1987. החיים היו מסיבה שלא הוזמנתי אליה

בועז ואלברט הכלב. ספטמבר 1987

זו היתה אחת התקופות הקשות, המסוכסכות, המופרעות, האיומות בחיי.  אני סבלתי, והעולם שתק. עבדתי באגודה למלחמה בסרטן ביום ואז הלכתי להשלים הכנסה בארכיון מעריב בלילות. משמונה עד ארבע שכתבתי קומוניקטים והכנתי ידיעות ועניתי על מכתבים ששלחו אנשים. ואז הלכתי לאכול ולנוח קצת, ובשבע בערב התייצבתי להשלמת הכנסה בעבודה השניה, במעריב, שם הוצאתי תמונות לדסק החדשות לפי בקשה.

חייתי עם אישה חכמה וסקסית שלא התאימה לי. הייתי צעיר מכדי לדעת את זה. נהנינו בשנה הראשונה שלנו יחד אבל אז גיליתי שאבדה החדווה. לא היה בי כוח ולא עוז להביט לאמת בעיניים ולהגיע למסקנות. חברי הטוב אמר: "מהלכים נכונים דורשים צעדים כואבים", אבל לא הייתי מוכן לחוות את הכאב.

היה לנו כלב. קראנו לו אלברט. אמא שלה היתה קוראת לו "אלבר" – אולי על שם אלבר קאמי.  עברנו יחד 5 דירות בארבע שנות ניסויים. היום אני יודע שהייתי לא בשל, לא מגובש, תועה, מבולבל. הלכתי לקבל טיפול, לראשונה בחיי, ועל השאלה הקלאסית – למה אתה כאן? עניתי בפשטות: כי אני לא מאושר.

עבדתי כדי לשרוד. לא יותר. גידלתי זקן צרפתי כדי להיראות בוגר יותר. אולי גם כדי להרגיש משמעותי ויציב יותר. לא כתבתי כלום, חוץ ממכתבים, ברושורים וקומוניקטים. קראתי המון ספרים ישראלים, וכל אחד מהם שרף אותי באש גדולה. "מימים ימימה" של יעקב בוצ'ן. "אנה ואני" של דן שביט. הייתי חסר מנוחה. רציתי כל כך להרגיש שלם ומסופק. ולא הייתי מסופק. גרוע מזה: לא ידעתי מה לעשות ובאיזה נתיב ללכת.

היום אני מסוגל לחייך בסלחנות ולהבין שהייתי בסך הכל בן 23 ומה כבר אפשר לצפות מאדם כה צעיר וכה חסר נסיון. עשיתי תנועות נואשות כדי לצוף, וצפתי, אבל ימים רבים ומרים של תיסכול עמוק, מיני ונפשי, עברו עלי.  התהלכתי בעולם בתחושה שהחיים הם מסיבה שלא הוזמנתי אליה. אגרתי עצב וכאב כל השנה ולא ידעתי שאני נושא בתוכי מטען חבלה נפשי. הוא התפוצץ מספר פעמים, בשרשרת. הפעם הראשונה, כשאלברט הכלב חלה מאוד והוטרינר שבדק אותו קבע ש"אין לי מה לעשות, הסיכויים הם 50% – 50%, או שהוא יחיה, או שלא", ואני התפרקתי לאלף רסיסים וחיבקתי את הגולדן רטריבר האהוב ובכיתי לתוך הפרווה שלו, מיררתי בבכי נוראי על חייו שהולכים ונגמרים לי בין הידיים, ואולי גם בכיתי על החיים שלי שבכלל לא התחילו והיו אוסף של ימים מקריים, ימים ערופים.

אלברט שרד את המחלה. אחרי כמה ימים של מאבק עיקש הוא ניצח ונותר בחיים. פחות משנתיים אחר-כך נפרדנו איש-אישה לדרכו-לדרכה, והוא הלך איתה, ואני לא ראיתי אותו יותר אף פעם, אך התנחמתי שהחיים שלו טובים איתה ועם בן-זוגה החדש, והוא חי הרבה שנים ומת בשיבה טובה מאוד.

השנה ההיא – 1987 – התרחשה לה בעבר. מתישהו במאה העשרים, כה רחוק זה נראה עתה, 25 שנים אחרי. כמו תמיד תקליטים היו שם כדי לסמן לי סימני-דרך ולהוות עוגנים בתוך הערפל.

יש אלבומים שקשה לי לשמוע עד היום מבלי לחוש את הצביטה שבלב. זה של דייויד סילביאן, למשל.

Secrets of the Beehive, אפור קדורני. דייויד סילביאן, 1987

ומעניין שלפחות עשרה תקליטים נפלאים ביותר יצאו באותה שנה, כאלה שגם שרדו את הזמן ובוהקים ביופיים ומשמעותם גם היום. האחרון של הסמית'ס, למשל.

מי ידע אז שזה האלבום האחרון של הסמית'ס

הסמית'ס התפרקו באותה שנה אבל הקיור קיימים עד היום. באותה שנה, 1987, הם הוציאו תקליט כפול ומושלם שבשבילי היה בעל משמעות מיוחדת. בגלל השם. "נשקי אותי, נשקי אותי, נשקי אותי".

ועוד אחד מהתקליטים הטובים ביותר של האייטיז יצא ב-1987. אלבום מושלם, מתחילתו עד סופו, של להקה אמריקאית מצוינת, 10,000 מניאקים. שנתיים אחר-כך נסעתי ארבע שעות ברכבת מקיימברידג' למנצ'סטר כדי לראות אותם מופיעים ולראיין את נטלי מרצ'נט, הסולנית. ב-1987 סתם התמכרתי לרצף השירים העצוב-מהיר-חריף שלהם, על התמכרויות ובדידות.

הקשת מתוחה. פוטנציאל הקליעה הוא גם היכולת לפגיעה

והיו שני אלבומים סקוטים אדירים שיצאו אז.

דארקלנדס של להקה בשם ג'יזס אנד מארי צ'יין שתופיע ב-18 באוקטובר (היום בו יצא התקליט הזה) בישראל והשני ריינטאון של דיקון בלו

עיר גשומה. הפינה הסקוטית (1)

הפינה הסקוטית (2) כהה כהה עגמומי ומושלם

זה היה התקליט השני של ג'יזס אנד מארי צ'יין. ב-1987 הוציאה גם סוזן וגה את תקליטה השני, והנפלא, עם "לוקה" ו"הדיינר של טום".

קוראים לי לוקה, אני מהקומה השניה…סוזן וגה, תקליט שני

בשיא המשבר הנפשי שלי היא קנתה לי את ברוס ספרינגסטין ועד היום האלבום היפה והלא-מספיק-מוערך-הזה מעורר בי עצב עמוק. אבל גם התפעמות מהיופי הגלום בו.

והתקליט הראשון שכתבתי עליו ביקורת … ל"דבר השבוע". התקליט הראשון של הזמרת עם הקרחת. שינייד אוקונור. אהובתי מאז ולתמיד

האירית עם הקרחת. כמה יופי. וזעם

ולא גמרנו עם האירים, שהרי ה-אירים של הזמן ההוא, U2, הוציאו אז את התקליט שהיה בעיני האלבום הכי מופלא ועגום ומשמעותי בעולם. כל מילה היתה בעיני בעלת משמעות סמויה שכוונה ישירות אלי. במיוחד, כמובן, אהבתי את "עדיין לא מצאתי את מה שאני מחפש", ובאמת המשכתי לבקש ולחפש.

איזה תקליט…איזה תקליט

ובבוסטון היתה בכורה גם ללהקה אחת בשם פיקסיז שהחלה אז עם קאם און פילגרים.

הבכורה של הפיקסיז. 1987

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ריקי כהן  On 09/08/2012 at 20:50

    מאוד יפה שאתה מסוגל לחזור בחדות וצלילות כזו לניואנסים של התקופה ההיא, לשחזר ככה, את עומק הכאב והחדלון, ומאוד יפה אתה כותב את זה. ימים ערופים.

  • ורד נבון  On 09/08/2012 at 20:54

    אני הראשונה שתאהב את זה, בגלל סיפור אהבת הבוסר שנמשכה יותר מדי זמן (למי אין סיפור כזה?) וחוסר היכולת לבצע את הצעדים הכואבים להשתחרר מהלופ, וגם בגלל האריה והקוברה, והעץ של יהושע, וקיץ 87 שסימן את תחילת השינוי, כשעברתי לגור בניו יורק, בדיוק ביום בו טינה טרנר נחתה להופעה בפארק הירקון.

    תודה על פוסט מעורר השראה, שעושה חשק לכתוב.

  • איתן  On 09/08/2012 at 20:56

    נפלא. מזכך. מקל על היום יום.
    תודה, תודה גדולה!

  • שרון רז  On 09/08/2012 at 21:01

    חזק ועצוב בועז, היטבת כל כך לתאר שבירה של מערכת יחסים, לא היכרתי אותך אז כמובן אבל יכול כל כך להזדהות עם התיאורים, המילים, הרגשות.
    איזה תקליטים מצויינים הבאת כאן, שאישית אני גם מת עליהם (הוצאתי את דיקון בלו שלא התחברתי אליהם אף פעם).
    התקליט של ספרינגסטין הוא תקליט הגירושין שלו, אגב.

    שרון

  • יעל/סביון  On 09/08/2012 at 21:03

    נראה לי שרק הקיור חסרים והכל מושלם. יש לי את U2 בוניל אני זוכרת שקניתי אותו בלונדון
    וכמו תמיד אתה מרגש

  • גיל רובינשטיין  On 09/08/2012 at 22:00

    ב-1987 הייתי בן 19, חייל בשנה הראשונה בסדיר בתותחנים, אי שם בקיבינימט, מנסה להתאושש מפרידה מהחברה שהיתה לי ברוב התיכון.

    אני זוכר שמירה בלילה ופטרול בין חיילים שישנים בשקי שינה בשטח, עם ווקמן חבוי בתוך הכיס ואוזניות כתומות שמחדירות לראש את הגיטרות של דה קיס – השיר שפתח את האלבום הנפלא של הקיור שהזכרת, קורעות את האוזניים ואת הנשמה.

  • יגאל כהן  On 09/08/2012 at 22:09

    התפתחות אמיתית, כזו שמובילה ליציבות איתנה, חייבת להיות כרוכה בכאב… ואתה נראה כמו אחד שהיום עומד נכון ואיתן
    (-:

    תוציא כבר ספר!

    • כן ספר ! תוציא ספר. כזה שיהיה לי על המדף הקרוב או בתיק נסיעות כזה על נייר שאפשר להריח . ואולי הקלטה על דיסק שמע לדרכים ארוכות. נכנסת לרשימת המתנה.

  • יובל ביטון  On 09/09/2012 at 0:27

    תודה !

  • לון  On 09/09/2012 at 1:35

    אוי, כמה שאני מזדהה עם הפוסט הזה. 1987, השנה הקשה גם בחיי.

    עד היום קשה לי להקשיב לאלבום האחרון של הסמית'ס בגלל ההקשרים האישיים. וגם אני הזדהתי מאוד עם "עדיין לא מצאתי את מה שאני מחפש" של U2 והתחברתי מאוד לזעם של שינייד אוקונור.

    ע-ש-ר-י-ם ו-ח-מ-ש שנים עברו. רבע מאה. וואוו.

    התרגשתי מהפוסט ומהזכרונות שהוא עורר בי.

  • Roni  On 09/09/2012 at 6:45

    ב- 13 בספטמבר 1987 נישאתי לאשה זרה, בינות אנשים זרים, בארץ זרה ורחוקה, דרום אפריקה של תקופת האפרטהייד. נישואים אומללים שארכו ארבע שנים בלבד, והוו חלק מעשרים וחמש השנים הבאות של חיי נדודים חסרי רגע אחד של שקט בין נשים ומדינות. ועדיין, כל מקום בו אני נמצא הוא זמני לחלוטין. לפני עשרים וחמש שנים חשבתי שאני חכם, שאני יודע הכל, שאני עושה את המעשה הנכון, אבל היום אני יודע שאמות טיפש.

  • עירית  On 09/09/2012 at 10:31

    כלכך, כלכך נהנתי הפעם, נדמה לי שמעולם לא הגבתי אצלך, הפעם לא התאפקתי

  • llaliiblue  On 09/09/2012 at 12:14

    עכשיו אני מבינה מאיפה באו חלק מהשירים בתוכנית היום.

    לא להאמין. בגיל 23 לא ידעתי על החיים שום דבר. לא ידעתי מה זה שברון לב א מ י ת י, לא ידעתי מהי א ה ב ה. עד גיל 30 הספקתי למצוא הרבה..
    and i still have'nt found what i'm looking for (איך מריח אושר אמיתי?).

    אני מודה לך על השיתוף הזה. אני בטוחה שהכאב מתעמם ממרחק, ועדיין זה נקרא עצוב ותלוש נורא. לעולם יהיה לי קשה לקבל את זה שאהבה לא מספיקה כדי להחזיק מערכת יחסים, לעולם המילים: "אנחנו לא מתאימים" יהיו כמו אוסף מסמרים הננצעים בחזה עירום.

    אגב, התמונה נהדרת, מריחה סתיו (וזה אושר בפני עצמו).

  • יוסף ע  On 09/09/2012 at 16:56

    הכלב אכן נראה אלג'יראי ולכן הכינוי שנתנה לו אמא של זוגתך מתאים לו, האם הוא שמע גם להיטים מוקדמים של הקיור מלפני האלבום הכתום, אולי התחבר למילים שמאזכרים את הסופר הגדול?

    האלבומים ממיטב התוצרת של 87: שרדו אצלי את השנים בעיקר נטלי מרצ'נט וחבורתה, כולל פיטר באק הגדול בגיטרות, דארקלנדז שהוא אלבום חרוש – איכשהו היום הדיכי שלו נשמע מחויך יותר, מאשר כששומעים אותו בנעורים (בנעורים אתה יותר מדי שחור לבן מכדי להבין שלא כל הנשמע ונכתב שחור הוא אכן שחור עד כדי כך, וגם יש בו את השיר השמח על הגשם)

    סטריינג'וייז – לא שמעתי די הרבה זמן, אבל מהפסגות של הסמיתס, גם הקישור לבית חולים מסוים במנצ'סטר מצחיק כמו תמיד אצל סטיבן מוריסי שינייד באמת יצאה בגדול והפתיעה, החזיק את השנים שחלפו מאז.

    ועוד משהו – יכול להיות שבשנה זו יצא האיפי הראשון עם "סאלי קינמון" של סטון רוזז? לא סגור שזה היה ב 87 אבל להתאמן על השירים הם כבר התאמנו אז בחדר חזרות במנצ'סטר האפורה

  • יוסף ע  On 09/09/2012 at 19:40

    חויתי האישית והעמומה מגיל 23 – שנה או משהו לפניה השתחררתי ממוסד מוכר בארץ שיתרונותיו עבורי היתה היכרות עם נופים יפים בארץ, מוסד שבזכותו ראיתי כמה השומרון הוא חבל ארץ יפה, בלי קשר לצד פוליטי, וגם הדרך לטבריה נעשתה מאוד חביבה משלב מסוים, ואני מאוד אוהב את העיר הזו ככה בכללי.

    בגיל 23 לאחר ששמעתי משתיים שנגעו בי במשהו בחיי שזה לא זה וצריכות לחשוב ועוד כהנה וכהנה, התמקמתי במוסד מוביל בישראל – כך הם מתארים אותו לפחות (מה מעניין בשינון וחקר אמפירי אלוהים רק יידע).

    באותה תקופה התוודעתי לדוקטור הרבה יותר מועיל בחיי- אלכס פטרסון שמו, המוזיקה שהביא עם העב"מ שלו הביאה באורח לא מובן דמויות חביבות לחדרי ליד המוסד ועזרה להקל את השעמום ממסדרונות המוסד עצמו.

  • רוני  On 09/10/2012 at 7:53

    היי בועז
    הרבה זמן לא הגבתי כאן. אהבתי את הפוסט שמחבר בין הפרטי שלך לפסקול המוזיקה של חייך.
    1987 הייתה שנה מיוחדת גם עבורי – שכמובן ובעיקר קשורה למוזיקה: גיל 16, מועדוני תל אביב האפלים, גל חדש וחלק גדול מהתקליטים שהזכרת. זוהי שנה שבה הכל (כמעט) ראשוני ואני מגלה את העולם ובעיקר את תל אביב מזוית אחרת – של הלילה. זוהי השנה שבה חבר לכיתה סיפר לי על חנות תקליטים מיוחדת שנפתחה ברחוב שינקין בת"א האוזן השלישית ומוכרת תקליטים יד שניה בזול מאוד
    בביקורים תכופים בחנות ובדרך אליה אפשר עדיין לראות בשנקין סנדלרים וחייטים וכמובן את פאז המיתולוגית. זוהי השנה שבה פרץ ה cd באופן מסחרי ואיים לקבור את התקליט (חחח…) וזוהי בעיני השנה האחרונה של האייטיז שמסמלת גם סיומה של תקופה באופנה במוזיקה בפוליטיקה. השנה שאחריה כבר הייתה משופעת במוזיקה אחרת – תחילתו של האסיד ושקיעתו של הפופ הבריטי והגל החדש. השנה שאחריה היא השנה של פרוץ האיניתפאדה ואובדן התמימות (שנשארה) לאחריה כבר התחילה התמסחרות בישראל בניית קניונים מטורפת והפיכתה של תל אביב למטרופולין לעשירים בלבד.
    זוהי השנה שבה לאחר בילוי לילי בשירוקו היינו ממשיכים מספר חברים ישר לחוף הילטון לגלוש. נמל תל אביב עדיין היה אסופה של האנגרים ישנים מתפוררים, נווה צדק עדיין הייתה שכונה עתיקה ללא פוטנציאל.

    25 שנים אחרי ה cd גווע כבר מזמן, שינקין, נמל תל אביב ונווה צדק הפכו למתחמים מלוקקים לעשירים ומחפשי פוזה. האינתפאדה שרפה את חיינו. האופנה והמוזיקה הספיקו להתחלף ולעשות מספר קאמבקים במיליון ואריציות. ואני, אני עדיין גולש בחוף הילטון ומאזין בדיוק מושלם למוזיקה שממש שמעתי אז בגיל 16 התמים והנאיבי (אגב, את 'האוזן השלישית' שהפכה למלוקקת החלפתי מזמן ב'חור בשחור').
    בועז, שוב תודה – ולגבי כתיבת ספר, זוהי הצעה שכבר הצעתי לך מזמן. תחשוב על זה.
    זה ממש מתבקש.

  • שגיא  On 09/11/2012 at 14:08

    בועז. אתה צריך לכתוב ספר.
    עם המון דפים. ה-מ-ו-ן. עבה כמו תנ"ך, מגולל חיים שלמים.

    ספר.

  • יוסף ע  On 09/11/2012 at 22:06

    לי יש תחושה מסוימת של בר מזל להספיק לגדול לדור הויניל והניו וייב, בקרב חבריי, הז'אנר של הגלחדש המשיך לזהור גם לאחר דעיכתו ( גדלנו בעיר תקועה ומזוהמת שגלחדש היה נחמה עבורה צעיריה)
    עולה לי לראש סיטואציה אמיתית שהתרחשה שקשורה לתקליטים, גל חדש ופער בין דורי – מסיבה שאני באמת לא זוכר מהי, הוזמנו מספר חברים לתקלט במסיבה של אנשים, שהיו לפחות בעשור גדולים מאיתנו. את השנה אני ממש לא זוכר, רק זכור לי ששלום חנוך הוציא את "בגלגול הזה" באותה תקופה והאלבום קשור למקרה.
    חבר התחיל לסובב בפטיפון את תקליטיו ולהרעיל את הקהל עם מה שהיו עבורו להיטים, וירג'ין פרונז, פסייכדליק פארז ועוד פנינים מהז'אנר. לא חלפו 3 -4 שירים ובעל השמחה התנפל עליו והוריד אותו פשוטו כמשמעו מהעמדה כשהוא שואל שאלה רטורית – "יש לך בלוז בראדז?" כמובן שלא היה באמתחתנו,
    ההמשך היה שנאלצנו להשאר במסיבה ולהאזין למה שהם באמת אהבו לרקוד לצליליו, האלבום, בטח זה גם היה כבר דיסק של האחים בלוז, ודומני שגם שמעתי את בגלגול הזה, התאים להם במיקס עם הבלוז בראדרז.
    יצאנו בהרגשה רעה, הרגשנו שאנחנו לא רלבנטים לדור שיודע לחגוג כמו שצריך, הרגשנו שהרעל שלנו אכן הרסני(מוזיקלית), שלא לדבר שאנחנו חסרי כשרון בחיבור שיר לשיר בפני קהל שרק רוצה לשמוח קצת.

  • ניר  On 09/13/2012 at 0:47

    מקסים !
    ואני , יותר מכל התרגשתי מההתפרקות ,מהדאגה והאהבה לאלברט הכלב , ומאהובתך לתמיד 🙂 -שינייד .

  • אפי  On 09/15/2012 at 11:36

    שניים מהתקליטים שציינת שרפו גם אותי: "האריה והקוברה" של שיינד אוקונור כולל "שום דבר לא משתווה לך" האלמותי. עצוב מאד מה שקורה עם שיינד בשנים האחרונות, ההתרחקות מהמוסיקה, ההשמנה, הגירושים הסדרתיים, האשפוזים, הבגדים המשונים.
    התקליט השני הוא כמובן "עץ יהושע" של u2 שלנצח יזכיר לי נסיעה קייצית אחת לים המלח (גם מאיר אריאל בתמונה).
    אגב, עטיפת האלבום של 10000 מנייקים היא אחת היפים שראיתי בחיי. את המוסיקה אני לא מכיר אבל אם היא משתווה לעטיפה אעשה מאמץ להשיג אותה.

    • gilru  On 09/16/2012 at 9:16

      שום דבר לא ישווה אליך הוא מהאלבום השני שלה, לא מ"האריה והקוברה".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: