממוטט אותו לאט לאט אל חורבנו האישי. פרשן אחד כתב ש"מעולם לא נכתב טקסט נוקב כל כך על השפעותיה האיומות של ההתמכרות לאלכוהול". אבל "האיש שנפל מכוכב אחר" הוא הרבה יותר מזה. הוא ספר (וסרט) על פחד מתקשורת אמיתית. על האימה מפני "האחר" כשבו-זמנית אנחנו מנסים להשתלט על "האחר" ולנסות להמית אותו, או לפחות להתעלל בו.

בסוף הספר, בפגישה עם ברייס, המהנדס שבגד בו, הסגיר אותו לממשלה וגם נשא לאישה את מרי-לו שהיתה זוגתו, שואל ברייס: "האם אתה כועס עלינו?" וניוטון לוגם מהמרטיני ואומר בהשלמה שלא. אין בו מרירות על מה שקרה לו. "אני מניח שהיינו עושים את אותו דבר לאחד מכם, אם הוא היה נוחת אצלנו על הכוכב".  

הקדרות שמאפיינת את טוויס צפה ועולה גם כאן. תפיסת העולם הדטרמיניסטית לא מאפשרת לו לצבוע בורוד את המפגש שבין היצור-מכוכב-אחר לבין הציויליזציה האנושית.  אין שום מתיקות בחייזר הלבן שהגיע מאנתיאה. הוא לא אי.טי החמוד והמכוער שהרעיד לבבות בשנות השמונים ולא אלף שהצחיק מיליונים. הוא נראה כמו אדם, הוא מדבר כמו אדם, הוא עושה סקס כמו אדם, אבל הוא אחר. ובהיותו "אחר" הוא נידון להישאר כאן, בינינו, שונה ומשונה, דחוי ופגום, נבגד וללא עתיד.