על החוף, עד הסוף

על החוף, המהדורה המקורית. בריטניה, 1957

"ואז שאלה: פיטר, למה כל זה קרה לנו? האם זה מפני שרוסיה וסין החלו להילחם זו בזו?

הוא הנהן. "פחות או יותר", אמר, "אבל זה לא הכל. אמריקה ואנגליה ורוסיה היו הראשונות שהחלו להפציץ כדי להרוס. כל העניין התחיל באלבניה".

אבל לנו לא היה שום קשר לזה, לנו כאן באוסטרליה?

אנחנו הענקנו לבריטניה תמיכה מוסרית, אמר. אני לא חושב שהיה לנו זמן לתת לה עזרה מסוג אחר. כל הענין נגמר בתוך חודש.

ואף אחד לא היה יכול לעצור את זה?

אני לא יודע…יש סוגי טיפשות שפשוט אי אפשר לעצור. כלומר, אם כמה מאות מיליוני אנשים מחליטים כולם שהכבוד הלאומי שלהם דורש מהם להטיל פצצות קובאלט על שכניהם, ואז את ואני לא יכולים לעשות הרבה בעניין הזה. התקווה יחידה האפשרית היתה לחנך אותם ולגמול אותם מטפשותם.

"אבל איך אפשר לעשות דבר כזה, פיטר? כלומר, כולם כבר גמרו ללמוד בבית הספר".

עיתונים, אמר. היה אפשר לעשות משהו באמצעות עיתונים. לא עשינו את זה. שום אומה לא עשתה את זה, מפני שכולנו טיפשים מדי. אהבנו שיהיו בעיתונים שלנו תמונות של בחורות בבגדי-ים וכותרות על מקרי אונס ותקיפה, ושום ממשלה לא היתה די חכמה לעצור בעדנו. אבל אולי היה אפשר לעשות משהו באמצעות העיתונים, אלו היינו די חכמים.

היא לא ירדה לסוף דעתו. "אני שמחה שאין לנו עיתונים עכשיו", אמרה. "הרבה יותר נעים בלעדיהם".

(מתוך "על החוף", נוויל שוט. תרגום: דפנה לוי, זמורה ביתן)

יש ספרים מצוינים ויש ספרים מרגשים ויש גם ספרים חשובים. כאלה שהצליחו, בכוח המילה, הסיפור, העלילה, הרעיון ויכולת התיאור, לגרום למשהו לקרות. במובן הזה "על החוף" של נוויל שוט הוא ספר חשוב. שוט מתאר כרוניקה של מוות ידוע מראש כתוצאה ממלחמה אטומית ונשורת גרעינית המכחידה, לאט, את החיים על פני האדמה. קודם בחצי הכדור הצפוני וחצי שנה אחר כך, בחצי הכדור הדרומי. השפעתו של הספר היתה כה גדולה בעת שיצא לאור (שנת 1957) שהוא הביא להפסקת הניסויים הגרעינים בחלל ולאימוץ גישה מתונה וקפדנית במיוחד בכל הנוגע לניסויים בכלל.

על החוף הוא ספר מדע בדיוני מהז'אנר האפוקליפטי. הוא מתאר את קץ האנושות, כמו "המנון לליבוביץ'", "יומו של השלושרגל" או "ככלות עשב". כספר המתאר דיסטופיה – הוא מתאר מציאות עתידית שלילית. העולם שאחרי הפצצה. כדור הארץ נוטה למות. חילופי הפצצות הגרעיניות בחציו הצפוני של הכדור גרמו להיווצרותו של ענן אבק רדיואקטיבי אדיר מימדים המאיים להטביע את חלקו הדרומי של הכוכב. באוסטרליה מתקבצים שרידי המין האנושי המצפים ליום הדין. אף אחד לא יודע בדיוק מתי זה יקרה, אבל יש הערכות. השערות. על החוף מתאר את המתרחש בחודשים האחרונים באחרית ימיהם של אחרוני בני האדם על האדמה.

נוויל שוט. 1952

נוויל שוט. 1952

נוויל שוט נולד ב-1899 בלונדון ולמד באוקספורד עד מלחמת העולם הראשונה, אז התקבל  לאקדמיה הצבאית המלכותית בוולוויץ'. הוא שירת כחייל בצוות קרקע, היה מהנדס וגם טייס, ובשנת 1931 הקים חברה לבניית מטוסים בשם איירספיד בע"מ. אשתו, פרנסיס, ילדה לו שתי בנות. במלחמת העולם השניה ערך ניסויים בכלי נשק סודיים, והמודיעין הבריטי שלח אותו לסקר את הפלישה לנורמנדי ב-6 ביוני 1944 ומאוחר יותר לבורמה, בתור כתב.
אחרי מלחמת העולם השנייה, היגר לאוסטרליה, שהחלה להופיע ברומנים שלו מ-1950, ביניהם כמובן גם "על החוף".  בשנים ההן גם פיתח קריירה קצרה כנהג מירוצים, כשהתחרה עם היגואר הלבנה שלו (את דמותו שלו, מדען בעל נסיון צבאי, העוסק להנאתו במירוצי מכוניות, שתל נוויל שוט גם ב"על החוף"). הוא מת במפתיע ב-1960, ימים ספורים לפני יום הולדתו ה-61. הוא לא זכה לראות את שנת 1964 שבה מיקם את עלילת על החוף.

הוא כתב ספרים רבים, חמישה מהם תורגמו לעברית, אך גם במכלול יצירתו של נוויל שוט על החוף הוא יציאה חריגה. ספר מזעזע, מפחיד אבל גם מרגש, בדרכו, מטלטל ומעורר מחשבה מפני שהוא מרוסן מאוד, מבחינה רגשית. הספר, שעוסק בהשלכותיה של מלחמה גרעינית, הוא למעשה עיון פסיכולוגי באופן שבו אנשים בוחרים לחיות כשהם יודעים שלא נותרו להם ימים רבים. מה עושה אדם שברור לו שהוא לא יחגוג את יום הולדתו הבא? בניגוד לספרים אחרים שתיארו סיטואציות-סוף-העולם, אין התמוטטות של המערכות המוסריות, אין פשיעה גואה או אלימות בעל החוף. ההשלמה של הדמויות עם הסוף הקרב, וההכחשה הגמורה של חלקן, מעניקות לספר את הנימה המלנכולית המעודנת שלו.

לא במקרה הוא מצטט את המשורר ט.ס. אליוט בתחילת הספר:

במקום התכנסות סופי זה

מגששים אנו דרכנו יחדיו

ונמנעים מכל אומר

נאספים על הנהר התופח

כך יקיץ הקיץ על העולם

כך יקיץ הקץ על העולם

כך יקיץ הקץ על העולם

לא ברעש כי בקול דממה דקה".

ספרו המטלטל של שוט הפך שנתיים אחרי צאתו לאור לסרט קולנוע בבימויו של סטנלי קרמר ב-1959 (סרט שנוויל שוט שנא), בכיכובם של גרגורי פק ואווה גרדנר. קרמר שינה את הדמויות שיצר שוט ולא הצליח (ואולי לא רצה) להעביר את האווירה המלנכולית השורה על הספר.

"הצרה היא שאני לא מסוגל להאמין שזה עומד לקרות. אתם מסוגלים?

לא…

חסרי דמיון לחלוטין, העיר המדען. כולכם ככה, אנשי הצבא. 'לי זה לא יכול לקרות'. אבל זה יכול לקרות וללא ספק יקרה.

אני מניח שאין לי שום דמיון, אמר פיטר מתוך הרהורים. זהו – זהו סוף העולם…

ג'ון אוסבורן צחק. "זה בכלל לא סוף העולם", אמר. "זה רק הסוף שלנו. העולם ימשיך כמנהגו, אלא שאנחנו לא נהיה עליו. הייתי אומר שהוא ימשיך יפה מאוד בלעדינו".

דוויט טאורס הרים את ראשו וחשב על העצים הפורחים שראה מבעד לפריסקופ, עצי הלהבה, הדקלים הניצבים באור השמש. "אולי היינו טיפשים מדי ולא ראויים לעולם כזה", אמר.

"אמא לאמיתה", אמר המדען.

(עמ' 68-69, תרגום: דפנה לוי)

על החוף, המהדורה האוסטרלית 2007

המהדורה הקנדית, 1970

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמיר  On 08/10/2012 at 22:31

    יקירי – את הספר הזה קראתי כשהייתי בצבא. סיימתי אותו באוטובוס מבאר שבע לתחנה המרכזית (הישנה) בת"א – בדיוק כאשר חנה האוטובוס בתחנה פתח את דלתותיו. סגרתי את הספר, הרמתי את העיניים והייתי המום לחלוטין.
    היו אנשים סביבי. חיים. אמיתיים.
    אני זוכר את ההרגשה הזו כבר יותר משלושים שנה כמשהו פיזי, מוחשי. עד כדי כך הייתי בתוך הספר…..
    ספר אחר שלו שהוא מופתי מזוית אחרת – על הזקן והילדים במלחה"ע II – גם שווה מאד קריאה.
    אוףףף – אתה מביא אותי לכל מיני פינות זיכרון…..
    שבת שלום, חביבי.

  • nina ramon  On 08/11/2012 at 8:56

    … וכל מילה נוספת מיותרת

  • avha  On 08/11/2012 at 9:32

    "אמת לאמיתה"
    ***
    מפחיד ומדכא
    ***
    מתלבטת איזה עטיפה אני הכי אוהבת..

  • Ronald Green  On 08/11/2012 at 18:58

    טרם קראתי אבל הזכיר לי שלפני המון שנים ראיתי סרט אנימציה בריטי על שואה גרעינית שמספר את הסיפור מנקודת מבט של שני פנסיונרים בריטיים – גם הוא הותיר בי רושם עמוק –

  • יוסף ע  On 08/12/2012 at 5:52

    הבלוג הזה מגלה ספרים מאוד מעניינים ולא מוכרים בתחומים הבריטי והצרפתי.
    דוקא בבית אני חוזר ומעלעל בביוגרפיה ובשירתה של אסתר ראב, אולי בנסיון למצוא נחמה בשירה עברית לעילא בימי פיצוח גרעינים של סוף קיץ, אבל נבדוק גם את הספר שלמעלה.

    עכשיו 2 הערות לחובבי המוזיקה בינינו – אחת יש חשש שפיצוח גרעינים בחודשי הסתיו יבטל הופעה של צמד אהוב שמושפע קשות מ"נערי החוף" והביטול הזה יצער אותי אישית יותר מביטול הפיקסיז.

    הערה שניה לליידי שרון בן עזר, אפרופו אסתר ראב – מכתביה וגם שיריה של קרובת משפחתך מחייבים הלחנה בטווח הקרוב, כדי שלנו ולילדינו תהיה נחמה תרבותית משיריה גם בלחנים ( אם בקרוב נצטופף בחדרים צפופים)
    האמת שהמכתבים שלה כל כך חזקים וחדים, מזכירים אסוציאטיבית את פ. קפקא במכתביו, אבל הוא היה פקיד ששונא את אביו ואסתר הבנתי היתה ילדה של אבא ( לו רק היתה אסתר מגיעה גם לפראג בנסיעותיה ופוגשת בו ונרקם היה רומן עברי צ'כי, במקום כל היפות האחרות שנפלו לרשתו)

  • ענת  On 08/12/2012 at 14:37

    אני לקראתי את הספר כשהייתי בחטיבה, בספריית בית הספר, בגרסה אנגלית פשוטה לתלמידי אנגלית, נגיד ארבעים עמודים. קראתי והיה לי קשה להאמין שאני באמת מבינה על מה באמת הספר, האיפוק של הגיבורים היה כל כל מוזר שחשבתי שפספסתי משהו ולא יכול להיות שהספר הזה אשכרה מדבר על סוף העולם. מאוד סקרן אותי מאז לקרוא את הגרסה האמיתית אבל לא יצא, אולי לא במקרה.

  • יוסף ע  On 08/13/2012 at 14:07

    שוב המשוררת העבריה הראשונה אסתר ראב – אפרופו סוף עונת הקיץ והרצון להגיע להופעה מסוימת באוקטובר, הייתי מציע למפרסמי ההופעה אם ירצו לפרסם גם בעברית את הסלוגן " ימים בין הלאנה אנו הולכים למוזיקת הדבש והממתק"

  • צביקה  On 08/14/2012 at 21:59

    לכל המתעניינים בספרות אפוקליפטית טובה, אני ממליץ על הספר טירת מאלאוויל. גם הספר הזה מתאר את החיים בכדור הארץ לאחר שואה גרעינית, של סופר צרפתי אשר זכה בפרס גונקור היוקרתי, ספר מרתק, עלילה סוחפת ורוויית תובנות.
    מומלץ מאוד !

  • יוסף ע  On 08/15/2012 at 5:33

    לניל יאנג יש גם אלבום, אחד מהטובים שלו בשם על החוף – האם יש קשר בועז?

    והנה גרסת תרגום חופשי לאחד משירי האחים ריד, שינחתו עלינו בעזרת השם יתברך בקרוב, גרסה שאני עובד עליה בימים אלו בסדנת כתיבה יוצרת עצמית:

    מתוך מחזור השירים "ארצות החיים למי שלא אוהב חושך"
    " שלא כמו השעון שמשלים סיבוב ב24 שעות, את מחזור חיי הייתי מעונין להשלים, כפי שיוחלט מלמעלה, אולםללא נשורת, שתחבל חס ושלום בחיי ובחיי אהובי, כי כידוע מסדרות הביביסי, בהן אני צופה לעיתים, האחרונים ששורדים נשורת הם מקקים, איתם נשים מכל המינים מעט מתקשים/ות"

  • נהייהעמומה  On 10/28/2012 at 17:29

    מעניין שהוא לא חשב לערב את המקקים, שהם הלא, יהיו השורדים הגדולים, אולי גם הנמלים. כמה עצוב לי על ציפורי השיר ועצי הנוי והפרי
    ולפעמים אני חושבת שמוטב לו בלעדינו לעולם הזה, רק שיצליח להשתקם אחרינו…
    בשיעורי האסטרונומיה שלי אני למדה עד כמה באמת נדיר כוכב הלכת הזה עם הבדיוק מספיק ליתיום, חמצן, מימן, פחמן, חנקן בכדיי ליצור הררים של יופי, ואיזה עלובים אנחנו שמביאים אותו כך לכדיי כלייה.
    אני מאוד מעריכה אותו על כך שספרו הצליח להשפיע הדבר מוכיח מה רב כוחה של האמנות.
    וזה מתקשר לפוסט שכתבת על המוסיקה שלך שמהרגע שהביאו אותך תינוק הבייתה ועל הפטיפון נוגנו הביטלז, כל החיפושיות, שהן הלא השורדות הגדולות של סוף העולם וסגרנו מעגל.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: