תרבות השפע

 

סרטיו הפכו לסרטי פולחן. בזכות השחרור המופגן שהפגינו השחקניות מול המצלמה, בזכות השחרור של השדיים מעול החזיה, בזכות נופי קליפורניה ובעיקר בזכות העלילות המופרכות של גיבורות עם אקדח המוטמן בעמק שבין שדיהן או רגליהן, דמויות הנראות כאילו הוציאו אותן מקומיקס מדע בדיוני פורנוגרפי, שילוב של ג'אז מתוזמר ומלא חיוניות ונשים עירומות בבוץ, הליכה על הגבול שבין פארודיה מוחלטת לבין השתעשעות בגן המשחקים של החיים. ראס מאייר עשה סרטי פורנו-רך חסר כל התחסדות או התנצלות. הסרטים שלו משקפים את אחת התקופות המשוחררות ביותר בהסטוריה, שנות השישים והשבעים של המאה ה-20, בעידן שלפני הפוליטיקלי קורקט והשמרנות החדשה. כשבאשבורי פארק התמסטלו ילדי פרחים ובשיקגו סטודנטים מחו נגד מלחמת ויטנאם, ראס מאייר יצא לטבע והפשיט כוכבות בעליצות מופגנת.

 

"שנות ה-70 היו תקופה יוצאת דופן, אבל לא התייחסו אליה מספיק ברצינות. עבורי זו היתה חגיגה של מסורת אוסקר ווילד משולבת בעולם של תרבות הפופ. זה הזמן שבו בעטו במסורת הרומנטית והשמרנית של התרבות המערבית. פתאום היה הומור, שחרור יצירתי מוחלט, מוזיקה שחיברה באופן מושלם בין סאונד לבין תוכן. גם הקולנוע היה אז מלודי, מליצי ופיוטי, מצד אחד, אבל גם מאוד נוצץ, מבודח ומחוייך.  זו היתה תקופה מאוד מקורית ויצירתית שהיתה משולבת במיניות חזקה וכנה שיצרה תופעות מתפרצות כמו הגלאם רוק, הפאנק או הסרטים של ראס מאייר. התקופה הזו נגמרה ב-1979 ואני מתבונן עליה בהשתאות ובהערצה" (טוד היינס).  

לפי מה שהיינס אומר, ראס מאייר לא יכול היה לפעול בשום תקופה אחרת אלא בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. היום היו צולבים אותו בעוון פורנוגרפיה (וינסנט גאלו חטף על הרבה הרבה פחות מזה ב"בראון באני"), פגיעה בדת הנוצרית, במוסר הציבורי, היו טוענים שהוא "מחפיץ" את האשה – ואלוהי הפמיניזם יודע מה עוד. מאייר, אחד היוצרים הכי מקוריים ומרתקים של הקולנוע האלטרנטיבי, התחיל לביים בגיל 14 אבל הגיע לשיאו במהלך שנות השבעים בסדרת סרטים שלא היו יכולים להיווצר היום. 

 

ראס מאייר וידידה טובה

מאייר נולד בקליפורניה ב-21 במרץ 1922 ומת בקליפורניה שיבה טובה, בגיל 82, ב-18 בספטמבר 2004. בקליפורניה. את דרכו כבמאי התחיל  כשקיבל מצלמת 8 מ"מ מאמא שלו. כשהשתחרר מהצבא, ניסה למצוא עבודה בהוליווד וכשנכשל  החל לעבוד כצלם עבור פלייבוי. שם גם פגש את אווה טרנר, שהפכה להיות אשתו הראשונה. "הדברים שאני הכי אוהב בעולם הם הדברים שאני רוצה לעשות בחיים", אמר פעם. וכך היה. בסרטו הראשון The Immoral Mr. Teas משנת 1959 הוא ביים את אשתו, אווה טרנר-מאייר. תראו כמה יפה היא נראית.

The Immoral Mr. Teas – מאייר מביים את אשתו, אווה טרנר

חמישה ימי צילום ו-42 אלף דולר בלבד נדרשו לו כדי להשלים אותו. העלילה: שליח על אופניים ניחן בעיני רנטגן, המאפשרות לו לראות דרך בגדי נשים את גופן. הסרט הצליח מאוד (במדינות שהצנזורה לא אסרה את הקרנתו) והרויח למעלה ממיליון דולר. זה הסרט שיצר ז'אנר שלם: הקומדיה הארוטית. כל סדרת סרטי "איזה מין…" משנות השבעים מבוססת על הנוסחה של ראס מאייר. גם "אלכס חולה אהבה" והסרטים הנחותים בסדרת "אסקימו לימון" (או "מה?" של פולנסקי, שהודה שהוא משוגע על ההומור של מאייר) הושפעו מהסרט הזה.  

הוא ביים את אשתו ב- Eve And The Handym ו- Wild Gals of  שהיו מדי משונים גם לקהל חובב הביזאר הקולנועי, הסרטים לא הצליחו אבל הכינו את השטח להמצאה החדשה של מאייר. ארוטיקה עזה מהולה באלימות.
סרטו Lorna הוא בעצם יצירה קודרת על מוסר ומין, זהו סרטו האישי ביותר של ראס מאייר ואחד המבקרים אף כינה אותו בעקבות הקרנת הבכורה בתואר המחמיא עד מאוד "טריפו האמריקאי". רק שטריפו העדיף נשים מרוחקות כמו פאני ארדן ואילו ראס מאייר אהב נשים כמו פליני. "הרבה אשה", כפי שהגדיר זאת פעם מרצ'לו מסטרויאני.

ב- 1965 יצא לאקרנים סרטו הבא: Motorpsycho. ערסים על קטנועים מגוחכים זורעים אימה ופחד בעיירות קטנות באמריקה. מנהיג החבורה הוא לוחם לשעבר בויאטנם שבגלל הלם קרב משוכנע שהוא עדיין באזורי הקרבות של סייגון. מאייר לא עשה סרט אקשן כמו וולטר היל ולכן הקשוחים נראים כמו עברייני-צעצוע והאופנועים שלהם אינם הארלי דייוידסון מאסיביים, אלא דו-גלגל מקרטע.זה מצחיק כמו שזה נשמע.

אבל הסרט הבא היה הדבר האמיתי. "מהר יותר חתלתולה, להרוג! להרוג!" יצא ב-1966 וסיפר את סיפורן של שלוש רקדניות גו-גו חטובות שיוצאות למסע הרג רצחני נגד אדם שפגע בהן. הסרט נכשל מסחרית אבל זיכה את ראס מאייר במעמד הפולחני.  Faster Pussycat! Kill! Kill! היה יותר משונה ומוגזם מכל יצירה של פליני. דמיון הזוי ומוזיקה אמורפית, נשים שופעות שדיים, תאבות מין ומחסלות בלי רשיון שיצרו חגיגה ססגונית ומשוגעת.

סרטו  Mondo Topless  היה שילוב של כחול שמיים וגודל השדיים. קליפורניה של סוף הסיקסטיז, נשים חשופות עם מוזיקה הזויה. הסרט הוקרן בהצלחה בקולנועי דרייב-אין. אנשי-דת קראו להחרים את מאייר או לצנזר את סרטיו, אבל זה היה הקיץ של האהבה, 1967, ומי הקשיב להם בכלל?

ב-1968 הוא יצר את Vixen, שצולם בקנדה והיה מעין תמהיל ביזארי של "חיסול בפסגה" פוגש את "הילדים הנוראים" בתוך תבנית של סרט פורנו רך. מאייר שילב בין טיפוס הרים, פרשת גילוי-עריות של אח ואחות שאוהבים אחד את השני, חבורה של קומוניסטים וכרגיל: מוזיקה עולצת, שנעה בין ג'אז לבין איזי ליסנינג. Vixen גיבורת הסרט היא מרפאה מינית שבמשך כל הסרט דואגת שאנשים סביבה יהיו מרוצים (כולל אחיה, בעלה ואשה אחרת). גם ראס מאייר היה מרוצה. הוא הרויח מהסרט 20 מיליון דולר. שנות השישים הסתיימו ואת שנות השבעים הוא פתח בגדול.

האם ראס מאייר יצא מדעתו? שאל מבקר קולנוע ב"לוס אנג'לס טיימס". היה זה בעקבות צפיה בסרט הבא שלו, "מעבר לעמק הבובות" (1970) שפתח את הסבנטיז. ואכן השאלה בהחלט במקום. האם זו פארודיה או אופרת סבון של במאי מיוזיקל מחורפן? לא ברור גם היום מה רצה מאייר להגיד.Beyond The Valley of the Dolls עוקב אחרי להקת בנות שמנסה לכבוש את המצעדים, אבל יש המון עלילות משנה עם נאצים, מסיבות סמים, תחפושות ונסיונות התאבדות, מסיבות חוף, קרבות אגרופים, עריפת ראשים. המגזין "רולינג סטון" הכתיר את הסרט כ"יצירת מופת שתהיה אור לרגלי הדור הבא של צופי הקולנוע". המבקרים הרציניים תיעבו את הסרט ואת יוצרו אבל למאייר, ששילשל לכיסו הפרטי 32 מיליון דולר נטו, לא היה איכפת.לכן גם לא הפריע לו שסרטו הבא The Seven Minutes נכשל, הפסיד כסף וחטף ביקורות איומות.

ארבע שנים הוא נח, ואז ב-1975 הוא צילם את  Supervixens, שבו שילב בין נשים יפהפיות ועתירות-שדיים במחשופי ענק, עם קטעים שבוימו כמו סצינות קומיקס. הסרט הזה מצחיק בטירוף, מפני שהוא מזכיר יותר מכל את הסרטים המצויירים הכי מופרעים של הלוני טונס: רק שבמקום שועל הדוהר אחרי באגס באני, או הרוד ראנר שקורע את הכביש עומדת מישהי עירומה כביום היוולדה בראש הר וצווחת:
“Th – Th – Th – That's All Folks!“ – רגע לפני שהכותרות שוטפות את המסך.

מאייר, בשיאו כיוצר אקסצנטרי בשנות השבעים הפרועות, מצלם מיד סרט חדש:  !Up – שעוקב אחר חייה מין של אווה בראון ואדולף היטלר, כשבין היתר מתבצע שם רצח באמצעות דג פירנה בתוך אמבטיה אנשים מרביצים זה לזה מכות רצח ויש אפילו סקס סאדו-מזוכיסטי בין שני הומואים. את הסרט פירסמו באמצעות כרזות שעליהן נרשם באותיות-ענק:  If You Won't See Up! You'll Feel Down

שנות השבעים דוהרות אל קצן. שלטון הדיסקו בכל מקום והמהפכה המינית חוגגת בחוף המערבי ובמועדוני ניו ירוק גם יחד. מאייר, מודע למעמדו כאליל הנוער הצעיר, מתפנה לעשות ב-1979 את הסרט הזה:

Beneath The Valley Of The Ultra Vixens

Beneath The Valley Of The Ultra Vixens

מאייר עושה כאן את הסרט האחרון המשמעותי שלו. השנה היא 1979, בטרם ידע מישהו על האיידס, לפני עלות רונלד רייגן הרפוליקני לשלטון. באופן סמלי מאוד, מאייר סיים את תפקידו בסרט הזה, ממש עם תום הסבנטיז, סרט שנפתח בסצינה הבאה: אשה רוקדת באופן פרובוקטיבי למדי כשאיש זקן שוכב בארון מתים ומציץ עליה. הזקן חווה התעוררות מינית ואיברו המזדקר מניף אל על את מכסה הארון. הנה: גאולה דרך הגוף. ישועה באמצעות המין. כל מה שראס מאייר האמין בו בסצינת פתיחה קצרה ומוזרה.

=============================

 Motor Psycho/Mudhoney/Finders Keepers המוזיקה מהסרטים של ראס מאייר

אנדרה ברומר (1906-2006) מת בגיל 90. זה האיש שהלחין פסי קול לסרטי זומבים, מפלצות ופורנו רך בשנות השישים והשבעים. ברומר מתזמר משובח, מחבר מעין מיוזיקל מודרני ללא מלים, אנרגטי ומלא עליזות וחיוניות. הדיסק הזה כולל מוזיקה משלושה סרטים של מאייר והוא מנציח את רוח התקופה, בין "סיפור הפרברים" לבין תזמורתו של ריי קוניף, בין דייב ברובק לבין ג'ודי גרלנד. לאלבום צורפה חוברת עשירה בפרטים ותמונות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסף ע  On 09/17/2012 at 20:45

    מעניין מאוד, האמת שקצת יותר מעניין מהדיון הארוך על בולי ( מודה שלא הצלחתי לגמוע את מרבית ספריו), פה גם התמונות מאוד יפות. מחייב רטרוספקטיבה הבימאי הזה אבל לאחר רדת הפוריטאניה מעל ארצנו אולי יתאפשר (כרגע העם בוחר ליהיא אביבית ואחרות שלא מגיעות לרמה של אווה טרנר)

  • pshamir1  On 09/17/2012 at 23:28

    האמת שיותר מדי סרטים ישנים הגלו כאכזבה (לפני שבוע זה היה אורפיאו נגרו) – אבל כרגע מצאתי ואני מוריד את Faster Pussycat! Kill! Kill! – נראה מה יהיה

  • יוסף ע  On 09/17/2012 at 23:33

    סרטון בהמלצה לדוגמגישות ולוואנביז האחרות

    שמה אדי, מספרת על הוריה, סרטון קצר אבל מעניין שהיא אומרת שהוריה אומרים עליה שהיא מעבר לאמונה, כפרה עליה, עוררה השראה היפה הזאת

  • שי רימון  On 09/18/2012 at 7:54

    מעניין אם סרטיו השתרבבו לרשימות ההקרנה של בתי קולנוע בארץ.

    בשנות השבעים הוקרנו קומדיות סקס-טראש במספר בתי קולנוע כמו "מתמיד", "תמר", "זמיר" (מול "מוגרבי") ו"מרכז" בת"א. ברמת-גן היה זה קולנוע "רמה" המיתולוגי. סרטים מעולם האגדות כמו "נשים עם זנב" והגדול מכולם "נשים עושות דינג-דונג".

    כילדים, היינו מותחים את עצמנו (שהסדרן "לא ירגיש"), מתרגלים קול בס והולכים ל"רמה" לראות סרטים איטלקיים של לנדו בוזנקה ("איזה מין…"), ואח"כ מנה שווארמה באורדע.
    תענוג.

  • gold account  On 09/18/2012 at 12:49

    פרשיה זאת קיבלה גם גירסה קולנועית מפורסמת . לנסקי שימש אז כמודל הברור לדמות הגנגסטר היהודי היימן רות המשתף פעולה עם הסנדק מיקל קורלאונה בגילומו של אל פאצ'ינו בסרט "הסנדק 2 " . שם אנחנו רואים כיצד "הימן רוט " מגיע בסיום מסע מקביל מישראל לנמל התעופה למיאמי יורד בנמל התעופה ונורה למוות בידי אחד מאנשיו של שותפו לשעבר קורליאונה . במציאות לנסקי ראה את הסרט כמה פעמים ואף התקשר טלפונית לשחקן שיחק את דמותו לי שטרסבורג על מנת להחמיא לו על הדרך שבה גילם אותו, אבל התלונן על שלא גילם אותו בצורה יותר סימפטית . הוא גם לא נהנה לראות את עצמו נהרג בכל פעם ועוד בידי מאפיונר איטלקי .

  • seymore butts  On 09/20/2012 at 9:20

    לא שמעתי עד היום על ראס מאייר, זו הייתה סקירה מרתקת. מעניין לנסות לצפות באחד מסרטיו.
    אני מזדהה כמובן עם סלידתך מהההתקרנפות התרבותית שבאה לידי ביטוי במונחים מאוסים כמו "פוליטיקלי קורקט" ו"החפצת האישה". התופעות הללו באות לידי ביטוי גם בעולם הפורנו, בו נקבעו קוים אדומים שרירותיים כמו איסור תכנים של גילוי עריות (גם כשמדובר בשחקנים שאינם באמת אח ואחות) או פיסטינג (4 אצבעות מותר, 5 לא), אבל אין בעיה עם סצנות אקסטרימיות כמו למשל גאנג באנג של עשרות גברים עם אישה אחת.

    • קרן  On 09/24/2012 at 20:46

      אכן, למה שתהיה לך בעיה. לא אתה הנאנס שם, אלא אחת שאין לה שם ופנים. רק איברים לשימוש הזולת.
      אבל העיקר שהחפצה זה מונח מאוס. אפס רגישות, אפס ראיה של הזולת. כזה אתה.

  • silver price  On 10/08/2012 at 16:18

    פרשיה זאת קיבלה גם גירסה קולנועית מפורסמת . לנסקי שימש אז כמודל הברור לדמות הגנגסטר היהודי היימן רות המשתף פעולה עם הסנדק מיקל קורלאונה בגילומו של אל פאצ'ינו בסרט "הסנדק 2 " . שם אנחנו רואים כיצד "הימן רוט " מגיע בסיום מסע מקביל מישראל לנמל התעופה למיאמי יורד בנמל התעופה ונורה למוות בידי אחד מאנשיו של שותפו לשעבר קורליאונה . במציאות לנסקי ראה את הסרט כמה פעמים ואף התקשר טלפונית לשחקן שיחק את דמותו לי שטרסבורג על מנת להחמיא לו על הדרך שבה גילם אותו, אבל התלונן על שלא גילם אותו בצורה יותר סימפטית . הוא גם לא נהנה לראות את עצמו נהרג בכל פעם ועוד בידי מאפיונר איטלקי .

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: