שם, היכן שהסיפור נגמר

דצמבר 1992, הסאנדייז מופיעים ב"טאון אנד קאנטרי" בצפון לונדון. בדיוק חמישה ימים אחרי יום ההולדת שלי, ויום אחד אחרי שנפרדתי ממי שהיתה אשתי בשנתיים האחרונות. אני לבד בלונדון, הולך להופעה של הסאנדייז. מאות אנשים בחוץ, בצפון לונדון, יורד גשם דק. המעריצים קונים חולצות מודפסות, נקניקיות ובירה. התור לקופות הולך ומתארך.

הארייט ווילר, סולנית, עולה לבמה בג'ינס הדוק ובחולצה שחורה עם מחשוף גדול. ריח מעורב של בירה, סיגריות ובושם באוויר. הקהל משולהב והסאנדייז נותנים להם את שלהם: כל השירים משני האלבומים. צליל אנגלי, קסום וחלומי, סאונד מהמם ונהרות אור סגולים, ששוטפים את הבמה. ווילר מלטפת את המיקרופון ואת עצמה, רוב הזמן עצומת עיניים ומרוכזת. נערה-אשה, לוליטה אנגליה חושנית בת 29 עם קול פעמונים, משלבת מיניות עם תמימות נעורים. פעם אחת נאלץ איש הביטחון להתערב, כשנער נלהב/מאוהב מדי קפץ לבמה ושלח אליה ידיים.

"למה קראנו לעצמנו 'סאנדייז'? כי רצינו שם רציני, מאוד אנגלי. לא בדיחה כמו 'פלפלים אדומים חריפים'…ימי ראשון הם מושג בתרבות הבריטית. יש להם אופי מיוחד, מצב רוח מלנכולי קצת. זהו יום מנוחה רגוע, לפני שמתחיל שבוע חדש והמירוץ המטורף. יום ראשון הוא השקט שלפני הסערה"

בשנים 1981-82 דייויד גאוורין, הגיטריסט, המלחין והמפיק המוזיקלי, גר בישראל. הוא התנדב בקיבוץ בית השיטה וגם במצובה. שטף כלים, טיפל בפרות וקטף פירות. "הייתי יושב בלילות ומנגן שירים שלי", הוא אומר לי ומוזג בנדיבות מהוויסקי הסקוטי, "היה לי טוב בקיבוץ, אבל ביוני 82' התחילה מלחמת לבנון, ראיתי שטנקים עולים צפונה וחיילים מתגייסים והחלטתי לחזור לאנגליה. מאז לא הייתי בישראל, ושכחתי את כל העברית שלי. לפעמים אני חולם על הופעה של הסאנדייז בירושלים".

גאוורין חזר, נרשם לאוניברסיטה בבריסטול, שם פגש את הארייט ווילר "שהיתה הסטודנטית הכי יפה", זה היה ב-1984, והם הפכו לזוג. ב-1986 הם סיימו את התואר הראשון והקימו את הלהקה שלהם, עם ברידלי הבאסיסט והאנן המתופף.

– איך זה להיות זוג בלהקה?
"זה קשה וזה טוב. וכשזה טוב – זה נפלא".

– וכשזה קשה?
"אז אני מרגיש שבא לי לברוח, שאני צריך אוויר וחופש".

– ואז?
"לכל אחד מאיתנו יש חברים ועולם פרטי משלו. זה חשוב כדי לשמור על השפיות".
– העובדה שאתם זוג עוזרת לכתיבה של השירים?
ווילר: "יש לנו ראש משותף והקירבה האינטימית מאפשרת גם יצירה ביחד. אני, בכל מקרה, גאה בזה שאני שוכבת עם הגיטריסט בלהקה שלי".

מה סוד הקסם של הסאנדייז? חיבור בין מלים נאיביות, צליל גיטרות נקי ושירה מרגשת וכמובן הסקס-אפיל של הארייט ווילר. זו בעצם להקת תיכוניסטים עם כל הרעננות והתמימות.
גאוורין: "מבקר אחד כתב שעל חוסר הכישרון שלנו מכסה העובדה שיש אשה כזו בלהקה. אפשר לאהוב או לשנוא אותנו, אבל זו הערה חסרת-טעם. אנחנו מציעים מוזיקה, אמנות, מצב-רוח. לא תצוגת אופנה או תחרות יופי".
ווילר: "אני מאוד נהית להיות במרכז העניינים, אבל אני נזהרת לא לשחק עם הנשיות שלי באופן מוגזם. אתה יודע…לא ללבוש חזיה הדוקה, להבליט את החזה…יש אנשים שרוצים בכל מחיר להיות מפורסמים. אני לא אעשה כל דבר".

– דייויד, אתה מקנא לה?
גאוורין: "אני לא אוהב כשמנסים לגעת בה, אבל אני מבין שחושקים בה כשהיא שרה. זמרת בלהקת רוק זה דבר מאוד סקסי".

למה קראתם ללהקה ככה?
"גאוורין: כי רצינו שם רציני, מאוד אנגלי. לא בדיחה כמו 'פלפלים אדומים חריפים'…ימי ראשון הם מושג בתרבות הבריטית. יש להם אופי מיוחד, מצב רוח מלנכולי קצת. זהו יום מנוחה רגוע, לפני שמתחיל שבוע חדש. ועוד פעם המירוץ המטורף. השקט שלפני הסערה".

את ההופעה הם סיימו בגדול – בהדרן שכלל את כל שלושת הלהיטים הגדולים שלהם:
Here, where the story ends
I kicked a boy

Goodbye

וקינחו ב-Wild Horses של הסטונס.

Childhood living is easy to do
The things you wanted I bought them for you
Graceless lady you know who I am
You know I can’t let you slide through my hands
Wild horses couldn’t drag me away

הקהל צרח בראוו, ורצה עוד. אבל הסאנדייז סגרו את הערב. ב-NME יכתבו על המופע הזה: "המוזיקה שלהם מפיגה את הכאב שבחיים. לפחות לזמן מה".

אני יוצא החוצה ומתחיל להתקדם לכיוון קמדן טאון, הביתה. חותך דרך גן קטן שמחבר את קנטיש אל רחוב דלאנסי. פתאום אני רואה זוג עם מטריה, חצי הולך חצי רץ, מדלג בין השלוליות, כמו שני נערים בתיכון, שברחו עכשיו משיעור חשבון.

הארייט ווילר ודייויד גאוורין. חבוקים. הולכים הביתה, ברגל.
שניהם יחד, תחת מטריה אחת.

שלושה תקליטים, ודי

Reading Writing and Arithmetic אלבום הבכורה. 1990

הנה, כאן. היכן שהסיפור נגמר, אני מתחילה. וכל מה שהיה הוא בסך הכל מזכרת קטנה משנה איומה. כך שרה ווילר בשיר השני בתקליט – Here's Where the Story Ends – בהמשך גם יגיע I Kicked a Boy ושני השירים האלה מאגדים אנגליות אורבנית, 10 שירים, 38 דקות בלבד של יופי, מלנכוליה וקסם.

את "קריאה, כתיבה וחשבון" שמעתי לראשונה בעותק פרומו שנשלח לכתבי מוזיקה בסוף 1989. אני זוכר שלפני שהסתיים השיר השני הורדתי אותו מהפטיפון ורצתי החוצה עם התקליט ביד. השעה היתה 10 בלילה. עליתי לקו 63 ונסעתי באוטובוס לחבר שלי עמי, שגר אז בדירת קרקע ברמת-גן. פרצתי אליו לסלון ואמרתי לו: "אתה חייב לשמוע את זה". כל הלילה שמענו אותו שוב ושוב, עד הבוקר. בשתיים בלילה הוא החליט שזה מתאים לעשות צ'יפס, שם את התקליט מההתחלה והתחיל לקלף במרץ תפוחי אדמה. אכלנו קדירה ענקית של צ'יפס טרי עם סלט עגבניות בצד, ושמענו את הסאנדייז. אחר-כך הוא הכין לנו אספרסו. בחוץ טיפטף גשם. היינו ברחוב בן-גוריון ברמת גן והרגשנו כמו באנגליה.

חלפו  שנים ואני עדיין אוהב את האלבום הזה כמו אז. ברשימת 50 האלבומים האהובים עלי ביותר בכל הזמנים יש לו מקום בטוח.

Blind. התקליט השני. 1992

באוקטובר 1992 יצא לאור השני של הסאנדייז, BLIND שמתחיל ב"אני  מרגישה" ומסתיים בגירסת כיסוי ממוטטת ל"סוסים פראיים" של הרולינג סטונס. אותן מלודיות פופ וגיטרות פולק אנגלי עדינות ושיר פרידה שובר, שתמיד אני יכול להאזין לו, בכל מצב ובכל שעה: Goodbye. הוא הגיע אלי בדיוק חודשיים לפני שקמתי ועזבתי את הדירה שבה חייתי עם אשתי ואהובתי, ולא חזרתי אליה מעולם.

Static and Silence. התקליט השלישי. 1997

עם נייג'ל גודריץ' (רדיוהד, בק) בעמדת המפיק המוזיקלי ואיש הסאונד יצאו הסאנדייז למסע אל אלבומם השלישי והאחרון. דומם וחרישי הוא דווקא התקליט שבו הם ניסו להישמע שריריים יותר, אבל לשווא. העדינות השבירה, ההגשה הרכה, האלגנטית, כל אלה לא אבדו ולא השתנו. "זה נשמע כאילו הקליטו את זה 5 חודשים אחרי BLIND, ולא 5 שנים אחריו", כתב Stephen Thomas Erlewine על האלבום. למי שציפה להתקדמות זו היתה אכזבה. למי שמבקש לקבל בדיוק את מה שהוא אוהב זה היה עוד תקליט מצויין שלעולם לא יוכל להצליח באמריקה. פשוט מפני שהוא אנגלי עד קצה האקורד האחרון שלו. כשלונו המסחרי של Static & Silence חיסל את הסיכוי האחרון של ווילר וגאוורין לשרוד בשטח. האלבום הזה, שיש בו כמה רצועות מהפנטות ביופיין, כמו Folk Song, "סאמרטיים", Another Flavour ו"מונוכרום", יצא בדיוק לפני 15 שנה, בספטמבר 1997 – בדיוק חודשיים אחרי "אוקיי קומפיוטר" שעשה אותו נייג'ל גודריץ' – ומאז הסאנדייז דוממים וחרישיים. הסיפור נגמר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מטאל בוי  On 09/11/2012 at 12:42

    דייויד היה נגן טוב, ניגנו יחד בקיבוץ, והבנאדם היה מסתובב תמיד עם תיק ולא מגלה מה יש בתוכו

  • אנגלופילית לשעבר  On 09/11/2012 at 13:54

    אח…כמה שהמילים האלו נגעו בי. לקחו אותו כמה שנים אחורה אל עידן התמימות הפרטי שלי.
    עבדתי אז בטאואר רקורדס במגדל האופרה ומוסיקה היתה כל חיי
    תקופה ארוכה נהגתי להסתובב עם דיסקמן ובו כל אלבומי הסאנדייז ורדיוהד
    כמהה להיות באנגליה ולהרגיש את מה שהם שרים שם. תחת המזג אוויר המופלא והבלתי אפשרי שיש להם

    well,what do you know

    עשיתי את זה. התחתנתי עם אנגלי וגרתי שנתיים באנגליה – בירת המוסיקה העולמית שכל כך אהבתי פעם…

    ועכשיו אני שוב כאן בחום הנוראי. קצת מתגעגעת בחזרה אבל בכל זאת שמחה להיות בבית. הרבה מאוד מפוכחת

    רשימה נהדרת,תודה רבה

    מיכל
    michal_hennell@yahoo.com

  • גיא וינטרוב  On 09/11/2012 at 13:56

    אח… איזה אלבום! … Reading, Writing הוא הוא אחד השילובים המדהימים ביותר בין קול מלאכי לגיטרות מהפנטות, שלי תמיד הזכירו את הסמיתס, למרות שהסגנון שונה.

    בועז, שוב פגעת בול בתקליט קטן-גדול. גם השיר You're Not The Only One I Know וגם השיר My Finest Hour מאותו אלבום הם גדולים מהחיים.

    האלבום השני נמצא אצלי בבית כבר שנים, למרות שהוא לא שייך לי (מכירים את זה??) ואת השלישי אני מכיר במעומעם. בכל מקרה הלהקה מומלצת למי שמחפש להקשיב לאפרוריות המתוקה של אנגליה.

    בועז – האם אי-פעם ניסית להרכיב את רשימת 50 האלבומים שלך, או שאתה חושש, ובצדק, להשאיר משהו בחוץ??

  • סתוית  On 09/11/2012 at 16:04

    והם עוד ביחד?

    זה מה שהכי מעניין אותי.

  • שרון רז  On 09/11/2012 at 20:00

    להקה…שמיימית!

    איזו להקה נפלאה וקסומה, איזה קול, מוזיקה מרגשת ושלושה אלבומים מקסימים ובמיוחד הראשון שהוא יצירת מופת בריטית ואני מצטרף להמלצה החמה למי שלא מכיר עדיין

    תודה, בועז

  • הילה  On 09/12/2012 at 13:52

    אתה מגביר את החשק למוזיקה (אני לא מכירה אותם – בכלל). התיאור, איך שרצת אל עמי עם התקליט, פשוט אדיר. בפירוש תיאור של אושר (התחושה הזו שממלאת את החזה, עד שהוא עומד להתפוצץ, כשמגלים מוזיקה חדשה מרגשת, שחודרת בדיוק לאותם מקומות בגוף, שאליהם מוזיקה צריכה לחדור. זה קרה לי לאחרונה עם open car של potcupine tree. תחושה שהגוף לא יכול לה). מודה לך.

  • אילה  On 09/19/2012 at 17:13

    נהניתי לקרוא. עשית לי חשק לרכוש את האלבומים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: