דוק של עצבות (או: מדוע אינכם יכולים לקנות את "מות הזקן" של א.ב. יהושע)

שני ספרים קראה אמי בתקופת הריונה עלי. שני ספרים שמלאו להם עתה בדיוק 50 שנה. הראשון, "ברקיע החמישי" ספרה הראשון והנפלא של רחל איתן והשני "מות הזקן", ספרו הראשון והנפלא של אברהם ב. יהושע. בסוף השבוע, מיד בתחילת השנה העברית החדשה, יוציאו מחדש ב"עם עובד" את "ברקיע החמישי" של איתן, אנשים ישאו דברים, ישיקו כוסיות משקה ויצפו בסרט של דינה ריקליס שנעשה לפיו. בהוצאת הקיבוץ המאוחד, לעומת זאת, לא יוציאו מהדורה מיוחדת של "מות הזקן", ספרו של יהושע, מהיצירות המופלאות ביותר שראו אור בעברית, שכבר שנים לא ניתן להשיגה.

על העותק של אמי המנוחה רשום תאריך עברי, תאריך צאתו של "מות הזקן" – כ"א אב תשכ"ג. הכרך בצבע אפור-חום-ירקרק. כריכה קשה. סודר בדפוס "למרחב" (עיתון שגם דודי וגם אמי כתבו בו) תל אביב. הודפס בדפוס "מדע". גם העיתון וגם הדפוס אינם קיימים, אבל גם הספר עצמו, למעשה אינו קיים עוד. הוא לא מודפס, הוא לא נוכח ואני בספק גדול אם אוהבי ספרות בכלל, ואוהבי יצירתו של יהושע בפרט, הגיעו אליו בכלל, וחמור מזה – מודעים בכלל לקיומו.  איך קרה שכך קרה?

בעמוד הפתיחה רשום כך:

אברהם ב. יהושע

מות הזקן

סיפורים

הסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל

הוצאת הקיבוץ המאוחד * תשכ"ג

ואני מוצא חן גדול בפשטות הישנה הזו. בעותק הצנוע, בצבעו המתון, בכריכתו הקשה. "מות הזקן" הוא ספר נהדר, שאני אוהב מאוד ואני רוצה שאנשים שאני אוהב, והם אוהבי ספרות מעולה, ייחשפו אליו גם אם הדבר הוא בניגוד לדעתו של הסופר עצמו. יהושע אינו רוצה שתכירו את "מות הזקן".

אברהם גבריאל יהושע נולד ב-9 בדצמבר 1936 והוא ללא ספק אחד מגדולי הסופרים העבריים.  על ספרו הראשון חתם בשם אברהם ב. יהושע.  האות ב מסמנת את כינויו "בולי" בפי מכריו. מאוחר יותר קוצר ה"אברהם" לאות אחת. בעשרים השנים האחרונות הוא ידוע כא.ב. יהושע. חתן פרס ישראל לספרות ושירה לשנת תשנ"ה. מסאי ומחזאי ישראלי, בעל דעה וכותב טורים, מרצה באוניברסיטה ובעיקר – סופר. סופר שמנסה להעלים מהתודעה את ספרו הראשון, יצירת הביכורים המושלמת שלו – "מות הזקן" – הכוללת שבעה סיפורים. "מות הזקן", "מסע הערב של יתיר", "תרדמת היום", "חתונתה של גליה", "הסיום", "המפקד האחרון" ו"גאות הים".  חלקם הופיעו, פה ושם, באוספים שהוציאה הוצאת הקיבוץ המאוחד (כמו "עד חורף 1974 – מבחר" ו"9 סיפורים"). מ"חתונתה של גליה" אפילו יצרו סרט קצר. אבל הספר עצמו, כפי שהוא, לא יצא שוב מעולם. "מות הזקן" לא נגיש לקוראים (בניגוד לקובץ הסיפורים "ארצות התן" שהיה יצירת הביכורים של הקולגה עמוס עוז מ-1965, בניגוד ליצירת הביכורים של יהושע קנז "אחרי החגים" מ-1964 ובניגוד ל"רץ" של דוד גרוסמן מ-1983).

 ====================================================================================

 "…צעדה צעדים קטנים ומהירים אל עבר הקבר ועמדה מעל ראשו של הזקן. הוא פשט את זרועותיו, לאחוז ברגליה, בצורת תחינה מקובלת. התירה לו להתחנן ולא כיהתה בו, כדי שילך לעולמו בידיעה שעשה כל מה שביכולתו.

 

כיסה את רגליה בנשיקות.

 

– אין איש…? – ולא גמר, כי החניקו הדמעות את קולו.

 

– אין טעם – ענתה.

 

– הטעם שיש בחיים.

 

רכנתי אני עליו ואמרתי: לא היה לך. גם לא לנו.

 

נענעו אנשים ראשיהם, כי דיברתי דברים של טעם"

 

מתוך הסיפור "מות הזקן" אברהם ב.  יהושע, 1962

========================================================================

אני חוזר אל יצירתו המוקדמת של א.ב. יהושע לעתים קרובות. כל ספריו הראשונים של יהושע מפעימים אותי עד עצם היום הזה. "מות הזקן", "מול היערות", "תחילת קיץ 1970" וגם "המאהב". הנובלה "שלושה ימים וילד" היא (בעיני, לטעמי שלי) אחת היצירות הטובות ביותר שקראתי. אני אוהב את יהושע של תחילת הדרך וכמי שלא מעריץ במיוחד את הריאליזם הישראלי ולא מתפעל מדלות החומר או מהשפה החדשה, יהושע המוקדם הוא בדיוק מה שאני אוהב. יוצר הממריא מעל ליומיומיות והופך את המקומות והזמנים לאוניברסלים וגם לנצחיים. יהושע של "מות הזקן" (ובכלל יצירתו המוקדמת, מעשר או 15 שנותיו שנותיו הראשונות, בין 1962 ל-1977) מושפע מקפקא, מש"י עגנון ומהסוריאליזם הרומנטי גם יחד. הוא רענן, מתומצת, מוזר ונטול פומפוזיות. הוא מסתורי, הוא צופן סודות, הוא מרגש ומוזר. אבל בגיל 26, כש"מות הזקן" יצא לחנויות, אברהם ב. יהושע עוד לא היה "סופר עברי חשוב" ולא הרגיש שום מחויבות על שכמו.

א.ב. יהושע. 1962

1962. א.ב. יהושע

את "מות הזקן" אי אפשר להשיג כיום. הוצאת הקיבוץ המאוחד לא מדפיסה מחדש עותקים מיצירת הביכורים המופתית הזו של יהושע – עם אותה כריכה קשה, ירוקה-אפורה שמאגדת 200 עמודים בדיוק ושבע קלאסיקות: "מות הזקן", "מסע הערב של יתיר", "תרדמת היום", "חתונתה של גליה", "הסיום", "המפקד האחרון" ו"גאות הים". קשה להסביר עד כמה נפלא הוא הספר הזה. "מות הזקן" עוסק בזקן חסון ששכניו וקרוביו מחליטים שהוא חי מספיק ועליו למות. "מסע הערב של יתיר" דן בתשוקתם של תושבי כפר נידח בהרים לריגוש כלשהו שיעורר את חייהם ויגרום לעולם לשים לב אליהם והם מבינים שאם יחוללו אסון כלשהו, יצליחו בכך. "חתונתה של גליה" הוא סיפור המושפע מעגנון, על גליה שוברת הלבבות, מושא תשוקתם של רבים, שמתחתנת עם עידוא ושלושה ממאהביה בעבר מגיעים לחתונה לעימות אחרון ופרידה. גם "המפקד האחרון" וגם "גאות הים" הם סיפורים אפוקליפטיים. יש בהם את אותו דוק של עצבות שאופף יצירות כ"מוות בונציה" של מאן או "עריקה" של קליפורד סימאק. הם נעים בין תחושת חלום מסויט לרומנטיקה סוריאליסטית. כמו קפקא בקובץ "תיאור של מאבק"  כך יהושע כאן, נע בין האירוע החריג לבין האנושי ונוגע ללב כל-כך.

רק שאת קפקא אין בעיה להשיג ואילו את "מות הזקן" לא ניתן למצוא בחנויות (את ספריו האחרונים ועבי הכרס של יהושע, דווקא כן אפשר לקנות. בקלות). את הסיבות לכך צריך לחפש ולמצוא במישור הנפשי, לא הספרותי. היה לי חשד שיהושע פשוט לא אוהב את הספר הראשון שלו. הלכתי לחפש סימוכין לכך ולמרבה הפלא את ההסבר מצאתי באופן מקרי בראיון שערך הדוד שלי, ד"ר יצחק בצלאל (שהיה עורך המוסף הספרותי של "דבר") עם א. ב. יהושע בסוף שנות השישים.

=====================

 בצלאל: מדוע אתה מסתייג מסיפוריך הראשונים?

יהושע: "יש לי הסתייגויות רבות מדרך כתיבתם של הסיפורים שכונסו ב'מות הזקן'. הכתיבה הסוריאליסטית המנותקת מזיהויי זמן ומקום היתה שלב הכרחי עבורי. אולי יבוא יום ואסתייג גם מהסיפורים שב'מול היערות', אבל ההסתייגות לא תהיה כה חמורה כמו מסיפורי מות הזקן, הקובץ הראשון שלי".

מי השפיע על כתיבתך במיוחד?
"צלו של עגנון כה גדול, שסופרים שונים זה מזה מושפעים ממנו. אין סופר ישראלי, מבני גילי במיוחד, שהתחמק מהשפעתו  של עגנון. דרך ההר הזה חייב כל סופר לעבור בניקבה משלו, השאלה היא מה עושים לאחר שעוברים את 'הר עגנון'…"

מה דעתך על ספרות עכשווית?
"אני מאמין בריאליזם. אני מאמין שספרות אמיתית יש לה סיכויים רבים יותר בכתיבה ריאליסטית, מאשר בכתיבה סוריאליסטית. יש סיכוי רב יותר לכתוב ספרות גדולה באמת, בכתיבה ריאליסטית".

איך התחלת לכתוב?
"לא היו לי קשיים בפירסום סיפוריי. לא קשה לפרסם בארץ. יש בה הרבה יותר במות ויותר אפשרויות פירסום מאשר בארצות אחרות. אני חושב שבשלבים הראשונים של הכתיבה רע הדבר שקל מדי לסופר ישראלי בארץ לפרסם את כתביו".

======================

וכמו תמיד, נשאלת השאלה כיצד היוצר הנפלא שברא את "חתונתה של גליה" ו"מסע הערב של יתיר", "גאות הים" ו"המפקד האחרון" מסוגל לומר דברים כגון אלה, ואין מנוס מלחזור לאמירתו האלמותית של לאונרדו דה וינצ'י: "לאמן ניתנה היכולת להביע את הרוח באמצעות החומר. אין הוא מסוגל לבאר את יצירתו ולעתים קרובות אין הוא מסוגל אף ליהנות ממנה. יצירתו היא הגשר שבין נפשו שלו לבין נפשו של המתבונן בה, ורק המתבונן בה יוכל לראות את נפשו שלו, את הגשר ואת נפשו של האמן גם יחד".

 לאונרדו הבין את הענין. הוא ידע שאסור להקשיב למה שיש לאמנים לומר על יצירתם שלהם. מצד אחד: האמן יכול לתת כלים טובים להבנה המלאה של היצירה, אחרי הכל הוא כתב אותה. כמוכן האינפורמציה לגבי יצירת היצירה (כגון התנאים החיצוניים, לפעמים אפילו הפרטים הרכילותיים) גם כן עוזרים בחשיפת הפאזל.

 א-ב-ל ביקורת איכותית של האמן (זאת אומרת: ביקורת על האיכות) בחיים לא יכולה להיות רצינית/מדעית/מדוייקת, מהסיבה הפשוטה הבאה: אם האמן היה באמת יודע להגדיר את האיכות שלו באופן כל-כך מדוייק, הוא היה עושה רק יצירות איכותיות.  לכן במקרה כזה ברור שצריך לקרוא בין השורות. וכשפיטר האמיל אומר, נניח, שהיצירה שלו כיום טובה יותר מזו של שנות השבעים, אני אתייחס אליו בחשדנות. אני אבדוק למה הוא מתכוון כשהוא אומר "טובה יותר". אולי היא הוקלטה בתנאים יותר נוחים, אולי היא יצאה לו יותר בקלות ועם פחות חבלי לידה, ואולי ואולי ואולי… שורה תחתונה: ביקורת על האיכות אפילו הוא, היוצר, לא יכול לתת.

אפילוג: 

את העותק שבידי של "מות הזקן" קיבלה אמא שלי מאחיה הגדול. כשפותחים את הספר מגלים שבראש העמוד רשום עדיין, בעיפרון, המחיר: 3 ל"י ו-80 א"ג. הספר יקר ללבי מאוד. אני עדיין חושב שהקיבוץ המאוחד צריכים להוציא אותו מחדש, ממש כפי שהוא.

קוראים לזה מסורת. קוראים לזה כבוד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ורד נבון  On 09/16/2012 at 15:27

    תודה. מעניין, אני נמשכת מאוד לספרות סוריאליסטית, והמוות הוא חלק בלתי נפרד מחיי. מצאתי עותק אחד ברשת והזמנתי מיד, מקווה שזה אמיתי… בדקתי גם באתר של ספריית בית אריאלה, יש עותק אחד שם ובעוד שתי ספריות בתל אביב (אם אמצא בשוק הפשפשים הסמוך, אעדכן כאן)

    לא קראתי את ספריו, מעבר למה שלימדו בתיכון, כי יש לי בעיה עם עמדותיו הפוליטיות.
    הנה ההזדמנות להפריד בין הדברים, עם המלצה כזו איך אפשר שלא?

    מצד שני, בעניין הדפסה מחודשת – איך אפשר לפעול נגד רצונו של סופר? האם לא יהיה בכך חוסר כבוד כשלעצמו?

    • בועז כהן  On 09/16/2012 at 16:26

      ברגע שיצירה יצאה לאויר העולם היא כבר נחלת הכלל.

      "מילה שכתבת, גדלה והולכת בדרכה" (פתגם ערבי)

  • גיל  On 09/16/2012 at 16:19

    אני מתפלא שאין בישראל אתר דומה לאמאזון שהיה פותר את כל הבעיות הללו של מציאת ספרים ישנים על ידי מכירת ספרים מיד שנייה.

  • אמנון נבות  On 09/16/2012 at 16:25

    בועז חג שמח.

    אני חייב לציין שאתה מצוייד בתובנות מעולות של קורא משובח שאינו מבקר או איש ספרות מובהק.
    אני קורא אותך כמו שקוראים סוג של נייר לקמוס.

    גם אני סבור כמוך שסיפורי "מות הזקן" (בצוותא עם "סדק מפולש לרוח" של עוז ו"עשב פרא" של אורפז) פתחו מהלך רב-סיכויים ועוצמתי בפרוזה העברית, ולמעשה, עד "בתחילת קיץ 1970" הוכיח יהושע רצפטורים משובחים מאוד למהלכים שתחת פני השטח של הממשות "הישראלית". המרכיבים הסוריאליסטיים והסימבוליים, כמו גם ההשפעה העגנונית היו סוג של טלסקופ מזיר, כלומר, תחנת מעבר למה שיכול היה להיות הפלגה מופלאה.
    אלא שהמהלך כולו היה מה שיהיה: איתחול שלא היה לו המשך, וסופו המדכדך: רומאנים חצרוניים על (ו)של הבורגנות הישראלית המבוססת בשמורות הטבע המעטות שעוד נותרו לה (הכלה משחררת, שלא לדבר על חסד ספרדי). המודלים העגנוניים (למשל, פרנהיים ב"הכלה משחררת") הפכו להיות סוג של מהתלה מודעת וגרוטסקית.

    לא אסתיר את דעתי שההתמודדות של יהושע עם ה"ריאליה" החל משנות השבעים של המאה הקודמת נגלתה כעלובה בתכלית, שלא לומר במפורש: מסורסת. מבחינה זו יהושע הוכה אל החומש בידיו של יעקב שבתאי ("זכרון דברים", "סוף דבר"), אלא שהדרתו האיטית של שבתאי ז"ל מהתודעה הספרותית השלטת מוכיחה ומעידה שקהל הקוראים מעוניין בסוג מאוד מסויים של ריאליזם (באותו מובן שציור מדוקדק של כד עם פרחים הוא גם כן ריאליזם) – כזה שלא מדיר מנוחה ולא גורם לסיוטים. אחזור על ההבחנה המסכמת את א.ב. יהושע (בספרי "מזכר פנימי"): ריאליזם חצרוני.

    העותק של "מות הזקן" שבידיך שמור גם אצלי ואני חוזר וקורא בו. ספריו של יהושע, מ"המאהב"
    ואילך, נמכרו לחנויות ספרים יד שנייה. וגם בהם, לפני שנמסרו, חיפשתי עקבות חשאיים של עגנון
    וקאמי – סוג של הדהוד מרוחק, מקליש והולך, טובע ונחנק בשלל פרטי המציאות החצי אירונית
    של בורגנות הכרמל הצרפתי דומיה ודומייניה.

    היה בטוב (היינו עמיתים פעם ב"צומת השרון")

    • אמנון נבות  On 09/16/2012 at 19:05

      שלא כא.ב. יהושע רחל איתן ("שידה ושידות") הייתה, למיטב שיפוטי, האם המחוללת של הרומאן הטריוויאלי בספרות הישראלית.

      וכאן אני מבחין בתקלה גדולה – הסיפורת הטריוויאלית החלה כחלק בלתי נפרד מן הספרות הקאנונית, ה"גבוהה" (לספרות הטריוויאלית כמעט לא היה קיום בשנים ההם, אלא במסווה גבוה, במישלב לשוני שלונסקאי ובתחביר משנאי) שתחתן ניגלו תחתוניה הצואים
      של הרכילאית – לא במובן זה שכתבה רכילות (היא דחתה זאת לספרה השני "שידה ושידות") אלא במובן הרגישות לכל הפגום, המגוחך והמופרך שבבן האנוש. הייתה לה אבחנה חד-פעמית כמעט ויכולת ויטריולית להתמקד בפער שבין הדימוי העצמי של גיבוריה לבין הממשות. מהיבט זה, הילדה שבמוסד החוסים הבני ברקי מובחנת ומנוסה כזקנה שהכל גלוי מלפניה ודבר לא יגרום לה איזה
      השתוממות או תהיה.

      הממשות המתוארת ב"שידה ושידות" היא משחק תפקידים: תפקיד האב, תפקיד האם, תפקיד האם החורגת, תפקיד מנהל המוסד, סוג עלוב וקלוש במיוחד של מחנך הדור שאינן אלא מסכות שילדה קטנה יכולה לקרוע מעל פרצופי המבוגרים בניד אצבע…הקוראים המתפעלים כמעט לא שתו לבם לפער התובנות הבלתי מוסבר שמגלה ילדה בת 11 או 12 – מצד אחד,ילדה גמורה, מצד שני, בוגרת מנוסה.

      עוד עניין שלא עמדו עליו – השימוש בשתי מערכות נארטולוגיות – עם ילדי המוסד היא מתיילדת, כלפי המבוגרים (חלקם חסרי-ישע לא פחות ממנה) היא מתאכזרת באופן אפקטיבי שמעמיד בצל אפילו את אם הבית הדורסנית של המוסד. העניין הוא,כמובן, לא יכולותיה ואבחנותיה המופלאות של הילדה או הסופרת שמעבר לכתפה, אלא שזו, במסווה, מעצבת סיפורת חרך=הצצה מובהקת, שכל תפקידה להעניק סיפוקים מיידיים לקהל הקוראים, שנגלה כעוף אמון עלי תולע – מעצמו הבין שהמשלב הלשוני הגבוה הוא אך מסווה הכרחי בהקשרים הכובלים וה"מגביהים" של ספרות הדור. 80,000 עותקים נמכרו מהספר בתחילת שנות השישים, כשמספר קוראי העברית הרהוטה בארץ היה (להערכתי) פחות ממיליון נפש – תפוצה שמעמידה בצל אפילו את תפוצת "לאשה" ו"עולם הקולנוע" באותן שנים מופלאות. נעלה מכל ספק:
      לאיתן היה תפקיד מרכזי ב"שינמוך" הספרות הישראלית,לטוב ולרע, והמסווים שנקטה בהם פחות חשובים לעיניינו.

      מקרה "שידה ושידות" דומה בכל פרטיו ודקדוקיו למקרה "ברקיע החמישי" רק עם פחות העמדות פנים – ככלות הכל, אשה מבוגרת ודעתנית (הגם נבגדת וננטשת) אינה ילדה חסרת ישע שמפקירים במוסד, ולפיכך, לא נזקקו למידה כה גבוהה של העמדת פנים (אגב, למרגלות המוסד הבני ברקי הזה גרתי בילדותי. העגלונים שבמורד הרחוב המוביל היו מצוידים תמיד בסוכריות ולחכם די ברמז. לא היה הרבה אלוהים בשקי המספוא של עיר הולדתי המקוללת)

      ההתפצלות הזאת של הספרות הטריוויאלית מ ת ו ך הספרות הרצינית נמשכה אחר כך בקובץ הסיפורים של דליה רביקוביץ, המאירה ב"גילוי" הקרוי יהודית קציר, שהיא בעצם המודל הנוכחי לעשרות אם לא מאות רבות של סופרות ממין זכר ונקבה. גם יהודית קציר החלה במשלב לשוני גבוה, דומה, (יחסית) לזה של רחל איתן.

      מסיבה זו, נוצר כאן קושי חמור בחלוקה בין ספרות קאנונית רצינית לבין ספרות טריוויאלית.

      חמור מזה: הספרות הטריוויאלית כירסמה את הספרות הרצינית (בטענה שזו, הרצינית, היא נפוחה ונשואת פנים ומתוחכמת להכעיס, שעגנון אינו אלא מחבר תשבצי אי-גיון וכו'). הספרות העברית הנוכחית היא אוניברסום ממולא תולעים שמכרסמות לתיאבון כל שריד ערכי של ערכיות ולגיטימציה, ועכשיו נגלית לעינינו האמ-אמא של התולעה, הישר מתוך "הרקיע החמישי". כולם מוזמנים לחגיגה.

      כולי תקווה שלא קילקלתי לך את ארוחת החג, בועז.

      • בועז כהן  On 09/17/2012 at 7:21

        להיפך, אמנון.
        נהניתי מכל פסקה, שורה ומילה שלך.

        שנה טובה!

      • תמר א  On 09/17/2012 at 11:05

        אמנון, נהניתי לקרוא את דבריך, תודה.

        לא הייתי אומרת שאיתן מספקת סיפורים/סיפוקים מיידיים. הכתיבה שלה כל-כך מקפידה שלא לומר את הדברים במפורש, שלא לתת אף תיאור לשם עצמו אלא דרך התנהלות הדמות עצמה, וגם אם ההתרחשויות בסיפור הן אולי רכילותיות לקורא שמכיר (עבורי, למשל, זה זר), בתור קריאה ספרותית היא מרתקת ולרגע לא מאכילה את הקורא בסיפוק מיידי. ואני מחשיבה את עצמי כקוראת מיומנת.

        לכן גם האל ישמור מלהשוותה לכתיבה של יהודית קציר, שמתחנפת, מעגלת ומרחמת.

        ולכן העצב על העלמת כתיבתו הראשונית של יהושע, חוסר הפחד לכתוב כדי לכתוב, שנעלם אחרי "המאהב" – אז הפך יהושוע ליצרן רומנים-גברי-קנוני-בסטסלרי.

    • אמנון נבות  On 09/17/2012 at 12:59

      תמר,חג שמח (נניח):

      נדמה לי שהדגש הנכון בתגובה שלי אבד בכאוס המילים של עצמי: העניין הוא שברוב ספרויות העולם התקיימו זה בצד זה שתי מערכות: הקאנונית ערכית, והטריוויאלית. המעברים ממערכת למערכת היו נדירים, וכמעט לא זכור לי מצב מעבר מספרות "גבוהה" לספרות "נמוכה" – אלא בספרות הישראלית.

      איני סבור שרחל איתן התכוונה מראש לכתוב ספרות טריוויאלית – היא לבטח סברה שהמישלב הלשוני הגבוה והתחביר המעין מישנאי יגונן עליה ועל דמויותיה ויעניק להם את תיבת התהודה שתגביה את "יום הקטנות" שלהם ואת עליבותם המהותית (דמות האם והאב הביולוגיים, למשל) את היום יום רצוף הבגידות והנאות החיים הקטנות שהם חומסים תוך שהם נוטשים את צאצאיהם כדרך שהמטפלים בבית המחסה חומסים את מזונם של החוסים. החומרה והשיפוטיות המוסרית (ששרידיה עוד יוצבו קוממיות ב"זכרון דברים" ו"סוף דבר" של שבתאי) קרסו קומה או שניים בספרות העברית.

      נוצר פער בלתי מוסבר בין המרחב הלשוני לבין הדמויות (שבעיני הדור ההוא, שקרא את "ברקיע החמישי" רק תרמו לאיקונוקלאז'ם של דור המייסדים שנטישת הילדים והפקרתם במוסדות חסד במקרה הפחות טוב או כילדי חוץ בקיבוצים במקרים היותר מזהירים היה נפוץ מאוד).

      מבחינה זו נפל "ברקיע החמישי" על מצע רקבובית מוכן לקליטה.זוהי סיפורת "חרך הצצה" משום שה"תחתית הכפולה" של כל דמות מן הבוגרים (והילדים) הוא מצע הבגידה. כמעט כל דמות ברצף בוגדת ונבגדת.

      וספרות טריוויאלית,לעניננו, היא זו המצמקת את המרחב האנושי לדיכוטומיות פשטניות מן הסוג האמור (מי שקרא היטב את "ברקיע החמישי" לא הופתע מ"שידה ושידות" העוסק באותו נושא ממש, רק באופן חשוף וגלוי יותר. ב"שידה ושידות" הלשון המגביהה ("בית שונרא ובית עכבור" – אני מצטט מהזיכרון) כבר לא יכלה לספק את 'כיסוי הדם' ונחשפה כסיפורת טריוויאלית אליבא דכולי עלמא.

      אקווה שכוונתי הובהרה זו הפעם.

    • אמנון נבות  On 09/17/2012 at 13:30

      ועניין אחרון (ובכך יגיע לידי מיצוי השיעור בספרות שאני כופה כאן על הנוכחים הר כגיגית)
      – נדמה לי שהמגמה הטריוויאלית בספרות המקומית בשנות השישים והשבעים הושפעה מאוד מסופרת ומסאית אמריקאית די נשכחת בשם מרי מקארתי (רומאן אחד שלה, "הקבוצה" תורגם לעברית בשנים ההן).

      מרי מקארתי שהצטיינה באינטלקט חריף בזכות עצמה, סברה שאפשר להטמיע מסרים רציניים ואולי אף חתרניים ברומאנים שיכתבו באופן טריוויאלי.

      המגמה הזאת לא צלחה – מהרומאן שלה קרם לאוויר העולם סרט הוליוודי שפעל נ ג ד המגמה שהיא כיוונה
      אליה ודיגש דווקא את המוסרנות והמידות הטובות של הבורגנות האמריקאית אליה לא חשה שום אמפטיה.

      רחל איתן המאוחרת – וודאי דליה רביקוביץ וסופרות אחרות – הושפעו ממנה קשות, גם משום שייצגה מגמות פמיניסטיות פרילימינאריות.

  • א.  On 09/16/2012 at 16:27

    גיל, במיוחד בשבילך, מצאתי למכירה עותק משומש…
    http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=689212

    • גיל  On 09/17/2012 at 8:04

      תודה, רק שלא חיפשתי את הספר הזה במיוחד, אבל אחפש ספרים אחרים שאזלו מהשוק.

  • נועם לסטר  On 09/16/2012 at 18:34

    כל הסיפורים שהיו ב"מות הזקן" מלבד הסיפור "הסיום" הודפסו שוב באסופה "כל הסיפורים" שראתה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1993 והודפסה שוב כמה פעמים.

    • בועז כהן  On 09/17/2012 at 7:18

      שניים מסיפורי "מות הזקן" לא נכללו ב"כל הסיפורים" כך שהכותרת "כל הסיפורים" אינה מדויקת כלל.

      בלי שום קשר, אני חושב שראוי ורצוי להוציא את "מות הזקן" כפי שהוא במהדורה מחודשת, אולי עם אחרית דבר מלומדת. משהו שיאיר את הספר מחדש ויביא אותו לקהל שלא ידע את יהושע המוקדם.

      • ארז לנדוור  On 09/17/2012 at 14:58

        ככל הזכור לי רק הסיפור הסיום לא כלול ב"כל הסיפורים" כך שהכותרת ההיא כמעט קולעת. כמו כן הופיעו שוב בספר בשנים האחרונות.

      • בועז כהן  On 09/17/2012 at 18:09

        טענתי היא ש"מות הזקן", כפי שהוא, צריך להיות נגיש לקוראים. במלואו.

        טענתי השניה היא שצריך להוציא מהדורה חדשה של הספר, על כל סיפוריו, ולהוסיף אחרית דבר יפה.

        כך מכבדים מסורת ומורשת ספרותית. לא על-ידי הוצאת אוספים ולקטים של סיפורים מכאן ומשם.

      • ורד נבון  On 09/18/2012 at 6:13

        איזה דיון מעניין התפתח כאן.
        קטונתי מלהבין כל מה שנכתב על ידי מביני דבר, רק רוצה לציין שיש עוד משהו שאהבתי בפוסט הזה, ואולי יש בו כדי להעיד על רוח אותה תקופה, שאבדה במרוצת השנים – העובדה שאדם יודע וזוכר אילו ספרים (וספרות יפה!) קראה אמו כשהרתה אותו.

  • קלמי  On 09/16/2012 at 20:36

    כקורא מושבע של א.ב. יהושע, היה מעניין לקרוא הכתבה.
    חג שמח ושנה טובה.

  • תמר א  On 09/17/2012 at 10:55

    "לא היו לי קשיים בפירסום סיפוריי. לא קשה לפרסם בארץ. יש בה הרבה יותר במות ויותר אפשרויות פירסום מאשר בארצות אחרות. אני חושב שבשלבים הראשונים של הכתיבה רע הדבר שקל מדי לסופר ישראלי בארץ לפרסם את כתביו"

    איזו אמירה חזקה, מפי סופר-גבר-קאנוני, בשנות השישים.

  • שמנת חמוצה  On 09/17/2012 at 18:32

    תודה על הדיון לכל המשתתפים

    א.ב. יהושע עצמו הסתייג מ"הסיום" אליו התכחש וגם מ"מות הזקן", שהיה תרגיל (מבריק) בעגנונית – מסע הערב של יתיר", "חתונתה של גליה" ו"גאות הים" יצאו לפני מספר שנים בנוסח חדש (סתמי לטעמי) וגם נמצאים ברקע של "חסד ספרדי". כלומר, גם בולי בעצמו חוזר לשם, אולי לחפש את אותו ניצוץ אלוהי שהיכה אותו אז, אולי להתאבל עליו, אולי להידלק שוב.

    ובכלל, מרתק לחזור לסיפורים המוכחשים האלה – כמו גם ל"חוף סגול" ו"סדק.." של עוז – ולמצוא את הדלת בזמן בזמן שבו פרצו החוצה, עדין חצי פתוחה וחצי סגורה. אבל, מעניין יותר לאתר את הסדק השני, שבו נבלעו שניהם וכבו (יהושע, נגיד, עד המאהב, כולל)

    אמנון נבות מסביר כיבוי זה כהתברגנות, היבלעות בתעשיה הספרותית, כניעה לסגנון של תרבות ההמונים. זה הסבר תקף, אבל חד-ממדי. אני רוצה להניח שפשוט קרסו תחת כובד משקל "דמות הסופר" שלהם, הצופה לבית ישראל, פרסו כנפיים בראש אותו מגדל תצפית ועפו לפוליטיקה ולאקדמיה. לדעתי, מעוף זחוח זה, הוא הבסיס האישיותי לכיבוי הניצוץ. מעניין שקנז וקורן שומרים על חשאיות, ושומרים בקנאות על צל מינימלי של דמות הסופר שלהם.

    אגב, הכיוון המטא-ראליסטי של יהושע התגלה ברחוב ללא מוצא, שמעט מאוד הרחיבו ובחרו ללכת בו. מעניין למה?
    (ולמה תמיד צריך לתקוע לקציר ולהלל את שבתאי בכל דיון? יותר ידי שיקמים מנורדיה עושים מר בפה. אבל זה עניין אחר)

    • בועז כהן  On 09/17/2012 at 19:04

      אני מסכים עם השמנת החמוצה בנוגע ליהודית קציר, שחלק מסיפוריה חביבים עלי מאוד.

      מסכים גם עם התזה בנוגע לקריסתם של סופרים גדולים תחת משקל "דמות הסופר" שקברה אצלם את ההשראה האלוהית.

    • אמנון נבות  On 09/18/2012 at 0:09

      שמנת יקרה!….

      כניעה לתרבות ההמונים,מסחור,ההיבלעות בתעשייה הספרותית – כל זה כבר לא מעודכן.זה היה
      בעבר! נכון לעשור האחרון מדובר כאן (לפחות אצל א"ב יהושע) בהתכווננות דייקנית – על חוט
      השערה ממש – לכתיבת רומאן חצרוני של הבורגנות המבוססת.אני סבור שהוכחתי זאת היטב בדיון על "הכלה משחררת" ובדיון על "חסד ספרדי" ('סטימצקי,פרובידנס תחתית פינת לא מאנשה')
      שפורסם ב"דחק" חוב' 2.
      ועוד הערה אחת לגבי יעקב שבתאי : לא שיקמים ולא בטיח – "סוף דבר" נכתב בזיקה הדוקה=לדפוס המיסטריה (מסע הייסורים) – מחזה התחנות הימי =ביניימי,כולל העולם הבא (בפרק האחרון) ומכאן ההקרנה הויטריולית שלו. ולגבי יהודית קציר היקרה – אחת היא.מה שתגידו.

      • שמנת חמוצה  On 09/18/2012 at 16:22

        טוב – אחפש את אותו דיון ב"דחק" ואקראנו. (אם צלחתי את מזכר פנימי, אעבוד גם את זה)
        נבות, יכול להיות אנחנו קצת חומצתיים עם יהושע, יתר על המידה? אכן, אני מודה, נתקפתי הרהורי חרטה. מר מאני הוא בעיני נסיון צורני-נראטיבי מעניין, כמו גם המאהב, וגרושים מאוחרים שגם בו פרקים מענגים, מתוך הבורגנות החוצה, אך לא בשבילה (כמו, למשל, השיבה מהודו) וזה היה הרבה לפני ש"רומאן פוליפוני" הפך ל"מודוס סטנדרטי ולעוס. וגם הסיפורים המאוחרים, כמו בסיס טילים (השווה "יאני על ההר" לגרוסמן) ארסיים בעיני.
        (הפרק האחרון של ס.ד, ממגנט אליו ניסיונות פרשנות כה רבים בשל הסטייה הסגנונית והיפוך מגמת הזמן. ואולם […] מאחר שאדם היחיד שבלי כל ספק היה מנסה לפענח את המשמעויות הנסתרות של אותו פרק, או מציע פירוש מחבר היה שבתאי עצמו, אלא שהוא כבר היה מת כשיצא הספר הערוך […] ומאחר שארכיון שבתאי אינו פתוח לכל דכפין, טובה פרשנותך ככל הפרשנויות, משקד ועד הפרשנות דה פקטו של העורכים החביבים. קח מספר ועמוד בתור, מכאן ועד הקיר השחור. שבתאי, אגב, לא התאפק ושתל "שקמה ענקית" באותו חלום/עולם הבא/שאול/עולם סמלים קבלי/חולות תל אביב הבתוליים/זה במקום/שער העולם/ וגומר. את "ההקרנה הויטריולית", לבושתי, לא הבנתי)
        שמנת

      • בועז כהן  On 09/18/2012 at 21:50

        המאהב של א.ב. יהושע הוא ספר נהדר.

      • אמנון נבות  On 09/18/2012 at 17:31

        שמנת יקרה… (2)

        אני חושש מאוד שצפויה לך אכזבה מרה: כותב שורות אלה הוא מבקר ספרות (בדימוס); לא חוקר, לא פרשן, לא אינטרפטטור, לא מתווך בין המוצר הקרוי ספר לבין קוניו הפוטנציאליים, לא כותב רצנזיות, מאום מזה!
        אינני פרשן של עגנון/ יהושע/ עוז יעוז/ רחל איתן או יהודית קציר – מאום גם מזה – וגם ובעיקר,לא איש האקדמיה הספרותית בארץ (שאני רואה בה את המחולל המשחית והמזיק ביותר בחמישים השנים האחרונות- עיין ערך דן מירון למשל).
        אני נציג של הספרות העברית בתורת איסטנציה שופטת (לא בהכרח ובכל תנאי מעריכה!) ותפקידי הוא לא לדאוג לרווחתם של הסופרים, אלא למצבה למעצבה של הספרות העברית, לסוברניות שלה, לעצמאותה המוחלטת, למונוליטיות ולהירארכיות הפנימיות שלה, ורואה עצמי אחראי (כמידת אחריותו של אדם יחיד) להימשכותה ורציפותה. אמנם הכישלון יתום, וגם אני.
        אל תצפה לשום סוג של פרשנות במאמרי על א.ב יהושע – רק חומרה שיפוטית (בעיקר על המימזיס שלו העוסק בקולנוע ישראלי של שנות השישים – לשם הרחיק עדותו ב"חסד ספרדי") ובעקבות המטא ריאליזם שאתה מאזכר, נחיתת הריסוק של הרומן כולו הישר בטירתו של דון קיחוטה.

        ובאשר לסוף דבר – שוב, איני פרשן – לכל היותר אני מזהה איזה דפוס של מעמקים -בדיוק כפי שזיהיתי בזמנו את הגוויה של "פרנהיים" ביסודות הבטון של "הכלה המשחררת".

  • יוסף ע  On 09/17/2012 at 21:57

    פריט הטריויה המעניין ביותר הוא בדף הפתיחה על תמיכת ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל
    היו זמנים בהן היה לארגון העובדים הגדול הזה חשוב גם לתמוך בתרבות, יפה

    • תמר א  On 09/19/2012 at 8:31

      היו זמנים בהם מנהיג פועלים (כצנלסון) הקים מפעל ספרותי ועיתונאי, עם עובד, אמנם שלט ביד רמה על מה ראויים ישראלים לקרוא, לפי טעמו וחזונו האישי. 
      היו זמנים שראש ממשלה יוצא (שרת) מונה לנהל הוצאת ספרים, כי היה איש תרבות. 
      היו זמנים שבן גוריון הקים מפעל תרגומי מופת. 
      הוצאת הקיבוץ המאוחד הוקמה והתקיימה בקיבוץ מרחביה, מעוז השומר הצעיר. כיום כתובתה בבני ברק. זה אומר הרבה על הזמנים. 
      מצד שני, ענקים כמו עמיחי ואבידן התקשו לקבל במה בהוצאות כאלה, בגלל שכתבו שורות כה לא הסתדרותיות ופועליות, כמו ״ערווה מלוחה״ (-:

  • דוד  On 09/17/2012 at 23:05

    מאוד מעניין מה שכתבת (וגם מפתיע- אני לא רואה סיבה הגיונית אחרת לכך שספרו הראשון לא יצא במהדורה חדשה פרט לסירובו המוחלט של יהושע עצמו) למרות שבאופן כללי א.ב. יהושע מעולם לא דיבר אלי

  • מיקי גוריון  On 09/18/2012 at 12:12

    שומרת עליו ועל שאר ספריו הראשונים כפי שאני שומרת על ספריה של רחל איתן!
    בולי היה גם המורה שלנו לספרות
    ובכלל, תודה!בגמנסיה רחביה…

  • אתי  On 09/18/2012 at 14:02

    הנה מקרה שקרה לי אחרי שהזכרת לי את ספרו של יהושע "מות הזקן".

    היה לי את הספר המקורי עם ארבעת הסיפורים "מול היערות" שהיה יקר ללבי, סופו היה כמו כל הספרים שהיו לי על המדפים. פשוט נאכל באש (כשנשרף הבית). ולכן כשהזכרת סיפור ישן שלו ניגשתי מיד לספריה בישובי. מצאתי רק את הקובץ "כל הסיפורים"
    בתוכו "מות הזקן". לקחתי אותו אתי לעבודה בקניון גבעתיים.

    וכך אני יושבת וקוראת בזמנים הרדומים שיש לי. קראתי את מות הזקן. את תרדמת היום.
    את חתונתה של גליה ואת מסע הערב של יתיר.

    שכחתי איפה אני נמצאת ובמקרה גם אף אחד לא הפריע לי. מרותקת לסיפורים המדהימים האלה באמצע מקום לא קשור. הזוי ממש.
    סיפור אחר סיפור. כל סיפור מטלטל אותי ומרתק אותי אחרת. מות הזקן אפילו הצליח לשעשע אותי מעט. מסע הערב של יתיר היה הכי חזק עבורי.
    הבנתי כל מיני דברים. קמתי ממקומי כשהספר בידיי וניסיתי לחלוק את החוויה עם בחור שעובד לצידי. סיפרתי את הסיפור נרגשת והוא לא כך כך הבין.

    אבל אז בקצה השני של הקניון, פנים מוכרות פוסעות לעבר כיווני.
    אני מסתכלת וזה הוא… א. ב. יהושע. עובר שם עם אשתו (כנראה)
    אני מחזיקה את הספר בידי ורוצה לקרוא לו אבל לא מצליחה להתמקד. ואיך אקרא לו?
    א.??
    ב.??
    יהושע??
    רציתי להגיד לו ולהראות לו שאת הספר שלו אני מחזיקה בידי ומתמוגגת מכל מילה.
    ועד שהתעשתתי הוא כבר חלף במהירות. ולא נרגעתי עד שהלכתי הביתה.
    זה היה פספוס מבחינתי. רציתי להודות לו. להודות לו מאוד על הסיפורים האלה . אלה שכתב בשנות השישים ומדברים אליי הכי.

    ואז אתה כותב רשימה שלמה על הספר. אני קוראת ומבינה על מה אתה מדבר. גם אני אוהבת את יהושע של פעם. מאוד.

    תדע שכל מה שאתה כותב, משדר, אומר, מכוון – מגיע למקום הנכון. תודה. על הכל.

    • תמר א  On 09/19/2012 at 8:33

      אתי, איזה סיפור נהדר!

  • אמנון נבות  On 09/18/2012 at 18:15

    ורק כדי להמתיק את מוצאי החג במעט דבש בפילפלת וקורטוב חזרת:

    ילדי בית היתומים שעל הגבעה בבני ברק היו נוהגים ,בעיקר בשעות הריקבון של בין הערביים,
    לשבת בפתח המוסד ולשיר את השיר הבא :

    אביך מצא את אמך ברחוב
    תלויה על עמוד חשמל
    חיבק אותה ונישק אותה
    ושם אותה בז'ורנאל!

    הם שרו איש לרעהו,מתבוננים אחד לשני 'אשכרה בעיניים'.

    חלפו חמישים שנה,ושוב אני מוצא עצמי מתגורר על גבולו של בית חוסים (היום מכנים את הזוועה
    הזאת "בית אמנה".)הם אמנם מטופלים יותר טוב ממה שזכור לי כ"טיפול" (מכות רצח) בשנות
    השישים,אבל המבט שלהם מובס והם כל העת פוזלים לצדדים.בבני ברק ,לעומת זאת,היה להם מבט נועז וישיר,והם היו צדים ציפורים ברובה חוליות ומבשלים אותם בקדרה גדולה -וגם נוקמים בעגלונים
    שבמורד הרחוב על עוולות עלומות.הסוסים סבלו קשות: רבים מהם היו שתומי עין ולחכם די ברמז.

    מועדים לשמחה,יהודים!

  • יוסף ע  On 09/24/2012 at 12:22

    הסיפור של אתי מזכיר לי מקרה דומה מהקיץ, הייתי ביום סידורים באיזור רמת גן, בבוקר נכנסתי לסניף שלביטוח לאומי, איפה שהקריינית רצף של המספרים היא מהרדיו ( אוטונומי נדמה לי, אבל היתה בחופש אז, חבל גם לא עורכת שם מוזיקה, להרגיע את התורים).

    משם היה לי משהו בדזיין סנטר ונכנסתי לחנות רהיטים, מהאלו שעושים גם הזמנות מיוחדות. פתאום אני שומע את המנהל של החנות מדבר בספיקר עם קול מוכר, מאנפף כזה, לא אחר מאשר הסופר מאוניברסיטת חיפה, כנראה הם מכירים ואפילו אמר לו "אתה יכול לקרוא לי בולי", באנגלית זה נשמע גם טוב,
    ומה מדברים ביניהם- הוא מזמין בהזמנה מיוחדת ארון חדש לחדר באוניברסיטה, ומספר למנהל שהוא צריך ארון חזק ויציב, כדי שיכיל את כל הספרות העברית הטובה והנחשבת ועבת הכרס( עוז, יהושע, עגנון כמובן ובני דורם).
    נדמה לי שאמר משהו על ספרי שירה והזכיר שאוהב את אסתר ראב, אבל במדף הראשון עם עבי הכרס הוא התלבט, אבל החליט שלא מוכן להכניס את הביוגרפיה שלה, כי היתה חסידת ארץ ישראל "השלמה", למרות שמאוד מעריך אותה.
    זה היה מרתק לשמוע אותו מדבר אל המנהל ואומר את בחירותיו הספרותיות, למדתי הרבה, אגב הוא ביקש גם מדף למוזיקה וסיפר קצת על העדפותיו (זה היה בספיקר פשוט, בגלל זה שמעתי) הכי מפתיע שאוהב את שינייד אוקונור ואפילו סיפר על השת"פ שלו עם "הקצה" (הייתי המום שמכיר עד כדי כך, השיר ההוא "השבויה", אמרתי סחתיין עליו, יש לו ידע במוזיקה טובה)

  • silver account  On 09/24/2012 at 15:59

    שאלתי את עצמי מאיפה נובעת אותה נהייה של יהושע אחר פריצת הגבולות והמוסכמות? גיליתי בספר של האונ' הפתוחה כי הנטייה הזו היא תימה שמופיעה כבר בספר הסיפורים הראשון שלו ("מות הזקן", 1962). בשני הסיפורים הבולטים בספר "מסע הערב של יתיר" ו"גאות הים". כותב היחידה סבור כי א.ב יהושע מחזיק ברעיון כי חיים לפי המוסכמות הם משמימים ומשעממים, וגיבוריו מתחיים, או מרגישים את טעם החיים רק כאשר הם פורצים את החוקים, את הגבולות ואת המוסכמות.

  • עודד  On 10/08/2012 at 10:30

    בנגוד למשבחים את כתיבתו המוקדמת של יהושע אני חושב שהוא ביחד עם עמוס עוז ואורפז התעלמו (במכוון או שלא במכוון) מן החברה שבתוכה חיו.

    הישראלים בתחילת ואמצע שנות השישים היו חברה (או שמא יש לאמר חברות) משוסעת, קוטבית מסוייטת ואלימה. איני יודע אם המשבר הדורי הקיבוצי (עמוס עוז) או בעיית הערבים ובריחתם/גירושם (יהושע – "מול היערות") כה הטרידה אותם.

    מדובר בחברה אלימה ומסוייטת. חברת מהגרים וילידים שעברו טראומות קשות בעשרות השנים שקדמו לשנות השישים, כל אחד במקומו בחלק אחר של העולם כולל ארץ-ישראל.
    קשיי היום-יום, האלימות המתפרצת,הכלכלה המדשדשת. אלו היו הדברים שהעסיקו את כל הישראלים לפחות עד שנת 1967.

    הסיפורת הישראלית, או המודרניזם הישראלי בספרות, התעלמו מכך לחלוטין.
    נכון שהדור הצעיר יצא נגד האידאולוגיה של הוותיקים, אולם לא עלה בידו להניף דגל אחר חדש בעל רגישות חברתית כפי ש"הצעירים הזועמים" האנגלים עשו עשור קודם לכן באנגליה והכינו את הקרקע לשנות השישים

    " 1967 " פתרה הרבה בעיות לחברה הישראלית ויצרה כמובן בעיות חדשות. היא אף פתחה עבור יהושע חבריו אפשרויות מלהיבות מבחינה נושאית ודרכי התבטאות. אולם חטאם מהתעלמות מהחברה הישראלית הטרום- 1967 כואבת.

  • begood1  On 10/26/2012 at 7:12

    מעניין. עשית לי חשק לחפש את זה בחנויות ספרי יד שנייה בירושלים, או בספריות פרטיות של אנשים. תודה לך בועז היקר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: