שלוש תמונות. סבא אשר. געגוע

1965. אני בן שנה וחצי. סבא אשר משגיח עלי בגן התקוה

 

היה לי קשר מיוחד במינו עם סבא שלי. סבא אשר. הוא נולד באזרביג'אן ב-1904. משפחה מרובת אחים. כרבים, עברו תלאות רבות בדרך לארץ ישראל, כולל שהיה ממושכת (בעל כרחם) בעיראק, לבנון וסוריה. לכאן הם הגיעו על חמורים, וחלקם ממש הלכו ברגל, אבל הגיעו.  הם היו דתיים, אנשי עבודה. אנשים ישרים. למי שהמושג הזה אומר לו משהו אציין שהם היו "נאש דידאן" (משלנו).

סבי התקשה לקבל ולעכל את אמא שלי. זו האמת ואין צורך לזייף את ההיסטוריה. מהרגע הראשון היו ביניהם חילופי דברים מרים ובוטים. הוא היה קשה איתה וקשה אליה. הוא נהג בה בחוסר הגינות ובסוף ימיו הוא הודה בכך. מן הסתם היה מאויים מאוד מנוכחותה הנשית העוצמתית. משכלה החריף. מיכולתה לומר דברים ללא כחל ושרק. אמי, מצד שני, הקפידה לנהוג בו באצילות. היא העניקה לו את הכבוד המגיע לו מתוקף היותו אבא של בעלה. לא מפני שהגיע לו הכבוד הזה. אני יודע, חלקכם מחייכים עכשיו – אבל יש דברים שרק בני עדות המזרח מסוגלים להבין.

אבל משהו קרה כשנולדתי. בן ראשון להוריי ונכד ראשון לסבי וסבתי מצד אבי. לפי עדותה של סבתי מרגלית שתחיה, בעלה מעולם לא הפגין יחס מיוחד לשלושת בניו. החיים בארץ ישראל, בצריף שלא היה בו חשמל ולא מים זורמים בשכונת שפירא, החיים הקשים רמסו אותו ודרסו אותו. לכן, אולי, לא ניתן לצפות שאדם מתוסכל ומלא כאב יצליח להפיק מעצמו אבהות ראויה.

אבל התחולל מהפך, מפץ גדול בלבו, כשנולדתי.  סבתי הביטה בחימה גלויה בכרכוריו הנרגשים סביבי. הוא, בעלה, שהיה רחוק מלהיות דמות אבהית מוצלחת ולא מיהר הביתה בלילות ובוודאי שלא טיפל בפועל בשלושת הילדים, לפתע יצא מעורו, מגדרו, מכליו, בכל פעם שהניחו את בועז התינוק בזרועותיו.

אני יכול לזכור רק תחושות. סבא מחבק אותי. סבא מנשק אותי. סבא מחזיק אותי על הידיים. מניח אותי על ברכיו ומנענע ושר לי, בזיופים איומים ונוראים, את "ירושלים של זהב" שהיה השיר האהוב עליו ביותר בעולם. הוא זחל אחריי בדשא הגבוה של גן התקוה והניף אותי אל המגלשות ועמד להכין לי כריכונים קטנים עם גבינה והעיר אותי בנשיקות נלהבות בבוקר כדי לקחת אותי איתו לבית הכנסת.

דצמבר 1967. יום הולדת 4. יושב על הברכיים של סבא אשר

 

אני יכול לומר זאת בכנות גמורה: סבא שלי היה משוגע עלי. הוא אהב אותי אהבת נפש ואני אהבתי אותו מאוד. כשלכולם נשבר לשמוע אותו מספר ומתאר את הרי אורמיה ומרתף הפיסטוקים, והמעדניה "הכי-מדהימה-בעולם" בדמשק, והמלבי המתוק הכי טעים בעולם בביירות, והדקלים, והגמלים, והחמורים, ואיך התעמרו בו בעלי הבית העיראקים – אני תמיד רציתי לשמוע עוד ושאלתי שאלות.

1981. אני בן 17 שותה תה עם סבא בסלון ביתם בנוה צה"ל

סבא אשר נפטר בתל אביב. בן 94 היה במותו. גופו לא בגד בו ונותר רזה, חזק וגמיש עד לרגע האחרון. זו רק הנפש שהסתכסכה והלכה והתבלעה לה התבלבלה לה בינה לבין עצמה בשנתיים האחרונות עד שנעצמו העיניים בלי סבל והוא נמוג אל המקום שבו נותרים אנשים אחרי לכתם מאיתנו. בתוך תוכנו. בנפשנו. בחלומותינו. בזכרונותינו. 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • איילת  ביום 09/10/2012 בשעה 6:07

    בועז, יש לך את היכולת להראות איך הדברים הפשוטים שמהם מורכבים החיים הם בעצם כל כך מיוחדים.

  • נהייהעמומה  ביום 09/10/2012 בשעה 6:33

    אהבתי איך הצלחת להפריד בין האהבה שלך לסבא והאהבה שלך לאמא בלי 'לספר סיפורים'-זה סיפור כל כך נדוש במשפחות. סבתי שנאה את אמי ואהבה אותי….זה בעצם מהגרעין-היתוך הזה של המשפחתיות, כולנו בני אדם ויש לנו טעם ודעה, אי אפשר שכולם יתאימו לכולם –
    זה מקסים שהוא הצליח להוציא את כל האהבה הזו בשבילך, אולי בניו הפסידו אבל אין ספק שהרווחת.
    כל ילד חייב להיות נסיך לפחות בשביל מישהו אחד בעולם ( כמו שכל בית צריך מרפסת!!?:-))

  • ורד נבון  ביום 09/10/2012 בשעה 7:28

    מרגש, וכתוב נפלא.
    נחמד איך התאנים מתחברות לפוסט קודם, וגם הספה הסגולה.
    "עד שנעצמו העיניים בלי סבל והוא נמוג אל המקום שבו נותרים אנשים אחרי לכתם מאיתנו. בתוך תוכנו. בנפשנו. בחלומותינו. בזכרונותינו." הניסוח הכי יפה שקראתי למוות של יקרים לנו. זו ממש שירה.

  • pshamir1  ביום 09/10/2012 בשעה 8:07

    כתוב טוב ומרגש

  • אתי  ביום 09/10/2012 בשעה 8:47

    אתה כל כך מחובר – לעבר, להווה, למוסיקה, לספרים, לאנשים. במקומות בהם אחרים היו מייפים ומשנים אתה כותב בפשטות כנה. לכן תענוג לקרוא.

  • אורלי  ביום 09/10/2012 בשעה 10:38

    מדהים בועז כמו תמיד, יש לך אפילו את הרמת האצבע כשאתה שותה תה כמו של העיראקים 🙂

  • הילה דניאל  ביום 09/10/2012 בשעה 15:10

    מקסים בועז. המשפט האחרון שלך ..

  • דוד שליט  ביום 09/10/2012 בשעה 15:50

    נפלא, בועז.

    תודה

  • רוני  ביום 09/10/2012 בשעה 16:38

    בועז בועז … מקווה שיום אחד תרכז הכל לספר ….

  • תמיר  ביום 09/10/2012 בשעה 18:19

    אני אוהב את נקיפת הגעגוע הזו שמרגישים בלב – והבאת לי אותה בקלות…. אתה גם "נאש דידאן" לא קטן….. 🙂

  • אורה גור אש  ביום 09/10/2012 בשעה 18:27

    באמת מעניין, איך אתה הצלחת להפיק מסבא אשר את מה שאחרים לא הצליחו לעשות, גם לא ילדיו.
    מעניין גם, איך אתה מפליא למתוח קו הפרדה, בין הסבא שאהבת לבין
    אמא-אולי הנערצת האהובה והכל כך אצילית.

  • boaz  ביום 09/10/2012 בשעה 19:26

    מרגש. אותו דבר ראיתי אצל אבי וביתי, כנראה שהאפשרות לתקן מתגלמת אצל הנכדים. אך לצערי אבי נפטר, אני מאוד מצר על זה שביתי.לא תהנה מזה יותר…

  • יוסף ע  ביום 09/10/2012 בשעה 22:43

    תיאור מאוד חי ויפה.
    איכשהו למרות שלא ביקרתי לצערי באף אחת מהמדינות בהן נולד ועבר סבך (בערביות שבהן כנראה שגם לא נצליח לבקר בזמן הקרוב, דוקא מתאים לי מלבי מעיראק, וגם מסקרן לטעום פיסטוק מחלב עצמה) הזעזוע כנראה היה גדול לנחות בדרום תל אביב בתקופה ההיא.
    בטח את ירושלים של זהב היה לכם בתקליטון, כמו להרבה מעם ישראל (טחנו אותו ברדיו ב67 נכון?) זיופים של שירים הם נסלחים, כשהם באים ממישהו שאוהב אותנו בטח כשזה סבא

  • avha  ביום 09/11/2012 בשעה 19:58

    מישיר מבט אוהב ללא כחל וסרק.

    שנה טובה בועז.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: